ערעור על החלטה הקובעת שהדברים לא הוכחו בטענת חוסר נימוק / בית הדין הגדול 1335936/1

ב"ה

תיק 1335936/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערערת:      פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד צבי גלר וטו"ר יצחק בן ציון מולה)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יאיר שיבר)

הנדון: קיום חובת ההנמקה בקביעה כי לא הובאה אפילו ראיה לכאורית; אי היכולת להביא ראיה, לראשונה, בערעור; גדרי 'מורדת' וטענת 'מקח טעות' הנשענת על טענה להפרעה נפשית

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה שחייב את המערער במלוא כתובתה של המשיבה בסך 180,000 ש"ח.

נציין כי בדיון ובהחלטה שלאחריו הצענו לצדדים הסדר פשרה שלפיו יעמוד החיוב על כנו, אבל רק מקצתו, 50,000 ש"ח, תעמוד לפירעון מיידי, ואילו היתרה, 130,000 ש"ח, תשולם לשיעורין תוך שתצורף לתשלומי מזונות הקטינה, בת הצדדים, שאותם על המערער לשלם למשיבה. התשלומים לפי הצעה זו אמורים היו להיפרס על פני כתריסר שנים, עד הגיע הבת הקטינה, כבת שמונה היום, לגיל עשרים.

המשיבה הביעה את הסכמתה להצעה, אך המערער לא הביע הסכמה ובהמשך אף דחה את ההצעה מפורשות וביקש מתן פסק דין בערעורו, ולפיכך נזקקים אנו להכריע.

עיינו בכתב התביעה לגירושין שהגיש המערער בשעתו לבית דין קמא, תביעה שהטענות שבה הם העומדות – או האמורות לעמוד – בבסיס הטיעונים לפטור מן הכתובה למרות היות הגירושין ביוזמת האיש, עיינו גם בפרוטוקולי הדיונים בבית דין קמא, הן זה של הדיון בתביעת הגירושין והן זה של הדיון בעניין הכתובה, לאחר הגירושין, וביתר כתבי בית הדין המצויים בתיק. את כל אלה ואת האמור בפסק בית הדין קמא העמדנו גם אל מול הטענות שנטענו בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו. לאחר כל האמור באנו למסקנה כי דינו של הערעור לדחייה, אם כי ייתכן – והדברים נאמרים בהסתייגות ובזהירות מרובה – כי יוכל המערער לעתור לבית דין קמא עצמו בבקשה לסתירת הדין.

ב.         נבהיר:

הצדדים חלוקים בשאלה מי מהם עזב את הדירה המשותפת, ובעיקר – מדוע, ואם עזיבה זו הייתה הגורם העיקרי לפירוד ולגירושין. לשיטתו של המערער המשיבה היא שעזבה, וליתר דיוק עזבה ושבה פעמים אחדות, ולבסוף עזבה לבלי שוב, והביאה בכך את הקץ על חייהם המשותפים של הצדדים.

המשיבה לעומתו גורסת כי עזיבת הדירה הייתה משותפת ומוסכמת ונועדה להיות זמנית, העילה לה הייתה אילוץ כלכלי – חוסר יכולת להמשיך ולהחזיק את הדירה (השכורה), שבעקבותיו הסכימו הצדדים על עזיבה כשלאחריה גרו לכתחילה בבית הוריה שלה במשך השבוע ובסופי השבוע בבית הוריו של המערער, עד לפירוד שנעשה לבסוף ביוזמתו שלו.

המשיבה הכחישה את הטענה על עזיבות קודמות שלה את בית המגורים המשותפים, פרט לתקופת מבצע 'צוק איתן' שבה ישנה עם הבת אצל הוריה משום שבדירת הצדדים לא היה 'ממ"ד'.

כחיזוק לעמדת המשיבה כי עזיבתה את הדירה המשותפת לא הייתה מתוך מגמה לפירוד או מתוך 'מרידה' בבעלה, המערער, טענה היא כי גם בתקופת מגוריה אצל הוריה קיימו הצדדים יחסי אישות ביניהם – טענה שאף המערער הודה בה לפחות באשר לחלק מן התקופה, ודווקא לחלק המאוחר שבה.

בנוסף לטענה זו, ולמעשה עוד לפניה, העלה המערער טענות בנוגע ליחסה של המשיבה כלפיו – מריבות, ויכוחים, אי־קבלת דעתו וכו' וכמו כן טען לקיומן של בעיות נפשיות אצל המשיבה, בעיות שהוגדרו תחילה 'חרדתית' ובגלגול המאוחר יותר של הטענות, בהליך שלפנינו, קיבלו גם את ההגדרה הרפואית של תסמונת 'מינכהאוזן על ידי שליח'. יש לציין כי תשובותיו של המערער לשאלות בית דין קמא בדבר המועד שבו הופיעה הבעיה הנפשית הנטענת או נודעה לו, לפני הנישואין או לאחריהם, לא היו ברורות תחילה, אך לבסוף טען כי הללו נתגלו לו לאחר לידת הבת, אלא שלשיטתו מדובר בבעיה שהייתה קיימת קודם לכן והתפרצה אז. המערער גם טען כי המשיבה נזקקה לכדורים פסיכיאטריים, אך לא הביא אסמכתה כלשהי לטענה מטענותיו אלה.

בסופו של דיון בבית הדין קמא הודיע בא כוחו דאז של המערער כי יסתפק בהגשת סיכומים קצרים בני עמוד וחצי אלא שבנוסף להם הוא מבקש צו לאיכון מכשירי הטלפונים של הצדדים שיסייע בהוכחה בדבר הפירוד ביניהם, לאמור כי לא גרו יחדיו בתקופה שלגביה טען כך. ראוי לציין, אגב, כי בית הדין הבהיר למערער כי אף אם יוכח "שהאישה שקרנית" – ולא ברור מהדברים אם המכוון הוא לכלל הטענות או לשביקש המערער להוכיח על ידי האיכון האמור – "זה לא בהכרח יפטור מכתובה".

הצו המבוקש ניתן והסיכומים הוגשו, אולם המערער לא הגיש את תוצאותיו של האיכון המדובר או כל ראיה אחרת לטענה מטענותיו.

להשלמת התמונה נציין כי לדברי שני הצדדים היו ניסיונות של ייעוץ – טיפול זוגי במטרה לשלום בית, הללו לא צלחו. מדברי שניהם נראה כי הגורם הדומיננטי בניסיונות נפל אלה הייתה המשיבה – לדבריה, שלא הוכחשו, המערער הוא שעזב את הטיפול בסופו של דבר, המערער מצידו אישר שמי שאיתר את המטפלות הייתה המשיבה.

עוד יש לציין להשלמת התמונה כי בשום שלב, לא בתגובה לתביעה ולא בדיון, לא הביעה המשיבה רצון בגירושין או סירוב לחזור לשלום בית, גם אמירות בדבר חוסר סיכוי לכך נאמרו רק מצידו של המערער, אם כי המשיבה הבהירה כי ככל שפני המערער לגירושין לא תעמוד בדרכו ובלבד שתקבל את זכויותיה, את הכתובה המגיעה לה, לשיטתה. בעצת – ואולי בדִרבון – בית הדין הסכימו לבסוף שני הצדדים להתגרש מייד ולדון לאחר מכן בעניין הכתובה, וכך נעשה.

בית הדין קמא קבע בפסק דינו הקצר כי המערער לא הוכיח את טענותיו וכי לפיכך הוא חייב במלוא הכתובה.

ג.          בערעורו מלין המערער כי פסק הדין קצר ואינו מנומק דיו, לטעמו, שכן לשיטתו האמירה בדבר אי־הוכחת הטענות אינה הנמקה מספקת. אולם, אף שיש מקרים שבהם הנמקה קצרה ולקונית כמוה כאי־הנמקה, לא זה הוא המקרה. אין חולק ואין ספק שכשבני זוג מתגרשים ביוזמתו ובתביעתו של הבעל – הלה חייב בכתובה אלא אם יוכיח עילות הפוטרות אותו ממנה, את זאת אף אין צורך לכתוב בפסק הדין. ומשכך, אם טוען בעל טענות כאלה ומביא הוכחות לכאוריות להן הרי שפסק הדין צריך לכלול נימוקים מדוע לא די בהוכחות אלה או מדוע הטענות שהוכחו אינן מספיקות כדי לפטור, אך בענייננו כיוון שאכן עובדתית לא הביא הבעל – המערער – כל ראיה לטענותיו, מה מצופה היה מבית הדין לכתוב מעבר לכך?

ד.         אכן יכול היה בית הדין להוסיף ולבאר שגם אילו הוכחו הטענות ספק, לפחות, יש אם היה בהן כדי לפטור את הבעל מן הכתובה, שכן מדברי הצדדים, שניהם, עולה לכאורה כי גם כשכבר נוצר פירוד ביניהם המשיבה היא שהייתה נכונה לנסות חזרה לשלום בית ושפעלה לשם כך יותר משעשה זאת המערער, וכאמור לעיל, והלוא על פי דין אין הבעל יכול להיפטר מן הכתובה אלא כשמצידו אכן פעל לנסות להשיב את שלום הבית אלא שנתקל בסירוב מצד האישה, לא כשהיא פעלה יותר ממנו ואפילו לא כששני הצדדים התרשלו מלפעול כך במידה שווה, וזאת גם אם תחילתו של פירוד באשמת האישה היא, ואין האישה נחשבת 'מורדת' בכהאי גוונא כמבואר ברמ"א (אבן העזר סימן פ ומקורו בדברי הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף בסימן עז, ואף שבסימן פ מדובר לעניין מזונות, לפי טעמם של דברים ולפי סיום לשונו משמע שהוא הדין שאינה נחשבת מורדת לשום עניין), שהבעל הוא שצריך לקרוא לאישה לשלום בית ולפייסה, וזו לשונו:

אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום.

ואינה 'מורדת' אלא כשהוא מבקש שלום בית והיא מתנה את שלום הבית בתנאי "שיפרע מה שלותה", כמו שסיים שם. וכל זה אף בלי להזדקק לשאלת הפסד כתובה במרידה שאין עימה התראות והמלכות (כמבואר בסימן עז, ואין כאן מקום להאריך).

יכול היה בית הדין להאריך ולבאר זאת, וכאמור לעיל בדיון עצמו הזכיר בית הדין והבהיר כי אף אם תוכח טענתו העובדתית של המערער – אין זה ודאי שתפסיד המשיבה את כתובתה, אבל אין כאן מקום להלין על בית הדין ולא קמה כל עילת ערעור אם בחר בית הדין לקצר ולהסתפק בנימוק האחד והפשוט, שהמערער כלל לא הוכיח את שטען, וזאת אף שניתנה לו האפשרות להוכיחו וניתן לו הסעד שביקש – ונזכיר: הסעד היחיד שביקש ותוך שהוא מדבר בפירוש על הגשת סיכומים במקביל לו, ללמדך שאין לו עוד טענות או הוכחות מלבד אלה שהוא מבקש להשיג באמצעות סעד זה – הצו לאיכון מכשירי הטלפון.

ה.         הערעור שלפנינו כולל גם הרחבה של הטענה האחרת שטען המערער, טענת מקח הטעות בשל ההפרעה הנפשית הקיימת, לשיטתו, אצל המשיבה.

אולם:

(א) גם לעניין זה לא הביא המערער לפני בית דין קמא אפילו בדל ראיה, גם לפנינו לא הובאה כזאת – אולם גם לו ביקש המערער להביאה לפנינו לא היה לכך מקום, שהרי את הראיות היה עליו להביא לפני הערכאה הדיונית ואין מקום להביא לפני ערכאת הערעור ראיות שלא הובאו לפני קודמתה.

(ב) גם לו הוכחה הפרעה כלשהי, לא כל הפרעה יכולה לבסס טענת מקח טעות או טענה אחרת שיש בה כדי להפסיד לאישה את כתובתה. לא נאריך בעניין זה שנכתבו בו כמה פסקי דין, לרבות פסק דין שנתן מותב זה לאחרונה בתיק 1308372/2, דיינו שנציין כי כאמור לא כל הפרעה כזו או כל הזדקקות לטיפול תרופתי נפשי יש בהם כדי להפסיד לאישה את כתובתה, והרוצה לטעון כי הפסידה האישה את כתובתה בשל טענה מסוג זה חייב מלבד ביסוסה העובדתי של טענתו לבסס גם את היותה ההפרעה הנטענת כזו שאכן עולה כדי הפסד הכתובה. המערער אף לא ניסה לעשות זאת לא בטענות שבעל פה ולא בסיכומים הקצרים שהגיש לבית דין קמא.

(ג)  כל את אף מעבר לצורך להוכיח, בהקשר של טענת 'מקח טעות', כי ה'מום' היה לפני הנישואין אך נודע לבעל רק לאחריהם (ועל גבי הוכחה זו יש לשלול את האפשרות ש'סבר וקיבל' – באי כוח המערער 'דילגו' בכתב הערעור לטענות ברובד זה, אולם אף לו קיבלנו את טענותיהם בעניין זה לא הייתה לכך משמעות בהעדרם של השלבים הקודמים).

נציין בהקשר לצורך להוכיח מום שמלפני הנישואין ואת גילויו לאחריהם כי המערער טען שהבעיות הנפשיות נתגלו לאחר שילדה המשיבה את בתם. טענותיו לא הוכחו כאמור כלל, אולם גם לו הוכח משהו מהן – אף הדיוטות יודעים כי שינויים הורמונליים ועימם גם שינוי המצב המשפחתי, האחריות לילד ואף השלכותיה של לידה על העול הכלכלי, כל אלה מביאים לא אחת לשינויי מצבי רוח וכדומה, מהתופעות שתיאר המערער, דברים הרחוקים מלהוות עילה גירושין ורחוקים מלהוכיח את קיומה של הפרעה נפשית משמעותית, אם בכלל.

ו.          בהקשר לכל האמור נציין גם כי איננו מקבלים את הטענה כי המערער רצה או יכול היה להוכיח את טענותיו בבית דין קמא אלא שבית דין קמא מנע זאת ממנו ובכלל זאת אף קצב את סיכומיו לעמוד וחצי בלבד. עיון בפרוטוקול מלמד כי המערער טען את טענותיו, בעצמו שעה שבא כוחו (דאז) איחר לדיון, ושוב – בשינויים מסוימים שאינם מסייעים לאמינותו – מפי בא כוחו שעה שהלה הגיע לבית הדין, ויש לציין כי בית הדין העיר על דברי בא כוח המערער "הבעל מכחיש כל מה שנאמר פה": "אתה יודע מה הוא אמר?" ונענה בטיעון המשונה קמעא "הוא משלם לי, אני חייב להראות ייצוגיות". כך בדיון שקודם לגירושין, ושוב שטח המערער את טענותיו מפיו ומפי בא כוחו בדיון בעניין הכתובה, לאחר הגירושין, דיון שלכאורה היה אמור להגיע אליו מוכן כשראיותיו בידו, אולם לא הביא כל ראיה – כך למשל כשטען כי המשיבה טופלה בכדורי 'רסיטל' שהוא עצמו היה מביא לה ונשאל "יש לך מרשם או משהו?" השיב "אין לי מרשם". בסופו של דיון העמיד בא כוח המערער את התיק כולו על שאלת האיכון הטלפוני וכאמור לעיל הוא שאמר – ולא בית הדין – כי משיינתן לו צו לאיכון די לו בסיכומים בני עמוד וחצי. בא כוח המערער הוא גם שאמר כי למימוש הצו יספיקו לו שבועיים, אך בפועל לא הגיש את תוצאות האיכון עד למתן פסק הדין – למעלה משלושה חודשים לאחר מכן.

הטענה כי נמנעה מהמערער אפשרות להוכיח את דבריו היא אפוא בבחינת עלילת שווא על בית הדין, ומוטב לה שלא הייתה נטענת.

ז.          טענה נוספת, נציין, עלתה בערעור לפנינו והיא הטענה כי הכתובה מוגזמת וכי המערער חתם עליה רק לאחר שנאמר לו בפירוש מפי הרב מסדר הקידושין כי הכתוב בכתובה אינו מחייב.

אין מקום להאריך ולדון בטענה זו מן הטעם הפשוט שבית הדין הגדול כערכאת ערעור אינו דן בטענות שלא הועלו כלל בערכאה קמא. נעיר מכל מקום כי הקביעה שסכום של 180,000 ש"ח בכתובה הוא מוגזם וההתחייבות בו היא בבחינת 'אסמכתא' אינה מתקבלת ברוב המקרים אף על דעתם של אלה מבתי הדין הגורסים, בעיקרון, את טענתה 'כתובה מוגזמת' שכשלעצמה אינה מוסכת כלל ועיקר. לו הייתה הטענה עולה בבית דין קמא ונדחית – ספק, בלשון המעטה, אם היינו סוברים אחרת ממנו, ואף לו סברנו אחרת – קשה להניח שהיינו יכולים לקבוע כי עמדת בית הדין קמא היא בבחינת 'טעות' המאפשרת את ביטול פסק דינו בערעור.

אשר לאמירה המיוחסת לרב מסדר הקידושין ולטענה כי על בסיסה נכתבה הכתובה – טענה ממין זה צריך להוכיח, לו הייתה הטענה עולה בערכאה קמא אפשר שהיה מקום לזמן את אותו רב להעיד, אם כי לכאורה יש צורך גם בעד כשר נוסף מלבדו כדי להוכיח את הטענה. רק לאחר שהיו הדברים מוכחים עובדתית היה מקום לדון אם יש בהם (ובהנחה שהמשיבה עצמה לא שמעה את הדברים והסכימה לכתיבת הכתובה רק למראית עין) כדי לפטור מן הכתובה בטענת 'מודעא' וכדומה. הדרך לפטור מכתובה בטענות אלה – ארוכה ורבת מהמורות.

מכל מקום, כך או כך, הטענה לא עלתה בבית דין קמא ולכן אין מקום שנדון בה אנו כלל, ודיינו באמור לעיל כדי להורות ולהראות שאין המערער נדחה רק בשל עילות 'פרוצדורליות' אלא כי אף לגופן של טענותיו – ספק גדול אם היה יכול להיפטר בהן מן הכתובה.

ח.         סוף דבר:

1.         הערעור נדחה, לא מצאנו בהכרעתו של בית דין קמא טעות לא בעובדות, לא בהלכה ולא בשיקול הדעת.

2.         המערער לא הביא לפני בית דין קמא דבר שיש בו כדי להוכיח את טענותיו, אף שניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת.

ככל שסבור הוא כי יש בידו הוכחות שלא היו בידו בעת הדיון או ככל שסבור הוא שיש הצדקה להשמעת טענות שלא העלה בדיון, בהתאם לתקנה קכט לתקנות הדיון – ואיננו אומרים כי כך הדבר – זכאי הוא להגיש בקשה מתאימה לבית דין קמא, שיבחן את הבקשה לגופה ויחליט אם יש לה הצדקה אם לאו. אולם בערעור אין להעלות טענות עובדתיות או ראיות חדשות אלא את שעלו בבית דין קמא וטענות הלכתיות משפטיות בדבר טעות שטעה בית דין קמא בהכרעתו בעניינן של הטענות שאכן עלו לפניו, ואת זאת לא עשה המערער.

3.         המשיבה הסכימה כאמור להצעתו של בית דיננו, כפשרה, בדבר צורת פריסת התשלומים, אך מאחר שהמערער דחה את ההצעה וביקש כ ייפסק הדין, אין מקום לחייב את המשיבה לנהוג בהתאם להצעת פשרה זו.

עם זאת סבורים אנו כי ייטב לשני הצדדים אם יגיעו להסכמות ברוח הצעה זו (ולרבות ההצעה הנוספת שהוזכרה בהקשר זה ושכללה גם את סיום ההתדיינות המשפטית בענייני המשמורת ואת החזרה לתיאום ההורי) מחוץ לכותלי בית הדין ויחסכו מעצמם התדיינויות משפטיות נוספות שספק אם יועילו למי מהם, קרוב לוודאי שיכלו את כוחותיהם ואת ממונם ועלולות אף לפגוע במישרין או בעקיפין בילדה המשותפת.

4.         נוכח דחיית הערעור, ועל אחת כמה וכמה משנוכחנו שבמידה רבה אכן מדובר בערעור סרק שלא הצביע על טעות – ולו לכאורית – בפסק הדין אלא בעיקר על טענות נוספות, יש להשית על המערער את הוצאותיה של המשיבה. הערובה להוצאות המשפט שהפקיד המערער, בסך 10,000 ש"ח, תועבר אפוא לידי המשיבה.

עם זאת נעיר כי לו ישמעו הצדדים לעצתנו שבסעיף הקודם, נכון יהיה לטעמנו אם תיאות המשיבה, כחלק מן הפשרה המוצעת ומתוך התחשבות במצבו הכלכלי של המערער, לראות תשלום זה כחלק מן התשלום הראשון של פירעון הכתובה.

5.         בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם נציין כי הערנו בכמה פסקי דין בעבר כי הנוהג שנוצר ברבים מבתי הדין האזוריים לזרז את הגירושין טרם הדיון וההכרעה בסוגיית הכתובה, גם כשאין נסיבות מיוחדות המחייבות זאת – ברוב המקרים אינו נכון הלכתית ואינו משרת את טובת הצדדים.

מעבר לצורך ההלכתי העקרוני, לכתחילה, לסיים את כל ההתדיינות קודם לגירושין, הערנו כי יש שהדיון בכתובה יכול להביא למימוש תכליתה המקורית "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" ולהביא לשלום בית במקום לגירושין.

דומה כי המקרה שלפנינו – שני צדדים לא צעירים, שנישאו בגיל מאוחר, שלהם ילדה צעירה והמתמודדים עם קשיים כלכליים שלהם היה כנראה גם חלק משמעותי בקלקול הנישואין, ושבסופו של יום אין הטענות ההדדיות שהם מעלים מן החמורות ביותר – הוא מקרה קלאסי שבו הדִרבון הכלכלי של אי־הרצון לפרוע את הכתובה היה יכול להביא את הבעל, יוזם הגירושין, לידי מחשבה שנייה ולנכונות לנסות לשקם את הנישואין, נכונות שנראה כי מצד המשיבה הייתה בלאו הכי.

אם שגה בית הדין קמא – לא בפסק דינו בעניין חיוב הכתובה שגה, אלא בהחלטתו ועידודו לגירושין טרם הדיון וההכרעה בה, וחבל.

6.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ג' באדר ב התשפ"ב (6.3.2022).

הרב אליעזר איגרא                     הרב שלמה שפירא                     הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה