ב"ה

תיק 970523/20

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד רפאל שטוב)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דוד הלפר)

הנדון: משמעות ההוראה על הגשת תצהיר ובטלותו של תצהיר הנעשה "בתנאי"

החלטה

בהחלטתי מג' באב התש"ף (24.7.2020) קבעתי בין השאר:

ב.     לעניין הבקשה לזימונו של עד:

סבורני שיש מקום, עקרונית, להיעתר לבקשה זו ושלא כדברי המשיבה [...]

ברם האמור הוא במישור העקרוני. במישור המעשי יש בדברים משום הקדמת המאוחר: כדי שנוכל לשקול אם אכן ייתכן שהעדות תביאנו למסקנה מן המסקנות האמורות, עלינו לשמוע תחילה את הצדדים, להיווכח כי ההליך אינו הליך סרק לפחות לכאורה, להתרשם כי קיימות מחלוקות עובדתיות שאכן עשויות להתברר על ידי שמיעת העדות יותר משיוכלו להתברר בלעדיה וכו'. זאת ועוד אי אפשר גם להתעלם מן הרקע שעליו עמדנו מהחלטות קודמות ומן החשש העולה ממנו שגם העדות לא נועדה רק לתכלית המוצהרת אלא גם לפגיעה שאינה ממין העניין במשיבה.

נוכח האמור אני קובע כי בדיון שיתקיים לפנינו כפי שנקבע לא תישמע עדותו של העד, ברם המערער יהיה רשאי לשוב ולבקש את שמיעתו בתום הדיון ובית הדין יחליט בבקשה זו בהתאם לשיקולים הנ"ל וככל שיסבור כי יש טעם בעדות לא יימנע מלשומעה רק בשל היות שמיעת עדים בבית הדין הגדול הליך חריג. על כל פנים, וככל שחורגים אנו מסדרי הדין הרגילים ודאי שאף לכך יש מקום, יידרש העד להגיש לבית הדין טרם שמיעת עדותו, אם נחליט להתירה, תצהיר עדות שאף על בסיסו נוכל להתרשם אם אכן יש תוחלת בעדות ואם לא נועדה אך ורק כדי לפגוע במשיבה בדברים שאינם ממין העניין.

עתה הוגשו לבית הדין תצהירי עדות של שני עדים – לכאורה בהתאם לסופם של הדברים האמורים, אלא שתוך חוסר שימת לב לכאורה לאמור קודם לכן "בדיון שיתקיים לפנינו כפי שנקבע לא תישמע עדותו של העד, ברם המערער יהיה רשאי לשוב ולבקש את שמיעתו בתום הדיון" ולמודגש בנוגע לתצהירים עצמם כי הללו יוגשו "טרם שמיעת עדותו, אם נחליט להתירה".

חבל אפוא כי הטריח המערער את עדיו עתה לשווא. להגשת התצהירים יהיה מקום כאמור אם וכאשר נחליט לשמוע את העדים בהתאם לאמור במצוטט לעיל.

מכל מקום נעיר כבר עתה כי משמעות האמור בהחלטה המצוטטת לעיל אינו כי כדי לשמוע את העדות יוכל המערער לצאת ידי חובה בהצגת תצהיר כלשהו. כל בר־דעת וכל היודע דבר אחד או שניים בעניינם של סדרי דין מבין כי משהוחלט לדרוש הגשת תצהיר כתנאי מקדים לשמיעת עדות צריך התצהיר לכלול את כל העניינים שמבוקש כי העד יעיד עליהם, ואין מקום אפוא לדברי אחד העדים כי יש מן הדברים (ובלי להיכנס עתה לשאלת הרלוונטיות שלהם המוטלת בספק גדול) שאותם מבקש הוא שלא לכתוב אלא לומר באוזני בית הדין.

למותר לציין גם כי אם כוונת האמור בנוגע להשמעה "לאוזני בית הדין" היא להשמעה לאוזניו בלבד ולא לאוזני הצד השני אזי אף ללא הדרישה לתצהיר לא היה מקום לכך.

עוד נעיר כי אחד העדים פתח את תצהירו בהודעה כי עושה הוא את תצהירו "בתנאי", תנאי הנוגע לענייני שמירת החיסיון. יובהר בעניין זה כי על ההליכים בבית הדין קיים חיסיון באופן כללי, יכול אדם לבקש הטלת חיסיון נוסף על דבריו או על מסמך שהוא מגיש – ובית הדין יכול להיעתר לבקשה כזו או לדחותה – ולאידך גיסא יכול בית הדין לעיתים לצמצם את החיסיון ולהתיר פרסום של עניין זה או אחר. אך בין כך ובין כך תצהיר המוגש "בתנאי" כמוהו כתצהיר שלא הוגש כלל, עדות צריכה להיות אמת ואין עד יכול לומר "דבריי הם אמת בתנאי שכך וכך יקרה" לאמור כי מראש מודיע הוא כי אם לא כך וכך אין הוא מתחייב כי דבריו אמת. כך גם תצהיר עדות.

שמירת חיסיון היא לעיתים זכות ולעיתים בקשה לגיטימית אך אינה יכולה להיות תנאי, ואם נחליט בעתיד לאפשר את שמיעת העדים יצטרך התצהיר שיוגש להיות חף מתנאים כאלה או אחרים.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ד' באלול התש"ף (24.8.2020).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה