יב.י. זכאות לפיצויי פיטורין

החוק, המחייב גם על פי ההלכה, מחייב לשלם פיצויי פיטורין לעובד שפוטר או שתקופת עבודתו על פי הסכם העבודה הגיעה לסיומה[1], אך לא לעובד שהתפטר. עם זאת ישנם מקרים בהם החוק שולל מעובד שפוטר את זכותו לפיצויים. מאידך, ישנם מקרים בהם למרות שהעובד התפטר, ולא פוטר, הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין.

במקרים בהם העובד פגע בהתנהגותו באופן חמור במקום העבודה יישללו פיצויי הפיטורין ממנו[2]. החוק מציין שורה של מקרים העונים להגדרה זו אשר המשותף להם הוא מעשה חמור של העובד, כגון, הפר משמעת באופן חמור, חיבל במהלך התקין של העבודה, מסר סודות של המעסיק, עבד במקום אחר ללא רשות באופן הפוגע במעסיק, עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה, עבר עבירה פלילית חמורה ועוד.

ישנם מקרים בהם העובד פגע במקום העבודה אך לא פגיעה חמורה דיה המצדיקה לשלול ממנו פיצויי פיטורין (אם כי מצדיקה את פיטוריו). בין הפגיעות מונה החוק את העילות הבאות: לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה, עבד במקום אחר בלי רשות אך באופן שאינו פוגע במעסיק, ניצל לרעה תעודת מחלה שקיבל, ועוד.

עקרונית, במקרים בהם הפסקת ההתקשרות עם העובד נעשתה ביוזמתו של העובד הוא אינו זכאי לקבל פיצויי פיטורין, למעט הסכום שהפריש המעסיק עבורו לקרן הפיצויים[3]. עם זאת במקרים מסוימים יראה החוק את העובד המתפטר כעובד שפוטר, הזכאי לפיצויי הפיטורין במלואם. להלן כמה מקרים בהם עסק החוק[4]:

עובד שנפטר, יורשיו יקבלו פיצויים כאילו פוטר, התפטרות בשל מצב בריאותי של העובד או של בן משפחתו הזקוק לו, התפטרות של אם תוך תשעה חדשים מיום שילדה, על מנת לטפל בתינוק שלה, התפטרות בעקבות העתקת מגורים לרגל נישואים, התפטרות בגין אי קבלת קביעות, כל אלה מזכים בפיצויי פיטורין.

כמו כן, אם עובד התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, דינו כאילו פוטר. על פי החוק גם אם תנאיו של העובד לא הורעו באופן ממשי אלא שמערכת יחסי העבודה שנוצרה הייתה כזו שהמשך עבודתו אצל המעסיק היה בלתי אפשרי, הדבר מצדיק התפטרות המזכה בפיצויים.

יש להעיר כי הגדרת החוק להרעת תנאים אינה חופפת בהכרח את הגדרת המושג על פי ההלכה אולם הן עוסקות בתחומים שונים. ההלכה עוסקת בהגדרת הרעת תנאים המוגדרת כהפרת חוזה אסורה על ידי המעסיק ואילו החוק עוסק בהגדרת הרעת תנאים כמזכה בפיצויי פיטורין מלאים. על פי הפסיקה המקובלת בבתי המשפט ההרעה בתנאים צריכה להיות ממשית, מוחשית ואובייקטיבית. כפי שראינו לעיל[5], פרשנותם של בתי המשפט לחוק שקבעה המדינה אינה מחייבת בהכרח את בית הדין הדן על פי התורה.