הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים שיתוף נכסים

תיאוקרטיה דמוקרטית: עיון במשנתם המדינית של הריא"ה הרצוג, הרא"י וולדינברג והר"ש גורן

הרב עדו רכניץ
הקמתה של מדינת ישראל חייבה את העולם הרבני להתמודד עם אתגר הלכתי שעמו לא התמודדו פוסקי ההלכה מזה אלפיים שנים: הנחת תשתית הלכתית לכינונה של מדינה ריבונית יהודית, עצמאית ודמוקרטית, שבה יש אחוז ניכר של בני מיעוטים, ולא פחות חשוב מכך, שרוב אוכלוסייתה איננה מגדירה עצמה כשומרת מצוות. הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אליעזר יהודה וולדינברג ושלמה גורן היו מהראשונים שביקשו להיענות לאתגר זה. מחקרים רבים נכתבו עליהם ועל משנתם ההלכתית, אך עד כה טרם נחקרה משנתם המדינית כמכלול שלם. בכך עוסקת עבודה זו.

תקציר

הקמתה של מדינת ישראל חייבה את העולם הרבני להתמודד עם אתגר הלכתי שעמו לא התמודדו פוסקי ההלכה מזה אלפיים שנים: הנחת תשתית הלכתית לכינונה של מדינה ריבונית יהודית, עצמאית ודמוקרטית, שבה יש אחוז ניכר של בני מיעוטים, ולא פחות חשוב מכך, שרוב אוכלוסייתה איננה מגדירה עצמה כשומרת מצוות.

הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אליעזר יהודה וולדינברג ושלמה גורן היו מהראשונים שביקשו להיענות לאתגר זה. מחקרים רבים נכתבו עליהם ועל משנתם ההלכתית, אך עד כה טרם נחקרה משנתם המדינית כמכלול שלם. בכך עוסקת עבודה זו.

בעבודה זו ביקשנו לבחון את משנתם המדינית בעיקר דרך שלוש סוגיות עיקריות: עמדתם בשאלת התיאוקרטיה, עמדתם ביחס לדמוקרטיה ולערכיה ויחסם למדינת ישראל.

1.     מבנה העבודה

ניתוח משנתם המדינית של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן מחייב הנחה של תשתית תיאורטית שתאפשר לנתח את משנתם המדינית בכלים מודרניים ולהשוותה לתיאוריות מקובלות בשדה המחקר, ולכך הוקדש הפרק הראשון. בפרק זה נסקרה ספרות המחקר בענייני תיאוקרטיה, דמוקרטיה ויחסם של פוסקי הלכה אורתודוקסים לציונות ולמדינת ישראל, ואף הוצעו כלים תיאורטיים לניתוח משנתו המדינית של הפוסק, כאמור לעיל.

שלושת הפרקים הבאים התמקדו במשנתם המדינית של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן. כאן נדונה משנתו המדינית של הפוסק לאור כלי הניתוח שהוצעו בראשיתה של העבודה, תוך הבחנה בין המשטר האידיאלי, המשטר הראוי והמשטר בדיעבד. כמו כן נבחנו קשרים אפשריים בין הרקע האישי של הפוסק לאופן שבו עוצבה וגובשה משנתו המדינית.

בפרק החמישי והמסכם ביקשנו לדון במסקנות העולות מניתוח משנתם המדינית של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתביהם ולאור ניתוח משנתם בשלושת הפרקים הקודמים. כמו כן עמדנו על השונה והשווה ביניהם, והצענו כיווני חקירה למחקר עתידי על משנתם המדינית של פוסקי הלכה.

2.     משוכות מתודולוגיות

מחקר המבקש לנתח את משנתו המדינית של פוסק ההלכה נדרש להתגבר על מספר משוכות מתודולוגיות. המשוכה הראשונה היא משוכת השפה. מאחר שפוסק ההלכה איננו חוקר, לרוב הוא לא ינסח את משנתו המדינית בשפה המקובלת במחקר. ניתוח משנתו המדינית יחייב אפוא 'לתרגם' את דבריו של הפוסק ולהלבישם בשפה המקובלת במחקר.

המשוכה השנייה מהותית יותר, והיא נוגעת לצורת הכתיבה הרבנית, לאופייה, להיקפה ולקהל היעד שלה. כשאנו מבקשים לדון במשנתו המדינית של פוסק ולחלצה מתוך כתביו הרבים, אנו עסוקים בכתיבה שמשתרעת על פני תקופה ארוכה, כתיבה מגוונת באופייה, המכוונת לקהלי יעד שונים ומגוונים. יש ותהיה זו כתיבה שתכליתה לפסוק הלכה, יש שתכליתה לחנך את קהל היעד, יש שהכתיבה תבקש לקדם רעיון, יש שהיא תכוון להתפלמס עם יריבים אידיאולוגיים וכדומה. גיוון זה, בדרך הטבע, עלול לייצר סתירות, מהותיות או למראית עין, בין רעיונות או הכרעות שהובעו בכתבים שונים. בשל כך, על החוקר המבקש לחלץ את משנתו המדינית של הפוסק מתוך כתביו הרבים, להיות מודע לא רק לתוכן אלא גם להקשר שבמסגרתו נאמרו הדברים, לסוג קהל היעד שאליו כוונו הדברים ולתכליתה של הכתיבה, על מנת שיוכל להעריך נכונה את משקלו של כל מקור.

המשוכה השלישית נוגעת להשוואה שבין משנתם המדינית של שלושת הפוסקים. כדי שהשוואה שכזו תהיה תקפה, על החוקר לייצר כלי המסוגל להשוות בין משנתם המדינית של הפוסקים על בסיס מדדים אובייקטיביים ככל שהדבר ניתן. לשם כך הוצעו כלים תיאורטיים להשוואה בין משנתם המדינית של הפוסקים, הן כדי לבחון את דמותו של המשטר התיאוקרטי בעיניהם, הן כדי לבחון את עמדותיהם בנוגע למשטר הדמוקרטי.

לשם ניתוח דמותו של המשטר התיאוקרטי בעיני הפוסק הוצע להסתייע בהגדרות שפותחו על ידי וואסקי, הרשל, בלפר ורביצקי, תוך התמקדות בשני היבטים של התיאוריה התיאוקרטית: ההיבט ההיירוקרטי (שלטון אנשי הדת), וההיבט התיאונומי (שלטון החוק הדתי).

בהיבט הראשון הוצגו ארבעה דגמים ליחסי הגומלין בין ההנהגה הדתית להנהגה החילונית-אזרחית:

  1. דגם האיחוד המתאפיין בכך שהמנהיג הפוליטי הוא גם איש הדת העליון;
  2. דגם הכפיפות המתאפיין בכך שההנהגה האזרחית כפופה להנהגה הדתית ומשרתת את מטרותיה;
  3. דגם ההשלמה המתאפיין ביחסי גומלין בין ההנהגה האזרחית וההנהגה הדתית הבאים לידי ביטוי בכך שההנהגה הדתית מקדמת את מטרותיה של ההנהגה האזרחית וההנהגה האזרחית מקדמת את מטרותיה של ההנהגה הדתית;
  4. דגם ההפרדה המתאפיין בקיומה של הפרדה ברורה בין תחומי העיסוק של ההנהגה הדתית לבין תחומי העיסוק של ההנהגה האזרחית.

בהיבט התיאונומי, הוצגו שלושה דגמים לתיאור השפעתו של החוק הדתי על המדינה:

  1. תיאונומיה ישירה המתאפיינת בכך שמקור כל החוקים והפרשנות שלהם הוא אלוקי;
  2. נומוקרטיה דתית המתאפיינת בכך שמקור החוק הוא אמנם אלוקי, אך פרשנותו מסורה בידי בני אדם;
  3. תיאונומיה חוקתית המתאפיינת בכך שהחוק האלוקי נתפס כחוק מסגרת הקובע את גבולותיה של החקיקה האנושית, הדרושה לשם הגשמת מטרותיו וערכיו של החוק הדתי.

כדי לאפשר השוואה בין הפוסקים בכל הנוגע לעמדותיהם בנוגע לדמוקרטיה ולערכיה, נעשה שימוש בדגם שהציע הלינגר לניתוח משנה מדינית לאור מאפייני הדמוקרטיה הליברלית, בתוספת השלמות הנוגעות לתפיסה הרפובליקנית.

בעבר נטען כי יחסה של האורתודוקסיה לדמוקרטיה בפרט, צריך להיבחן לאור יחסה למודרנה בכלל. בהקשר זה הוצע בעבודה זו כי בנוסף לדגמים הקיימים ליחסי אורתודוקסיה ומודרנה יש להוסיף דגם נוסף, הוא דגם ההבחנה. על פי דגם זה האורתודוקסיה מתייחסת לערכים מודרניים שונים באופן שונה, ולא תמיד כמכלול אחד, והדבר הודגם בנוגע למשנתם של שלושת הרבנים.

3.     הרכיב התיאוקרטי במשנתם המדינית של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן

בעבודה נמצא כי בין שלושת הרבנים ישנה הסכמה בשורה של נושאים הנוגעים לרכיב התיאוקרטי במשטר. שלושתם מצדדים בכך שהמשטר הראוי הוא תיאוקרטי ביסודו ואשר יש בו גם מוסדות שלטון אזרחיים שאינם דתיים באופיים. מוסדות אלה יכול שיוקמו ויתנהלו בהתאם לעקרונות דמוקרטיים. את התפיסה המשטרית הזו ניתן לכנות בשם תיאוקרטיה-דמוקרטית. תפיסה זו אפשרה הכרה הלכתית בדיעבד בחלק ניכר ממוסדותיה השלטוניים של מדינת ישראל אף שהיא איננה מדינה תיאוקרטית.

שלושת הרבנים אף הסכימו שישנה הפרדה מוסדית בין המנהיגות הפוליטית האזרחית לבין המוסדות הדתיים (כהונה וסנהדרין), ויש ביניהם קשרי גומלין. במובן זה נראה כי הם מצדדים בדגם ההשלמה כדגם של המשטר הראוי.

יחד עם זאת, שלושתם תמכו (במידה כזו או אחרת), במעורבות של אנשי הדת בחיים הפוליטיים, באופן המיישם, ולו באופן חלקי, את דגם האיחוד. כך, הרבנים הרצוג וגורן תמכו בכך שרבנים יהיו מעורבים בענייני מדיניות חוץ (בעיקר הרב הרצוג) וביטחון (בעיקר הרב גורן). בחזונו האידאלי של הרב וולדינברג אף אמור להתקיים איחוד מלא של ההנהגה האזרחית והדתית, כלומר, יישום דגם האיחוד באופן מלא.

שלושת הרבנים אינם דוגלים בדגם הכפיפות, הבא לידי ביטוי בתפיסה החרדית של 'דעת תורה'. תפיסה זו נדחתה, גם אם לא באופן מפורש, על ידי רבני הציונות הדתית בתקופת קום המדינה, וגם על ידי הרב וולדינברג, שניתן לכנותו כפוסק 'חרדי ציוני'.

לצד ההסכמות האמורות, ישנם גם הבדלים משמעותיים בין הפוסקים, בכמה היבטים. הרב הרצוג צידד במשטר מלוכני שכולל גם מרכיב דמוקרטי (המבוסס על התקדים של תקנות הקהל), הכפוף באופן מלא לחוק התורה. זאת, ברוח משנתו המדינית של הרמב"ם. הרב הרצוג דחה באופן שיטתי את שיטת רבנו ניסים מגירונדי (הר"ן), שתמך בקיום מקביל של שתי מערכות חוק ומשפט – דתית ואזרחית, וראה בתקנות את הכלי המרכזי לתווך בין ההלכה לבין המציאות המשתנית והעמדות המקובלות בציבור. בהתאם לכך, כינינו את שיטת המשטר שהוא מציע בשם – תיאונומיה חוקתית מלוכנית.

הרב וולדינברג בולט בהתנגדות האידיאולוגית שלו לשימוש בתקנות בתחומים שבהם יש להלכה עמדה מגובשת (כגון זכויות נשים בירושה), ומצדד במשטר דמוקרטי הכפוף לדין התורה, ברוח משנתו המדינית של אברבנאל. תפיסה משטרית זו, כונתה בשם תיאונומיה חוקתית דמוקרטית.

הרבנים הרצוג ווולדינברג סברו שחקיקה אנושית תהיה לגיטימית מנקודת מבטה של ההלכה, רק אם היא כפופה לדין התורה, והם התנגדו לקיומה של מערכת משפט אזרחית מקבילה למערכת השיפוט הדתית. לפיכך נטען ששניהם תמכו בדגם משטרי שבו מתקיימים יחסי גומלין הדוקים בין הרכיב הדתי והרכיב האזרחי במשטר (דגם ההשלמה).

לעומתם, הרב גורן הושפע רבות ממשנתו המדינית של הר"ן בדרשותיו, המבוססת על משטר מלוכני אזרחי, שיש לו מערכות חוק ומשפט מקבילות לאלה של התורה. שיטת משטר זו מיישמת, הלכה למעשה, ממד מסוים של דגם ההפרדה.

4.     הרכיב הדמוקרטי במשנתם המדינית של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן

כאמור שלושת הרבנים הסכימו שיש תוקף הלכתי לממסד פוליטי אזרחי דמוקרטי. בעיני הרבנים הרצוג וגורן המשטר הדמוקרטי אינו המשטר האידיאלי, שכן בעיניהם, המשטר האידיאלי הוא מלוכני. לעומתם, דווקא הרב וולדינברג בעל הרקע החרדי, תמך בדמוקרטיה לכתחילה וראה את המשטר הדמוקרטי כלגיטימי ורצוי.

תמיכתם של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן במשטר התיאוקרטי, משמעה הסתייגות עקרונית (אך לא גורפת) מדמוקרטיה ליברלית, שכן המשטר התיאוקרטי מאפשר גם כפייה דתית, המנוגדת באופן עמוק לערכי הליברליזם.

יחד עם זאת, שלושתם מצדדים בערכים דמוקרטיים, קרי, ביישומם של עקרונות הדמוקרטיה הפורמלית – ריבונות העם והכרעת הרוב. באשר לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, נבחן בעיקר יחסם של הפוסקים לערכי השוויון והחירות. בהיבט של השוויון, נמצא ששלושתם מצדדים בהענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות שוות לבני מיעוטים, שלא כמשמעותם הפשוטה של המקורות ההלכתיים. לשם כך הם עושים שימוש בשיקולי מדיניות הלכתית, כגון, אילוץ (הרב הרצוג), הסכמת הציבור (הרב וולדינברג), וחילול השם (הרב גורן). יש לשער שנכונותם להכיר בזכויותיהם הפוליטיות של בני מיעוטים קשורה לכך שלפי תפיסתם, השדה הפוליטי הוא פחות דתי במהותו, וממילא יותר פתוח לשינויים. מנגד, שלושת הרבנים גילו יחס מסויג יותר לנושא הענקת שוויון זכויות פוליטיות ואזרחיות לנשים.

בכל הנוגע לערך החירות עולה תמונה של הסתייגות, הבאה לידי ביטוי בתמיכה בכפייה דתית הלכה למעשה (הרב גורן), או בתמיכה עקרונית בכך, כאשר יש בדבר תועלת (הרב הרצוג. הרב וולדינברג לא התייחס לסוגיה זו).

עוד נמצא כי הרב וולדינברג מאמץ באופן מובהק ערכים רפובליקניים, בעוד שהרב גורן נטה דווקא לטובת הערכים הליברליים (הרב הרצוג לא הביע דעתו בסוגיה זו).

ההבדל בין היחס שלהם לערכים דמוקרטיים לבין יחסם לערכים ליברליים מממש את דגם ההבחנה, כאמור לעיל, שפירושו שהיחס למודרנה איננו הוליסטי (חיובי או שלילי) אלא יחס שמבחין בין ערכים ותחומים שונים.

5.     יחסם של הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן למדינת ישראל ולמוסדותיה

הרבנים הרצוג, וולדינברג וגורן ראו בכינונה ושגשוגה של מדינת ישראל ערך דתי ואפילו משיחי, ושלושתם גם קבעו שלרשות המבצעת של מדינת ישראל יש מעמד של מלך ישראל, על יסוד פסיקתו של הרב קוק.

בכל הנוגע לחקיקה של הכנסת, הרבנים הרצוג וולדינברג סברו שההלכה מכירה בסמכות החקיקה של הכנסת, לצד סמכות החקיקה הדתית של חכמי ההלכה, אולם שללו את האפשרות להחליף את חוקי התורה בחוקי הכנסת באופן גורף. בהתאם לכך, הם מכירים בתוקפם של חוקי הכנסת שבעיניהם ניתן לראותם כתקנות משלימות לדין התורה.

הרבנים הרצוג ווולדינברג סבורים שההלכה אינה יכולה להכיר בלגיטימיות של רשות שופטת שאיננה דתית, ובהתאם לכך, כעיקרון, הם לא הכירו בלגיטימיות ההלכתית של מערכת המשפט של מדינת ישראל. יחד עם זאת, למעשה הם השלימו עם הפקדת השיפוט הפלילי בידי מערכת המשפט האזרחית של מדינת ישראל.

לעומתם, הרב גורן, בעקבות משנתו המדינית של הר"ן, הכיר בתוקף ההלכתי של כל מוסדות השלטון בישראל, לרבות מערכת המשפט, אך דרש מהם להתנהל בהתאם לדרישות ההלכה.

6.     מסקנת המחקר

מסקנות עבודה זו מלמדות כי שלושת הרבנים החזיקו במשנה מדינית שיש בה שילוב בין תיאוקרטיה לבין דמוקרטיה פורמלית ורכיבים מסוימים של דמוקרטיה מהותית. משנתם המדינית אפשרה להם להתמודד עם המציאות כפי שהיא ולתת מעמד הלכתי למדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית ולחלק ניכר של מוסדותיה.