נאמנות אשה לטעון "לכשר נבעלתי" בפני דיין יחיד / בית הדין אשקלון 1378971/1

ב"ה

תיק 1378971/1

בבית הדין הרבני אזורי אשקלון

לפני כבוד הדיין:

הרב דניאל גודיס

המבקש:          פלוני

הנדון: קבלת דברי האשה 'לכשר נבעלתי' - בפני דיין יחיד או בפני שלושה

נימוקים

בהחלטתי מיום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) קבעתי כי "המבקש הנ"ל רשאי להנשא כדמו"י", לאחר שאם המבקש הצהירה בפני ביה"ד בדבר זהותו של האב.

ביה"ד קיבל את הצהרת אם המבקש - "לכשר נבעלתי" - בפני שלשה אנשים , אך הייתה זו הנהגה "לכתחילה", והיא אינה לעיכובא.

להלן נימוקים לקביעה זו.

פעמים רבות מופיעות נשים בבית הדין בבקשה ליתן היתר נישואין עבור בנם, בטענה ש"לכשר נבעלתי". יש להסתפק: האם סגי לקבל דבריה בפני דיין יחיד, ולאחר שיברר דבריה רשאי להוציא פסק דין שהולד מותר לבוא בקהל, או שמא דבריה הם בגדר עדות, ולקבלת עדות בעינן בית דין?

הנודע ביהודה (מהדורא קמא סימן ז ד"ה ואומר) הקשה על מה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה הט"ז), וז"ל: "היתה אילמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, הרי זה ספק זונה". וכתב על זה הנו"ב, וז"ל:

"דמה בכך שהיא אלמת, והלא בת דעת היא ויכולה לרמוז רמוזי. וכן מה שכתב או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, והדבר תמוה, ומה בכך שאין מכרת בין כשר לפסול, ואם אומרת לפלוני הזה נבעלתי מה בכך שהיא אינה מכרת, והלא אכן מכירין את פלוני אם כשר הוא או פסול. ואם כוונתו שכיון שקטנה היא אין סומכים על דבריה ואין מאמינים לה, לא היה לו לתלות הטעם במה שאינה מכרת, שאפילו היתה מכרת לא היינו סומכין על דברי קטנה."

וכתב על זה הנוב"י, וז"ל:

"ולכן נלענ"ד שהרמב"ם סובר דהא דסומכין על דבריה באומרת לכשר נבעלתי הוא מפני שיש סיוע לדבריה, דאשה מזנה בודקת ומזנה [...] וא"כ לסיוע לסברא בודקת ומזנה מהני ברי דידה כשאומרת לכשר נבעלתי, ואונס לא שכיח. אבל באומרת איני יודעת, הרי חזינן שלא בדקה, או בחרשת שאינה בת דעת לא שייך בה בודקת, וגם לא שייך בה אמירה ולא רמוזי, וכן בקטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, אף שאומרת לזה נבעלתי ואנו מכירים שהוא כשר, מכל מקום כיון שהיא אינה מכרת בין כשר לפסול, לא שייך בודקת ומזנה, לא סמכינן על דבריה. ובאלמת נלע"ד דסובר הרמב"ם שכיון שהיא אלמת אינה רגילה כ"כ עם בני אדם ואינה בקיאה באנשים לידע מי כשר ומי פסול ולא שייך גבה בודקת ומזנה, ולכך אף שיכולה לרמוז שלכשר נבעלה אין סומכין עליה כיון דליכא סיוע דבודקת ומזנה. ועוד, שהרי באנוסה לא שייך בודקת, אלא דאנוסה לא שכיח דאונס קלא אית לה [...] דמסתמא צועקת כיון שבאונסה בא עליה [...] ובאלמת שאי אפשר לה לצעוק ואין לאונס דידה קלא, חיישינן לאונס ולא סמכינן על בודקת ומזנה, להכי אפי' מרמזת שלכשר נבעלתי לא מהני."

אלא דחזינא בבית מאיר (סימן ד סכ"ו) שהשיג על הנוב"י במה שכתב דבאילמת לא מהני רמוזי, וכתב:

"זה ודאי אינו, ומעולם לא נחית הר"מ [=הרמב"ם] למעט זאת, אלא שדבר בהווה [...] שבאמת לא צריכה לפרט ממי נבעלה כי אם מכשר, ועל רוב הבועל אזל לעלמא, אבל במרמזת מזה, הרי היא כפקחת לכל דבריה. ומה שטען [הנוב"י] שלא שייך גבה בודקת ומזנה משום שאינה רגילה עם בני אדם, איני יודע סברא זו מהיכי נשמעת. גם מה שטען שבאונס אינה יכולה לצעוק, עינינו רואות כל יום אילמים, והיה כי יכאב לו ונוהם אף כי איני יכול לדבר."

הא קמן דהבית מאיר לא ס"ל כנוב"י דטעמא דמילתא בחרשת ואילמת וקטנה שהיא ספק זונה משום דליכא חזקה דבודקת ומזנה, אלא משום דמעלה עשו ביוחסין הגם דאיכא ספק ספיקא.

ובשב שמעתתא (שמעתא ד פרק כב) הביא מה שהשיג הבי"מ על הנוב"י, וכן מה שכתב הבי"מ הא דבאילמת היא ספק זונה, דמסתמא הבועל אינו לפנינו, וכתב הש"ש דגם זה לא נהירא, דאפילו אין הבועל לפנינו נמי משכחת רמיזה אם לכשר או לפסול. וכתב הש"ש, וז"ל:

"ולכן נראה טעמא דאלמת אם נשאת תצא, כיון דתני בפ"ק דכתובות (דף יג:) בדברי רבן גמליאל ורבי אליעזר זו עדות שהאשה כשירה, אלמא קרי לה עדות, ואין מקבלים עדות מן האִלם [כמבואר בחו"מ (סימן לה סי"א) – ד.ג.] ואפילו ע"י הרכנה או ע"י רמיזה הוי ליה מפי כתבם, כמש"כ בסמ"ע סימן מ"ו ס"ק פ"ה, דהרכנת ראשו לא הוי מפיהם ע"ש. ואפילו בעדות דרבנן דעת כמה פוסקים דאִלם פסול [...] וכיון דקרי לה עדות, כדקתני זו עדות שהאשה כשירה לה, בעינן מפיהם, וכל שאינו ראוי לבילה פסול מפי כתבו, וכמו כן הרכנה ורמיזה נמי לא הוי מפיהם."

 הא קמן מוכח מדברי הש"ש דהאומרת לכשר נבעלתי הוא מתורת עדות, ולכן אילמת וכן קטנה וחרשת שפסולות לעדות אינן נאמנות לומר לכשר נבעלתי. ובספר אבני מילואים (סימן ו סק"ט ד"ה והא) הביא דברי הנוב"י הנ"ל, וסיים בדבריו בש"ש הנ"ל דבאילמת לא מהני רמוזי הואיל ונאמנותה מדין עדות, וכתב דאילם פסול לעדות אפילו בעד אחד במיתה לדעת כמה פוסקים, ויעויין בב"ש (סימן יז סקכ"ז), וגם באומר בפ"נ ובפ"נ אילם פסול להעיד, ע"כ. משמע דס"ל לב"ש כדברי הש"ש.

וכדברי הש"ש כן חזינא בשו"ת נדיב לב חאה"ע (סימן ג ד"ה הן אמת, ואחר הישוב) שהקשה כקושיית הנוב"י הנ"ל: "למה לא תועיל רמיזת החרשת למי נבעלה לו, מאחר דקי"ל דמועיל רמיזתה לעיולה ולאפוקה ושרינן לה לעלמא בגט ע"י רמיזה". וכתב לתרץ, וז"ל:

"ואחר הישוב מילתא דפשיטא הוא דלא מהני רמיזת החרשת להכשיר הולד לבוא בקהל וכיוצא, דכל נאמנות האשה לר"ג לא הוי כי אם מדין עדות, דהתורה האמינה לאם לומר מאיש פלוני וכשר הוא. והשתא בחרשת ושוטה דלאו בנות עדות נינהו דהן פסולין להעיד כמש"כ הטור חו"מ סימן כח וסימן לג [צ"ל לה – ד.ג.] מה מועיל רמיזתה להכשירו, דהויא כשוטה האומרת בפה מלא מפלוני נתעברתי דלא מהימנין לה משום פסול גופא. מה שאין כן לענין קידושין וגיטין דתיקנו רבנן להן נישואין וגיטין, היינו ודאי ע"י רמיזה דנתרצית להנשא לזה או להוציא, ואין כאן שום עדות, למאי דקי"ל בחו"מ סימן רל"ה דה"ט דמהני רמיזתה במקח וממכר, דבידיעת הרצון תליא מילתא ואין כאן עדות להכשיר לעלמא, וזה פשוט."

שו"ר בספר אבני אפוד (סימן ד סעיף יז ד"ה הגם) שהביא דברי הנדיב לב הנ"ל, ושכן הביאו בספר אחי וראש חאה"ע (סימן ט), ושכן כתב הש"ש דכיון שהוא מדין עדות, אין האלמת והחרשת נאמנות.

ולכאורה לפי דברי הש"ש והנדיב לב ועוד דס"ל דנאמנות האשה לומר לכשר נבלעתי הוא מתורת עדות, אין לקבל דברי האשה אלא בפני בית דין של שלושה, כמבואר בשו"ע חו"מ (סימן כח ס"כ) שאין שנים ראויים לקבל עדות, ואם קיבלו לא עשו כלום, והמקור מתשו' הרשב"א (ח"א סימן תשמט), ואף שהם שלשה בעינן שהשלשה יהיו מומחים ויודעים הלכות עדות כשר ופסול, וזהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד, כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, כמבואר בשו"ע שם (סכ"א) והוא מדברי הנמוק"י ב"ק (לט:) בשם בעל העיטור.

אלא דחזינא בחידושי הרשב"א בכתובות (ט. ד"ה והא דר' אלעזר) שכתב הא דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאסרה, הוא דוקא שהאשה שותקת או מכחשת, אולם אם אומרת שנאנסה קודם שנתארסה, או מוכת עץ אני נאמנת. וכתב:

"ולא גרע פתח פתוח ממה שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני, דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה, ואע"פ שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן, זו היא עדות שהאשה כשרה לה, כלומר לעצמה."

והובאו דברי הרשב"א בשטמ"ק כתובות (ט. ד"ה ובח"י הרשב"א). הרי דמבואר ברשב"א שנאמנות האשה היא מתורת עדות, אלא שאינו מתורת עדות של דיני ממונות, אלה בתורת עדות של איסורין, שעד אחד נאמן באיסורין. וידוע שבאיסורין גם עד פסול כשר לעדות, וכמש"כ בשו"ת נודע ביהודה תניינא (סימן כח) שאף אם המשרתת העידה שפנויה זו נבעלה לכשר לה נאמנת, הואיל ובאיסורין אין חילוק בין עד כשר לאשה, והובא בפ"ת אהע"ז (סימן ו סקט"ז), וכן הוא בשו"ת דברי חיים ח"א (סימן יא) שאף האם נאמנת על בנה שהוא כהן לאוסרו בגרושה, הואיל ובאיסורין אין חילוק בין עד כשר לאשה או לעד פסול. וכן הוא בנוב"י חחו"מ (סימן ד) דבאיסורין לאו מתורת עדות הוא, שהרי אשה וקרוב ובעל דבר בעצמו נאמנין, ומה שאינו מתורת עדות לא שייך למימר מפיהם ולא מפי כתבם.

והואיל ונאמנת האשה בעדות זו כעדות עד אחד הנאמן באיסורין, הרי מעיקר הדין אינה צריכה כלל לבוא לבית דין, וכן אשכחן בשו"ת מהרא"ל דינם קונטרס מספר ארץ החדשה (דף טז), שכתב, וז"ל:

"דהרי באיסורין לא בעינן הגדה בב"ד, דמהימן עד אחד, הן מכח סברת רש"י ביבמות ד' פח, דאלת"ה אין לך שאוכל אצל חבירו וכו', והן מכח דברי התוס' מקרא דוספרה לה, הרי דלא קריה רחמנא בשם עד כלל, ולא מטעם עדות מהימן, דהרי אין צריך הגדת בב"ד כלל."

אלא שכתב דעכ"פ היכא דכבר העיד בבי"ד י"ל דשוב אינו יכול לחזור ולהגיד, וקרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו', ולא מהני בו אמתלא. וכן כתב בשו"ת אוהל משה (רויזמאן חאה"ע סימן ה אות ה) דבאיסורין דעד אחד נאמן לא בעינן עדות גמורה, ואין צריך לבוא לבי"ד, ואפילו הבעל דין בעצמו, וכ"כ בספר אמרי בינה (להגר"מ אוירבך סימן נג) דבאיסורין לא בעינן הגדה בפני בי"ד. גם בשב שמעתתא (שמעתא ו פרק ח ד"ה אמנם) כתב להדיא דבעד אחד הנאמן באיסורין לא בעי בי"ד, דהא ילפינן עד אחד באיסורין מוספרה לה, וספירתה לאו בפני בי"ד אומרת, וכן בעד אחד בהפרשת תרומה ושחיטה וטבל לאו בפני בי"ד, וכתב שמצא כן גם בתשובת התשב"ץ ח"א דעד אחד נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לבי"ד, ועדותו חשיב כשניים, ואין האחרון נאמן.

 אלא ממה שכתב הש"ש הנ"ל לבאר בדעת הרמב"ם הא דחרשת וקטנה וכו' אינן נאמנות דבעינן מפיהם, ומשמע דלא מהני גם מהכתב, מוכח דס"ל דהוא מתורת עדות גמורה כעדות של ממון, דאם איתא דס"ל דהוא כעדות של איסורין הרי בעדות באיסורין מהני מפי כתבם, וכמש"כ הנוב"י חחו"מ (סימן ד) הנ"ל, וכ"כ בספר אורח משפט (סימן כח ד"ה להכנה"ג) דמעשים מכל יום שסומכים באיסורין בכתב מעד אחד, וכ"כ בספר אמרי בינה להגר"מ אוירבך (סימן י), וכ"כ בשו"ת צמח צדק שער המילואים ח"ד (סימן קפ אות ב), וכ"כ להדיא בשו"ת מהרש"ג (סימן פג) דבאיסורין גם כתב מועיל, וכ"כ הגר"מ שך בספר אבי העזרי (סימן כח), וכ"כ הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי ח"א (סימן רב). ואפשר דהש"ש ס"ל בדעת הרמב"ם הגם שנאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי הוא מדין עד אחד נאמן באיסורין, מכל מקום משום מעלה עשו ביוחסין בעינן עדות גמורה, ובפשטות דבריו משמע דבעינן מסירת העדות בפני בי"ד. וכן מדברי הנדיב לב הנ"ל שכתב לבאר בדעת הרמב"ם דלא מהני רמיזות החרשת הואיל ובעינן עדות, משמע דלא הוי עדותה כעד אחד הנאמן באיסורין, שהרי כשם דמהני עדות שבכתב באיסורין, נראה שכן מהני גם לרמוז רמוזי.

גם מדברי הרא"ש כתובות (ט. סימן יח) בשם רבינו יונה מוכח דנאמנות האשה אינה מדין עדות גמורה, שהרי כתב הא דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי הוא דוקא ששותקת או מכחשת, אולם אם אומרת משארסתני נאנסתי (באשת ישראל) או מוכת עץ אני, נאמנת. וכתב ר' יונה לבאר נאמנותה לא כדברי הרשב"א שביאר שהוא כעד אחד הנאמן באיסורין, אלא מפני שהיא טוענת ברי, והוא טוען שמא, שאינו יודע אם באונס או ברצון, וברי ושמא ברי עדיף. והרא"ש קיים דברי רבינו יונה וכתב:

"ונראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת, דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר, ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפילו ברוב פוסלין, וכן בההיא דמשאירסתני נאנסתי, אע"פ דחזקת ממון מסייעא לרוב דרצון, אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא."

 מוכח מדברי רבינו יונה והרא"ש דנאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי הוא מדין ברי. וחזינא כן בקובץ שיעורים להגר"א וסרמן כתובות (ט. אות כג) שכתב להדיא:

"ומלשון הרא"ש בשם רבינו יונה בסוגיא דפ"פ, משמע דטעם נאמנות האשה לומר לא זניתי אינו מטעם עדות אלא משום ברי, והיינו דגם באיסורין שייך דינא דברי ושמא ברי עדיף כמו בממונא, וכן משמע לשון הגמ', 'ר"ג אלים ליה ברי."

ועכ"פ כתב הגר"א וסרמן (שם) דאפשר ששני הטעמים של הרשב"א ורבינו יונה איצטריכו:

"דלענין פסול זונה שהיא בעלת דין אינה נאמנת בתורת עדות אלא מטעם ברי, ולעינן איסור דאינה בע"ד אי אפשר מטעם ברי, דדוקא בבעל דין שייך דין ברי ולא באחר שאינו בע"ד."

גם בש"ש ש"ב (פרק יז) כתב דמהני ברי שלה נגד שמא שלו כשם שמהני בדיני ממונות. ולי צ"ע, דמהרשב"א הנ"ל מוכח דגם להתירה משום זונה נאמנות מדין עד אחד שנאמן באיסורין.

ועכ"פ מוכח מדברי הרא"ש ורבינו יונה שנאמנות האשה היא לא מתורת עדות, אלא כשם שבדיני ממונות קי"ל דברי ושמא ברי עדיף, כך באיסורין ברי ושמא ברי עדיף, ובודאי הא דקי"ל דבדיני ממונות דברי ושמא ברי עדיף, אינו מתורת עדות, וה"ה לגבי אשה האומרת לכשר נבעלתי.

שו"ר בשעורי כתובות להגר"מ שילוני (סימן כב ד"ה והדברים) שהקשה לשיטת רבינו יונה והרא"ש הנ"ל דנאמנות האשה הוא מדין ברי, הרי נאמנות זו היא לא רק לעצמה, אלא לגבי הכהן שישאנה, וכתב דכל שטוען ברי, וטענה זו רק לגבי דידיה, היינו טעמא, דכל שאדם ברור לו שהדבר מותר אין לבי"ד לכפותו להפרישו. אולם כשהדבר נוגע לאחרים כיצד נאמן? והביא דברי הקובץ שיעורים כתובות (אות כה) שכתב שכל היכא דליכא מוחזק כו"ע מודו דמהני ברי ושמא גם באיסורים. והקשה הגר"מ שילוני דאינו מובן בסברא היאך מהני ברי דידה לגבי אחרים, דבשלמא לגבי עצמו כשאומר ברי לי, אין אנו מצויים להפרישו, אבל לאחרים היאך נאמנת? וכתב לבאר גם לענין ממון וגם לענין איסורים דכל שהבעל דבר ברי לו, ואנן לא ידעינן לא מתעורר לנו ספק כלל, ואין לנו גם לעורר ספק בדבר.

ועל שיטת הרשב"א הנ"ל שכתב שנאמנות האשה הוא מדין עד אחד נאמן באיסורין, הקשה (שם ד"ה ויש להקשות), הרי הוי דבר שבערוה דבעינן שנים. וכתב ליישב דלא חשיב דבר שבערוה אלא אם באים להעיד שאשה זו היא אשת איש, או שאשת איש זו הותרה, משא"כ שבאים להעיד שלא היה באשה זו פסול, הוי כאיסורין דעלמא ועד אחד נאמן. ולפי ביאורו של הגר"מ שילוני, בין לביאור הרא"ש ורבינו יונה ובין לביאור הרשב"א, אין צריכה אשה זו לבוא לבי"ד כלל, דלרא"ש ורבינו יונה הואיל ופשיטא לה שהיא מותרת לכהן, ואנחנו לא צריכים בזה, הוי כהדבר מותר מעיקרו, ולרשב"א הוא כמבואר לעיל.

איברא שיש טעם נוסף לנאמנות האשה, וכמש"כ התוס' כתובות (יד: ד"ה השבתנו) שהנאמנות משום דאשה בודקת ומזנה, וחזינא בספר עטרת שלמה ח"א (סימן יח) שכתב שכן הוא דעת הרא"ה והריטב"א והרא"ש, וגם לדבריהם בודאי שאינו בתורת עדות גמורה.

המורם מן האמור:

היכא שהאשה טוענת לכשר נבעלתי, בין שבאה להתיר את עצמה, ובין שבאה להתיר את בנה או בתה לבוא בקהל, הנלענ"ד שמעיקר הדין אין צורך לקבל דברי האשה דוקא בפני בי"ד של שלשה כדי לקבל את דבריה כעדות, הואיל ולדעת הרשב"א נאמנותה מדין עד אחד הנאמן באיסורין, ולזה לא בעינן בית דין, ולדברי רבינו יונה והרא"ש הוא מדין ברי ושמא דברי עדיף אף באיסורין, גם בזה לא בעינן קבלת דבריה בבי"ד, וכן לשיטת התוס' ודעימיה דנאמנותה משום אשה בודקת ומזנה גם לא בעינן בי"ד. ולא נשאר גבן אלא דברי השב שמעתתא והנדיב לב בדעת הרמב"ם שהוא בתורת עדות, ובפשטות דבריהם משמע דבעינן קבלת עדות בבי"ד של שלשה. והואיל והאי מילתא הוא בדרבנן, דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אף ללא דבריה, שפיר דמי לקבל דבריה אף בדיין אחד. והיכא דאפשר לקבל דבריה במעמד בי"ד של שלשה, עדיף טפי לחוש לדברי הש"ש והנדיב לב.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ד באב התשפ"ב (21/08/2022).

הרב דניאל גודיס – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה