סמכות בית הדין לדון במשמורת ילדים מכוח הסכמת ההורים / בית הדין הרבני 582142/8

ב"ה

תיק ‏582142/8

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד ראם בן ציון)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שרה שלומית סטרוגנו)

הנדון: סמכות לדון בהסדרי ראייה מכוח הסכמת ההורים

החלטה

לפנינו תביעת אב להסדרת ביקורי הילדים (הסדרי ראייה).

הצדדים גרושים משנת 2009. הסכם הגירושין ביניהם אושר במסגרת החלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תשס"ט (8.2.2009).

בהחלטת בית הדין מיום ד' בכסלו תשע"ו (16.11.2015), תביעת האב הופנתה לקבלת תגובת האם בתוך 14 יום.

ביום כ"ו בכסלו תשע"ו (8.12.2015) התקבלה תגובת האם, בה בקשה למחוק את תביעת האב על הסף בשל העדר סמכות נמשכת לבית הדין לאחר הגירושין, לאור העובדה כי בית הדין רק אישר הסכם גירושין, לא מתקיים פה התנאי של "דן ופסק" הנדרש בפסיקות בג"ץ, ולאור האמור בבג"ץ סימה אמיר הידוע כי בית הדין נעדר סמכות נמשכת לאחר אישור פורמאלי בלבד של הסכם ללא דיון לגופו.

בהחלטת בית הדין מאותו יום נאמר:

בקשת ב"כ האם למחיקה על הסף הוקראה.

האם תגיב עניינית לאור האמור בסעיף 6.1 להסכם הגירושין.

תגובתה תוגש בתוך 5 ימים נוספים ולא יאוחר מכך.

בהחלטתו הנ"ל, בית הדין התכוון לאמור בסעיף 6.1 להסכם הגירושין שבין התובע לנתבעת, שם נאמר בין השאר:

הצדדים מצהירים בזאת... וכי בית הדין מוסמך ו/או יהא מוסמך לדון בכל העניינים (מזונות הבת, משמורת הבת, הסדרי ראייה) וכי הצדדים מסמיכים את בית הדין הרבני האזורי לדון בכל הליך ו/או תביעה ו/או בקשה בזיקה לילדה, כל שיהיה, לא יוצא מן הכלל.

ביום כ"ז בכסלו תשע"ו (9.12.2015) הוגשה תגובת האם, בה טוענת כי לאור בג"ץ סימה אמיר הנ"ל (מאת השופטת פרוקצ'יה), בית הדין נעדר סמכות נמשכת בנסיבות הנ"ל, אף אם הסמיכוהו הצדדים והקנו לו סמכות עתידית לדון במחלוקות שביניהם.

באשר לכך, בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בכסלו תשע"ו (10.12.2015) נאמר:

בקשת ב"כ האשה לעיון מחדש הוקראה.

בית הדין עיין בבקשת האב ובתגובת האם.

לטענת האב, לאור האמור בסעיף 6.1 להסכם הגירושין, הצדדים הקנו סמכות נמשכת לבית הדין בכל ענייני הבת, ולטענת האם, בהתאם לעמדת השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ סימה אמיר הידוע, אין לבית הדין סמכות נמשכת אף לאור הסכמת הצדדים לכך.

ברם, בפנינו עומדים דבריו הידועים של השופט א"א לוי (בג"ץ 4111/07), שנדרש לסוגיה זו בעת מאוחרת יותר, ושם כתב (סעיף 12) באשר לכך –

להשלמת התמונה, ולמען יודגש כי מוקד הדברים מצוי בהחלטה השיפוטית שניתנה ובצורך לקיימה, אציין גם כי הסכמתם המוקדמת של הצדדים להביא את עניינם בפניה של ערכאה מסוימת, אין פירושה כי אותה ערכאה קנתה לעצמה סמכות להידרש אף לגלגוליו המאוחרים של אותו עניין. "הסמכות הנמשכת", הסביר השופט זמיר, "אינה נובעת מהסכמת הצדדים. היא יונקת את חיותה מפסק־הדין שנתן בית־הדין, וממנו בלבד. ואילו הסכמת הצדדים להתדיין בפני טריבונל מסוים, אין בכוחה אלא להסמיכו לברר את ריבם עד לסיום ההליך התלוי ועומד לפניו" (ע"א 3868/95 ורבר הנ"ל, בעמ' 838). רק מקום בו הסכימו הצדדים לכבול עצמם גם בעתיד לסמכות הערכאה שבפניה באו בראשונה, יקום לזו הכוח לשוב ולהידרש לעניין (ע"א 534/73 טננהולץ (כהן) נ' כהן, פ"ד כח (2) 490, 492 (1974) ; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר, פ"ד לו (4) 757, 763 (1982) ; בג"ץ 6103/93 לוי הנ"ל, בעמ' 611; ע"א 3868/95 ורבר הנ"ל, שם). הסכמה לסמכות נמשכת אפשר שתיעשה מבעוד מועד, ולחלופין בשלב מאוחר. אולם, לצורך רכישתה המאוחרת, לא די בעובדה שבעל־דין נטל חלק בהתדיינות בערכאת ההמשך, אלא יש להראות כי עשה כן בלא שהביע, מייד כשהיה הדבר בידו, הסתייגות מן הסמכות (בג"ץ 573/77 ז"ק נ' בית־הדין הרבני האזורי תל־אביב־יפו, פ"ד לב (1) 281, 289 (1977) ; בג"ץ 9539/00 איתן הנ"ל, בעמ' 132; בג"ץ 8543/03 פלונית הנ"ל, בפסקה השביעית לפסק־דינה של הנשיאה ביניש). (ההדגשות הוספו).

ולאור האמור, נמצאנו למדים כי בהסכמת הצדדים לסמכות מקורית, בית הדין קונה סמכות מקורית, וכפי האמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

לאור כל המובא ולאור האמור בסעיף 6.1 להסכם הגירושין שבין הצדדים בו הקנו ההורים סמכות עתידית נמשכת לבית הדין הרבני בענייני החזקת הילדה, בית הדין קובע כי הסמכות הנמשכת בתיק החזקת ילדים/הסדרי ראייה נתונה לבית הדין הרבני דנן.

משכך, האם תגיב לבקשת האב המקורית בתוך 14 יום, כאמור בהחלטת בית הדין מיום ד' בכסלו תשע"ו (16.11.2015).

ברם, האם הגישה בקשה נוספת, מיום א' בטבת תשע"ו (13.12.2015), כאשר לטענתה העיקרית, בית הדין לא הבין נכון את החלטתו של השופט אדמונד לוי, ואין ללמוד מהחלטתו המצוטטת לעיל אודות הקניית סמכות נמשכת לבית הדין במקרה שהצדדים הקנו לו סמכותם. כן טענה כי בהחלטות בג"ץ מאוחרות יותר אוזכרה הלכת סימה אמיר הנ"ל, והיא המחייבת, כך שבית הדין נעדר סמכות נמשכת כאשר לא קיים דיון בסוגיה, אף אם הצדדים הסמיכוהו לדון בתביעתם העתידית.

ובכן, אף לאחר שבית הדין עיין בבקשת ב"כ האם מיום 13.12.15, בית הדין בדעה כי הוקנתה לו הסמכות לדון בעניין המשמורת והסדרי הראייה של הקטינה, וזאת לאור האמור בסעיף 6.1 להסכם הגירושין לפיו ההורים הסכימו ובחרו להקנות את הסמכות לביה"ד הרבני לדון בסוגיות אלה, כאשר שם נאמר: "הצדדים מצהירים בזאת.. וכי בית הדין מוסמך ו/או יהא מוסמך לדון בכל העניינים (מזונות הבת, משמורת הבת, הסדרי ראייה) וכי הצדדים מסמיכים את בית הדין הרבני האזורי לדון בכל הליך ו/או תביעה ו/או בקשה בזיקה לילדה, כל שיהיה, לא יוצא מן הכלל".

גם האמור בטענות ב"כ האם בבקשתה הנ"ל אין בהן לשנות את החלטת בית הדין מיום כ"ח בכסלו תשע"ו (10.12.2015).

אמנם בבג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני קבע בית המשפט העליון כי בית הדין שנתן תוקף של פס"ד להסכם גירושין, לא קנה סמכות לדון בגלגולים מאוחרים של הפרשה בין הצדדים, שכן לא מתקיימים התנאים להחלת כלל ההמשכיות. אולם חשוב להדגיש כי הסוגיה הנדונה שם, עניינה במקרה שהצדדים אישרו בבית הדין הרבני את הסכם הגירושין ללא שהקנו את הסמכות לדון בנושא המזונות לבית הדין הרבני כפי שנעשה בענייננו לעניין מזונות הבת, המשמורת והסדרי הראייה. משכך, בבג"ץ הנ"ל בית הדין לא קנה סמכות להידרש בהמשך לשאלת המזונות שכן לא עמד בתנאי הסף, שני התנאים שבהתקיימם תינתן לערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית סמכות נמשכת לדון בה, התנאי הראשון כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה, והתנאי השני שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של העניין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר פסקה בראשונה.

אולם בענייננו, וכפי שאף נאמר בבג"ץ הנ"ל, מקום בו הסכימו הצדדים לכבול עצמם גם בעתיד לסמכות הערכאה שבפניה באו בראשונה, יקום לזו הכוח לשוב ולהידרש לעניין.

על קביעה זו חזר ביהמ"ש העליון בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (בדברי הנשיאה השופטת נאור) בפסקה 13, וכדלהלן:

13. [...] שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט). זוהי סמכות מכוח הסכמה, והיא סמכות מקבילה באופייה – שהרי הסמכות נתונה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם הצדדים בחרו להקנותה לבית הדין. בענייננו ברור מתביעת הגירושין כי סוגיית מזונות הקטין לא נכרכה בה, והצדדים לא הסכימו להסמיך את בית הדין לדון בעניין מזונות הילדים. משכך, לסעיפים 3 ו־9 לחוק השיפוט (בהתאמה) אין תחולה בענייננו (ומכאן שלא ניתן אף להקיש ממקרים בהם מקור הסמכות היה בכריכה או בהסכמה, כגון בג"ץ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, ביהמ"ש המחוזי, ירושלים, ודבורה סגל, פ"ד ז 1142, 1148 (1953) ו־בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח (1) 365, 377 (1984) (להלן: פרשת נגר) אליהם הפנה עו"ד יעקבי). מהו אפוא מקור הסמכות מושא דיוננו? (ההדגשות הוספו)

וכן בהמשך בפסקה 24:

24. על יסוד כל האמור לעיל, קמה לדעתי עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. כלל ידוע הוא שחריגה של בית הדין מסמכות השיפוט הנתונה לו, תצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: סעיף 15 (ד) (4) לחוק יסוד: השפיטה; פרשת סימה אמיר, בעמ' 278, והאסמכתאות שם). אם תישמע דעתי נקבע שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות. ואולם, בהעדר כריכה, בהעדר הסכמה בין הצדדים להקנות את הסמכות לבית הדין הרבני, ובהעדר דיון לגופו של ההסכם שבין הצדדים, לרבות בסוגיית מזונות הילדים – מצוי עניין מזונות הילדים מחוץ לגדרי סמכותו של בית הדין. (ההדגשות הוספו)

נציין ונחדד כי על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג–1953, במידה שהצדדים הביעו הסכמתם כי בית הדין הרבני הוא המוסמך להכריע בעניין הנוגע לעניין מענייני המעמד האישי, קמה הסמכות לבית הדין הרבני, מכוח הסכמה זו וסמכות זו הינה סמכות מקורית.

וראה עוד את שאמר לעניין זה ביהמ"ש העליון בבג"ץ 8638/03‏ ‏ סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ''ד סא (1) 259, בפסקה 24 (פס"ד אותו ב"כ האישה הרבתה לצטט בבקשותיה):

סעיף 11 להסכם הגירושין בענייננו צופה פני העתיד, וקובע כי אם לאחר הגירושין יתגלעו חילוקי דעות בין בני הזוג, כי אז מתחייבים הם להגיש את תביעותיהם לבתי הדין הרבניים בלבד. הסכמה זו מועילה להקנות לבית הדין סמכות על פי סעיף 9 לחוק רק ביחס לענייני המעמד האישי על פי סעיף 51 לדבר המלך במועצתו או בפקודת הירושה.

מקל וחומר הוא הדבר, בעניינו, שעה שבני־הזוג כרכו יחדיו את סוגיות המשמורת והסדרי הראייה – סוגיות הנלוות לגירושים, במסגרת הבקשה המשותפת לאישור הסכם הגירושין וקביעת מועד לסידור גט – הסדר שהם הניחו לפתחו של בית־הדין הרבני, למען יעוגן כפסק־דין (בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז (2) 1 (1982), בעמ' 7; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב (5) 817, 840 (1998)).

לאור האמור, בית הדין חוזר על אשר קבע בהחלטתו מיום 10.12.15 כי הסמכות לדון בעניין המשמורת והסדרי הראייה של הקטינה הוקנתה לבית הדין הרבני.

משכך, האם תגיב לבקשת האב המקורית בתוך 14 יום, כאמור בהחלטת בית הדין מיום 16.11.15.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' בטבת התשע"ו (17/12/2015)

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד