תמצית פסק הדין

המקרה:

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית בירושלים הובאה תביעת חברה שנשכרה להפחתת תשלומי ארנונה. לטענת הנתבעת ההסכם הושג על ידה ולכן אין החברה זכאית לשכר. בהסכם שנחתם בין הצדדים לא ברור הצורך בזיקה בין פעולות התובעת ובין התוצאה של הפחתת חיוב הארנונה. 

דיון הלכתי:

במסכת בבא מציעא (עז ע"א) פוסק רבא שמי ששכר פועלים להשקות את שדהו אם בא גשם פטור מלשלם שכרם, אולם אם בא נהר ועל ידי כך הושקה השדה – משלם להם בעל הבית כפועל בטל.  נחלקו הראשונים בביאור הסוגיה בבא מציעא: לדעת התוספות ההבדל בין השקיה על ידי גשם להשקיה על ידי נהר הוא שאחריות בעל הבית היא לדעת שאם יעלה הנהר עבודת הפועלים מיותרת. לעומתו מסביר הרשב"א שכאשר עולה הנהר נדרשת עדיין עבודה של הפועלים ולכן בזכות עבודה זאת הם זכאים לשכרם. 

מאידך הגמרא במסכת גיטין (עד ע"ב) מספרת על בעל שדה שקבע עם אריסו על תשלום גבוה תמורת השקיית שדהו יותר מהרגיל. בסופו של דבר השדה הושקתה על ידי גשם. ונפסקה ההלכה כדעת רבה שהאריס זכאי לתשלומו הגבוה.  וביארו הראשונים  מה ההבדל בין אריס שזכאי לכספו לפועל שתלוי בפעולתו: לדעת הרי"ף, הרמב"ם והתוספות דין האריס שונה כיון שלאריס יש מעמד של שותף, חלקו ברווחים אינו מושפע מהדרך בה הושגה המטרה, לפיכך, על בעל הבית לשלם לו שכרו. ומרחיב הראב"ד שכל קבלן דינו כשותף ומקבל שכר גם אם מלאכתו נעשית ע"י אחר, וחלק עליו הרמב"ן. 

להלכה כאשר התוצאה הגיע מגורם אחר - נפסק שלא כדעת הראב"ד (נתיבות חו"מ שלה ס"ק ה), ורק שותף ממש זכאי לתשלום, או, כאשר מדובר בפועלים, אז כאשר הם עדיין  נדרשים לעבוד על מנת להשיג את התוצאה (רשב"א).

פסק הדין:

מדברי בית הדין עולה שההליך שניהלה התובעת הועיל בהשגת ההסכם (על אף, שהושג בסופו של דבר על ידי הנתבעת) ועל כן, ע"פ דברי הרשב"א שכאשר לפועל היה חלק בהשגת התוצאה מגיע לו שכר, ועל כן פסק בית הדין מכח הפשרה לחייב בואפן חיוב חלקי את הנתבעת.