הרשם לקבלת עדכונים

נחלקו הרמב"ם ומהר"ם עם ר"ת מתי יכול אחד מבני הזוג לדרוש לעבור לארצו, או לעבור מעיר לעיר באותה ארץ. עיקר הדין כדעת הרמב"ם וכפסק השו"ע, ולפי זה הבעל יכול להוציא את אשתו מעיר לעיר או מכפר לכפר באותה הארץ. אבל הרמ"א חושש לדעת ר"ת הסובר כי יד האשה על העליונה, והיא זו שיכולה לדרוש מהבעל לצאת מעיר לעיר או מכפר לכפר, באותה הארץ, ולכן למעשה פסק הרמ"א שמספק אין כופין לא אותו ולא אותה. יתבאר כי אם הבעל יגרש לא ישלם כתובה.

דעת רוב הפוסקים כמו שכתבו הב"ש והח"מ כי המסרבת לדור במקום חיובה, היא מורדת לכל דבר וענין, דלא כשיטת הר"ן, ואין חילוק בין המסרבת לעלות לארץ ישראל לבין המסרבת לדור במקום אחר בו היא חייבת. אבל אין נוהגים בה דיני הכרזה והתראה.

במקום בו ישנה מחלוקת אם האשה נחשבת מורדת, כגון אשה שידעה מראש שיש בבעלה מומים, או בעל המסרב לפרנס את אשתו בלי כפיה, לדעת הבית שמואל חייב הבעל בכתובתה, ולדעת הבית מאיר פטור מספק. החזו"א הכריע כב"ש משתי טעמים, הטעם הראשון הוא משום שמדינא למורדת יש כתובה ומספק אי אפשר לקונסה, והטעם השני הוא משום שבפועל מספק לא מתרים בה, וללא התראה מורדת אינה מפסידה כתובה.

החזו"א כתב שבאומרת אי אפשי אלא בבגדי, אין טעם להתרות ולהמתין, ולכן מפסידה כתובתה מיד, כדעת הב"ח ודלא כב"ש. וכך הדין גם באשה המסרבת לעלות לארץ ישראל. בדרך זו ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל את חידושו של רבינו ירוחם באיש ואשה המורדים שניהם זה על זה, כי האשה מפסידה את התוספת מיד, למרות שכל מורדת מפסידה רק אחר ההתראות, מכיון שתקנת ההתראות היא תקנה נוספת לעכב את הפסד הכתובה או התוספת בכדי להשיבה לשלום בית, וכאשר אין בכך תועלת, מפסידה מיד.

נתבאר בדרך אחת שבכך נחלקו הב"ש והב"מ אם התראה מעכבת את הפסד הכתובה, במקום שיש טעם להתרות בה, אבל בפועל אי אפשר להתרות מספק. דרך שניה היא לבאר שנחלקו בעיקר קנס המורדת, האם קנסו חכמים מראש את כל המורדות, או שנתנו סמכות לבית הדין לקנוס בכל מקרה ומקרה.

נתבאר כי דברי הבית יעקב שכתב כי במחלוקת הנ"ל מי כופה את מי היכן לדור, אם יגרש אותה אינו חייב בכתובתה, אינם תלויים במחלוקת הב"ש והב"מ, האם בספק מורדת האשה מפסידה כתובה, מכיון שכאן עיקר הדין הוא שהאשה היא מורדת, ולכן ודאי אי אפשר לחיבו בכתובה, ושונה מספקות גמורים, שבהם הכריע החזו"א שמספק אינה נחשבת מורדת כמבואר לעיל.

בשו"ע נפסק שמורדת במקום המגורים מפסידה גם תוספת, אך הב"ח כתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, ועל כן אם האשה תפסה אין מוציאים מידה. אף שדבריו של הב"ח שתלה דין זה במחלוקת ר"ח ור"ת האם תמיד תנאי כתובה ככתובה לכל דבר, צריכים עיון, ונראה שמשם אין מקור לחייב בתוספת, מכל מקום הב"ח דייק עוד שגם הרא"ש חולק על דין זה, והאחרונים נחלקו בדעת הרא"ש בזה, ועל כן אם תתפוס האשה מנכסיו עבור התוספת, יכולה היא לומר קים לי. אבל בלא תפיסה נראה שתחשב כמורדת גם לענין התוספת, למרות הכרעת החזו"א הנ"ל כב"ש שבמקום ספק האשה אינה נחשבת כמורדת, משום שגם כאן עיקר ההכרעה היא שהאשה נחשבת כמורדת, ורק אם תתפוס תוכל לטעון קים לי כדעת החולקים.

הכרעת הפוסקים כי לדעת השו"ע יכול הבעל לדרוש לעבור מעיר לעיר, גם לאחר שכבר קבעו בני הזוג את מקום מגוריהם, ושלא כדברי הב"ח. לדעת רוב הפוסקים אינו יכול לדרוש לעבור למקום אחר סתם בלי סיבה, אך יש אומרים שאינו צריך לנמק, וסומכים על כך דלאו בשופטני עסקינן, ואם מבקש לעבור כנראה ישנה סיבה לדבר.

הבעל אינו יכול לדרוש שהאשה תלך אחריו ממקום למקום, עד אשר יבחר היכן לדור, אלא רק אם בחר מקום מסוים ורוצה לקבוע בו את מגוריו. על פי זה נראה כי אם בית הדין רואה שאין הבעל יציב בדרישותיו, אינו יכול לכופה לעבור ממקום מגוריה. בנוסף לכך, כשם שאין מוציאין מנוה יפה לנוה הרעה, אפילו באותה העיר, כך לא יוכל לכופה לעבור למקום שאינו מותאם לצרכיה או לצרכי הילדים.

הדפסה