הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית

מדינת ישראל במשנתו ההלכתית של הרב הרצוג

הרב ד"ר יצחק רונס
המחקר הוא עבודת המוסמך (M.A) של הרב ד"ר יצחק רונס בהנחיית הרב ד"ר איתמר ורהפטיג. בעבודה מובא ניתוח של עמדתו ההלכתית של הרב הרצוג ביחס למדינת ישראל, ועיקרי מסקנת המחבר היא שתפישתו הציונית של הרב הרצוג היא שהגאולה תבוא דרך הטבע - כלומר כתוצאה ממעשה אדם. ולכן למדינה ישנו פוטנציאל שיש לפעול למימושו. מאידך, אין כל סיבה להצדיק את המדינה בכל מקרה אם אנו מעצבים את הגאולה בידינו, אלא יש לעצב אותה שתבנה בדרך הראויה. זאת בניגוד לטענה שהוצגה ביחס לאנשי דת אחרים שראו במדינה גאולה משמים ובגללה הם העניקו לגיטמציה דתית לכל המהלכים המדיניים של השלטון.

פרק ד : סיכום

1. השפעת ההשקפה על הדיון ההלכתי

השקפתו של הפוסק יכולה להשפיע על פסק ההלכה בכמה אופנים שונים. פסק ההלכה מורכב מעיון בספרות ההלכתית ונסיון להתאים את ההתייחסות המתאימה למציאות נתונה. השפעתה של הקפת עולמו של הפוסק יכול ותבוא לידי ביטוי בשלב הערכת המציאות, בהבנת הסוגיות התלמודיות עצמם, או ברובד שלישי של שיקולי מדיניות ציבורית ושיקולים חינוכיים דומים אחרים, שלעתים הם המכריעים את הכף בין לחיוב ובין לשלילה. תפישת עולמו של הפוסק ניכרת בצורה הברורה ביותר במקום בו הפוסק מגלה את שיקולי המדיניות החינוכית או הציבורית שהנחו את פסק ההלכה. במקרים אלו, הערכת ההשפעות ציבוריות לטווח ארוך, הם המכריעים בפועל מעל ומעבר לשיקולים ההלכתיים המקומיים. במקרים אלו, הפוסק עושה שימוש בקטגוריות הלכתיות דוגמת 'למיגדר מילתא וכהוראת שעה' וכו' - המתירים לפעול באופן החורג מן ההגדרות ההלכתיות הנורמטיביות. הפוסק אינו מכריע על פי ניתוח הסוגיה וההגדרה המדויקת של המונחים ההלכתיים – הוא פועל בתור מנהיג ציבור המודע למקומו ולאחריות המוטלת עליו – וטובת הציבור העומדת נגד עיניו מכוונת אותו לכיוון המתבקש לנוכח צרכי השעה[1]. במקרים האחרים השקפת עולמו של הפוסק אינה גלויה על פני השטח, והיא מובלעת בתוככי ההגדרות ההלכתיות עצמם. במקרה שכזה השקפת עולמו של הפוסק היא המעצבת והמשפיעה על אופן פירוש הסוגיא התלמודית עצמה. במקרים הללו, ניתן לגלות את השפעת השקפת העולם דרך המעקב הזהיר אחר פסיקתו של בעל ההלכה. משקלה של השקפת העולם מתגלה בנטייתו של הפוסק לבחור בפירוש או בטיעון זה או אחר, על חשבון ההסברים החלופיים לאותה סוגיה, דבר המתגלה ביתר קלות בהשוואת תשובותיהם של רבנים שונים[2]. ניתן אם כן לדבר על מקום בו השקפתו של הפוסק נכנסת לדיון ההלכתי באופן מפורש וגלוי, אך בנפרד מהדיון ההלכתי בגופי הסוגיות[3],לעומת מקומות בהם ההשפעה הינה עקיפה וחודרת לתוך ההגדרות ההלכתיות עצמם.

אם נשוב לבחון לאור ההגדרה הזו את הסוגיות השונות בהם התמקדנו, נאמר כך: ייתכן מצב בו הפוסק קובע כי מסוגיית שלוש השבועות יש ללמוד איסור להתעסק בפעילות הציונית, ולהשתתף בהקמתה של המדינה ואולם מפני צרכי הזמן והמקום הוא רואה צורך 'כהוראת שעה' לפעול בכל זאת להקמת מדינה. לחילופין, יכול להיות מצב בו אנו רואים כי התפישה המחייבת את הפעלות הציונית, גוררת אחריה פירוש בסוגיה המאפשר מסקנה זו – למשל הצעתו של הרב הרצוג, כי השבועות מותנות בכך שהאומות לא ישתעבדו בישראל יותר מדי – על פי פרשנות זו, התחושה הציונית הבסיסית של הרצון לצאת מעול הגויים ולחיות חיים לאומיים עצמאיים, מקבלים לגיטימציה מתוך העיון בסוגיית השבועות עצמם. לפי הסברו, סוגיית הגמרא בכתובות מניחה כדבר פשוט כי הקדוש ברוך הוא כלל אינו מצפה מעם ישראל לשבת בגולה ולספוג ולסבול ייסורים ופרעות.

הסוגייה בה ניתן להצביע בבירור על שתי דרכי ההשפעה הללו, היא שאלת הגדרת מלחמת השיחרור כמלחמת מצוה. כפי שראינו, הרב הרצוג סבור כי מדובר בסכנת פיקוח נפש לאומה כולה, ועל כן ברור לו כי יש לחייב את ההשתתפות במלחמה בכל מחיר. מצד אחד הוא מפרש כי התנאים ההלכתיים החסרים לכאורה (-מלך, סנהדרין) אינם מעכבים היות והם נאמרו במציאות אחרת, ואולם מתוך ההכרה בכך שלא הכל יקבלו זאת, הוא מפרש מחדש את גדרי פיקוח נפש על מנת להוציא מההגדרות ההלו את הפסק הלכה המחוייב לדעתו – משיקולים אחרים[4].

 

במאמרו על הקמת המדינה קודם ביאת המשיח, ראינו כיצד הרב הרצוג מדבר על הצורך בהקמת מדינה לאחר נוראות השואה, על מנת להבטיח כי להבא יהיה לעם ישראל מקום מקלט. לקח מעשי זה מהשואה, שלא היה נחלת הכלל בעולם הרבני, מצביע על כיוון נוסף בו יש להשקפת עולמו של הפוסק השפעה עקיפה על פסיקתו, וזה בניתוח ובהבנת המציאות.

2. הלכה והכרת המציאות הריאלית

עד עכשיו עסקנו בדרכים שונות בהם העמדה ההשקפתית משפיעה באופן ישיר על הדיון ההלכתי, אם כגורם העומד באופן עצמאי מאחורי השימוש במושגי 'הוראת שעה', או כגורם המשפיע על פרשנותם של המקורות. במדה רבה שתי הדרכים הללו קשורות לחלקים שונים של מלאכת הפסיקה: ההלכה והמציאות.

מלאכת פסיקת ההלכה, דורשת ליישם את כללי ההלכה התיאורטיים, על המציאות הקונקרטית הקיימת בעולם המעשה.

מלאכתו של פוסק ההלכות מורכבת משתי חלקים בעלי ערך וחשיבות שווה: לימוד ההלכה וידיעתה, והערכת המציאות הריאלית. הפוסק ניגש לעיון בספרות ההלכה רק כצעד שני, לאחר שהמציאות כבר מחוורת לו, ועתה הוא מוכן לחפש את האנלוגיה ההלכתית הנכונה. יש לתת את הדעת אם כן, לחלק יסודי זה של מלאכת הפסיקה  - הכרת המציאות הריאלית.

החזון איש מציין באיגרתו, כי להערכתו מבין פסקי ההלכה השגויים, רבים המקרים בהם הטעות נובעת מהבנה לא נכונה של המציאות.

בשאלות העוסקות במדיניות ציבורית, במקומות בהם הפוסק מתחשב בנסיבות ונזקק לטיעון הקשור לשעת הדחק וכו', הרי שעיקר מלאכתו אינה בהגדרות הלכתיות ובבירור סוגיות, אלא בהערכת המציאות ובנסיון להעריך את החשיבות הנכונה של התופעה הנגלית לעיניו: האם מדובר בענין מכריע וקיומי או שולי ועובר, האם יש לקבל את המציאות החדשה בעין חיובית או להעריכה במשקל שלילי ועוד ועוד.

לאור זאת נוכל להכיר באפשרות נוספת בה ההשפעה על הדיון ההלכתי הינה עקיפה - השקפת עולמו של הפוסק אינה משפיעה ישירות על מהלך הדיון ההלכתי, ואולם היא מהווה גורם רב השפעה בהערכת המציאות הריאלית, שהינה כידוע התשתית המתחילה והמכוונת את הדיון ההלכתי הנעשה לגביה. כך למשל ברור כי לשאלה האם מפלה צבאית בקרב כנגד הערבים תגרור בעקבותיה השלכות רוחניות ופיזיות לעם ישראל כולו, או שמא מדובר בענין מקומי, שהיא שאלה הנוגעת להערכת המציאות יהיו השלכות הלכתיות מרחיקות לכת. כמו כן עמדנו על היכרותו הבלתי אמצעית של הרב הרצוג עם פליטי השואה והרושם שהדברים יצרו אצלו ביחס למצבה המוראלי של האומה.

 

הלכה ומציאות העולם הזה

הזכרנו כמה פעמים את עמדתו ההשקפתית אידיאולוגית של הרב הרצוג בדבר היחס שבין עולם הרוח ועולם המעשה. הבחנו ביו תפישה המדגישה את פעולתה של התורה ושמירת המצוות על העולם השמימי העליון (-עולמות ופרצופים), לעומת השקפה המתמקדת בהשפעתה הארצית של קיום ההלכה בתיקון יחסי אדם וחברה, ועל השפעת ההבחנה הזו על הפסיקה.

עמדנו על כך שתפישתו ההשקפתית הבסיסית של הרב הרצוג ביחס לתורה כמכוונת כלפי העולם זה, מתבטאת בין השאר בתפישתו את הגאולה כתהליך טבעי, המחייב פעילות התיישבותית ומדינית כאחד. וכך גם בנושא אחר: באופן פשוט וראשוני ברור כי אין אפשרות להחיל את דיני מלחמת המצוה על מציאות ימינו. - נדמה כי אף ההבנה כי מלחמת מצוה יכולה להיות מוכרזת על ידי כל שלטון ולאו דוקא על ידי מלך, נובעת במדה רבה מתפישת התורה כמתייחסת אל המציאות הנתונה, ולא כאל מי שכופה עצמה על המציאות. כך יש להבין כי 'דיבר הכתוב בהווה במציאות ימיהם שהיתה מלוכנית, ואולם העיקרון אינו נכון דוקא לצורת שלטון זו.

כמו כן עצם סמכותו של המלך, ואף סמכותם של הסנהדרין כדיינים סמוכים, נובעת מכוח העם, והינה למעשה סמכות לאומית ולא אלוקית בלבד. יש לקשור לכאן גם את העובדה שהרב הרצוג רואה במלחמה שבימיו מלחמת ישראל 'במובן האמיתי של המילה'. דברי התורה מתייחסים אל מציאות העולם זה – עולם הרחוק משלימות. תפישת טיבה של התורה ככלל, היא המאפשרת לפרש את התנאים ההלכתיים של מלך וסנהדרין באופן זה, ולחילופין תפישה תורנית אחרת, היא העומדת מאחורי דרישתם של הרב פינשטיין והרב אלישיב למילוי מושלם של תנאים אלו שאין להם מקום בעולם המציאותי של ימיהם. (נציין למשל את דיונו של הרב גרשוני בשאלת חלות דיני מלחמות ישראל על מלחמות מתש"ח והלאה, שכן לדעתו אין להחיל דיני המלחמה ללא קיום כל התנאים, אלא שבכל זאת הוא 'מצליח' להחיל דיני מלחמה וזאת על סמך ההישענות על הענקת גדר של מלחמת עמלק למלחמה מול הערבים – ובמלחמת עמלק אין צורך לכל תנאי הכרזת המלחמה.)

הרב אלישיב מוכן לדון בתשובתו של הרב הרצוג ואולם מבחינתו הדיון תיאורטי בלבד, ואין מקום להחיל את הדינים הללו על המציאות הממשית.  

 

השקפה הלכתית למול הלכה השקפתית

עד עתה דיברנו על יחסי הגומלין שבין ההלכה להשקפה, והתייחסנו להשפעה שיש להשקפת העולם על פסק ההלכה, אולם יש מקום גם לשאול את השאלה הבאה:  מהו משקלם היחסי של דינים והלכות בהשקפת עולמו של הפוסק? האם המקורות ההלכתיים הם המכריעים ומגבשים את השקפת עולמו, או שמא משקלם זניח לעומת המשקל הניתן למקורות הגותיים? 

משקלם היחסי של דברי ההלכה בין יתר המרכיבים הבונים את השקפת עולמו, משתנה מחכם לחכם בהתאם לתפישתו התורנית בכלל ובפרט המקום אותו הוא מייחס למקורות חוץ הלכתיים. - מצד אחד ישנם אנשי הלכה, אשר עבורם משמשת ההלכה כערוץ יחידי, דרכו הם משקיפים על האדם ועל העולם. ההלכה לדידם היא כלי הכרה בסיסי, דרכו נפגשים עם העולם - מבינים את המציאות ההיסטורית ומגיבים אליה. בספרו 'איש ההלכה' תיאר הרב סולובייצ'יק את דמותם של חכמים הללו, שכל מראה הנגלה לעיניו מעובד ומתורגם ישירות לקטגוריות ולמונחים הלכתיים ואשר אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

לעומתם, אצל פוסקים המכירים במקורות סמכות נוספים (- קבלה, פילוסופיה) תופשת ההלכה מעמד שונה., כמערכת הקובעת ומסדירה את הליכות האדם, אך אינה באה להציב פילוסופיית החיים. נוסף על ההבדלים האינדיבידואליים שבין פוסקי הלכה השונים, ניתן לעמוד בהקשר הזה על ההשפעה הברורה שיש להשתייכות הקהילתית. אין להשוות בין פוסק ההלכה בעדת חסידים, לבין הפוסק בקהילה ליטאית[5].

נוכח פירושיו של הרב הרצוג למונחים הלכתיים-השקפתיים דוגמת 'קהל ישראל' כמעניק מעמד מיוחד ליושבי ארץ הקודש, על שום הקשר שבין האומה וארצה ועוד.  נדמה שיש להשיב על השאלה הזו ביחס אל הרב הרצוג כי במדה רבה יש לראות בו איש הלכה, הסבור כי יש לבסס השקפת עולם רוחנית ביחס למצוות מתוך העיון בספרות ההלכתית עצמה.

 

סיומת

במסתו 'איש ההלכה', הבחין הרב סולובייצ'יק בין שני דמויות אב-טיפוס המיצגים קצוות מנוגדים בכל הקשור להבנת עניינה של התורה והמוקד הראוי בלימודה. מצד אחד הוא מצייר את דמות הרב אשר כל מעייניו נתונים ליישום התורה בפועל בעולם הגשמי המעשי. כל מגמתו הוא בנסיון לתרגם את רצון התורה למציאות הריאלית הקיימת, ואשר על כן ידיו מלוכלכות תמיד בשפיר ובשליא להתיר אשה לבעלה. כנגד דמות זו מציג הרב סולובייצ'יק, ומעלה על נס, את דמותו של 'איש ההלכה' המתמקד בעיקר ברובד התיאורטי העיוני שבתורה. מגמתו היא להבין ולהתחבר אל הבנין הרוחני התיאורטי שבתורה - היישום המעשי טפל בעיניו לעיון שהינו העיקר. מבטו מופנה תדיר אל על - 'נהירין לו שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא' – ואולי אף יותר. עניינו הוא בתורה האידיאלית הכתובה באש שחורה על גבי לבנה.

לעתים יש לחפש את המקור להבדל שבין דמויות אלו בהבדלים אישיותיים, ואולם במקרים אחרים הדבר נובע מהמישור הרעיוני, במחלוקת עיונית ביחס למהותה של תורה - במונחים שראינו לעיל, האם זוהי תורה שמימית הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, או שמא תורה שכבר אינה בשמים ועניינה המרכזי לסדר את אורחות החיים בעולמינו הגשמי.

הרב הרצוג ראה עצמו כממלא תפקיד של מנהיג ורועה, האחראי לטובת עדתו - ולא כמי שמצוי במגדל השן ומסוגל ממילא להרשות לעצמו שהעיון התיאורטי יעמוד במוקד התעסקותו.

ועם זאת, במציאות אין אבות טיפוס טהורים, ובעולמו התורני של הרב הרצוג היה מקום לשני הדברים כאחד. הרב הרצוג כתב תשובות הלכה למעשה ופסקי דין לרוב, ויחד עם זאת גם התעניין והשאיר בפועל זמן גם לפלפול בסוגיות  נטולות כל השלכה מעשית - תורתך שעשועי.

במאמרו על דמותו של הרב שאול ישראלי[6], התייחס יעקב בלידשטיין לשאלה עד כמה ניתן לראות בבפעילותו התורנית - בעיקר בצעירותו - את דמות איש הדת הפועל תמיד להענקת לגיטמציה דתית למהלכים המדיניים של השלטון.  האם הרב ישראלי הרגיש צורך למצוא הצדה לכל הנעשה במדינה, או שמא היתה לו עמידה עצמאית וביקורתית גם כן. לשאלה מעין זו אין כלל מקום ביחס לרב הרצוג. בעיניו היתה למדינה פוטנציאל שיש לפעול למימושו, היא לא נדמתה בעיניו אף פעם למוצר מושלם שיש לענות 'אמן' לכל אשר הוא עושה. נדמה שדבר זה קשור ישירות לתפישתו הציונית שעמדנו עליה לעיל: הרב הרצוג היה מסוגל לעמוד בעמדה איתנה ועצמאית כנגד מהלכיה של המדינה, שכן הגאולה בעיניו תבוא דרך הטבע - דרך הפעילות הממושכת והמאמצים הקשים שלנו - הגאולה תבוא כתוצאה ממעשה אדם.  ממילא, אין כל סיבה להצדיק את המדינה ולראות בה יותר ממה שבינתיים יש בה באמת.

 

[1]  במבוא עמדנו על כך שהרב הרצוג פעל מתוך תחושת אחריות רחבה, כמנהיג ציבור וכרועה האחראי לטובת עדרו. הוא ראה עצמו כמי האחראי מתוקף תפקידו לשלומה של היהדות בארץ ובעולם כולו.

לצד הזהירות הגדולה הנובעת מתחושת אחריות זו, תחושה זו היא שהעניקה לו גם את התעוזה והמחשבה כי בסמכותו לתקן תקנות היכן שהעם זקוק לכך.

[2]  יש לציין כי שיטת הלימוד משפיעה רבות על יכולתו של הפוסק לגלות עצמאיות בפסיקתו. לפוסק הפועל מתוך תפישה לפיה המסגרת ההלכתית אינה מאפשרת לו לסטות כלל מדברי האחרונים, מרחב תימרון מצומצם הרבה יותר מאשר המרחב הפתוח בפני הפוסק הסבור כי עליו לחזור ישירות אל המקורות הראשוניים מתוך חירות לפרש על פי דעתו והבנתו. בהקשר הזה, אין לשכוח כי פעמים רבות הפוסק אינו בוחר בשיטת הלימוד והפסיקה כאומן הבוחר את כלי אומנותו - שיטת לימודו היא זו שהונחלה לו מרבותיו מבלי בחירתו. 

[3] בהקשר לכך הזכרנו במבוא את ההתחשבות הרבה של הרב הרצוג בשיקול החינוכי, המצוי בתשובותיו לרוב, מתוך הבחנה ברורה בין שיקולים מעין אלו לבין ההגדרות ההלכתיות המקומיות של הנושא הנידון, וציינו שם מספר דוגמאות לכך.  

[4] ניתן להעלות את ההשערה כי באופן פאראדוקסלי, דווקא תחושת הסמכות המוסדית, ותעוזתו של פוסק ההלכה דוגמת הרב הרצוג, המתבטאת בכך שהוא מרגיש חופשי להשתמש בכלים דוגמת 'הוראת שעה' 'מגדר מילתא' וכדומה– קטגוריות שהשימוש בהם מוגבל דרך כלל ליחידי סגולה – היא עצמה תורמת לכך שהוא אינו נזקק לפרשנות חדשה ומקורית של המקורות עצמם. האפשרות לעשות שימוש בכלי פסיקה דוגמת 'לצורך שעה', מאפשרים ליצור את ההתאמה הנחוצה שבין השקפת עולמו לבין עולם ההלכה למעשה מבלי להזדקק לפירוש מחדש של המושגים. ייתכן ורב ופוסק הלכות החש כי הנו עומד במדריגה צנועה יותר, והסבור ממילא כי דלת זו סגורה בפניו, ייאלץ לפתור את חוסר ההתאמה בדרך של פרשנות מקורית של המקורות, שכן דרך זו נתפשת כלגיטימית ופתוחה בפני כל. כמו כן, יש לעמוד על כך שהשימוש במושגים נוסח 'הוראת שעה' נעשים מתוך מודעות ברורה ומכוונת, ואילו פרשנות מחודשת של המקורות באופן המושפע מהשקפת עולמו של האדם, נעשית פעמים רבות מבלי שהפרשן יהיה מודע למידה בה דבריו מושפעים מעמדתו ההשקפתית – חוסר המודעות הזו מקילה על התהליך, היות ואין כאן תודעה של מהפכנות, תודעה שהפוסק המסורתי נרתע מפניה. דוגמא לפרשנות סמויה שכזו, בה השקפתו של האדם ניבטת מבין שורות דבריו, יש למצוא למשל בפירושו של הרב הרצוג למעשה שמואל ושבור מלכא שציטטנו לעיל.

[5] ההבדל בהשקפת העולם התורנית בין הקהילות הללו מתבטא באופן ברור בהיררכיה החברתית: אצל החסידים, ה'רבי'  - המנהיג הרוחני – ניצב מעל פוסק ההלכות, באופן המבטא ברורות את התפישה כי ספרות ההלכה אינה מקיפה ואינה כוללת את היהדות כולה, ואולי אף אין לראותה כמרכיב החשוב ביותר ביהדות. מסר דומה יפנים פוסק ספרדי החי בתוך חברה בה 'המקובל' זוכה למעמד שווה או אף חשוב יותר ממעמדו הוא.  בחברות אלו, ההנחה היא כי מסגרת החיים הנוצרת על ידי שמירת ההלכה נשארת ריקה וחסירה, כל עוד אין מוסיפים לה את התוכן הרוחני הנמצא במחוזות חוץ הלכתיים (-הזוהר - כתבי האר"י, החסידות וכו').

[6]  י' בלידשטיין, תורת המדינה במשנת הרב שאול ישראלי, בתוך: מ' בראון וצ' צמרת (עורכים), שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, ירושלים, 350-364.