יג.ו התפטרות עקב כורח

לעיתים נוצרים מצבים בהם על אף רצונו של העובד לעמוד בהתחייבותו ולהמשיך בעבודתו, הדבר נבצר ממנו. במקרים אלו בהם ישנו כורח להתפטר (המכונה בהלכה אונס), ההלכה פוטרת את העובד מהתחייבותו, ומאפשרת לו להתפטר מעבודתו מבלי שיינקטו כנגדו עיצומים כספיים כלשהם. בנקודה זו ההלכה אינה מבחינה בין פועל ובין קבלן, בין התפטרות "רגילה" ובין התפטרות פוגענית, וכל עובד אשר נקלע למציאות שכזו רשאי להפסיק את עבודתו, תהיה תוצאת ההתפטרות אשר תהיה[1].

בהלכה מובאות מספר דוגמאות העונות להגדרת כורח המצדיק התפטרות, ובהן: פטירה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, גיוס לצבא[2], מחלה של העובד או מחלה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה של העובד אשר הטיפול בו מוטל על העובד[3]. למעשה כתבו הפוסקים כי בכל מקרה בו אדם סביר היה מפסיק את עבודתו, ואין זה מסתבר לנהוג אחרת[4], רשאי העובד להתפטר.

שמירת מקום העבודה לעובד שהתפטר עקב כורח – נחלקו הפוסקים האם המעסיק חייב לשמור את מקום העבודה לעובד שהפסיק את עבודתו מסיבות מוצדקות[5]. למעשה אסור למעסיק לנצל מצב זמני אליו נקלע העובד שלא בטובתו על מנת לפטרו או להחליפו, אולם, אם מדובר בהיעדרות ממושכת (בהתאם לאופי העבודה) שהמעסיק אינו יכול עוד לעמוד בה והוא נדרש לגייס עובד חלופי, המעסיק אינו חייב לשמור את מקום העבודה לעובד שהפסיק את עבודתו[6], ואינו חייב לפטר את העובד החלופי אותו שכר כאשר העובד יוכל לשוב לעבודה[7].

היעדרות מוצדקת הקבועה בחוק – חוקי העבודה במדינת ישראל מגדירים מספר מצבים, המצדיקים היעדרות זמנית מהעבודה של מי שמוגדר עובד על פי החוק, ומונעים הם מהמעסיק לפטר את העובד. המצבים אליהם מתייחס החוק הם: שירות מילואים[8], מחלה[9], מחלה של ילד[10], מצב חירום[11], טיפולי פוריות, הריון ולידה, ושהות במקלט לנשים מוכות[12]. חוקים אלו מחייבים גם עם פי ההלכה שכן הם נחקקו לצורך תקנת הציבור, ולשם שמירה על אינטרסים ציבוריים כמו בטחון המדינה, שלום הציבור ועידוד הילודה[13].