אישור ביה"ד להקדש לדון בפני בורר / בית הדין ירושלים 1074497/1

ב"ה

תיק 1074497/1

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מנחם האגר

המבקשים:      פלוני ופלוני   

נגד

המשיבים:       יחידת הרישום והפיקוח, מ.מ. ממונה על הקדשות

הנדון: בוררות בהקדשות

החלטה

הנדון הוא של דייר מוגן ברחוב [ג'] 3 שמבקש לממש את ההסכם שבינו לבין העמותה בעניין הרחבת הדירה שבה הוא גר.

הצדדים הסכימו להתדיין בביה"ד ...... בראשות הרה"ג .... שליט"א, וחתמו על שטר בוררות. אך בשלב כלשהו הועלתה על ידי ביה"ד שאלה לבירור האם לביה"ד לממונות סמכות לדון בזה.

דיון והכרעה

1. ביה"ד הרבני מופקד על ניהול ענייניו הפנימיים של ההקדש, ראה דבר המלך במועצתו סעיף 53:

53. לבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא:

(III) שיפוט ייחודי בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוצרו לפני בית הדין הרבני לפי הדין היהודי.

גם ראה תקנות הדיון:

קפח. בית-הדין יחליט על כינון ההקדש ויוציא שטר-הקדש בהתאם לכך.

קפט. (1) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו הם בידי בית-הדין שבפניו כונן ההקדש.

(2) השיפוט והפיקוח בענייני ההקדש והנהלתו שלא כונן לפני בית-דין רבני – והוא נתון לשיפוטו של בית-הדין הרבני – יהא בידי בית-הדין שבשטח שיפוטו כונן ההקדש.

לפיכך בכל מה שקשור לצד אחר, דין ודברים שבין ההקדש לשוכרים, ספקים וכו' – ביה"ד הרבני אינו מוסמך. אומנם אם ההקדש רוצה למכור נכס של ההקדש, לשפץ אותו, וכיו"ב – זהו בכלל העניינים הפנימיים של ההקדש, ויש לפנות לביה"ד.

לפיכך בנדון דנן ברור שביה"ד הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה של מר פ'.

1. באשר לקיום דיון על פי חוק הבוררות בבית דין לממונות:

ככלל, כל נושא ששני צדדים יכולים להסכים עליו יכול להימסר לבוררות, ראה סעיף 3 לחוק הבוררות. כלומר, הבוררות נתפסת בעיני המחוקק כהסכם בין הצדדים.

בנדון דנן העמותה יכולה אומנם להגיע להסכם עם מר פ', אלא שכל הסכם כזה יצטרך גם אישור של ביה"ד הרבני, שהרי נאמני הקדש אינם יכולים לתת או לוותר מנכסי ההקדש בלי אישור של ביה"ד הרבני. הליכת העמותה לבוררות מצריכה אישור של ביה"ד הרבני. אך די באישור זה כדי שלאחר מכן יהיה פסק הדין של הבורר תקף גם בלי אישור נוסף של ביה"ד הרבני.

למעלה מן הצורך נביא ראיה לכך שאפשר על פי החוק לקיים הליך בוררות בין הקדש לאדם אחר מפס"ד של השופט מינץ בביהמ"ש העליון ברע"א 20/6173 שדחה בקשה לערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שאישר פס"ד של בוררים בעניין שבין הקדש לאדם אחר:

פסק הבוררות ניתן לאחר סכסוך ארוך שנים ומספר בוררויות שהתנהלו בין הצדדים בנוגע לאחזקותיהם בנכס שברחוב ברוכים בירושלים (להלן: הנכס). בלב המחלוקת עמדה טענת המבקשים כי מדובר בנכס שנרכש כהקדש לצורך קיומו של תלמוד תורה, בעוד שלעמדת המשיבים מדובר בנכס פרטי השייך למשיבה 1 ,עמותת אוהל לאה (להלן: העמותה). ביום 22.1.1991 ניתן על ידי הבורר הרב מאיר בראנדסדארפער פסק בוררות שקבע כי מדובר בהקדש כאשר "הצדדים הרב זאב ברלין הי"ו [מבקש 1 – ד.מ.], והרב ישראל אייזענשטיין היו"ו והרב יקותיאל ליכטנשטיין [משיב 2 – ד.מ.] אינם אלא גבאי ההקדש". אולם בכך לא תמה הדרך והמחלוקת בין הצדדים נמשכה בשאלת הבעלות על הנכס ולהוראות הנוגעות ל"גבאות" ההקדש. בשלב מסוים הם פנו לבוררות נוספת מסוג זבל"א (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד). העמותה בחרה לה לבורר את הרב ש' א' פיליפ, המבקשים בחרו את הרב צ' ברוורמן והבורר השלישי שהתמנה היה הרב א' פריימן. בין הצדדים נחתם ביום 18.2.2009 "שטר בירורין" וביום 11.12.2014 ניתן פסק בוררות כשהוא חתום על ידי שניים מהבוררים בלבד, בעוד שחתימתו של הרב ברוורמן, נעדרה מהפסק (להלן: פסק הבוררות הראשון). במסגרת פסק הבוררות נקבע בין היתר, כי "הגבאות והזכות על הבנין תהיה לפי המוחזקות של כל אחד ואחד בפועל". בהתאם לכך נקבע כי "הגבאות על הזכות במגרש" תתחלק באופן הבא: זכותו של משיב 2 תחושב על כ-%80" מהבעלות על השטח" וזכותו של מבקש 2 תחושב על כ-%20 מהשטח. כמו כן נקבע כי "כל המגרש והבית, הינם הקדש כפי שנקבע בשעתו".

1. בנדון דנן חתמה העמותה על הסכם בוררות בלי קבלת רשות מביה"ד הרבני. לפיכך לא היה תוקף להסכם זה, אך ביה"ד יכול, אם הצדדים ירצו בכך, לאשר את הליך הבוררות מכאן ואילך.
2. בהקשר לכך יובהר, ההקדש הוא ממון עניים או מצווה וכיו"ב, וביה"ד מופקד עליו ועל ניהולו, וכמו שמצאנו בגמ' בקידושין כז ע"ב שר' עקיבא היה "יד עניים". הנתבע הוא ההקדש, והמייצגים שלו בדיונים הם הנאמנים שלוחי בית הדין. כשם שהדיינים אינם עוסקים בפועל בניהול והטיפול של ההקדש כך אינם צריכים להופיע לדיונים.
3. אומנם עסקינן בדייר מוגן, וחוק הבוררות אינו תקף לגבי דייר מוגן (ראה שמעוני, אופק חדש בבוררות, עמ' 59), אך זהו רק בעניינים שחוק הגנת הדייר מעניק לו הגנה, ולא במקרה דנן שהנדון הוא הסכם שבין הדייר להקדש, ולפיכך אפשר למסור את הנדון לבוררות.

מלבד זאת, מצאנו בע"א 186/58 פסקה 9 לפסק הדין שגם בעניינים שהחוק מגן על הדייר אפשר למסור לבוררות ובלבד שידונו לפי חוק הגנת הדייר. ועיין עוד בע"א 128/88 כי:

מניסוח ההלכה בפסקי הדין הנ"ל עולה, לכאורה, כי אין מניעה למסור להכרעתו של בורר תביעה לפינוי המושתתת על אחת העילות שבחוק.

1. לאחר העיון, ביה"ד מאשר את הליך הבוררות שהוסכם מתחילה על ידי הצדדים.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בתמוז התשפ"ב (10/07/2022).

הרב מנחם האגר

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה