הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור מועד הקרע ריח הגט רכב אוטונומי קדימויות בהצלת נפשות הצלת נפשות

חיוב דמי טיפול לאדם שתביעה שהגיש לבית הדין מנעה את הטיפול עליו הורה בית הדין / בית הדין הגדול 1113045/10

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז - אילוז ( בית הדין הרבני הגדול)
בית הדין חייב את הצדדים בתאום הורי ע"י שירותי הרווחה. האב הגיש תביעה למשמורת לבית הדין, ולכן שרותי הרווחה אינם מוכנים לבצע את התאום ההורי. לכן חייב בית הדין האזורי את האב בדמי טיפול. בית הדין הגדול קיבל את ערעורו של האב, וסבר שאי אפשר למנוע את זכותו של אדם להגיש תביעות לבית הדין, גם אם כתוצאה מכך ימנעו שרותי הרווחה מנתינת תאום הורי

ב"ה

תיק 1113045/10

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני  

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד גלעד בניאל)

הנדון: זכות הגישה לבית הדין גם במחיר פגיעה ב'תיאום הורי' ולמרות חשש כי זו מטרת התביעה; חיוב 'דמי טיפול' – רק כשכאלה הם ולאחר הליך מסודר ולא ככסות ל'קנס'

פסק דין

א.         לפנינו ערעור שעניינו בהחלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב (הרכב יא) מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה נקבע כי המערער "האב מפר ברגל גסה את הוראות בית הדין" – בהקשר זה ציין וביאר בית הדין קמא "בין השאר בית הדין מינה מתאם הורי, כדי שזמני השהות יעברו ללא תקלה וללא הטרדה של האם, והאב מסרב לשתף פעולה עם המתאם ההורי" – ושבה הושתו על המערער בשל האמור תשלומים של 1,500 ש"ח לחודש, שנקבע כי ישולמו לידי המשיבה ושהוגדרו 'דמי טיפול'.

יצוין כי בהחלטה נקבע גם כי ככל שיעודכן בית הדין בהמשך "שהאב משתף פעולה עם המתאם ההורי במשך תקופה, ישקול בית הדין את החלטתו", ובהתאם לכך אכן צמצם בית הדין קמא לאחרונה (לאחר הדיון לפנינו) את תחולתה של החלטתו האמורה, אך לא ביטל אותה.

ב.         כפי העולה מן החומר שבתיק ומדברי שני הצדדים גם יחד המערער לא סירב, לפחות לא בעיתוי המדובר, לתיאום הורי, אלא שבעוד שירותי הרווחה שאליהם הופנו הצדדים לצורך התיאום התנו את קיומו בהעדרם של הליכים משפטיים בין הצדדים עמד האב, המערער, על זכותו לנהל הליך תביעת משמורת, ובשל כך הלכה למעשה לא התקיים התיאום ההורי.

משכך, כבר בתחילתו של ההליך לפנינו, בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור, ציין אחד החתומים מטה – מי שנתן את ההחלטה המתירה את הערעור:

החלטת בית הדין קמא שבעניינה הוגשה הבקשה מעלה לכאורה קשיים משפטיים לא פשוטים, שכן אפשר אומנם לאכוף על צד את קיומם של הסדרי השהות ומהלכים נוספים המיועדים לאפשר אותם או לטייב אותם, ובכלל זה הליכי תיאום הורי, אך קשה – אם לא בלתי אפשרי – לחסום צד מלעתור לבית הדין ולמנוע ממנו את זכות הגישה לערכאות שזכות יסוד היא, לאורך זמן רב או בלתי מוגבל ומוגדר, ובאופן גורף – גם אם המטרה היא מטרה מוצדקת של טיוב הסדרי השהות.

בלי לקבוע מסמרות אומר גם כי תחת מטריית המונח "תיאום הורי" יכולים לחסות רמות שונות של תיאום, שלגבי חלקן אפשר בנקל להבין את עמדת שירותי הרווחה כי אינן יכולות להתקיים במקביל לקיום הליכים משפטיים, אך חלקן האחר – התיאום המינימלי והבסיסי שנועד לאפשר את ההסדרים ללא תקלות הנובעות מחוסר תקשורת וחוסר נכונות לתקשורת מינימלית בין ההורים – יכול להתקיים גם במקביל להליכים המשפטיים, וככל ששירותי הרווחה אינם נאותים לקיימו (בין שייקרא "תיאום הורי" ובין שיכונה בשם אחר) יוכל בית הדין למנות לצורכו גורם אחר (שהצדדים ישלמו את שכרו).

וכך או כך ככל ששירותי הרווחה מתנגדים לקיומו של הליך זה במקביל להליך המשפטי – אין מקום לכאורה לראות את הצד המעוניין בהליך המשפטי, בהתאם לזכויותיו החוקתיות, כמי שמתנגד לתיאום ההורי או מסכל אותו.

באותה החלטה עצמה נאמר גם:

בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטענו טענות רבות, חלקן – טענות שיש בהן ממש לפי התרשמותנו בעבר, וייתכן שיש ממש גם בטענות נוספות שלה, אולם לא נכלל בה מענה על הטענה נגד חסימתו של המבקש מלפנות לבית הדין, ומשכך אין בהן כדי להצדיק את דחיית בקשת רשות הערעור שלו.

תמונת מצב עובדתית ומשפטית זו לא השתנתה גם לאחר קיומו של הדיון לפנינו ואף לא לאחר העיון בכתבי הטענות שהתווספו.

ג.          בתגובתה האחרונה של המשיבה, תגובה לבקשת המערער למתן פסק דין בערעור, טענה היא כי תביעתו של המערער מעיקרה לא באה לעולם אלא כדי למנוע ולסכל את התיאום ההורי, מתוך ידיעתו כי אכן לא יתקיים תיאום הורי במקביל לניהול ההליך המשפטי.

איננו יודעים אם אכן כך, ולמעשה מתקשים אנו לשער כך הן משום שדווקא בהכירנו את המערער, על מגרעותיו, מהליכים קודמים שהתנהלו לפנינו סבורים אנו כי האפשרות שביקש לנהל הליך תביעת משמורת 'לשמו' גם אם ללא הצדקה עניינית מספקת וללא סיכוי סביר להשיג בו את מבוקשו, מנקודת מבט אובייקטיבית, אך במחשבה סובייקטיבית שונה – אפשרות סבירה היא מכדי שאפשר יהיה לשוללה ולהניח שמטרתו הייתה סיכול הליך התיאום, הן משום שספק בעינינו אם אכן ידע או שיער מראש כי הדבר אכן יסכל את התיאום ובפרט שעה שסביר להניח שאם ידע או שיער זאת הרי שבה במידה יכול היה לדעת או לשער כי אפשר שבמקרה כזה יעמוד בית הדין על קיומו של הליך התיאום – אם לא באמצעותם של שירותי הרווחה המתנגדים לקיימו במקביל לניהול הליכים משפטיים, באמצעות גורם אחר, כפי האפשרות שהוזכרה בהחלטה הנ"ל, ותוך השתת העלות עליו – מה שהיה מביא אותו 'ללקות בכפליים': הן בעצם ניהול הליך התיאום, שהמשיבה ובית דין קמא סברו כי המערער אינו חפץ בו, הן בתשלום עליו.

נוסיף ונאמר גם כי הנמקה זו, שנוספה בתגובתה של המשיבה, נעדרת מן ההחלטה מושא הערעור, ואי אפשר לקיים החלטה שאינה יכולה לעמוד על רגליה שלה באמצעות תמיכתה ב'קביים' של השערות מעין השערתה של המשיבה, שאינן מתבארות אף לא מהחלטה משלימה של בית הדין קמא.

ולא זו אף זו – והיא העיקר – זכות הגישה לערכאות זכות יסוד היא הן בדין תורה, המשפט העברי, שציווה בסמוך למתן תורה על מינוי השופטים ועל "מי בעל דברים" – ללא יוצא מן הכלל "יגש אליהם" והן, להבדיל, במשפט האזרחי הכללי הנוהג. קשה מאוד להצדיק את חסימתה של זכות זו, וודאי שאין מקום לשלילתה באמירה מפורשת, בהתעלמות מתביעות או באמצעי עקיף כגון הוראה מחייבת על קיום הליך של תיאום הורי הבאה שלובת זרוע עם התניית אותו הליך באי ניהולם של הליכים משפטיים במקביל. השערה כי דלים סיכוייה של תביעה להתקבל או כי הוגשה בכוונת מכוון כדי למנוע או לעכב את התיאום ההורי, וכאמור מדובר לכל היותר בהשערה, אינה יכולה להיחשב עילה מספקת לפגיעה בזכות זו, וודאי לא לפרק זמן ארוך או ללא הגבלת זמן, כבענייננו שבו לא נתחמה המגבלה בזמן וודאי לא בזמן קצר וסביר.

ככל שבסיום הדיון בתביעת המערער היה בית הדין קמא סבור כי הייתה זו תביעת סרק מעיקרה, תביעה קנטרנית או כזו שלא באה לעולם אלא כדי לעכב את הליך התיאום ההורי, יכול היה בית הדין קמא להשית על התובע, מערער דנן, הוצאות משפט לטובתה של המשיבה ולטובת אוצר המדינה, הכול כמובן בהחלטה מנומקת הלכתית ומשפטית העשויה גם היא לעמוד למבחן ביקורתה של ערכאת הערעור. אך חסימתו של בעל דין מלכתחילה מלהגיש לבית הדין את תעצומותיו אינה דרך אפשרית וקבילה.

גם כאן נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה, הנ"ל, בהחלטה הנ"ל:

אין בדבריי הבעת עמדה כלשהי בנוגע לסיכוייה של בקשת המבקש, שבעניינה מבקש הוא לקיים את ההליך בבית דין קמא, לקביעת משמורת משותפת. האמור אינו אלא בנוגע לזכותו כי אכן יתקיים הליך שבו תיבחן בקשתו זו.

ד.         לא זו אף זו, בהחלטה מושא הערעור החליט בית הדין קמא, כאמור לעיל, להשית על המערער תשלומים חודשיים בסך 1,500 ש"ח בגין מה שהגדיר 'סירוב לשיתוף פעולה עם המתאם ההורי', כשלמעשה כאמור לעיל מדובר בסירוב להימנע מהגשת תביעת משמורת לבית הדין. כאמור לעיל הוגדר תשלום זה 'דמי טיפול', אולם לא נכללה בהחלטה הנמקה של ממש להשתת דמי הטיפול בכלל, להעמדתם על הסכם האמור ולזיקה שבין השתתם לבין אי שיתוף הפעולה, כביכול, עם המתאם ההורי.

אכן בית דיננו סבור כי במקרים מסוימים יש מקום להוסיף 'דמי טיפול' על חיובי המזונות שנדרש אב לשלם בעבור ילדיו, הדברים חרותים עלי החלטות ופסקי דין של החתומים מטה במקרים שונים ואף מפורסמים וידועים ממאמרים והרצאות של חלק מהחתומים מטה.

ואכן תיתכן זיקה בין אי־קיומם של הסדרי שהות כסדרם, מה שעשוי לנבוע – או להתחזק ולהימשך – בשל אי־שיתוף פעולה בתיאום הורי, שיש בו כדי להשית עול נוסף על ההורה המשמורן, לבין 'דמי הטיפול'.

אולם כבכל חיוב ממוני אחר נדרש לשם הסקת המסקנה קיומו של הליך מסודר שבו יטענו טענות ויובאו ראיות.

בענייננו, לוּ הייתה המשיבה תובעת לחייב את המערער בדמי טיפול בשל עול כאמור שהושת עליה בגין מעשיו ומחדליו שבעניין התיאום ההורי והסדרי השהות בכלל, ולו היה בית הדין קמא מקיים דיון בתביעה זו, שומע את טענותיה של המשיבה ואת תשובתו של המערער, בוחן ראיות לטענות השונות בנוגע לעול זה ולמשמעויותיו הכלכליות או לערכו ומחירו ופוסק על פיהן כי בנסיבות העניין יש אכן מקום להשית את דמי הטיפול ולקבוע את שיעורם כפי שקבע – הייתה החלטתו יכולה לעמוד, אם כי כמובן גם לו כך היה יכול היה המערער לערער עליה לגופה.

אך משלא כך נעשה נראה כי אין ההחלטה יכולה לעמוד.

ה.         יתר על כך, בענייננו נראה לכאורה כי מהותית אין מדובר כלל ב'דמי טיפול' אלא בקנס בגין הפרת החלטותיו של בית הדין קמא בסוגיית התיאום ההורי. כך נראה גם מאי קיומו של הליך כמתואר לעיל, גם מלשון ההחלטה המציינת כעילה וכנימוק לה את הפרת ההחלטות.

לעניין זה נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה בהחלטה מא' באדר התשפ"ג (22.2.23) שבה הורה על עיכוב ביצוע החלטת בית דין קמא, מושא הערעור:

[...] מן התשובה עולה כי המשיבה עצמה תופסת את החיוב לא כתוספת לדמי המזונות, הנצרכת ומוצדקת לעיתים בנסיבות שבהן הסדרי השהות עם האב אינם מתקיימים כדבעי והדבר מטיל על האם מעמסה נוספת של הטיפול בילדים, אלא כ'קנס'.

תפיסה זו מעמידה בסימן שאלה את עצם ההצדקה לחיוב – אף לולי כל האמור לעיל – ובוודאי את ההצדקה לזקיפתו לטובת המשיבה, שכן היסוד להשתת קנס בכגון דא אינו יכול להיות אחר מ'ביזיון בית הדין' המצריך הליך שלכאורה לא התקיים בענייננו, ובכל מקרה קנס משולם לאוצר המדינה ולא לצד שכנגד.

אמת, תפיסתה של המשיבה אינה בהכרח הבנה אמיתית של כוונתו ודעתו של בית דין קמא, אולם יש בה כדי לגלות כי היא עצמה לכאורה מודה כי אין יסוד לחייב את המערער בסכום שנפסק לטובתה כתוספת למזונות (אלא כקנס, וכקנס לא יכול חיוב זה לעמוד, לכאורה) – מה שעשוי להוות עילה נוספת לקבלת הערעור [...]

אף תגובתה – בקשתה האחרונה של המשיבה תומכת באמור במידת מה לפחות ומסייעת עוד לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ההחלטה מושא הערעור, שכן אף בה מציינת המשיבה גופה כי החלטה זו באה על רקע "כמה החלטות ואזהרות", "וכשעשה" המערער, לשיטתה של המשיבה, למרות אותן אזהרות "דין לעצמו" – עשיית דין עצמי שאינה, לכאורה, אלא העמידה על הזכות להגיש תביעת משמורת "ללא רשות", מה שמנע לכאורה את הליך התיאום ההורי, "בית הדין קנסו". והדברים נשנים שוב "בית הדין הזהירו כמה פעמים שיקנוס אותו, והמערער זלזל בכל החלטה והחלטה עד שחויב בדמי טיפול".

כאמור אין החיוב יכול לעמוד כהגדרתו 'דמי טיפול' ללא שיקדם לו הליך מסודר המבסס את החיוב בדמי טיפול ואת שיעורם, ולאידך גיסא אין הוא יכול לעמוד כקנס – מה שלכאורה נראה שהוא תוכנו האמיתי – בהעדר הליך סדור הנדרש בהקשר של קנס בגין ביזיון בית הדין, וכקנס גם אינו יכול בכל מקרה להיות נזקף לטובתה של המשיבה.

לפי חזותם של דברים נראה כי בית הדין קמא ביקש לקנוס את המערער על מה שראה כהפרת החלטותיו, אלא שמתוך מודעות למורכבות של חיוב קנס בגין ביזיון, לצורך בהליך המתאים לעניין זה ולמניעה לזקוף קנס זה לטובת המשיבה, מצא בית הדין קמא לנכון להגדירו 'דמי טיפול'. אולם 'שם מכובס' אינו פותר קשיים משפטיים, ולא כל שכן כששם זה מעלה קשיים אחרים, קשים לא פחות, היינו הקושי בהשתת דמי טיפול ללא דיון ראוי בתביעה להשתתם. וכל זאת אף מלבד האמור לעיל כי לא היה מקום מלכתחילה לחייב את המערער להימנע מהגשת תביעות או לראותו כמפר החלטות וכמסכל את התיאום ההורי בשל עמידתו על זכותו להגישן.

תוצאת כל האמור היא כי אין מנוס מקבלת הערעור וביטול ההחלטה שבגינה הוגש.

סוף דבר

1.         הערעור מתקבל. החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה חויב המערער להוסיף למזונות ילדיו המשולמים למשיבה 1,500 ש"ח מדי חודש בחודשו בגין 'דמי טיפול' – מבוטלת.

2.         ככל שסבורה המשיבה כי יש מקום לחייב את המערער בדמי טיפול – תגיש תביעה ייעודית מתאימה ובית הדין קמא יפסוק בה לגופה לאחר ניהול הליך תקין וראוי שבו יישמעו טענות הצדדים וייבחנו ראיותיהם הן לעניין החיוב עצמו הן לעניין שיעורו.

3.         לאידך גיסא, ככל שמופרות החלטות של בית הדין קמא – יכול הוא לדון, לבקשה מתאימה, באפשרות אכיפתן באמצעות קנסות בגין 'ביזיון בית הדין', אולם קנסות אלה יושתו בהליך הקבוע בחוק ולטובת אוצר המדינה וייקראו בשמם המפורש ולא בכסות של 'דמי טיפול' או חיוב אחר.

4.         המערער, ככל אדם, רשאי להגיש את תביעותיו – ובכלל זה, בענייננו, גם תביעת משמורת – לערכאה המוסמכת, בענייננו: בית הדין הרבני, וזו חייבת לדון בהן לגופן, ואינה רשאית למנוע את המערער מלהגישן בתואנה כי קיומן של התביעות והדיון בהן עשויים לסכל הליך תיאום הורי.

ככל שתתבררנה תביעות אלה או אחרות כתביעות סרק לא מן הנמנע כי יושתו בגינן הוצאות משפט, אך החשש כי כך יתברר אינו מאפשר את הפגיעה מראש בזכות להגיש את התביעה ובזכות כי תתברר לגופה.

5.         ככל שאכן נדרש תיאום הורי בין הצדדים וככל ששירותי הרווחה ממאנים לקיימו על דרך כלל במקביל לדיון בתביעות יורה בית הדין להן לקיימו למרות זאת, וככל שיתברר כי הוראה כזו אינה יכולה לעמוד, יבחן בית הדין את האפשרות למנות מתאם הורי שאינו נמנה על שירותי הרווחה ויוכל בית הדין לשקול גם את השתת עלותו של התיאום על ההורה שלדעת בית הדין מחדליו ומעשיו הם היוצרים את הצורך בתיאום הורי, ולא כל שכן אם לאידך גיסא מעשיו – גם אם הלגיטימיים, כהגשת תביעה כאמור – מונעים את קיומו של התיאום במסגרת שירותי הרווחה.

6.         נוכח קבלת הערעור אין המערער מחויב בהוצאות משפט בגינו, ומשכך תושב לו הערובה שהפקיד כתנאי לשמיעת ערעורו.

7.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י' בתמוז התשפ"ג (29.6.2023).

הרב אליעזר איגרא                     הרב שלמה שפירא                    הרב ציון לוז־אילוז

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה