סקירת פס"ד: הערכת שכר טרחת עו"ד

לא פעם מתעוררת מחלוקת בין עורך דין ללקוח שלו על גובה שכר הטרחה המגיע לו. על כן מומלץ מאד, לפחות כשמדובר בסכומים גבוהים, לכתוב במפורש את פרטי הסכם שכר הטרחה. כאשר הדבר לא נעשה, לפעמים יש צורך בהכרעת צד שלישי, אשר החלטתו אינה בהכרח תואמת את ציפיות לפחות אחד הצדדים. כך היה במקרה שנדון, בפסק דין בן עשרות עמודים, בפני בית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק 72060, בפני הדיינים: הרב יוסף כרמל; אב"ד, הרב דניאל מן, הרב סיני לוי).

התובע - משרד עורכי דין, סיפק במשך כארבע שנים שירותים משפטיים לאיש עסקים. לאחר שהיחסים בין המשרד ללקוח עלו על שרטון, תבע המשרד מאיש העסקים סכום של כ-2.7 מיליון ש"ח כשכר טרחה על פעולות רבות שבוצעו במהלך שנים אלה, ושלטענתו אינם כלולים בתשלום של כ-1.6 מיליון ש"ח שכבר שולמו.

הנתבע טען ביחס לחלק מהתביעות שמדובר בטיפול בעסקאות נדל"ן שלא יצאו לפועל, בהם המנהג המקובל הוא שהתשלום מותנה בהשלמת העסקה. התובע, מנגד, טען שמנהג זה הוא רק בעסקאות פשוטות כגון רכישת דירה, אך לא בעסקאות גדולות ומותאמות אישית כפי שהיה כאן. בית הדין קיבל בעניין זה את עמדת התובע, שכן עמדת המוצא היא שהעובד עבור אחר זכאי לשכר, אם לא נהוג ולא הוסכם אחרת (ע"פ רמ"א חו"מ רסד, ד), וכאן לא הוכח שיש מנהג או הסכמה המנוגדים לעמדת מוצא זו.

תשלום ללא סיכום

לגבי תיקים בהם לא סוכם מה השכר, דרש התובע סכום של 320$ לשעת עבודה, כפי התעריף המקובל במשרדו, ולפי הדיווח של עורכי הדין במשרד על שעות עבודתם בתיקים אלה. הנתבע טען ששכר זה מנופח. בתיק מסוים נקבע תעריף של 250$ לשעת עבודה בלבד, ובתיקים בהם לא נקבע שכר לשעת עבודה כלל, המשמעות היא שאין שכר לפי שעות העבודה אלא לפי פרמטרים אחרים. עוד טען הנתבע שאין לסמוך על רישום שעות העבודה במשרד עורכי הדין כי מקובל לנפח שעות עבודה ברישומים כאלה.

בית הדין קבע שתשלום לפי שעות היא הדרך הטובה ביותר לקביעת השכר במצב הנתון. לגבי גובה השכר, אמנם ההלכה היא שכאשר הדבר לא סוכם מראש זכאי הפועל לקבל רק את הסכום הנמוך ביותר המקובל לעבודה שבוצעה (שו"ע חו"מ שלג, ח). אולם בית הדין קבע שבעסקאות ענק כגון אלה, עוסקים רק עורכי דין מיומנים ומנוסים, ועל כן יש לקבוע את השכר בגובה הנמוך ביותר המקובל על ידי עורכי דין מנוסים כאלה, ולא בגובה הנמוך ביותר לשעת עבודה של עורך דין צעיר ובלתי מנוסה שאיכות עבודתו שונה לחלוטין.

תיעוד אמין

בעניין הנאמנות של המשרד על כמות השעות שבוצעו – היה מקום לחשוב שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואין המשרד נאמן ללא ראיות חיצוניות על כמות השעות שהושקעו בתיקי הנתבע. אולם, בית הדין קבע כי בהסכם בו ידוע מראש שרק הזוכה יוכל לדעת לכמה הוא זכאי והחייב לא יוכל לדעת זאת באופן בלתי תלוי, נאמן הצד הזוכה להישבע וליטול את שלו (ע"פ רמ"א חו"מ צא, ג; ש"ך שם, כג).

בית הדין חידש שבזמננו שלא נהוג להשביע בבתי הדין, הזוכה נאמן ליטול את שלו גם ללא שבועה, אם הוא תומך את טענתו בתיעוד מסודר שמתבצע תוך כדי העבודה כמקובל, ובלבד שלא תהיה סיבה לבית הדין לחשוד באמינות תיעוד זה. כשם שבזמן חז"ל ההנחה הייתה שהחייב הסכים להאמין לזוכה בשבועה, כי אין זה סביר להעמיד שני עדים על כל פעולה, כך בזמננו ההנחה היא שהחייב הסכים שהזוכה יהיה נאמן גם בלא שבועה, אם יש לו תיעוד.

לפיכך, בית הדין קבע שיש לסמוך על דיווחי השעות של עורכי הדין במשרד, ולקבוע את התעריף לשעה לתיקים בהם לא סוכם או לא הוכח סיכום אחר, ב-60% מהתעריף המקובל במשרד, כהערכה של הקצה הנמוך של השכר המקובל לעבודה כזו. לפיכך חייב בית הדין את הנתבע לשלם לתובע כמיליון ש"ח. 

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון, גיליון מס' 916.