ב.ו. מעמדם ההלכתי של הסכמים קיבוציים וחקיקה משלימה

דיני העבודה האזרחיים הנוהגים במדינת ישראל מבוססים על מספר מקורות: חלקם הקטן נחקק באופן ישיר על ידי הכנסת, ובהם עסקנו לעיל. חוקים אלו באו לפתור בעיה מסוימת או להעניק זכות מסוימת לעובדים, והם אינם מתיימרים להסדיר את כל מערכת יחסי העבודה.

לחוקים אלו הצטרפו ברבות השנים הסכמי עבודה קיבוציים אשר נחתמו בין ארגוני העובדים ובין המעסיקים, ואשר הוחלו על ידי הממשלה על כלל העובדים או על מגזר עובדים מסוים בעזרת צווי הרחבה. חלק נוסף מדיני העבודה נוצר במשך השנים באמצעות תקדימים של בתי המשפט. הקביעה כי על דיני העבודה חל הכלל "דינא דמלכותא דינא" נאמרה במקורה ביחס לחוקי הכנסת, ועל כן יש לבחון אותה ביחס ליתר מקורות הדין האזרחי.

מעמד הסכמי עבודה קיבוציים - הסכם קיבוצי הוא הסכם אשר נכרת בין קבוצת עובדים מאוגדת, ובין מעסיק יחיד (הסכם קיבוצי מיוחד) או לבין איגוד של מעסיקים (הסכם קיבוצי כללי). על פי ההלכה התאגדות מעמדה כשותפות[1] ולפיכך הסכם קיבוצי אינו חל אלא על הצדדים החתומים עליו, כלומר על העובדים המאוגדים, ולא על העובדים שאינם מאוגדים. כל שכן שהוא אינו מחייב את העובדים הבלתי מאוגדים אם מרבית העובדים אינם מאוגדים[2]. בניגוד לכך, על פי החוק, הסכם קיבוצי חל גם על עובדים שאינם מאוגדים ואפילו אם רק שליש מהעובדים התאגדו[3]. חוק זה מנוגד להלכה ואין לו תוקף הלכתי.

מעמד צווי ההרחבה – החוק קובע כי בסמכותו של השר הממונה (בעת הזו, שר הכלכלה) להוציא צו המחיל את ההסכם הקיבוצי, גם על עובדים שלא נכללו בהסכם הקיבוצי או שאינם מאוגדים כלל[4]. עוד קובע החוק כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה החל עליו, גוברים על כל הסכם אישי שנעשה בין העובד הפרטי ובין המעסיק הפרטי[5].

הדעת נותנת שההלכה הקובעת כי "דינא דמלכותא – דינא" אינה מבחינה בין הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות המבצעת (השר הממונה). זאת, כיוון שמדובר בהבחנה מודרנית, שלא הייתה קיימת בימי הגמרא והראשונים שהתייחסו לכל מוסדות משטר כמקשה אחת. לפיכך מסתבר כי לצו ההרחבה אשר נקבע על ידי הרשות המבצעת, מכוח הסמכות שנתנה לו הכנסת, יהיה גם כן מעמד של "דינא דמלכותא", ובלבד שמטרתו היא תועלת הציבור.