הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

כתובה מוגזמת ופיצויים לזוג שהתגרשו בהסכמה / בית הדין פתח תקוה 1278440/4

הרב יגאל לרר, הרב אריאל ינאי, הרב בן ציון הכהן רבין ( בית הדין הרבני האזורי פתח תקוה)
בני זוג התגרשו בהסכמה לאחר דיון אחד. לכן פטר בית הדין את הבעל מפיצויים ומכתובה מוגזמת, וחייב רק בעיקר כתובה.

ב"ה

תיק ‏1278440/4

בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יגאל לרר – אב"ד, הרב אריאל ינאי, הרב בן ציון הכהן רבין

התובעת:         פלונית             (ע"י ב"כ עו"ד שמעון אשואל)

נגד

הנתבע:           פלוני               (ע"י ב"כ עו"ד אילת גלוזמן)

הנדון: כתובה בסך מוגזם, פיצויי גירושין

פסק דין

לפנינו תביעת כתובה על סך שני מיליון שקלים.

הצדדים נישאו לפני עשר שנים, ולהם שני ילדים משותפים (בני 5; 8). הם פרודים מחודש אוגוסט 2020, והתגרשו בבית הדין ביום ה' באב  תשפ"א (14/7/21). את תביעת הגירושין הגישה התובעת חודש לפני מועד סידור הגט. הגט סודר בהסכמת הצדדים, לאחר הדיון הראשון.

בדיון התברר כי לצדדים אין רכוש משותף מלבד זכויות ממקומות העבודה שלהם, ולדברי התובעת יש להם חובות משותפים בסך רבע מיליון ש"ח. בתיק מונה רואה חשבון שיערוך דו"ח איזון משאבים לחישוב הזכויות והחובות. התובעת משתכרת מעבודתה מעל 20 אלף ש"ח, ורק בתקופה האחרונה החל הנתבע לעבוד בעבודה מסודרת. תקופות ארוכות בחיי הנישואין הנתבע לא עבד והוא הוכר על ידי הביטוח הלאומי כנעדר כושר השתכרות בשל נכות נפשית. נקצבה לו קצבת נכות חודשית בסך 6,750 ש"ח.

הנתבע סובל מהלם קרב ממלחמת לבנון השנייה. בגיל 20 במהלך שירותו הצבאי הוא הוכר כסובל מפוסט טראומה, ולדבריו בגלל זה הוא החל להשתמש בסמים שהקלו על מצוקתו. יש לציין כי קודם הנישואין ידעה התובעת ממצבו הנפשי של הנתבע ועל השימוש שלו בסמים. 

במבצע צוק איתן הנתבע גויס לשירות מילואים ומצבו הנפשי החמיר. הוא התמוטט נפשית, והשימוש שלו בסמים התגבר. בעקבות זאת הוא פנה לטיפול במוסד א' המטפל בגמילה מסמים ומהתמכרויות, ובטיפול בחרדות. לתיק הומצא מכתב שחרור ממכון א' מיום 8/5/15 בו נכתב כי: "מצבו יציב והוא לא משתמש בסמים, ללא סימפטומים פסיכוטיים ללא אובדנות והוא מטופל בתרופות נוגדות דיכאון". ההמלצה המקצועית הייתה להמשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת חולים או בטיפול פרטי.

לדברי התובעת, מצוקתו הנפשית של הנתבע והתמכרותו לסמים הביאה את פירוק הנישואין. עול כלכלת ופרנסת הבית נפל על כתפיה, בעוד הנתבע לא מפרנס ומבזבז כספים על סמים. לדברי הנתבע לאחר הטיפול במכון א' היו להם שנתיים יפות שבהן נולד להם הילד השני, אך הגירושין באו מתוך מריבות בשל 'פערי המעמד וההשתכרות שביניהם'.

בדיון השני (16/11/21) נטען כי הצדדים החליטו ביניהם להתגרש בחודש פברואר 2021 - כלומר כחצי שנה לאחר הפירוד - עם סיום תקופת השכירות. לשם כך הם החליפו ביניהם טיוטות הסכמי גירושין, אך המשא ומתן בסופו של דבר לא צלח.

בית הדין העיר לתובעת ובא כוחה שקיימת בעיה בתביעת כתובה מוגזמת הנקובה בסך של שני מיליון ש"ח, בפרט כשמדובר בבעל שבתחילת הנישואין לא היה בעל כושר השתכרות כשנכותו הוכרה  על ידי הביטוח הלאומי. למרות זאת, התובעת עמדה על תביעת כתובתה ודרשה לקיים דיוני הוכחות על עילות גירושין.

בית הדין החליט לא לקיים דיוני הוכחות בנושא הכתובה ודרש מבאי כוחם של הצדדים להגיש סיכומים בנושא כתובה מוגזמת. הסיכומים הומצאו, כשכל צד מצדד בטענותיו זה לחיוב וזה לפטור, וכל אחד מהם מפנה לפסקי דין שונים שפורסמו בנושא - חלקם מחייבים או מפשרים, וחלקם פוטרים.

 

         דיון

  1. כתובה בסך גבוה, במקורות התלמוד והראשונים

בנושא זה של כתובה מוגזמת האריכו ודשו כבר במספר רב של פסקי דין ובשני מאמרים הלכתיים מקיפים שנכתבו על ידי דייני בית הדין הרבני לדורותיהם. ראו פד"ר ט"ו עמ' 211 ואילך; בספרו של הגרח"ש שאנן זצ"ל (אב"ד ת"א) "עיונים במשפט" ח"א סי' כ"ד, וח"ב סי' נ"ה; "שורת הדין" כרך ח' במאמריהם המקיפים של הדיינים הגר"י אריאל שליט"א (עמ' רמ"ג- רס"ט) והגר"ד לבנון שליט"א (עמ' ע"ר-רצ"ג). ראו בספר "לב שומע לשלמה" (הגר"ש דיכובסקי שליט"א) שחידושו המפליג בנושא זה לא התקבל על כלל ציבור הדיינים; וראו עוד פס"ד בי"ד רבני  ירושלים 1052109; פס"ד רבני גדול 1220008/1; פס"ד רבני רחובות 1201116 ועוד.

הגישה הרווחת היא שלבני זוג שערב נישואיהם לא הייתה בבעלותם דירה ואין הם משופעים בממון  - "אזי כל סכום שאין אדם צופה שיהיה לו בעתיד וגם מסתבר שלא יהיה לו הרי זה בכלל כתובה מוגזמת" - כהגדרתו של הגרח"ש שאנן זצ"ל (בספרו הנ"ל); ולדעתו, נטל ההוכחה בנקודה זו מוטלת על כתפי הבעל כמו בדין 'האומר שטר אמנה או שטר פסים הוא זה' (כתובות י"ט). בהתאם לכך, "אם בני הזוג עומדים לרכוש דירה ששווה מיליון ש"ח, ודאי שסכום זה אינו בגדר כתובה מוגזמת".

שיקול חשוב שאותו יש לשקול בסוגיה זו, הוא שקלול גובה הנדוניה שהביאה עמה הכלה לנישואין. אין להשוות נישואין שבהן הורי הכלה רכשו לצדדים דירה על חשבונם (או שהכלה הכניסה משלה סכום משמעותי לנישואין) לבני הזוג, לבין נישואין שבהן החתן לא קיבל נדוניה משמעותית. פעמים והדרישה לכתוב בכתובה בסכום גדול נובעת מסכום הנדוניה הגבוהה שהוא מקבל. היא נועדה להבטיח את החזרת הנדוניה באמצעות גביית הכתובה במקרה של גירושין. כפי הנראה במקרה זה אלא יהיה מקום לראות בכתובה זו ככתובה מוגזמת.

שנינו במשנה במסכת נדרים (דף ס"ה ע"ב):

"מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ארבע מאות  דינרים ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא אפי' אתה מוכר שיער ראשך אתה נותן לה כתובתה.

ובגמרא "אפילו אתה מוכר שיער ראשך ואוכל".

 וב'תוספות' פירשו שאפילו תצטרך למכור שיער ראשך- למזונותיך. וכן בר"ן ובפירוש המשנה לרמב"ם והובא במאירי שם "אפילו לא יישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שיער ראשך - דרך משל - כדי שתאכיל אותך, תיתן לה".

   ובגמרא מסכת גיטין (דף נ"ח):

"אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן".

 הרי שאותו אדם שהיה עני ורש, ולמרות זאת הוא חויב לשלם את מלוא כתובתה של אשתו.

 במסכת כתובות בתחילת פרק חמישי הקשו ה'תוספות' (כתובות דף נ"ד ע"ב) בעניינה של תוספת כתובה:

"ועכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שווה פרוטה - דבשלמא כשיש לו, הוא משעבד לזה החוב, והואיל ונתחייב נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים משתעבדים, אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ משעבד דבר שלא בא לעולם" ....

כלומר ה'תוספות' התקשו ודנו בהתחייבות ושעבוד נכסים עבור הכתובה כשלחתן אין כול  -שלכאורה יש כאן חיסרון של הקנאת דבר שלא בא לעולם. ברם, פשוט היה לבעלי ה'תוספות' שאין בהתחייבות מופרזת זו של מאה ליטרין כל חיסרון של הפרזה אסמכתא, למרות שמדובר בסכום גבוה מאוד, והחתן הוא עני ורש.

על בסיס מקורות אלה שצוינו לעיל (במאמרים הנ"ל, ובפסקי דין רבים שניתנו בנושא שאותם נציין בהמשך הדברים) יש שכתבו שלכאורה אין לבטל גביית כתובות מוגזמות, או למצער יש לערוך  בהן פשרה ולגבות בהן סכומים משמעותיים, אם כי לא מוגזמים.

מעיון בדברים נראה בבירור כי ממקורות אלה אין כל ראיה לעניינן של תביעת כתובות מוגזמות בהן אנו דנים כאן. כתובות מוגזמות הנתבעות בבתי הדין הרבניים חדשות לבקרים הן כתובות דמיוניות הנקובות בסכומי עתק של מאות אלפי או מיליוני שקלים, והן שונות בתכלית מאותן כתובות שצוינו במקורות הנ"ל. אין כל דמיון ביניהן. 

נפתח במקור האחרון שהוזכר - בדברי ה'תוספות' במסכת כתובות, בעניינו של חתן עני המתחייב בכתובה של 'מאה ליטרין'.

חישוב סך 'מאה ליטרין': הדבר התבאר במאמרו המקיף והמחקרי של כבוד הדיין הגר"ש שפירא שליט"א (חבר בית הדין הרבני הגדול) - "ערך הכתובה וערך תוספת כתובה הנקובה בזקוקין ובליטרין" שפורסם בכרך "כנס הדיינים תשע"ו (הו"ל ע"י הנהלת בתי הדין הרבניים).  במאמר יסודי זה האריך המחבר להביא מדברי רבותינו הראשונים באשכנז - הראבי"ה והמהר"ם מרוטנברג, שכתבו שבארצות אשכנז מקובל היה לכתוב בכתובות סך של 'מאה ליטרין'!

הדבר גם מדויק בלשון ה'תוספות' שכתבו - "ועכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין" - כלומר מדובר במנהג מקובל שנהג בארצות אשכנז שם הכתובות נכתבו בסך של מאה ליטרין - בין אם מדובר היה בחתן עשיר או בחתן עני. ברור מאיליו שאין לראות בנוהג מקובל זה ככתובה מופרזת ודמיונית כמו הכתובות החריגות והדמיוניות בהן אנו עוסקים.

בתשובות מהר"י וייל (י"ד) ומהר"ם מינץ (ק"ט) כתבו שה'ליטרין' הם בעצם ה'זקוקים' שנכתבו לאחר מכן בכתובות באשכנז,  ולפיכך:

 "אם בכתובה היה כתוב מאה ליטרין היו גובין מאה זקוקין, ואם היה כתוב משקל מאה ליטרין היו גובים מאתיים זקוקין".

במאמר הנ"ל התברר שיעור 'מאה זקוקים' בהתאם לשיטות הפוסקים השונות: יש אומרים שמדובר ב-28.8 ק"ג כסף (חזו"א), ויש אומרים שה'זקוק' המרכזי שהיה אז באשכנז בתקופת הראשונים בעלי ה'תוספות' היה 'זקוק קולוניא' (קלן) ושיעורו היה 240 גרם כסף. היה גם 'זקוק המארק' שמשקלו היה פחות יותר ונהג בעיקר בספרד ולא באשכנז, ומאוחר יותר נהג גם ה'ליטרא הלר' שלפי ערכו מאה זקוקים הוא בשיעור 8.9 ק"ג כסף. נמצא כי שיעור ה'ליטרין' וה'זקוקין' נהג בהתאם למטבעות התקופות שהיו אז. בהתאם לכך נקבע כי בכתובה אשכנזית בת ימינו שנכתב בה מאה זקוקין יש ללכת אחר השיעור הנמוך יותר כדין 'בעל השטר על התחתונה'.

על כל פנים, אותו סך של 'מאה ליטרין' שהוזכר בדברי רבותינו בעלי ה'תוספות' שהחתן מתחייב "אפילו שאין לו שווה" גם אם הוא שיעור גבוה, אין לו כל שייכות לכתובה מוגזמת בה אנו דנים. לפי המבואר בדברי הראשונים שהזכרנו, כתובה של 'מאה ליטרין' הייתה כתובה סטנדרטית לחלוטין. המנהג הרגיל והרווח באשכנז היה לכתוב כתובות בסך 'מאה ליטרין' או ב'משקל מאה ליטרין' - כך שגם אם עבור אותו חתן "שאין לו שווה פרוטה" היה זה סכום גבוה מאוד - עדיין אין בכך כל חסרון של אסמכתא וכתובה מופרזת. לאדם מן השורה שאיננו עני ואביון מדובר בכתובה מכובדת ורגילה, וכאמור, זה היה המנהג הרווח באותה תקופה בארצות אשכנז. 

נציין את שכתב המהר"י וייל בתשובה י"ד:

"ופירעון הכתובה כיון שיש לכם מנהג שפיירא, אם כן אין להגבות לה אלא שש מאות מטבע רינוס, וכן הוא מנהג בכל מדינת רינוס, והטעם משום דכתב בכתובה מאה ליטרין דכסף, והליטרא דכסף הוא זקוק כסף, והזקוק כסף היה שווה מתחילה שש זהובים ולא יותר עד עתה תוך עשרים שנים שנפחתו מטבע הזהובים ואינם טובים כמו מטבע הראשונים שווה הזקוק כסף יותר משש זהובים, ומכל מקום לא ראיתי ולא שמעתי להגבות לאשה יותר משש מאות ליטרין לצ' זהובים, אבל אונגריש פשיטא דאין להגבות, לה דאם כן היינו מגבים לה יותר".

כך בנוגע לשני המקורות הנוספים שהוזכרו - המשנה במסכת נדרים, והגמרא במסכת גיטין. מדובר בכתובה גבוהה, ולפי מצבו הכלכלי של הבעל הוא יידרש למכור את כל אשר לו כדי לפרוע את כתובת אשתו, ולמרות זאת חוב כתובה זו יוגדר ככל חוב רגיל. הלכה  היא  שבעל חוב גובה מהלווה את כל סכום החוב לרבות גביית כל קרקעותיו ונכסיו. על אופן גביית חובות ישנן הלכות סדורות כמו הדין של "מסדרים לבעל חוב" (ראו רמב"ם פ"א מהלכות מלווה ולווה; חו"מ סי' צ"ו ואילך) והלכה היא שמשאירים ללווה מזונות לחודש ימים, ושבעל חוב קודם בחובו למזונות אשתו וילדיו של הלווה, ועוד. כלומר, למרות הקושי הגדול בפריעת חוב או פירעון התחייבות עצמית, (שדינה כחוב לכל דבר מלבד טריפת משועבדים), אין הדבר גורע מכוחה של ההתחייבות עצמה, שנאמר שבגלל זה יש חיסרון של אסמכתא ושההתחייבות נעשתה כהבטחה בעלמא.

כך גם בגביית כתובה. אין להתחשב במצבו הכלכלי הקשה של הבעל כל עוד הכתובה נכתבה בהתאם למקובל ולנוהג הקיים. שונה הדבר בכתובות מוגזמות ומופרזות הנקובות במאות אלפי או מיליוני שקלים, שעבור פירעונן יצטרך הבעל למשכן את שארית ימי חייו (אם שנות חייו יספיקו לכך..) בכדי שיוכל לפרוע אותה או חלק ממנה. אין לך אסמכתא גדולה מזו, וברור שעיקר ההתחייבות הייתה בדרך של גוזמה, או לשם כבוד והתרברבות, ואין בהן ממש.

 

האם כתובה מוגזמת יכולה לחייב באופן חלקי מעיקר הדין?

סקירת מספר פסקי דין המחייבים באופן חלקי

למרות האמור, נראה כי עיקר הדיון בסוגיה זו של כתובה מוגזמת איננו עוסק בשאלה מהי כתובה מוגזמת, אלא בשאלה אחרת לגמרי: האם ניתן לחייב חלק ממנה, או לא.

בתקופה האחרונה ניתנו פסקי דין שונים שקבעו לעצמם מטרה לפשר בכתובות מוגזמות. בחלק מפסקי דין מחודשים אלה נכתב כי מעיקר הדין (!) יש לקבוע את סכום תוספת הכתובה לסכום אחר. 

לדוגמה: במקרה אחד של כתובה בסך מיליוני שקלים –  נפסק שיש לקצוב אותה לסך של מאה ושמונים אלף ש"ח, במקרה אחר היא נקצבה לסך של מאה עשרים אלף ש"ח, ובהזדמנות אחרת לסך של למאתיים וחמישים אלף ש"ח - הכול לפי נסיבות התיק. הקו המנחה הוא קביעת אומדנה לפיה יש לשער את דעתו את אותו בעל למפרע, לשעת הנישואין -  אילו הוא היה יודע אז שההתחייבות שלו היא מופרזת ולא תופסת - מהו הסכום החילופי שהוא היה כותב אז בכתובה.

ונזכיר שני פסקי דין של בית הדין הגדול שניתנו בנושא (רבני גדול 1129420/3 מיום 18/8/19; ורבני גדול 1321879/1 מיום 13/1/2022), ונעתיק מהנימוקים שנכתבו בנושא. פסק הדין השני הנ"ל (1321879/1) עסק בערעור על פסק דין שניתן בבית הדין האזורי בו נדחתה תביעת כתובה מוגזמת בסך 1,777,777 ש"ח. הערעור התקבל בחלקו ונפסק כי "יש לקבוע את הסכום שיהיה תחליף לסכום הנקוב בכתובה... וסכום זה יהיה הסכום שממנו תיגזר הפשרה, ולא הסכום הנקוב בשטר הכתובה (1,777,777 ש"ח) שמתבטל".

שני נימוקים ניתנו לכך: הראשון - נימוק הלכתי לגופה של הלכה; והשני - יש לחייב כ'פיצוי גירושין'. נפתח עם הנימוק הראשון, ואלה הדברים שנכתבו שם בפסק הדין:

"לדעתנו יש לאמוד בדעתו של הבעל שהתחייב בתשלום הכתובה, או הנסיבות יצדיקו זאת, מהו הסכם החילופי (המינימלי) שהיה מתחייב בו, אילו היה נאמר לו בשעה שהתחייב בכתובה שהסכום הוא 'מוגזם', וככל שיבואר להלן".

ובסיום הדברים נכתב:

"לסיכום נוכל לומר כי מלבד היות עיקרון בטלותה של "כתובה מוגזמת" שנוי במחלוקת, גם ההנחה כי הפסיקה הרווחת היא שכשאכן אין מחייבים בסכום הכתובה בשל היותה מופרזת – אין מחייבים אפילו בחלקו – דומה כי אינה מוצדקת. אכן יש שגרסו כך, אולם כפי שהראנו ממגוון רחב של פסקי דין שונים והרכבים שונים – לאורך תקופה ממושכת, לאחר שנפוצה הגישה הפוטרת מכתובה מופרזת – רבים מבתי הדין, ודומה שהללו הם הרוב, נוקטים כי ההתחייבות חלה בנוגע לסכום שאין לראותו כמפורז (ושאותו על ביה"ד לשער בכל מקרה לגופו)". (הדגשה הוספה, א"י).

בפסק דין זה  נערכה סקירה של פסקי דין רבניים שניתנו בנושא. בחלק מהם נפסק סכום נמוך יותר בתור "פיצויי גירושין", ובחלק מהם (כמו רבני צפת 863794/7; רבני צפת 604983/1 בדעת המיעוט שהתקבלה בערעור רבני887669/1; ועוד) נפסק שלפי הדין יש לחייב בחלק מהכתובה מכוחה של אומדנת הבעל - החתן למפרע כנ"ל.

 מקריאת הדברים עולה דבר נוסף, לדעתם מדובר בשינוי כיוון ואולי במגמה חדשה שהתפתחה בפסיקת  בתי הדין בתקופה האחרונה. אם בעבר הגישה הייתה שאין לחייב כתובה מופרזת ויש לדחות תביעות של כתובות דמיוניות מעין אלה, הרי שלאחרונה המגמה השתנתה ו"נפוצה גישה שההתחייבות חלה על סכום שאין לראותו כמופרז", כלשונם.

 

הנימוק ההלכתי שניתן לפסיקה זו

בפסקי הדין הנזכרים הובאה ראיה לנימוק הראשון לפיו יש לחייב מעיקר הדין בסכום חלקי של כתובה מוגזמת  -  מסוגיית הגמרא בבא מציעא דף ק"ה, שם נחלקו הרי"ף והרא"ש בדין התחייבות מוגזמת שלא חלה - בשאלה האם חלק מההתחייבות בכל זאת חל כי בכלל מאתיים מנה, או שכל ההתחייבות בטלה.

שם בסוגיה מדובר בחוכר שקיבל שדה בקבלנות כשבעל השדה והחוכר מתחלקים ביבול של השדה (מחצה או שליש) כמקובל. מנהג המדינה הוא לכתוב שאם החוכר יוביר (לא יעבד את האדמה ולא יזרע) הוא ישלם לו את החלק הרגיל במיטב בארץ (כמו אילו היה עובד את השדה, והיה יבול).  גם אם החוכר לא כתב את ההתחייבות הזו (שאם הוא יוביר הוא ישלם במיטב) מכל מקום הוא חייב כי כך הוא מנהג המדינה ('דורשין לשון הדיוט', ו'עשו את שאינו כתוב ככתוב').

מבואר בגמרא שאם החוכר התנה עם בעל השדה בדרך של גוזמא שאם הוא יוביר את השדה הוא ישלם לו אלף זוזים – הרי זו אסמכתא והתחייבות זו בטלה. נחלקו הראשונים: לדעת הרי"ף, למרות שהתחייבות זו בטלה משום שהיא אסמכתא, מכל מקום הוא חייב לשלם לו 'במיטבא' דהיינו לפי מה שנהגו לתת מיבול השדה, ברגיל. כלומר, אסמכתא לא מבטלת את חלק החיוב שאין בו הפרזה. לדעת הרא"ש כל ההתחייבות מתבטלת והוא פטור לגמרי. אם כן מדברי הרי"ף ניתן לכאורה להקיש לכתובה מוגזמת שניתן לחייב חלק ממנה.

בפסקי הדין הנ"ל הוסיפו בזה דבר חידוש: במקרה של כתובה מוגזמת, לדעתם, גם הרא"ש יודה לדברי הרי"ף - ולכל הדעות ניתן יהיה לחייב בסכום חשוב וסביר שהיה בדעת הבעל להתחייב, אילו הוא היה יודע שהכתובה שלו היא כתובה מופרזת ובטלה.

הטעם לכך הוא כי בדינו של הרא"ש החוכר לא התכווין בכלל להתחייב, וכל ההתחייבות שלו הייתה בדרך של הבטחה בעלמא ואסמכתא - רק כדי להסמיך את דעתו של בעל השדה שיחכיר לו את שדהו. החוכר התרברב והתחייב בפניו שאם הוא יתרפה במלאכתו ויוביר את השדה הוא ישלם לו אלף זוז. מאחר שהתחייבות זו דינה כאסמכתא לכן היא בטלה כמקשה אחת גם כלפי הסכום הנמוך (המיטבא). שונה הדבר בחתן הכותב כתובה מוגזמת, שבעצם דעתו להתחייב באמת ובתמים על סכום גבוה. דא עקא, הוא הפריז מדי על מידותיו וכתב בכתובה סכום מופרז ודמיוני ... דומה כי בנסיבות אלה גם הרא"ש יודה לסברת הרי"ף שיש לקבל את חלק ההתחייבות, ולכן יש לאמוד ולשער את דעתו של הבעל כפי הסכום שאותו בעל היה מוכן להתחייב -  אילו הוא היה יודע שקיימת בעיה בסכום הדמיוני שבו הוא התחייב.

השגות על חוות דעת זו

עם כל הכבוד, לדעתנו אין לקבל דברים אלה, והם בבחינת טעות. טעות בהלכה, וטעות בסברא.

חוכר שהתחייב לשלם אלף זוז באסמכתא, החיוב הבסיסי שלו נותר בעינו לפי דעת הרי"ף - זאת בהתאם למנהג המדינה לחייב לשלם במיטב הארץ גם במקרה שהחוכר הוביר את השדה. מנהג זה דינו כדין תנאי בית דין והוא מחייב את כולם. אם כבר נרצה לקשור ולדמות הלכה זו לדין הכתובה, יש לקבוע שעיקר הכתובה של מנה ומאתיים - שהוא החיוב הבסיסי שחייבו חז"ל הוא זה שיעמוד לעולם, גם אם התחייבותו של הבעל בתוספת הכתובה הייתה בדרך של אסמכתא. בדין עיקר הכתובה, גם הרא"ש יודה שלמרות שישנה אסמכתא בתוספת הכתובה, אין הדבר גורע לעיקר הכתובה שחיובה מתקנת חכמים. גם החיוב הבסיסי בחוכר ('מיטב') מוגדר כמנהג המדינה שדינו כתנאי בית דין לפי שדורשין לשון הדיוט (רמב"ן ונימו"י ועוד).

אשר על כן, לבוא היום ולאמוד את דעתו של הבעל, ועוד למפרע - ברף חדש של חיוב כתובה, דהיינו לומר היום שהיות וסכום שני מיליון ש"ח הנקוב בכתובה איננו רלוונטי אז נקבע שהסכום יהיה מאתיים אלף - זאת מנין לנו???  - הלוא אין כל מנהג מדינה המחייב מעבר למה שקבעו חז"ל בעיקר כתובה של מנה ומאתיים זוז, אין כל 'מנהג מדינה' המחייב בשיעור קבוע של תוספת כתובה, ולפיכך אין כאן תורת 'דורשין לשון הדיוט' - כמובא בגמרא בדין החוכר שכוחו כתנאי בית דין. אשר על  כן, המצאת שיעור חדש של תוספת כתובה זה - מהיכן יבוא?

ובכלל, עצם העניין מתמיה מאוד, כיצד ניתן לאמוד מעצמנו אומדנות חדשות? כיצד נשער את דעתו של כל בעל למפרע, ביום חתונתו - אילו הוא היה יודע אז את מה שהוא יודע היום שקיימת בעיית אסמכתא?  אומדנה זו הנערכת כאומדנה רטרואקטיבית - כיצד תיתכן? 

גם במישור הטכני לא ברור כיצד בדיוק נוכל לשער למפרע את דעתו של הבעל כשהיה חתן תחת חופתו? באיזה סכום? האם נשער את דעתו לסך של מאתיים אלף? ואולי לחמישים אלף? אולי פחות, ואולי יותר? מי יודע? מי יודע 'מחשבות אדם ותחבולותיו', ולמפרע?

ומי ערב לנו שאותו חתן תחת חופתו ובשמחת לבו התכווין באמת להתחייב בסכום משמעותי? שמא כוונתו אז היה להתרברב ולהתכבד בהתחייבות על סכום כתובה מופרז ודמיוני – כפי שהתרברב אותו חוכר הסמיך את דעת בעל השדה (שאם הוא יתעצל ויוביר את השדה הוא ישלם אלף זוז). בפרט כשמדובר בסכומים בעלי זיקה מיסטית כמו כתובה הנקובה בשש ספרות של חמישיות (555,555 ש"ח) וכיוצא מהן.

זאת ועוד, כל האומדנות שמצאנו בהלכה הן אומדנות שכל עניינן הן ביטול ולא של חיוב. בהלכה לא קיימת אומדנה היוצרת חיובי ממון אלא רק מבטלת אותן! לפי ההלכה לא תיתכן כל אומדנה שתוכל ליצור התחייבות חיובית יש מאין - כאשר עיקר החיוב בטל. כל האומדנות הקיימות בדיני ממונות שנקבעו בחושן משפט נאמרו כאומדנות של ביטול התחייבויות או הקנאות - כמו למשל אומדנות של מתנת שכיב מרע שנתן כל נכסיו ואחר כך קם מחוליו, או במי ששמע שמת בנו והקנה כל נכסיו לאחר ואחר כך נודע לו שבנו קיים, או במי שמכר כל נכסיו כדי לעלות לא"י ונאנס ולא עלה (חו"מ סי' רמ"א) וכיוצא בהן - כולן אומדנות המבטלות הקנאות. אין בנמצא אומדנה שתיצור הקנאה או חיוב יש מאין[1]. כך שגם אם ברור כי לפנינו כתובה מוגזמת שהיא בטלה, לא ניתן לחדש אומדנה לצורך 'התחדשות וריענון מחדש' של תוספת הכתובה כדי להעמיד אותה על סכום אחר שהיה ראוי להיכתב בכתובה במועד הנישואין.

כתובה מוגזמת - האמנם "שודא דדייני" חדש?

בגמרא מסכת כתובות דף פ"ה עמוד ב' – "ההוא דאמר להו נכסי לטוביה, ובאו שני טוביה ולא ידעו למי התכווין הנותן, שעושים "שודא דדייני". לדעת רש"י אומדין את דעתו של הנותן את מי מהם היה דרכו של הנותן לקרב יותר, ולדעת רבינו תם הדיין ייתן למי שירצה.

אין כל מקום לערוך "שודא דדייני" מחודשת כאן בכתובה מוגזמת. כלומר, לאמוד למפרע את דעתו של הבעל על הסכום הרגיל והתחליפי שהוא היה מוכן להתחייב תחת החופה, תחת הסך המוגזם שהוא התחייב.

 אומדן דעתו של אדם שנקבעה בדין של "שודא דדייני" מתייחסת באופן כללי ליחסי הקרבה שהיו לאותו אדם. ניתן לברר את רמת יחסי הקרבה שהיה לנותן עם חבריו, ובכך נוכל לאמוד בבירור את דעתו של הנותן – את מי מידידיו הוא אהב וקירב יותר. ההצעה שהציעה חוות הדעת בפסק הדין הנ"ל מדברת בעצם על המצאת "שודא דדייני" חדשה המתיימרת לאמוד מחדש את סכום ההתחייבות החילופי שהבעל היה אמור להתחייב במקום הסכום המוגזם שהוא התחייב בכתובה. והוא ששאלנו, כיצד ניתן לאמוד סכומי התחייבות מדויקים, כשלפעמים מדובר על תקופת עבר של עשרות שנים - כאשר הכתובה המוגזמת נתבעת לאחר עשרות שנות נישואין?! מדובר אפוא בסוג חדש של "שודא דדייני" שאין לו מקום בהלכה, עניינו מתמיה והוא בבחינת טעות.

 

ביאור מחלוקת הרי"ף והרא"ש בסוגיה בבבא מציעא

כדי לעמוד על עומקן של דברים יש להציע  את סוגיית הגמרא שם במסכת בבא מציעא דף ק"ד ולעמוד על עומק מחלוקת הרי"ף והרא"ש.

משנה: "המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא".

ובגמרא:

ר"מ דורש לשון הדיוט דתניא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכו'.

ההוא גברא דקביל ארעא ואמר לה אי אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, ואוביר... רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? – התם לא קאמר מילתא יתרתא הכא גוזמא בעלמא" .

                 וכתב  הרי"ף:

"ומסתברא לן דמיחייב ליתן שיעור מאי דאוביר בשוי, דלא קאמר רבא הויא אסמכתא ולא קנא אלא בההוא שיעורא יתרתא דהוה ליה גוזמא ולא קני, אבל שיעור מאי דאוביר בשוי יהיב, ובכי הא מילתא לא אמרינן אסמכתא הוא, דהא תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, דכיון דשיעור מאי דאוביר בשוי הוא דיהיב, שעבודי שעביד נפשיה וגמר ומקני, הכא נמי לענין אלפא זוזי, מאי דאוסיף על שיעור דראויה לעשות הוא דהויא אסמכתא ולא שעביד נפשיה. אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי ושעבודי משעבד בגויה ומיחייב ביה, ומאי דפייש עלה אמרינן אסמכתא ולא מחייב בה".

כלומר האסמכתא מבטלת את ההתחייבות היתרה ולא את ההתחייבות הרגילה של תשלום המיטב לפי מה שהשדה ראויה לתת.

והמשיך הרי"ף והביא ראיה לדבריו:

"ואשכחן לרבא גופיה כי האי גוונא בענין ההוא שתלא (בדף ק"ט) דאמר אי מפסדינא מסתלקינא בלא שבחא, ואמר רבא אסמכתא היא ולא קניא, ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ושנינא התם מאי דאפסיד משלם, הכי נמי מאי דקא מפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה. והא נמי דאלפא זוזי דכוותיה מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם ואידך לא".

הוכחת הרי"ף היא מדברי רבא עצמו בדף ק"ט, שם דובר באריס גנן שנטע את שדה בעל הבית והוא מתחלק עמו ביבול חצי חצי. אותו גנן התנה עם הבעלים שאם הוא יפסיד את הפרדס אז הוא יפסיד מלקבל את כל חלקו ביבול. הגנן הפסיד ברשלנותו חלק משבח הפירות. השאלה היא אם הוא הפסיד את כל חלקו ביבול, או רק את החלק היחסי של ההפסד שהוא גרם. למשל,  אם שבח הפירות היו בסך של מאה שקלים, אך בשל התרשלות הגנן השבח פחת בעשרים שקלים – אזי רק את הפחת של אותם עשרים שקלים מנכים לו מהחמישים שהוא אמור היה לקבל בשבח (רמב"ן).

רבא אמר, וכן הלכה,  שמנכין לו רק את הפחת היחסי כך שהוא יקבל שלושים ובעל הבית יקבל חמישים. לדעת רבא הפסד כל שכרו הוא תנאי של אסמכתא, ולכן התנאי תופס רק להפחית לו את חלק השבח שהוא הפסיד. מכאן הוכיח הרי"ף שאסמכתא מבטלת רק את תוספת הגוזמא שבדבריו, ולא את כל דבריו.

הרא"ש חולק על הרי"ף וכתב:

"ולא הבנתי ראיותיו. דהא דאייתי ראיה ממתניתין ליתא, דבמתניתין כתב ליה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואי לא כתב לא מחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לו, אבל הכא דאמר יהבינן לך אלפא זוזי, לא כיוון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום, דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שעבד עצמו ועל השאר שיעבד, אלא כל דבריו כמאן דליתנהו דמי, ואין כאן שעבוד של כלום. ומה שהביא ראיה מהא שתלא ליתא, דהתם בלא דברי השתלא אף אם שתק ולא אמר כלום, דין הוא דמאי דאפסיד משלם, דלשם הכי הכי ירד, כדמוכח מההיא שמעתתא, הלכך כיוון דגזים, כל דבריו כמאן דליתנהו דמי והעמיד על דינו כאילו לא אמר כלום ומשלם מה שהפסיד, אבל הכא כשתסלק דבריו לא מיחייב מידי".

כלומר, לדעת הרא"ש בדין החוכר שמשלם במיטב, המחייב הוא השטר שהוא כתב לבעל השדה, וללא כתיבת שטר הוא לא יתחייב בכלום, ולכן אם הוא התחייב באלף זוז של אסמכתא, אין בכלל חיוב כי כל החיוב נופל, לעומת זאת באותו שתלא (גנן), שמעיקרא הוא חייב לשלם על ההפסד גם ללא התחייבות בשטר, לכן ההתחייבות שלו שיפסיד לגמרי היא בטלה לגמרי, ולכן הוא נשאר עם שכרו היחסי.

כלומר, רק התחייבות בשטר מחייבת לשלם במיטבא ולא התחייבות בעל פה-באמירה. משכך, כתיבה בשטר בדרך של אסמכתא (אלף זוז) היא בטלה לגמרי, וממילא לא ניתן לחייבו גם לא במיטבא – משום שגם כדי להתחייב במיטבא נדרשת כתיבה בשטר.

ולמרות זאת הרא"ש הסכים להלכה עם דינו של הרי"ף ולא מטעמו, וסיים וכתב:

"ונראה לי כדבריו ולא מטעמיה, אלא כדפרישית לעיל שכיון שנהגו לכתוב בו, אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד, הלכך  הכי נמי כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד" .

כלומר, מנהג המדינה לשלם במיטבא הוא מוחלט והוא מחייב גם ללא כתיבת השטר, ולכן הוא עומד בפני עצמו למרות שכל ההתחייבות של האסמכתא נופלת. אם כן הוא חייב לשלם מדין המנהג ולא מכוח ההתחייבות העצמית שלו כפי שסבר הרי"ף.

הבית יוסף בסי' ר"ז (סעיף י"ז) הביא את המחלוקת, וכתב:

"ונפקא מינה להיכא דלא רגילי למכתב אשלם במיטבא וכתב אשלם אלפא זוזי, דלמאי דמשמע מהרי"ף משלם מיהא במיטבא, ולהרא"ש אינו משלם כלל".

בפשטות יסוד המחלוקת הוא בדין המשנה: לדעת הרא"ש החיוב לשלם במיטבא נובע מכוח מנהג המדינה ושעשו 'את שאינו כתוב כמי שכתוב'. לכן, כשאין מנהג לכתוב (ותשלום המיטב הוא כמו בכל אריס רגיל) לא ניתן לחייב אותו בהתחייבות של אסמכתא. לדעת הרי"ף החיוב נובע מהתחייבותו העצמית של החוכר, שבגלל שהוא השתעבד לבעל השדה לשלם לו על ההפסד, הרי זה כולל גם את הפסד המיטב שבעל השדה היה אמור לקבל, ולכן רק תוספת התחייבות הגוזמא מתבטלת.

אולם מעיון בדברי הרמב"ן יתגלה לנו אור חדש ועומק נוסף בביאור המחלוקת, ואלה דברי הרמב"ן שם בסוגיה:

"כתב רבינו הגדול ז"ל (=הרי"ף) דמ"מ מאי דאפסיד משלם, וגמר לה מדאמרינן לקמן (ק"ט, ב') הכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה.

פירוש, שכך היה מעשה דשתלא נטע עשר נטיעות לבית סאה והשביחו ועמדו על מנה ואח"כ נתייאש הימנה ולא שמרה ופחתו עשרין. ואמר רבא דשקיל שתלא כולי פסידא לנפשיה ולא שקיל בשבחא אלא תלתין, דמאי דאפסיד ממנתיה לבעל הבית מנכינן ליה מפלגא דשבחיה דאשתייר ליה. ואילו לא אתני מעיקרא כלל לא הוה מתחייב לשלומי ממנתיה מאי דאפסיד אלא שקיל ממאי דאתשייר משבחא פלגא, הכא נמי לא שנא. סלקא דעתך אמינא כיוון דאתני תנאה מנפשיה ולא מחייב לקיומיה איבטיל ליה לגמרי, ואע"ג דאי לא אתני נמי חייב לשלם לפי מה שפירשנו לאו מדינא אלא משום דכמאן דאתני דמי שעל המנהג קבל, והאי כיון דאתני מנפשיה לא מחייב כמנהגא ואפילו הכי מחייב משום תנאה כדעת רבינו ז"ל."

מדבריו העמוקים של הרמב"ן זכינו לאור גדול. מדבריו למדנו כי המחלוקת כאן היא רחבה יותר ונוגעת גם לדין השתלא שבדף ק"ט.  ברמב"ן מבואר  שהרי"ף סובר שלאותו שתלא (גנן) אין בכלל חיוב בסיסי לשלם את הפסד השבח כפי שסובר הרא"ש, ולכן רק מכוח התנאי וההתחייבות העצמית שלו -  הוא יישא בהפסד שהוא גרם לשבח הפירות. אלמלא תנאי זה היה השתלא חולק בשווה עם הבעלים, ולא היו מנכים לו מחלקו.

 ועוד זאת למדנו מהרמב"ן כי המחלוקת בין הרא"ש והרי"ף נוגעת גם ליחס שבין חיוב התנאי לחיוב מנהג המדינה.

כלומר, החקירה כאן היא מה הדין כאשר יש מנהג מדינה שמחייב, אך בנוסף לכך ישנה גם התחייבות עצמית נוספת של החוכר – מהי סיבת החיוב שלו? מנהג המדינה, או התחייבותו העצמית שלו?

הרמב"ן כתב שלדעת הרי"ף במקרה זה ההתחייבות שלו היא זו שמחייבת ולא המנהג, ולכן הוא הביא ראיה מדין השתלא שאין שם כל מנהג המחייב לשלם, ואדרבה מעיקר הדין הוא פטור מלשאת בהפסד!  רק בגלל התנאי שהתנה השתלא הוא מפסיד, אך את עיקר שכרו הוא לא מפסיד (מדין אסמכתא). מזה הוכיח הרי"ף  שיש לחלק את ההתחייבות שלו לשניים: חלק הגוזמא שבטל, והחלק הרגיל שנשאר ומתקיים.

בהתאם לכך, בדין המשנה – בדינו של החוכר, גם אצלו מתקיים אותה הלכה שכאשר הוא מתנה לשלם מיטבא או אלפא זוזי – המחייב הוא התנאי העצמי ולא המנהג, ולכן גם אצלו - כמו בשתלא - גם כשנופל חלק האסמכתא, נותר החלק הרגיל של השעבוד לשלם במיטבא, שהוא שיעור תשלום האריסין הרגיל.       

נמצא שלפי ביאור הרמב"ן בדברי הרי"ף קיימת כאן מחלוקת כפולה בין הרי"ף לבין הרא"ש: גם בדין השתלא וגם בדין החוכר.

בדין החוכר הואיל וקיים מנהג מדינה, לכן  החיוב לשלם במיטבא לדעת הרא"ש הוא רק משום המנהג ('שעשו את שאינו כתוב ככתוב') ולא התנאי שלו. לכן בתנאי של גוזמא דאלפא זוזי שכולו בטל - החוכר חייב לשלם במיטבא רק מכוח המנהג. לדעת הרי"ף, לעולם התנאי הוא המחייב, כלומר ההתחייבות המפורשת היא יסוד החיוב ולא מנהג המדינה (ונפ"מ כשאין מנהג, כמ"ש הב"י), ולכן גם בתנאי של גוזמא דאלפא זוזי, החוכר חייב לשלם במיטבא מכוחו של התנאי ולא מכוחו של המנהג כפי שסובר הרא"ש.

כאמור, יסוד המחלוקת נעוץ כבר בדין השתלא (הגנן) – אם מעיקר תפקידו עליו לשאת בהפסד השבח שהוא גרם לו (הרא"ש), או שהוא פטור לגמרי, והמחייב אותו שם הוא התנאי וההתחייבות האישית שלו, שלמרות שהיא בדרך של גוזמא, מכל מקום היא מועילה כדי לנכות את ההפסד מחלקו, וזוהי הוכחת הרי"ף. 

 

ביאור דברי הגר"א

בהתאם לאמור נוכל להבין את עומק דברי הגר"א (בהגהותיו על הרא"ש במקום; ובחו"מ סימן שכ"ח אות ב') שכתב:

"אבל ראיית הרי"ף ברורה, דאל"כ לא הול"ל הכא מאי אפסיד וכו'", עכ"ל.

ולכאורה הדברים סתומים, אולם הם יתבארו היטב בהתאם לביאורו של הרמב"ן בדברי הרי"ף.

 לדעת הרא"ש, בשתלא פשוט שמעיקר הדין הוא חייב לשאת בהפסד, לכן כל התנאי שלו מתייחס להפסד כל חלקו ולכן ברור שזוהי אסמכתא, וזה פשוט וברור גם בהווא אמינא של הגמרא. אם כן קושיית הגמרא בעיקרה מתייחסת לדין המשנה דאשלם במיטבא - מדוע שם אין דין אסמכתא, ועל זה תירצה הגמרא כי הפסד המיטבא נחשב להפסד שאין בו גוזמא.

לכן כתב הגר"א שאם כן ישנו ייתור בתירוץ הגמרא: "התם מאי דאפסיד משלם, הכא מאי דאפסיד מנכינן ליה". כלומר, החלק השני בתירוץ לכאורה מיותר לפי שיטת הרא"ש, כי זה היה ברור גם לדעת המקשן בהווא אמינא.

אולם לדברי הרי"ף הוא מיושב יותר, כי לדעתו חיוב השתלא לשאת בהפסד נובע רק מכוח תנאו – כמו בתנאי של החוכר שהתנאי הוא המחייב ולא המנהג, ולכן הגמרא מחלקת בין תנאו המחייב של החוכר (במיטבא) לבין תנאו המוגזם של השתלא המחייב רק ביחס לניכוי ההפסד מחלקו ולא להפסד כל  חלקו, כמ"ש הרמב"ן. ודברי הגר"א מאירים וברורים ב"ה.  

נמצאנו למדים: לדעת הרא"ש, התחייבות שעל דרך גוזמא לא מחייבת, ולכן חיוב תשלום המיטבא בא מכוחו של מנהג המדינה שכוחו כמו תקנת חכמים או כשטר ("עשו את שאינו כתוב ככתוב"). לדעת הרי"ף, בהתחייבות בדרך של גוזמא, למרות שהיא לא חלה על חלק הגוזמא, (אלפא זוזי), מכל מקום היא חלה על התשלום הבסיסי של האריסות, (במיטבא). כפי שפתחנו, אם נרצה להקיש זאת לכתובה - הרי שחיוב עיקר הכתובה של מנה ומאתיים הוא דומה לדין המיטבא, ותוספת הכתובה המוגזמת והדמיונית עניינה כדין האלפא זוזי של החוכר.

 פרכת דימוי מחלוקת הרי"ף והרא"ש לעניינה של כתובה מוגזמת

כאמור, מדברי הרמב"ן למדנו שיסוד מחלוקת הרי"ף והרא"ש בחיוב בדרך של אסמכתא "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" - נעוצה בשאלה מהי סיבת החיוב לשלם את התשלום הבסיסי של מיטבא.

לדעת הרא"ש, עיקר החיוב נובע מכוחו של מנהג המדינה ש"עשו את שאינו כתוב ככתוב" כלשון הרא"ש, דהיינו המנהג הרגיל הוא המחייב. במשנה ובראשונים מבואר שחיוב תשלום מיטב בחוכר הוא מדין "דורשין לשון הדיוט" שדינו כמו תקנת חכמים (כמ"ש ה'נימוקי יוסף' בסוגיה) והוא לעולם מחייב.

לדעת הרי"ף, עיקר החיוב נובע מהתחייבותו המפורשת של החוכר ולא מכוח מנהג המדינה, אולם שיעור החיוב שלו לשלם במיטבא מוגדר מכוחו של מנהג המדינה הרגיל והפשוט בכל החוכרים - במיטבא. לפיכך, סובר הרי"ף שכאשר החיוב היה מופרז ובדרך של אסמכתא - "אלפא זוזי" - למרות שהחלק המופרז בטל מדין אסמכתא, מכל מקום השיעור הבסיסי והמקובל כמנהג המדינה מחייב מכוח ההתחייבות שלו - משום ששיעור מיטבא הוא בכלל שיעור אלפא זוזי. 

נמצא אפוא שלכל הדעות מנהג המדינה שפשט בכל המדינה  לשלם עבור החכירות במיטבא – הוא הדבר הבסיסי ביותר כאן. לדעת הרא"ש מנהג זה יוצר את החיוב עצמו, למרות שההתחייבות העצמית שלו בטלה מדין אסמכתא; ולדעת הרי"ף היא זו שקובעת את שיעור החיוב, למרות שעצם החיוב נקבע מכוח ההתחייבות העצמית שלו - כביאורו של הרמב"ן בדבריו.

אשר על כן אין למחלוקת זו כל קשר לנידון של כתובה מוגזמת הנקובה בסכומים של מיליוני שקלים. כשם שמנהג המדינה המקובל והמחייב בדין החכירות - שדינו כתקנת חכמים לכל דבר משום שהוא מנהג זה פשט בכל המדינה כפי שכתבו כל הראשונים - כך גם בכתובה,  ולכן רק את עיקר הכתובה יש להחשיב כמנהג המדינה מכוחה של תקנת חכמים, ולא מעבר לכך!

 כל התחייבות  נוספת שמעבר לעיקר מנה ומאתיים של תקנת חכמים בעיקר הכתובה – לעולם לא תוגדר כמנהג המדינה, ואין לה כל שייכות להלכה של "עשו שאינו כתוב ככתוב" ושל "דורשין לשון הדיוט" שהוזכר במשנה בדין החכירה. כל תוספת כתובה היא אינדיבידואלית לכל חתן. 'ברצונו מאריך וברצותו מקצר'..

מעתה, מלבד הקושי המופרך לאמוד את דעתו של כל חתן למפרע כפי שכתבנו לעיל, הרי שהדבר מופרך ומשולל כל  יסוד. לא קיים מנהג מדינה קבוע ומוגדר בתוספת כתובה שניתן יהיה להשוותו לדין חיוב תשלום "המיטבא" הקיים בכל חוכר שחיוב התשלום שלו ברור וקבוע אצל כל החוכרים כמנהג מדינה קבוע ומחייב. [2]

בהגדרתו של מנהג מדינה מחייב, נבאר בפרק הבא.

ב. "פיצויי גירושין" בכתובה מוגזמת

נימוק נוסף נכתב במספר פסקי דין, לפיו יש לפסוק פיצויי גירושין בכתובה מוגזמת כאשר התברר שהגירושין יצאו מהבעל ומעיקר הדין היה עליו לשלם כתובה. אם נפטור אותו לגמרי מתשלום הכתובה בשל היותה כתובה מוגזמת, יהיה כאן בחינה של "חוטא נשכר". חלק מפסקי הדין שצוינו לעיל דנו בהרחבה בנושא הפיצויים, אך גם כאן  רוח אחרת עמנו.

בנושא זה של פיצויי גירושין עסקנו בתיק אחר (רבני פ"ת 206538/15, מיום י"ב בתמוז תשפ"א; פורסם), ונביא מהם:

"בפתח הדברים נאמר כי אין להכיר ב"פיצוי גירושין" כעילה עצמאית לחייב צד מהצדדים לפצות את הצד השני בעקבות מעשים או התנהגות שגרמה לפגיעה או לפירוק הנישואין. מדובר בדבר מחודש וזר שאין לו כל ביסוס הלכתי. היחסים הממוניים של מערכת הנישואין – חובותיהם וזכויותיהם – מעוגנות בשטר הכתובה, ובעשרת תנאי הכתובה (תנאי אישות) שהובאו בדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אישות.

כשישנה עילת גירושין כנגד הבעל – דינו להוציא ולשלם כתובה. הסדרי החזרת רכושה של האישה שהכניסה לו בנדונייתה מבוארים באר היטב בשולחן ערוך אבן העזר בפרטות. חיוב פיצוי שישולם לאישה (או לבעל) כלל לא נזכר בהלכה, ומדובר בדבר שאין לו כל ביסוס הלכתי בתלמוד ובפוסקים.

מושג הפיצוי שנזכר בהקשר לגירושין הובא ב'דרך השאלה' והיקש למתן כספים או רכוש כדי לקדם את הגירושין לצורך שכנוע הצד שממאן להתגרש. מדובר בדרך של מתן תמריץ, ולא מעבר לכך.

דיון הלכתי

פיצוי בדרך של פיוס וריצוי

עניינו של הפיצוי הוזכר לראשונה בתשובת הריב"ש (תשו' צ"ח, צ"ט) שנשאל בעניין אדם שנשא אישה שאינה ראויה ללדת ונשבע לה ש"לא יישא אישה אחרת עליה אם לא ברצונה", ולאחר הנישואין הבעל נמלך בדעתו ורצה לשאת אישה שנייה כדי להוליד ממנה ילדים.

בתחילה דן הריב"ש בתוקפה של השבועה אם היא חלה כדי לבטל מצוות פו"ר, והסיק שהיא חלה היות ומדובר בשבועה בדרך של איסור כולל (שאוסר עליו את כל הנשים גם כאלה שאינן ראויות ללדת). בהמשך התשובה מצא הריב"ש היתר לשבועתו של הבעל בשל העובדה שנוסח השבועה הייתה ש"הוא לא יישא אישה אחרת עליה אם לא ברצונה". כלומר, מנוסח השבועה נראה היה שבכוונתו של הבעל היה לשאת אישה שנייה – בתנאי שהוא ישכנע ויפייס את אשתו שתסכים לדבר. וזה לשונו של  הריב"ש:

"יש לעיין כי לפי התנאי שהתנה שלא יישא אישה אחרת אם לא ברצונה, כבר נראה שהייתה כוונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות לישא אשה, שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיתה קלה בעיניו להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחילה בהיותו נשוי אישה אחרת שהיו לו בנים ממנה על דעת לשמשם (=שתטפל ותסייע לו בגידולם) ולא על דעת לפרות ולרבות עמה כי לא הייתה ראויה לכך, וא"כ כל שיפייס אותה בדברים ובעניינים שאשה כמותה הייתה מתרצה בכך, כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים ושלא יכניס צרתה לביתה אלא שיהיה לה בית מיוחד ושלא יגרע שארה כסותה ועונתה לפי כבודה ויותר, וכיוצא באלו הדברים".

כלומר, עניין הפיצוי נקבע בדרך של פיוס לצורך השגת אישורה המיוחל של אשתו, כדי שתתיר לו לשאת אישה שנייה ולהוליד ממנה ילדים.

בהמשך התשובה כתב הריב"ש שאם הבעל יציע הצעות פיצוי כפי המקובל וכפי שייראה לבית הדין, ולמרות זאת האישה תסרב לקבל את הפיצוי,  אז ניתן יהיה להתיר לו את שבועתו. 

הריב"ש הוכיח את הדבר מדברי הגמרא בגיטין דף ל' ע"א  בדין המגרש על תנאי שיחול הגט עד ל' יום "אם לא יפייסנה" -  אזל פייסה, ולא אפייסה (=ניסה לפייס אותה ולא התפייסה) שיש אונס בגיטין והגט בטל, משום שהשתדל לפייס אותה ועמד בתנאו,  וגם למאן דאמר שאין אונס בגיטין, מכל מקום כאשר הוא ניסה לפייס אותה כפי הנוהג שבעולם - ולמרות זאת האישה לא התפייסה - הרי זה כמו אונס גדול בו הכול מודים שיש אונס בגיטין. ובלשונו של הריב"ש: 

"במה שדרך אשה שכמותה להתפייס ולא נתפייסה שפשוט דאנוס הוא. אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הבי"ד, ועבר על קבלתו ונשא אשה שלא ברצון רבקה (=האישה הראשונה), חל עליו הנידוי כפי קבלתו וחייב לנהוג בו נידוי, ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה, כיון שהקבלה הייתה לתועלתה, כדאמר ליה הקב"ה למשה 'במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך'", כלשון הריב"ש.

וכן העלה הרדב"ז (ח"א תשובה שכ"ז) במקרה דומה – בבעל שרצה לגרש את אשתו שהזדקנה ואינה יכולה ללדת,  בכדי לשאת אישה צעירה, והביא בתשובתו את תשובת הריב"ש הנ"ל, והסיק  להלכה  שהשבועה שנשבע לה בנישואין שלא יישא אישה עליה חלה, אך יש להתיר לו אם יפייס אותה:

"ואם כן מה תקנה יעשה ראובן זה כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים או להתנות שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה וכיוצא בדברים שדרך הנשים, ואם לא נתפייסה אנוס הוא, דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה, כדאמרינן התם (גיטין ל'), הילכך אם לא נתפייסה, מתירין לו שבועתו, ואפילו עומדת וצווחת, דאנוס הוא".

כלומר כל עניין הריצוי והפיצוי נועדו רק כדי להשיג את הסכמתה של האישה שתתיר לו לשאת אישה שנייה, ותו לא.

פיצוי גירושין, ומנהג המדינה

בא כוחה של התובעת ציטט ממאמרו של כבוד הדיין הגר"א שרמן שליט"א (שורת הדין כרך י' עמ' קכ"ד ואילך) שעסק בנושא זה של פיצויי גירושין. במאמר, חולק נושא זה לשלושה חלקים: פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין, הקשורים לתחום הממוני, ואלה הקשורים לירידת ערך המטבע.

במאמר הנ"ל הובאו גם המקורות שצוינו לעיל – ואכן זו גם מסקנתו של הגר"א שרמן, שלא מדובר בחיוב עצמאי מעבר לסך הכתובה, אלא לכל היותר כתמריץ לסידור הגט.

עוד הובא שם מה שכתב הראשל"צ הגרב"צ חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (אבה"ע ח"ה סי' צ"ו):

 "שבדורות האחרונים הנהיגו בתי הדין הרבניים בארץ ישראל, כשאין אפשרות לשלום בית מחמת פשיעתה של האישה, עצה ותושייה לפייס את האישה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית הדין, לעשות תקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גיטה מרצונה".

עוד הביא שם פסקי דין בודדים שפורסמו בכרכי פסקי הדין הרבניים (פד"ר א' 129-139) ופסקו פיצויי גירושין.

אולם כבר העיר על כך הגר"א שרמן, שלכאורה יש כאן שאלה עקרונית: ידועים דברי הרמב"ם בהלכות אישות שכתב בכמה מקומות - "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" (פרק כ"ג מהלכות אישות הלכה י"ב, ועוד). אשר על כן, מאחר שעניין פיצוי הגירושין לא פשט בכל בתי הדין, ורובם ככולם של בתי הדין הרבניים לדורותיהם לא פסקו פיצויי גירושין, לכן אין מקום לפסיקת פיצויים מסוג זה. עוד הביא שם מפסקי הדין הרבניים (כרך  א' עמ' 113 בפס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א' גולדשמידט זצ"ל הרב ש' קרליץ זצ"ל והרב י בבליקי זצ"ל) , שם ביה"ד לא התייחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון.

כלומר מאחר שמנהג פסיקת פיצויי גירושין לא פשט כמנהג המדינה - דהיינו הוא לא נקבע כמנהג בבתי הדין הרבניים לדורותיהם, לכן אין כאן מנהג המדינה ש"פשט בכל המדינה" שהוא התנאי הבסיסי שקבע הרמב"ם, ולכן אין מקום לפסיקת פיצויי גירושין. כלומר, לכאורה הסיבה לשלילת פסיקת פיצוי כמנהג מדינה משוללת מבחינה טכנית, הואיל והדבר לא התקבל בפסיקות בתי הדין הרבניים.

ברם, על דבריו אלה של הגר"א שרמן שליט"א יש להעיר הערה יסודית ונוקבת: הצורך בהתפשטות מנהג המדינה שכתב הרמב"ם הנ"ל - דהיינו שיידרש שמנהג המדינה יהיה רווח בכל המדינה כדי ליצור חיובי ממון - וכלשון הרמב"ם  "מנהג המדינה פשוט  בכל המדינה" – איננו אמור כלפי בית הדין אלא כלפי הבעל המתחייב - כמבואר בלשון הרמב"ם "הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה" - דהיינו שמדובר בבעל עצמו.

הדבר מפורש עוד יותר בפרק ט"ז מהלכות אישות הלכות ט'-י'  בעניין תקנת הגאונים בגביית מיטלטלין בכתובה, עליה כתב הרמב"ם שתקנה זו תופסת רק אם הבעל כתב זאת במפורש בכתובה, אך לא אם הדבר לא נכתב בכתובה, וכלשון הרמב"ם:

"אם היה יודע בתקנה של גאונים -גובה, ואם לא, או שנסתפק לנו הדבר, מתיישבים בדבר הרבה - שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה".

כלומר בהיעדר התחייבות מפורשת של הבעל, לא ניתן להוציא ממון גם לא מכוחה של תקנת הגאונים.

הרי מפורש בדברי הרמב"ם שמנהג המדינה היוצר חיובי ממון מיוסד ומבוסס על התחייבותו האישית של הבעל. באמצעות מנהג המדינה שהתקבל והתפשט בכל המדינה, יכולים אנו לאמוד את דעתו של הבעל ולקבוע בבירור שבעל זה נשא והתחייב לאשתו בכתובה על דעת מנהג המדינה. כלומר, זו הייתה בסיס התחייבות הבעל בשעת הנישואין. זו היא גם הלכת "מנהג המדינה" בה עסק הרמב"ם בפרק כ"ג הנ"ל בדיני 'שומת הנדוניות' - שמנהג המדינה מודד את שיעור התחייבותו הגבוהה יותר של הבעל בשעת הנישואין ביחס לשיעור הריאלי של נדוניה שאותה האישה הכניסה לנישואין.

אשר על כן כתב הרמב"ם שכאשר המנהג לא פשט בכל המדינה - אין לו כל תוקף מחייב, משום שבמקרה זה לא ניתן לאמוד את דעתו של אותו בעל ולקבוע עליו שאכן הוא התכווין להתחייב על דעת מנהג המדינה. מאחר שהמנהג לא פשט בכל המדינה כמנהג ידוע וקבוע, ייתכן ובעל זה לא היה מודע למנהג המדינה ולא חלה כאן התחייבות בשעת הנישואין, כפי שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז הלכה ט' הנ"ל.

בהתאם לכך, על אחת כמה וכמה בעניינו של פיצויי הגירושין בו אנו עוסקים:

  "פיצויים" אלה מעיקרם משוללים לחלוטין מעניינו של "מנהג שפשט בכל המדינה" - גם אם יהיו בתי דין כאלה או אחרים שינהגו לפסוק פיצויים כאלה. מלבד שעניין פיצוי גירושין כמעט ולא קיים בפועל, ואיננו "מנהג המדינה" כפי שהסיק הגר"א שרמן שליט"א בסקירת פסיקות בתי הדין הרבניים לדורותיהם - לאור המבואר לפנינו, הדבר משולל ומופרך מעיקר דין "מנהג המדינה".

לא מדובר כאן בדבר מוגדר וקבוע כמו תקנת גביית המיטלטלין, או כמנהג השומות של הנדוניות שנהגו לשום אותם לפי המנהג בשיעור קבוע וקצוב (של שתות או יותר, כמבואר בפרק ששי בכתובות – שהוא מקור דברי הרמב"ם) - שהן ההלכות שהביאן הרמב"ם בקביעת הלכת "מנהג המדינה", שעל דעת כן נערכו הנישואין, אלא בדבר עתידי, ערטילאי, שאין לו ול'מנהג המדינה' כל קשר או דמיון, ונבהיר:

תביעות ל"פיצוי גירושין" כלל לא עומד על הפרק בשעת הנישואין כדי שנאמר שעל דעת כן הבעל נשא את אשתו. יתרה מכך, מדובר בפיצוי ערטילאי ושרירותי שהאישה תובעת כראות עיניה במועד הגירושין (בגין עוגמת נפש על התנהגות שלילית של הבעל בתקופת הנישואין, לפי ראות עיניה) - פיצוי שמעולם לא היה ידוע או קצוב בשעת הנישואין. מעבר לכך: פיצויי גירושין, מטבעם הם נושא השנוי במחלוקת קשה בין הצדדים, בשאלה: מי גרם לגירושין? ומי בכלל אמור לפצות את הצד השני? הבעל את האישה או אולי האישה את הבעל? ... -  כך שמדובר בתביעה עתידית המתחדשת עם הגירושין, כך שבוודאי לא  ניתן לקבוע שהבעל התכווין בשעת הנישואין לפצות את האישה בפיצוי לא ידוע  וערטילאי בעתיד, ולומר שעל דעת זה הוא כבר התחייב מראש בשעת הנישואין...  הדבר משולל כל היגיון שנאמר שכוונתו של הבעל בשעת הנישואין הייתה להתחייב לפצות את האישה (בסכום לא ידוע) לכשיגרש אותה, אם וכאשר האישה תיפגע ממנו בנישואין, והוא גם יסכים לעמדתה...  מלבד שהדבר מופרך, אין לכך כל שייכות או דמיון להלכות "מנהג המדינה" עליה כתב הרמב"ם.

יוער כעת, הדבר שונה בתכלית מעניינם של פיצויי פיטורין של 'עובד ומעסיק' שהוא מנהג מדינה נפוץ ורווח שאף נקבע בחקיקה, קצבתו ידועה, והכללים ותנאי ההעסקה ידועים וקבועים מראש עם תנאי העסקת השכיר, וגם ההלכה מכירה במנהג מדינה זה של מתן פיצויי פיטורין כדבר המחייב לכל דבר.

נוסיף ונאמר כי סוגיית הפיצויים הנידונה בפסקי הדין הרבניים לדורותיהם עוסקת בעיקר בפיצויי פיטורים ממקומות עבודה – בהלכות חושן משפט, ולא בפיצויי גירושין. מספר פסקי הדין שעסקו בפיצויי גירושין הוא מזערי, ובחלקם הגדול נועדו אותם פיצויים להוות תמריץ לסידור הגט, אך לא כתביעה עצמאית לאחר שהצדדים כבר התגרשו. 

הפרקטיקה המעשית

במאמר הנ"ל הביא הגר"א שרמן שליט"א, ציטוטים מפסקי הדין הרבניים - פד"ר ח"ב עמוד  46 בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין ביה"ד לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה, ובפד"ר ד' עמוד 131, ובפד"ר ח"ה (עמ' 306, בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף, הגר"א ולדינברג והגר"י חזן זצ"ל) שלא התייחסו לתביעת פיצויים, וכן בפד"ר ח"ח עמ' 17, ועוד.

והסיק שם:

"וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין שיסודם ממון, כך שניתן לומר שהמנהג אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רוב הדיינים לא נוהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גירושיה כשתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על כן אין במנהג זה כוח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין."

עוד הוסיף שם פסיקת הלכה נוספת וחשובה  -

"פניתי לכבוד מרן הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין, והשיב לי שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש, יש מקום לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים - זה מתאים לסוג א' של פיצויי גירושין כפי שנתבאר לעיל, אולם תביעת פיצויים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האישה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים, זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גירושין. כפי שנתבאר לעיל קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה, עמדה זו משתקפת גם מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב, (עיין פד"ר ח"ו ע' 257, פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36, פד"ר ח"ט ע' 65)."

בהתאם לאמור עולה כי נושא פיצויי הגירושין מעולם לא התקבל כמנהג מדינה, ולכל היותר הוא נועד ככלי שכנוע במקרים שבהם יידרש תמריץ כזה או אחר כדי לשכנע את הצד העקשן ולקדם אותו לסידור הגט – כמובן כל מקרה ומקרה לגופו, ובהתאם לנסיבותיו.

וכבר מילתנו אמורה לעיל, כי מלבד שלא מדובר ב"מנהג מדינה שפשט בכל המדינה" – הניסיון לדמות זאת להלכת "מנהג המדינה" הוא מופרך ומשולל מיסודו. כאמור, אין לכך כל ביסוס הלכתי – מלבד אותו פיצוי שהוזכר בתשובת הריב"ש במתן מתנות לאישה כדי לרצות אותה ולפייס אותה שתתיר לו לשאת אישה שנייה, או כפי שכתב בעל ה"תעלומות לב" כדי לפייס אותה להתגרש ולהוסיף על כתובתה, אולם לא פיצוי כחיוב עצמאי כפי שקיים בחיוב הכתובה.

דמיון הפיצוי למצוות הענקה בעבד ושפחה עבריים

הטיעון שהוזכר לדמות את נושא הפיצוי למצוות הענקה האמורה בעבד עברי (כפי שהדברים יוחסו לגר"ש דיכובסקי שליט"א) – גם הוא טיעון דחוי. אלה דברי בעל ספר החינוך (מצוה ת"נ):

 "לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידיים ריקניות, ועל זה נאמר:"העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו"...

משרשי המצווה (=טעם המצווה), למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו כתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו".

ובסיום דבריו כתב שם:

"ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם, ומכל מקום אף בזמן הזה "ישמע חכם ויוסף לקח", שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

אם כן, אולי היה מקום לתת פיצויי גירושין לאשת נעוריו, שלא תיגרע מעבד עברי ושפחה שעבדו אותו באמונה והתורה ציוותה להעניק להם מאשר ברכו ה' - ואולי גם אשת איש המתגרשת לא תגרע מהם?

אולם לא ניתן ללכת כסומא בארובה ולהוציא מסברתנו דינים שלא שערום אבותינו מכוח דברים מוסריים הקשורים לטעם המצווה, ולהתעלם מדיני המצווה עצמה.

במצוות הענקה פסק הרמב"ם (פרק ג' מהלכות עבדים הט"ו):

"כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה, שנאמר:"לא תשלחנו ריקם", והרי הכתוב נתקו לעשה, שנאמר:"הענק תעניק לו... מצאנך ומגרנך ומיקבך" – בעניין צאן גורן ויקב דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו, אבל הכספים והדברים איננו חייב ליתן לו מהם. וכמה נותן לו – לא פחות משלושים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה".

כלומר, מצוות הענקה אמורה במתן צאן ותבואה או יין בשיעור שלושים סלעים (=ששווים היום כ-1200 ש"ח).

המשנה למלך שם הביא מחלוקת באחרונים אם חיוב ההענקה הוא מדין צדקה או כדין שכר שכיר. וכבר ציינו לדברי המלבי"ם על התורה שהעיר שלכאורה יש בכך מחלוקת בין התלמוד לבין הספרי.  הגמרא (קידושין דף ט"ו) דרשה את הפסוק "הענק תעניק לו" - ולא לבעל חובו, אך הסיקה שיש דין ירושה בהענקה משום ד"שכיר קרייא רחמנא". לעומת זאת הספרי ממעט מפסוק זה "לו" - ולא יורשיו, דהיינו שאין דין ירושה בהענקה, משמע שהענקה היא כדין צדקה ולא כדין שכירות.

לבוא ולדמות אישה לעבד או שפחה ולומר שיש מצווה להעניק לה תבואה או צאן מדין צדקה או מדין שכירות – הדבר רחוק מהשכל. ברור כי הדברים נכתבו כפרפראזה בפן המוסרי יותר מאשר בפן הממוני המחייב.

לשיטתו של בא כוחה של התובעת לפיה יש לחייב תשלומי פיצויים כדין הענקה הקיים בעבד עברי – אין כל מקום לתבוע מאות אלפי שקלים כפי שנכתב בכתב התביעה. כפי שפסק הרמב"ם דין חיוב הענקה איננו מכספים אלא מתבואה וצאן.

לכל היותר לשיטתו, ניתן אולי לתבוע מהבעל זיתים וכבשים בשווי כולל של אלף ומאתיים שקלים...

וכאן חשוב להדגיש ולבאר כי אין לייחס לכבוד הדיין הגר"ש דיכובסקי שליט"א קביעה הלכתית שכביכול יש להכיר בפיצויי גירושין כתביעה עצמאית - מדין הענקה -  שלא בדרך של תמריץ. ישקעו הדברים ולא ייאמרו, ואין לתלות חלילה בוקי סריקי בגר"ש דיכובסקי - דברים שהם בבחינת טעות גמורה! ברור שגם לדעתו, מתן פיצוי ניתן רק כדרך של תמריץ וכגורם מסייע לצורך סידור הגט כפי שכתבו רבותינו הריב"ש ומהר"א חזן בעל ה"תעלומות לב", וחלילה לא כחיוב עצמאי של פיצוי על העבר. 

היקשו המקורי של הגר"ש דיכובסקי שבא לדמות את עניין הפיצוי לעניינה של מצוות הענקה, נועד רק לסבר את האוזן מפני ביקורת שעלולה להיות מוטחת באישה בדבר סחטנות וניצול המצב בדרישת פיצוי הולם עבור הסכמתה לקבל גט, כשאפס הסיכוי לשלום בית.

 למען הסר לזות שפתיים זו, כתב הרב דיכובסקי שכאשר הבעל יזם את הגירושין ואין מוצא של שלום בית, ישנו טעם מוסרי של הכרת הטוב בדמות הענקה ופיצוי לאישה שעשתה איתו באמונה במהלך הנישואין - כדרך שכתב בעל "ספר החינוך" בטעמה של מצוות הענקה בעבד ואמה עבריים. אך כאמור, חלילה לא עלה בדעתו של הרב דיכובסקי לחייב פיצויי גירושין לאחר שהצדדים כבר התגרשו כתביעה עצמאית עבור קלקול מערכת הנישואין שלהשקפתה הבעל הוא שגרם לה. 

אמור מעתה: מתן פיצוי הצופה פני עתיד (סידור גט) - הוא דבר שיש לשקול אותו בחיוב, אולם מתן פיצוי עבור נזקי העבר של הנישואין – יש לדחותו בשתי ידיים."

עד כאן מדברים שכתבנו בנושא זה בתיק אחר, והדברים נכונים גם לכאן.

 

מן הכלל אל הפרט, לתיק שלפנינו

הצדדים שלפנינו התגרשו בהסכמה. סכום הכתובה הוא דמיוני ומופרז: שני מיליון ש"ח לזוג צעיר ללא דירה משלהם, כשהם חיים בשכירות, והבעל כבר מראשית הנישואין לא עבד ותוקצב בקצבת נכות מהביטוח הלאומי. התובעת היא זו שעבדה והיא הייתה המשענת הכלכלית העיקרית של הבית, כשרמת השתכרותה גבוהה.

בא כוחה של התובעת דורש לערוך דיוני הוכחות כדי להוכיח כי מגיע למרשתו כתובה, או  למצער חלק ממנה.

כפי שנתבאר לפנינו, יש לדחות את דרישתו מכמה צדדים.

עקרונית, אין מקום לפסיקת כתובה מוגזמת גם לא בחלק ממנה, ודינה להתבטל. לפי הלכה לא ניתן לקבוע חיוב חדש במקומו של חיוב שכל עניינו הוא אסמכתא והבטחת דברים בעלמא.

 גם אין מקום לפסיקת פיצויי גירושין מעבר לחיוב הכתובה. כפי שהבאנו מדברי הפוסקים יש להכיר בנסיבות מסוימות בתשלום דמי פיוס עבור השגת הגט אך לא בדמי פיצוי לאחר הגט.

משום כך כשהדבר נוגע לסדרי הדין, אין כל מקום לקיום דיוני הוכחות על עילות גירושין. גם לאותם בתי דין רבניים הפוסקים פיצויי גירושין  - אין מקום כאן לסדרי דין של קיום דיוני הוכחות. פסיקות הפיצויים הללו באו לעולם לאחר שכבר נערכו דיוני הוכחות עבור הגירושין עצמם, בגלל שהגירושין לא באו מתוך הסכמה אלא באמצעות פסק דין המחייב בגט. רק לאחר שכבר התבררו עילות הגירושין לצורך מתן פסק דין לגירושין, בתי דין אלה ראו לנכון לפסוק פיצויים מסוימים. לא כן כאשר הגירושין כבר נערכו בהסכמה – כאן אין כל צידוק לערוך דיוני הוכחות לצורך תביעת "פיצויים", בפרט לפי המבואר לפנינו שהבסיס ההלכתי בנושא הפיצויים צריך עיון גדול.

יש לציין כי גם מעיון בפסקי הדין שנסקרו בפסק הרבני הגדול בו (שהובא לעיל) עולה כי חלק מהפסיקות לא באו על 'טהרת הפיצויים' אלא כמוצא של פשרה, כמבואר בחו"מ סי' י"ב במקרים שהדברים לא יכולים להתברר עד תומם, כגון שלא הוברר מי מהצדדים מרד בחיי האישות וכיו"ב. 

לסיכום:

הואיל ולא נערכו דיוני הוכחות לצורך חיוב הגט והצדדים התגרשו מתוך הסכמה, אין מקום לערוך דיונים עצמאיים לצורך תביעת "פיצוי גירושין" שהיא לעצמה צריכה עיון גדול. קל וחומר בנסיבות שלפנינו שאין כל מקום לדיונים, הואיל ומדובר בכתובה מוגזמת והגירושין באו מתוך הסכמה, והבעל היה נעדר כושר השתכרות מכבר מראשית הנישואין.  

חשוב לציין כי יוזמת הגירושין באה מהתובעת – היא אשר הגישה את תביעת גירושין ודרשה אותם. כאמור, הגירושין בסופו של יום היו בהסכמת הצדדים, והם גם נשאו ונתנו ביניהם והחליפו טיוטות הסכם גירושין מאז הפירוד, כך שלכאורה יוזמת הגירושין כאן היא הדדית ומשותפת.

עניינן של כתובה מוגזמת ופיצויי גירושין התבארו לפנינו, ואיננו מקבלים את ה'גישה ה'חדשה' עליה הצביעה חוות הדעת שהובאה לעיל. לדעתנו חוות דעת זו היא בבחינת טעות,  הן בהלכה והן בסברא.

אנו סבורים כי בנסיבות מסוימות של כתובה מוגזמת ניתן לשקול את הפיצוי החליפי במסגרת חלוקת הרכוש, קרי בעריכת איזון משאבים לא שוויוני בהתאם לנסיבות התיק, אך לא במסגרת תביעת הכתובה. במסגרת הכתובה אין כל מקום לערוך 'שודא דדייני' חדשה שתקבע התחייבות חליפית למפרע, ותבוא במקום סך הכתובה המוגזם שנכתב.

כך גם בתיק זה  - יש לשקול  הותרת חלק מזכויותיה העודפות של התובעת במסגרת איזון המשאבים, ולערוך חלוקה לא שוויונית בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

עם זאת את עיקר הכתובה של מנה ומאתיים (שערכה כמה מאות שקלים) היא זכאית לקבל, אך לא את תוספת הכתובה המוגזמת של שני מיליון שקלים.

 

הרב אריאל ינאי

דיין

 

אנו מצטרפים למסקנות פסק הדין.

הרב יגאל לרר                        הרב בן ציון הכהן רבין

                               אב"ד                                                  דיין

 

 ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

 

ניתן ביום ח' באדר א' התשפ"ב (09/02/2022).

 

 

הרב יגאל לרר – אב"ד                הרב אריאל ינאי                  הרב בן ציון הכהן רבין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

[1] מכאן גם הערה לעניינו של ה"שיתוף הספציפי" שהתפתח בתקופה האחרונה בפסיקה האזרחית, לפיה יש להחיל שיתוף בדירה של אחד מבני הזוג שהייתה שלו עוד לפני הנישואין - חרף הוראת חוק יחסי ממון שאין לאזן נכס שהיה בבעלות אחד הצדדים קודם הנישואין. פסיקת ה"שיתוף הספציפי" האזרחית מיוסדת על אומדנה האומרת שיש לאמוד את דעתו של בעל הדירה, שבמהלך חיי הנישואין הארוכים עלה בו רצון או כוונת שיתוף ביחס לבת זוגתו (או להיפך) בשל החיים המשותפים שלהם בדירה. לכן יש להגדיר דירת מגורים כ'נכס על' שעליו לא דיבר המחוקק. כלומר, אומדנת שיתוף חדשה ללא אומר וללא דברים – "הסכמה שמכללא" - מבלי מעשה קניין או כתיבת שטר. כמובן שלפי ההלכה והמשפט העברי קביעה זו משוללת כל יסוד – שהרי הלכה פסוקה היא ש"אין המקח נקנה בדברים" אלא רק במעשה קניין גמור (חו"מ סי' קפ"ט).

לפי האמור, בהתאם להלכה גם עניינה של 'אומדנה' זו, (גם אם היא בכלל קיימת), משוללת כל יסוד. במשפט העברי לא קיימת אומדנה היוצרת התחייבויות או הקנאות. כל עניינן של האומדנות בהלכה מופיעות כאומדנות ביטול התחייבויות והקנאות. אומדנה הפועלת כתנאי ביטול בלבד, ולא כיצירת חיוב או הקנאה חדשה.

[2] עם סיום כתיבת פסק דין זה, התפרסם פסק דין רבני שנכתב על ידי בית הדין הרבני בת"א (רבני ת"א 382416/7) בעניינה של כתובה שנכתב בה סכום של חמישה מיליון ₪. נחלקו הדעות: לדעה אחת יש לדחות את התביעה; לדעה שנייה "יש לשקול ולהתאים את סכום הכתובה בכל מקרה לגופו  ...  לא הרי חתן צעיר בחור ישיבה או סטודנט כהרי בחור בשנות השלושים לחייו שעוסק למחייתו בעבודה ומשתכר היטב"... בחתן מהסוג הראשון כתב הדיין שיש לקבוע את סכום תוספת הכתובה ל-180,000 ₪, ולחתן מהסוג השני הוא קבע את הסכום ל-250,000 ₪ ובמקרה שלפניו הוא גם פסק כך. לדעה השלישית, יש לקבוע את הסכום ל-52,000 ₪ - כמניין "בן" - זאת בהתאם להמלצתו של הרשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל שהמליץ לחתנים לכתוב בכתובות ספרדיות את הסכום הזה (- כדי 'שיזכו לבנים, וגם פעמיים שם הויה'), וכך הוא הסיק לחייב בסכום זה בפסק הדין.

         עם כל הכבוד, לאור המבואר לפנינו מדובר בחוות דעת זרות ומופרכות, ולדעתנו הן בבחינת טעות בהלכה.