יא.ד. קבלת הטבות במסגרת העבודה

לעיתים כוללת עבודתו של העובד עבודה מול קהל לקוחות או ספקים. במסגרת עבודתו זו עשוי העובד לקבל הצעה לקבלת טובות הנאה אישיות מסוגים שונים, מאותו גורם איתו הוא בא במגע במסגרת עבודתו. לרוב מדובר בזוטות, כעיתון בתחנת דלק – לעובד המתדלק את רכב המעסיק בתחנה, ספר מחנות ספרים - לעובד הקונה ספרים עבור ספריה, או עט מסַפַק סחורה. אולם, לעיתים מדובר בטובות הנאה משמעותיות ביותר, כגון הנחה הניתנת לסוכן הנסיעות בבית מלון אליו הוא מביא קבוצה. מבחינת הנותן, מטרת טובות ההנאה היא לגרום לעובד להעדיף מתוך אינטרס אישי את טובתו של נותן טובות ההנאה על פי טובתו של המעסיק.

בנושא זה יש להבחין הבחנה ברורה בין עובד ציבור ובין עובד במגזר הפרטי. ההלכה מתייחסת לעובד ציבור כאל דיין, לפיכך אסור לו לקבל כל טובת הנאה שעשויה להשפיע על החלטותיו^[1]. זאת, בין אם קיבל אותה לפני קבלת ההחלטה ובין אם קיבל אותה לאחר קבלת ההחלטה^[2]. אמנם אם מדובר בטובת הנאה שגרתית, המקובלת במסגרת יחסים מקובלים בין בני אדם, אותה נותן אותו גורם לכל אדם (כגון, עיתון בתחנת דלק), גם אם אינו נדרש להכריע בעניינו, הדבר מותר^[3].

לעומת זאת כאשר מדובר במגזר הפרטי ההלכה נותנת אמון בעובד^[4] שיידע לעשות את ההפרדה הנדרשת, ולקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבור המעסיק. זאת, גם כאשר הוא מקבל הטבה אישית כתוצאה מהחלטה כזו או אחרת, ואפילו כשברור לכול כי מטרת ההטבה היא לנסות ולהשפיע על החלטותיו^[5]. אמנם מן הראוי לדווח על כך למעסיק ולמנוע בכך חששות וחשדות^[6].

יתרה מזו, לא בכל המקרים טובת ההנאה שקיבל העובד שייכת לו. ההלכה^[7] מבחינה בין סוגים שונים של טובות הנאה אשר נתן הלקוח או הספק לעובד:

טובת הנאה שניתנה כחלק מן העסקה בין הלקוח או הספק ובין המעסיק שייכת למעסיק^[8]. לדוגמה, עובד שקנה עבור המעסיק שלשה מוצרים וקיבל את הרביעי בחינם חייב להעבירו למעסיק. דוגמה נוספת, עובד בחברה אשר עבודתו כרוכה בטיסות הממומנות על ידי החברה, אשר קיבל בגין טיסותיו הרבות כרטיס טיסה נוסף חייב להעביר את הכרטיס לחברה^[9].

לעומת זאת אם טובת הנאה ניתנה לעובד באופן אישי, שלא כחלק מן העסקה שנרקמה בין הצדדים, רשאי העובד להחזיק בה^[10]. לדוגמה, עט, או לוח שנה שניתן לעובד המבצע את העסקה הרי הוא בבעלות העובד. כמובן אם ההטבה ניתנה לעובד על מנת שיעביר אותה למעסיק, עליו לעשות כן. במקרה שנותן ההטבה לא הגדיר למי הוא מעוניין לתת אותה, ולא ניתן להעריך באופן ברור את כוונתו של הנותן, יחלקו בה העובד והמעסיק בשווה, אלא אם כן ישנו מנהג ברור במקרים מעין אלו^[11].