הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים שיתוף נכסים

ייפוי כוח בלתי חוזר שלא מומש / פד"ר 1142371/1

תיק 1142371/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז-אילוז

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד ענת לביא-אזולאי)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אורית טיקוצינסקי)

הנדון: ייפוי כוח בלתי חוזר שלא מומש

פסק דין

בפנינו ערעור האיש על החלטת בית הדין האזורי מתאריך כ"ב באב תשע"ז (14.8.2017), והמשכו על הבהרת בית הדין מיום ל' בשבט תשע"ט (5.2.2019), לפיהם הסכם הגירושין שאושר על ידי בית הדין מיום 5.1.2003 בעינו עומד, ולפיכך האישה רשאית להעביר את הדירה על שמה בשלימות בהתאם לאמור בהסכם הגירושין.

המערער טוען לביטול החלטה זו.

לדבריו, ההסכם בוטל בהתנהגותם של הצדדים. לטענתו, לאחר אישורו של ההסכם, הצדדים מדי פעם חזרו לחיים משותפים, ומצביע על כך שהוא המשיך לשלם את המשכנתא מאז ועד היום.

המשיבה מאידך, מכחישה לחלוטין את החזרה לחיים משותפים לאחר אישור ההסכם, וטוענת שתשלומי המשכנתא אין בהם כדי להוכיח את בטלותו של ההסכם.

עובדות וטיעונים בתמצית

להלן, נצטט מפסק הדין נשוא הערעור מיום 14.8.2017 את העובדות הנצרכות (בשינויים לשוניים):

"בתאריך ב' בשבט תשס"ג (05/01/2003) אשרו הצדדים בפני בית הדין הסכם גירושין. במסגרת ההסכם נקבע בסעיף 7:

"הבעל מוותר על זכויותיו בדירת המגורים ויעביר את חלקו בדירה לידי האשה ללא כל תמורה ולשם כך ימסור בנאמנות לעו"ד גליקמן אלה יפוי כח בלתי חוזר לצורך העברת זכויותיו על שם האשה."

בפועל, הבעל חתם בהתאם להסכם על יפוי כח בלתי חוזר שהופקד ביד ב"כ האשה.

בסעיף  10 להסכם נכתב:

"האשה מתחייבת לרשום את חלק של הבעל בדירה על שמה מיד לאחר קבלת תעודת הגירושין. האשה לוקחת על עצמה מיד לאחר הגירושין לפרוע את המשכנתא שרובצת על הדירה ואת כל ההלוואות שנלקחו בגין קנייתה ואת כל ההוצאות הקשורות לבית."

בפועל, הצדדים לא הגיעו ליום סידור הגט. כמו כן, מאז האשה לא העבירה בפועל את חלק האיש בדירה על שמה.

בדיון [...] בתאריך כ"ז בניסן תשע"ה (16.4.2015), בו אישרו הצדדים הסכמה להתגרש, נכתב בהחלטה שלאור חלוף השנים יש לעדכן הסכם גירושין מתאים לתאריך הפרידה.

בהמשך להחלטה זו, הגיש התובע את התביעה לביטול הסכם הגירושין, שעליה ניתן פסק הדין נשוא הערעור."

עד כאן ציטוט חלקי מההקדמה לפסק הדין נשוא הערעור.

לאיש שני טיעונים מרכזיים לביטול ההסכם:

  1. עצם העובדה שבפועל הצדדים לא התגרשו, ויש לראות בגירושין בפועל תנאי בסיסי להחלת ההסכם.
  2. יש לראות את התנהגות הצדדים לאחר ההסכם שנחתם כמעשים לביטול ההסכם. האיש מצביע על עובדות המוכיחות זאת.

כאמור, בית הדין האזורי דחה את הבקשה לביטול ההסכם, ומתייחס בפסק דינו לשני הטיעונים הנ"ל.

באשר לדחיית הטיעון הראשון, שלכאורה יש לראות בגירושין בפועל תנאי בסיסי להחלתו של ההסכם, כותב בית הדין האזורי, שמאחר והצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מיד לאחר ההסכם, ומאחר ומדובר בנישואין אזרחיים בלבד, הצדדים לא ראו בגירושין בפועל תנאי מתלה של ההסכם. בית הדין מנמק את קביעתו בכך מהתנהגותם שהוכיח סופו על תחילתו, שהרי במשך כ-12 שנים הצדדים לא ראו צורך להתגרש בג"פ כדמו"י, על אף שחיו בפירוד גיאוגרפי מלא, כשהאיש באילת ואילו האישה במרכז הארץ, ועוד עובדות המצביעות על כך.

בנוגע לחלק זה של פסק הדין, המנומק באר היטב, לא מצאנו מקום להתערבות כלל, ואכן הגירושין כדמו"י בנסיבות התיק לא היוו תנאי להפעלת שאר הרכיבים הרכושיים והממונים שבהסכם.

אולם באשר לטיעון השני, שהצדדים בהתנהגותם, ובפרט המשך תשלומי המשכנתא על ידי האיש, מובילים למסקנה שהצדדים ביטלו את ההסכם, לא היתה ברורה לנו עמדתו של כבוד בית הדין האזורי הדוחה את  הטיעון, שלכאורה צריכה להיות תלויה בגובה המשכנתא ששולמה על ידי האיש ביחס לשווי הדירה, מבלי להתייחס לנתונים העובדתיים. והן אמת, שאם מדובר בחלק שולי משווי הדירה יש לדחות את טענת האיש, אבל גם אם מדובר ב95% משווי הדירה, גם אז היינו מעניקים את הדירה לאישה, ודוחים את בקשתו, אתמהא!!

בשל כך נתבקש כבוד בית הדין האזורי לבחון את הנתונים נכון לשעת חתימת ההסכם, ולהבהיר את עמדתו האם על אף הנתונים שיתבררו, פסק דינו בעינו עומד.

הפשרה ועילתה

כבוד בית הדין האזורי ביום 5.2.2019 המציא את הבהרתו, וממנה עולה ששווי הדירה נכון לשעת חתימת ההסכם היה 550,000 ₪, ואילו יתרת חוב המשכנתא אז היתה 124,287 ₪. זאת אומרת, המשכנתא היוותה 22.6% משווי הדירה, שאינו רכיב שולי כלל. כבוד בית הדין האזורי הוסיף והבהיר, שעל אף הנתונים הללו, פסק דינו בעינו עומד, שיש לדחות את טענת האיש לביטול ההסכם.

אולם, בית הדין הנוכחי, לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון בחומר שבתיק ובמכלול הנתונים, בכללם שיעור המשכנתא וחלקה היחסי משווי הדירה – ומאחר ולא ניתן לברר עד אחרית, מה היה בין הצדדים בתקופת הפירוד בכל הנוגע להסכם או לביטולו, ואיזו גירסה קרובה לאמת יותר – אנו סבורים שיש לפשר, וכדברי הרא"ש הידועים (שו"ת הרא"ש כלל קז סימן ו), שנפסקו להלכה בשו"ע (חו"מ סימן יב סעיף ה).

לפיכך, לענ"ד בשיקלול כל הנתונים יש לפסוק כפשרה הקרובה לדין, שהבעל זכאי לקבל 20% משווי הדירה נכון לשוויה כיום וככל שיבואר להלן.     

בית הדין האזורי בהבהרתו כתב בסופה של ההבהרה, שסוגיית החזר תשלומי המשכנתא, לאור הקביעה שההסכם לא בוטל, לא נדונה בפניו, ואף לא נתבקש לדון בזה, לא מחמת דרישת הצדדים ואף לא בבקשת בית הדין הגדול להבהרה.

לדעתנו, לאור האמור, שמדובר בתשלום של כ22.6% מערך הדירה, ושאין בסיס להניח שתשלום זה נעשה כתחליף לתשלום המזונות, הרי שאין שום ספק, שאם ההסכם לא מבוטל, והאישה רשאית להעביר את הדירה על שמה ובהתאם ללשונו של ההסכם, על האישה להחזיר לאיש את תשלומי המשכנתא ששולמו על ידו, וכי מדוע, שיפרע את חוב האישה כשהיא מקבלת את כל הדירה ללא שתידרש להשיב לו את מה שבעצם מתברר כתשלום עבורה[1].

אולם, מאחר ותביעתו של המערער היא לא להחזר תשלומי המשכנתא אלא לביטול ההסכם, ולקבוע שהדירה הינה משותפת מאז ועד היום, ולביטולו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר, הרי שאין מקום לדון בהחזר תשלומים, בטרם שתוכרע שאלת ביטול ההסכם שבהודעת הערעור.

ובכן, העילה שעליה מצביע המערער לביטול ההסכם היא שהצדדים בהתנהגותם ביטלו את ההסכם, כאשר ההסכם נחתם וניתן לו תוקף פס"ד ביום 5.1.2003, מתוך כוונה להתגרש בסמוך, אבל בפועל הם לא התגרשו. מאז ועד הפנייה בשנית להתגרש ביום 16.4.2015, הבעל המשיך לשלם את המשכנתא על הדירה המשותפת לבדו ומחשבונו, ואיפשר לאישה להמשיך למשך שנים לאחר ההסכם, לקבל דמי שכירות מדירה נוספת שקיבל בירושה מאימו, מוכיח בעליל שהצדדים זנחו את ההסכם וביטלו אותו בהתנהגותם. זאת ועוד, לא נעשתה פעולה כל שהיא שמבטאת את קיומו של ההסכם במשך כל אותם 12 שנים.

ב"כ המערער מצביעה על שלל פסקי דין אזרחיים, שמהם עולה שעל אף שהסכם גירושין אושר בערכאה שיפוטית יכול והוא יתבטל אם הצדדים בהתנהגותם מצביעים על ביטולו למשך תקופה ארוכה ורציפה, גם ללא הודעה מפורשת על ביטולו. ראו גם לדוגמא ע"א 901/90 תדמור נ' ישפאר, וע"א  נחמיאס נ' קולומביה 5630/90, וראו גם ע"א 4946/94 אגברה נ. אגברה, פ"ד מט (2) 508. על אף השוני, העיקרון אחד הוא.

נקדים ונאמר שגם בהלכה, מאחר ובדרך כלל, הזכויות המוקנות בהסכמים, הינם חוזיות ולא קנייניות, אין מניעה לקבל את הקביעה שביטולם יכול להתרחש ללא הודעה מפורשת, ככל שהתנהגותו של הזוכה מוכיחה בעליל על כך שהוא וויתר על הזכויות הללו, והרי זו כמו מחילה שיכולה לחול ללא קנין, וכפי שכותב כבוד הדין האזורי, בעצמו, בפסק הדין נשוא הערעור, והדברים ארוכים[2].

אולם, בנדו"ד גם אם מפעולותיו של המערער ניתן להוכיח שהוא התנהג כאילו ההסכם בוטל, הרי שביחס למשיבה לא נמצאה אינדיקציה ברורה, שבהתנהגותה היא ביקשה לבטל את ההסכם ולחזור למצב שקדם לו. טענותיו של המערער שהצדדים חזרו לחיים משותפים לפרקי זמן מסויימים לאחר ההסכם, לא הוכחו והוכחשו על ידי האישה. וגם אם הינו מקבלים את גירסתו של המערער בטענות אלו, לא היה בהם כדי להוכיח שהמשיבה זנחה את ההסכם וביטלה אותו בהתנהגותה. הדבר היחיד שיש בו כדי לעורר את הספק בעניין זה שמא גם היא ביקשה לבטל את ההסכם, זו השתיקה של האישה לאור תשלומי המשכנתא של המערער, על אף שמהסכם עולה ברור שהיא זו שצריכה לשלם את המשכנתא כחלק מההתחייבות להעברת הדירה על שמה (אמנם בהסכם מופיע שהדרישה להעברת המשכנתא על שמה תהיה רק לאחר הגירושין בפועל עם העברת הדירה בפועל על שמה, אבל זה רק לצורך הפרוצדורה המשפטית האפשרית). כך גם לגבי המשך קבלת השכירות מהדירה הבלעדית של המערער. האישה ממשיכה לקבל את דמי השכירות מאותה דירה שאין ספק ששיכת לבעל, כבימים ימימה על אף שברור, שאם דרכם נפרדת אין סיבה שתמשיך לקבלם (הטענה שנטענה על ידה שהיה זה בתמורה לטיפול בדירה היא קלושה ביותר, כי איך ייתכן, שבתמורה לטירחה מועטת תקבל את כל השכר מדירה ששייכת למישהו אחר).  ובכן, מהתנהגות המשיבה לא נוכל להצביע בוודאות על כך שהיא ביטלה את ההסכם בהתנהגותה, אבל מידי ספק לא יצאנו.

בלשון אחרת נוכל לומר, שהבעל היה סבור לתומו שההסכם מבוטל, ולכן המשיך לשלם את המשכנתא, ואת הוצאות הרכב, ואף אפשר לאישה להמשיך וליהנות מהשכרת הדירה הרשומה על שם אימו. אילו הבעל היה סבור שהסכם תקף היה מבקש להוציא אותו מהמשכנתא לאלתר, ולהפסיק מיידית את שאר ההטבות שהוקנו לאישה. מנגד ברור שהאיש