הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור מועד הקרע ריח הגט רכב אוטונומי קדימויות בהצלת נפשות הצלת נפשות

גביית כתובה שנקוב בה סכום מופרז / בית הדין הרבני 1052109/1

נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=396083

נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=396083

הרב אוריאל לביא, הרב שלמה תם, הרב דוד מלכא ( בית הדין הרבני האזורי ירושלים)
דייני בית הדין נחלקו בשאלה האם התחייבות חתן בכתובה על סך 520,000 ש"ח היא מחייבת. לדעת המיעוט אין יסוד לטענת "אסמכתא", מאחר שההתחייבות בשטר הכתובה היא התחייבות כנגד תמורה המתקבלת לאלתר בעת הנישואים. ביחס לטענה שסכום זה נכתב לכבוד בעלמא – אין מקום לטענה זו. כיוון שהבעל לא טען כך להדיא, וגם אם יטען כן, אלו דברים שבלב שאינם דברים. ומאחר שלא נמצאה אף תשובת קדמון לבטל כתובה עקב סכום מופרז, משמע שאין יסוד לביטול זה. ולדעת הרוב: יש אומדנה דמוכח שחתן צעיר שמתחיל לבנות את ביתו ואין לו שום חסכונות ודאי הוא אינו מודע למשמעות של הסכום המופרז שהתחייב בכתובה, ואינו מתכוון לשלם את הסך הנ״ל, וכל מה שכותב הוא רק לכבד ולפאר, ויש אומדנה לכך כאשר הוא כותב סכום הנהוג בעדות ספרד כסגולה נגד עין רעה.

ב"ה

תיק 1052109/1

בבית הדין הרבני הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב שלמה תם, הרב דוד מלכא

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מיכל קורינאלדי כהן)

נגד

הנתבע:                       פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד משה חן)

הנדון: כתובה שנקוב בה סכום גבוה מאד

פסק דין

בפני בית הדין תביעת הבעל לגירושין ולחלוקת הרכוש ותביעת האישה לתשלום הכתובה. התקיימו שני דיונים לבירור תביעת הגירושין והכתובה, ובתביעות אלו בית הדין השלים את בירור התביעות, וכעת בפנינו סיכומי טענות מטעם שני הצדדים, אך טרם הושלם בירור התביעה לחלוקת הרכוש.

להלן פסק הדין בתביעה לגירושין ולתשלום הכתובה.

בנידון זה נחלקו הדיינים בבית הדין.

דעת דיין א'

רקע

הצדדים נשואים עשרים ושלוש שנים ולהם בן אחד. מזה כחמישה חודשים שהצדדים גרים בנפרד לאחר שהבעל עזב את הבית והגיש תביעת גירושין. הבעל נחרץ בעמדתו השוללת חזרה לשלום בית, והציג כמה עילות שלטענתו יש בהן כדי לחייב את האישה בגירושין. האישה הביעה רצון לשלום בית, אך הודיעה כי תסכים להתגרש בכפוף לתשלום הכתובה, ובנסיבות אלו עלינו להכריע בשאלת זכאות האישה לתשלום הכתובה. שטר הכתובה צורף לתיק ונקוב בו סך של חמש מאות ועשרים אלף שקל.

בפרוטוקול הדיון הראשון נכתב:

"בא כוח הבעל: לדעתנו נשללה מהאישה הזכות לכתובה. היא לא עשתה את הנדרש ממנה כאישה. היא לא בישלה ולא היו ביניהם יחסי אישות.

הבעל: לאישה יש מחלה שמופיעה בעיקר אצל קלדניות שמתבטאת בחולשה של השרירים. היו ימים שלמים שהיא הייתה במיטה. היא לא עובדת כבר עשר שנים. היא הוכרה כמי שאבדה את כושר העבודה. בתחילה המחלה גרמה לנו לקירוב, ואחר כך לריחוק. לא היו ביננו אז יחסי אישות.

האישה: המחלה פרצה לאחר שתפשתי את הבעל עם חברה שלי. הוא בגד בי עם החברה הטובה ביותר שלי. זה גרם לי לטראומה נפשית. היא אשתו של מי שהיה החבר שלי. הם גרו לידנו. הם התגרשו זה מזה מבלי שהבעל שלה ידע על כך. המחלה הזאת נגרמת מלחץ נפשי. הרופא אמר לי זאת. הבעל לא נמצא אף פעם בבית. הוא לא נמצא בבית בלילות. היה אסור לי לשאול אותו היכן הוא נמצא אז. הוא היה מבלה במועדונים. היה מקבל שירותי מין. אני החזקתי במשך ארבע שנים את הבית שלנו ואת בית אביו לאחר שאמו נפטרה. כשאני בכאבים לא יכולתי לקיים חיי זוגיות. כיום אני זקוקה לקנביס רפואי. לא אחזיק בו בכוח. במשך שנים ניסיתי להחזיק בו בכוח.

הבעל: בעניין הבגידה – לא הייתה כזאת. היינו באותו חדר ללא קיום יחסים. היינו אצלה בבית.

האישה: היא הודתה בפני שהיו יחסי אישות.

הבעל: האישה הזאת לא שיתפה אותי בזה. היו ביננו חיבוקים ונשיקות. כיום אני דואג לבן בעניין הניתוח שלו.

בא כוח הבעל: ניתן לחייב את האישה בגט. היא מורדת. היא לא קיימה את חובותיה כלפי הבעל. במשך עשר שנים שהם לא חיים ביחד.

הבעל: לא ניתן לחזור לחיות ביחד. יש כאן כבר שנאה. היא שונאת אותי. האישה: כיום אין לי שום רגשות כלפיו. לא רציתי שיעזוב את הבית.

הבעל: כיום לא ניתן לשקם כלום.

בא כוח הבעל: מחלת האישה היא מקור הבעיה. נביא חוות דעת רפואית על כך. היא סובלת וזה מונע ממנה מלתפקד כרעייה ואולי גם כאם. ניתן לה את הזכויות. הבעל יהיה מוכן לפצות. הכתוב בכתובה אינו רציני. היא כבר תקבל חצי מיליון ש"ח מהדירה. גם האישה צריכה להעביר זכויות לבעל. להערכתי הזכויות שלה מסתכמות ב-ארבע מאות אלף ש"ח [...].

בית הדין: כל זמן שבית הדין לא חייב בגירושיו, כל צד רשאי להעלות תנאים סבירים. הכתובה היא מסמך רציני.

האישה: גם כיום אני רוצה בשלום בית. הבן זקוק לו."

כעת עלינו להכריע בטענות הצדדים, ולבחון האם ניתן לחייב את האישה בגירושין, והאם היא זכאית לתשלום הסכום נקוב בכתובה.

כפל זכויות, כתובה וזכויות עפ"י חוק יחסי ממון

א. טרם ההכרעה בתביעה לגופה, נקדים כי בהתאם לפסיקה המקובלת בבתי הדין, אין כפל זכויות, דהיינו זכאות לתשלום כתובה בד בבד עם תשלום זכויות ממון שנצברו לבעל בתקופת הנישואין ויעברו לאישה על יסוד ההוראות הקבועות בחוק יחסי ממון.

נציין להחלטת בית הדין הגדול מיום כ״ט שבט תשס״ה (2.8.2005), שהובאה בספר שורת הדין (חלק יא עמוד שעג). בנימוקי בית הדין הגדול נכתב:

״מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב, לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה על פי חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת.״

עוד נציין להחלטת בית הדין האזורי טבריה מיום ד׳ שבט תשע״ד (1.5.2014) בתיק 593163/2, שהתפרסמה באתרי אינטרנט משפטיים באמצעות הנהלת בתי הדין, ובה ניתנה סקירה של הפסיקה בנושא זה והנימוקים ההלכתיים לביסוס הקביעה השוללת כפל זכויות. בסיפא של ההחלטה הנזכרת נכתב כדלהלן:

"לסיום, מן ההכרח להבהיר – כל האמור בדברינו מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת אשתו, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצא בו, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האישה זוכה בהן. אך אין הדברים אמורים ביחס לרכוש השייך על פי דין תורה לאישה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצא בו."

על כן כבר כעת בית הדין מבהיר כי גם אם במסגרת התביעה הנוכחית יינתן פסק דין הקובע את זכאות התובעת בתשלום הכתובה, לא יהיה מקום לכפל זכויות, והדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקה הסופית שתינתן. אך כאמור חלק האישה בדירה המשותפת, אינו מתקזז בתשלום הכתובה אלא רק זכויות ממון המתקבלות אצלה מכוח חוק יחסי ממון ושלא היו רכושה קודם לאיזון המשאבים.

במורדת 'בעינא ומצערנא ליה' אינה מפסידה הכתובה ללא התראה

ב. טענת הבעל אודות מרידה מחיי אישות מצד האישה, הוכחשו על ידי האישה, אך גם לפי טענות הבעל, כשהאישה אינה מואסת בבעלה ואינה תובעת גירושין, אלא נמנעת מיחסי אישות, דינה ההלכתי יהיה מורדת האומרת ״בעינא ליה ומצערנא ליה״, ובמורדת כזו אין שלילה גורפת של הכתובה לאלתר אלא לאחר התראות והכרזה, בהתאם לסדר הקבוע במורדת בשלחן ערוך (אבן העזר סימן עז). בהיעדר הכרזה והתראה אין יסוד בהלכה לשלול את הזכאות לתשלום הכתובה.

להלן מתשובת הרמ״ע מפאנו (סימן נה):

"כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות, וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה, ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח כדברי הרץ, ואם לא תשמע אליהם אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה. ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום."

הרי שהרמ״ע מפאנו קבע כי אם נטענת טענת מורדת, הרי שבלא שמירת הסדר הקבוע במורדת, לא הפסידה את זכותה לתשלום הכתובה.

ההשלכה ממחלת הפיברומיאלגיה של האשה

ג. האישה לקתה במחלת פיברומיאלגיה. פרופסור דן בוסקילה, מומחה לרפואה פנימית וראומטולוגיה ומנהל היחידה הראומטולוגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, מטפל בחולי פיברומיאלגיה וחוקר את התסמונת מזה שנים רבות, כתב באתר אינטרנט המוקדש לתסמונת פיברומיאלגיה:

"פיברומיאלגיה הינה תסמונת של כאבים שריריים מפושטים וכרוניים, המערבת את השרירים ואת השלד המרכזי, כאשר הסיבה לה אינה מובנת עדיין."

מאחר ואין בפנינו אסמכתה לטענת האישה כי מחלתה נגרמה כתוצאה מהלחץ שבו הייתה נתונה לאחר שנוכחה שבעלה בגד בה עם חברתה, אין להתחשב בטענה זו. אך על כל פנים אין ספק שהקשיים בחיים הזוגיים של הצדדים נבעו כתוצאה ממחלה, ולא כתוצאה מהחלטה של האישה שאינה רוצה לקיים חובה כזו או אחרת לבעלה. על כן הטענה למרידה אינה במקומה, אלא ככל שהבעל היה מבקש חזרה לשלום בית היה מקום לבחון האם המחלה היא כה חמורה המונעת חיים תקינים בין הבעל ואשתו, או שאינה בדרגת חומרה כזו. אך גם ביחס לאישה שחלתה בחולי קשה שאינו מאפשר לה חיים משותפים עם בעלה והיא נאלצת להתגרש, אין המחלה עילה לשלול זכאות האישה לתשלום הכתובה, וכמו שנפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עט סעיף ג).

ד. בשטר הכתובה נקוב סך חמש מאות ועשרים אלף ש"ח, שהוא סכום גבוה מאוד, ויש לדון האם לחייב תשלום כתובה בסכום כה גבוה.

הכתובה מחייבת ככל שטר, אף שנקוב בה סכום גבוה ולבעל אין יכולת כלכלית

נקדים ונקבע כי מבחינה עקרונית, שטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב, גם אם הסכום הנקוב שווה ערך לכל רכושו של הבעל, עיין במשנה (נדרים דף סה ע"א):

״מעשה באחד [...] והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.״

הרי שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנה שעל דעת כן לא התחייב שיאלץ להעביר את כל רכושו, או אף את שער ראשו, כתשלום עבור הכתובה.

וכן נציין למשנה בתחילת פרק אף על פי (כתובות נד ע"ב): "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף."

וכידוע "מאה מנה" שווה ערך למאתיים זוז כפול חמישים. וכתב הר"ש (פאה פרק ח משנה ח): "מאתים זוז – שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה."

וכן בפירוש הרא"ש (פאה שם): "מאתים זוז – שיערו חכמים שזהו הוצאת אדם לשנה למזון ולפרנסה."

וכן בפירוש רבי עובדיה מברטנורה (שם): "מאתים זוז – קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות."

ובפירוש תפארת ישראל (שם) כתב:

"בזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס את עצמו בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות, ומצאתי כתוב דלהכי תקנו מאתיים זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה."

ובשו"ת הרשב"ש (סימן שסא) כתב: "ופרשו המפרשים דמאתיים זוז ששנינו שערום חכמים כדי מזונות ומלבושין לשנה."

לפי זה, בזמן חז"ל, כשהחתן התחייב לכלה מאה מנה, זו הייתה התחייבות של פרנסת אדם למשך חמישים שנה, ואף על פי כן שנינו במשנה שזו התחייבות ברת תוקף ולא פקפק בכך אדם מעולם לטעון שההתחייבות של מאה מנה אינה מחייבת בהיותה מופרזת, מאחר שנעשתה לכבוד בלבד או שהיא בגדר "אסמכתא" וכיוצא בזה – טענות שעלו בנימוקי עמיתַי להרכב.

בתוספות (כתובות נד ע"ב ד"ה אף על פי) כתבו:

"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז ע"א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע"א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה."

וכן כתב בספר שיטה מקובצת (על המשנה שם): "ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו', עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל."

הרי שאותו חתן המוזכר בדברי התוספות היה גברא ערטילאי, שאפילו שווה פרוטה אין לו, ואף על פי כן: אם יכתוב לכלה סך מאה ליטרין, שהוא ודאי סכום מאד מופרז עבור חתן חסר כול, הכתובה בתוקף, ולא עלה על דעת אדם מעולם לבטל כתובה כזו בטענה שעבור חתן זה הכתובה היא מופרזת, וכי הסכום נכתב לכבוד בעלמא או שזו אסמכתא. ועיין בשיטה מקובצת (שם) שדברי התוספות עולים מלשון המשנה, בה נכתב שאפילו "מאה מנה" יכול להתחייב בכתובה, ומשמע שהחיוב בתוקף גם אם אין לו סכום כזה והוא עבורו מופרז מאד, ולא מצינו שהראשונים התנו את תוקף החיוב בכפוף למנהג שנהגו להתחייב בכך.

אילו סברו הראשונים והפוסקים שיש לבטל תוקף כתובה מופרזת לא היו סותמים הדברים, והיו מגלים אוזנינו שעל כל פנים צריך לעיין בכל מקרה לגופו, אם זהו סכום מופרז. מסתימת דבריהם מוכח ללא ספק שאין גבול לגובה סכום הכתובה. והדין כן מאחר שלא מצינו אף פסיקה אחת בפסקי הראשונים והשולחן ערוך ונושאי כליהם לביטול התחייבות עקב הפרזה.

כן נציין את מאמרו של הרה״ג הרב דוד לבנון שליט״א חבר בית הדין באשקלון (שורת הדין ח עמודים ער–רצג) שהאריך בנושא זה, והעלה שיש תוקף לכתובה שבה נקוב סכום מופרז, וכן פסקו בבית דינו לאחר התייעצות עם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ״ל.

טענת אסמכתא אינה רלבנטית בכתובה שנקוב בה סכום גבוה

להלן תוספת נימוקים לקביעה שהתחייבות זו בתוקף גם אם התחייב בסכום גבוה מאוד, ונבאר שהלכה זו אינה דומה לסוגיית "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" (בבא מציעא קד).

אין ללמוד מהא ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", מפני שבאותו נידון ייחשב אסמכתא, וקיימא לן "כל דאי הווי אסמכתא". אבל בכתובה, ההתחייבות אינה התחייבות של "דאי" – דהיינו התחייבות שתבוא לעולם רק אם ולאחר שיארע מאורע כזה או אחר – אלא זו התחייבות מוחלטת להשתעבד ולהתחייב כבר כעת, כנגד התמורה המתקבלת בעת הנישואין. להלן נבסס קביעה זו.

חיוב הכתובה חל מעת הנישואין

הרמב"ם (פרק טז מאישות הלכה ג) כתב:

"כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאישה ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה."

וכן היא לשון שולחן ערוך (אבן העזר סימן צג סעיף א) – "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן" וכן משמעות מהלשון בגמרא (כתובות דף פא ע"א) – "לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", ומשמע שרק הגבייה לא ניתנה להיגבות מחיים, אבל החיוב עצמו הוא מחיים. ועל פי זה מתבארים דברי הבית שמואל (סימן קטו ס"ק ח) שבספק אם אירע אירוע שיש בו לשלול את זכותה לכתובה, דינו של הבעל כטוען "איני יודע אם פרעתיך", מפני שהחוב וודאי והפירעון ספק.

בספר פני יהושע (כתובות פא ע"א) קבע שמועד חיובו של הבעל הוא מועד כתיבת שטר הכתובה בעת הנישואין, וזו לשונו:

"על כרחך דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה, לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף. דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה, אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש. ואם כן, הוא הדין לבית הלל נהי דלאו כגבוי דמי, אפילו הכי מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא."

וכן בחידושי מהרי"ט (כתובות דף ט ע"ב) קבע שהחיוב והשעבוד הם בעת האירוסין או הנישואין, וזו לשונו:

"כל שכן שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להיפטר בטענה שלא מצאה בתולה, לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך, כי היכי דלא מצי למטען טענת פירעון או מחילה."

וכן בספר הפלאה (כתובות פא ע"א) כתב:

"לכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי, ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב [...], מיהו אינו נראה לפרש כן, דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נישואין, היא כמו שאר חובות, אלא דלא הגיע זמנה לפרוע, ובאינו יודע אם פרעתי חייב."

ובהפלאה בריש פרק אף על פי (כתובות נד  ע"ב) כתב:

"באמת השעבוד מיד הוא, דגובה משעת הנישואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתי, ומה נפקא מינה שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש."

ובספר בית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו) כתב:

"לגבי הבעל עצמו, מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתייה, אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא, דהוי נתחייבתי ואיני יודע אם פרעתי דלכולי עלמא חייב."

וכן בבית יעקב (כתובות ט ע"ב על תוספות ד"ה אי למיתב).

וכן בספר בני יעקב (להג"ר יעקב ששון ז"ל, דף צג ע"א) כתב ביחס לטיבה של ההתחייבות בשטר הכתובה:

"מעכשיו הוא מחויב, אלא דאין זמן הפירעון עד שתתאלמן או תתגרש. ואם מתה בחייו יורשה, שהרי ברשותה היא, שהרי הוא חייב לה, אלא שאם תמות בחייו נפטר מן החיוב. ואם כן מוכרת דבר שהוא שלה היא. דאטו מי שהלוה לחבירו מנה על מנת שאם ימות הלווה בחיי מלוה יפטר מן החיוב, מי נימא דאין יכול מוכרו לאחר את שטר החוב, הא ודאי ליתא, אלא דאם ימות מלוה בחיי לוה שוב אין עליו חיוב לפרוע, והכי נמי דכוותה, שהרי מחוייב הוא מעכשיו כמבואר, והכריח כן בראיות הרב מהר"י קולון ז"ל שורש פ"ט, אלא דזמן הפירעון אינו אלא לאחר שיגרשנה או ימות."

ובספר ברכת אליהו (להג"ר ברוך רקובר ז"ל, חושן משפט סימן קלא הערה 8) כתב לבסס קביעה זו וכדלהלן:

"ויש להביא ראיה [...] מהא דאיתא בבבא קמא (פט ע"א) ועוד מקומות שהאישה יכולה למכור כתובתה, ואם נאמר שחיוב הכתובה נוצר רק לאחר מיתת הבעל או לאחר גירושין, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומוכח שהחיוב הוא מיד. וכן יש להוכיח מהדין שמועילה מחילת הכתובה בחיי הבעל, ואם נאמר שחיוב הכתובה לא חל מחיים, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם וכנ"ל, והרי פסק הרמ"א (בסימן רמ סעיף ד) "וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם", ואם כן איך מועיל מחילת הכתובה בחיי הבעל. ומוכח שחיוב הכתובה הוא גם בחיי הכעל, ורק זמן הגבייה הוא אחרי שמת או אחרי שגירש את אשתו וכנ"ל. וזה דומה לחוב שלא הגיע זמן פרעונו ואפילו הכי יכול למחול, ולא נקרא דבר שלא בא לעולם. וגם התוספות בגיטין (לד ע"ב ד"ה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה) ובבבא בתרא (ה ע"ב ד"ה ואפילו מיתמי) כתבו שבחיי הבעל הכתובה נקראת "תוך זמנו".

אחר כך ראיתי מעין דברינו הנ"ל איתא במהרי"ק (שורש פט) ששם כתב לענין הלואה וזו לשונו:

'דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו לגבות בדבר שלא בא לעולם שלא תועיל בו המחילה בתוך זמנו, אלא פשיטא דחשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה ושיעבד נכסיו משעת עשיית השטר וכו''

והביא ראיה לדבריו מכתובה וזו לשונו:

'שהרי בכמה מקומות בתלמוד מוכח שהאישה יכולה למכור כתובתה בחיי בעלה וכו' ואף על גב דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא על ידי מיתה או על ידי גירושין, אלמא דאף על גב דעדיין לא ניתנה לגבות אפילו הכי יכולה למכור וכל שכן למחול, והכא נמי לא שנא.'"

וכן העלה בספר מנחת שלמה (תניינא סימן קלז).

ובחזון איש (אבן העזר סימן נו ס"ק טז) כתב:

"יש לעיין אי חיוב כתובה הוא מחיים, והאם שאם מתה בחייו אינה נוטלת כתובה, הוא משום שבתנאי זה הפקיעו חכמים עכשיו כתובתה, או דלמא שאין חיוב כתובה כלל מחייב אם מתה בחייו ועל מנת זה לא נתחייב [...] ומהא דכתובות (נו ע"א) דמהני התקבלתי ופירשו הראשונים ז"ל דהתקבלתי חשיב מחילה ולא תנאי, משמע דכבר נתחייב מהשתא. ומהא דאמר בבא קמא (פט ע"א) דגובין מכתובתה דמילי דמזדבני בדינרי נינהו, משמע קצת דהוא חיוב מוחלט עכשיו, אלא שאם תמות בחייו נפקעת כתובתה, דאי לא נתחייב כלל, נמצאת שלא מכרה ללוקח כלום אלא שנתן לה מתנה, וצריך עיון."

אמנם החזון איש סיים ב"צריך עיון" אך כאמור, הפוסקים בספריהם – מהרי"ט, פני יהושע, בני יעקב, הפלאה, בית מאיר, בית יעקב, ומנחת שלמה – כתבו בפשיטות שההתחייבות והשעבוד הם כבר בעת הנישואין.

ועיין בדברי הרא"ש במסכת כתובות (בתחילת פרק אף על פי) במה שכתב "אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש", ולכאורה משמע שחולק על כל האמור לעיל. אך נראה שיש מקום להידחק ולפרש בדברי הרא"ש שאינו מתחייב מיד, היינו בתשלום, אך לא ביחס לגוף השעבוד וההתחייבות, דאם לא כן הרא"ש חולק על הרמב"ם, וגם קשה מאד שהטור באבן העזר (ריש סימן צג) סתם דבריו כהרמב"ם ולא הזכיר שאביו חולק, ובהכרח שהיה פשוט להטור שאין כאן כל מחלוקת.

כמו כן ניתן לפרש בדברי הרא"ש על פי מה שכתב הגאון רבי חיים סולובייצ'יק ז"ל (בחידושי הגר"ח סטנסיל סימן קכו) שכתב כדלהלן:

"האחרונים מקשים דיש סתירות בחיובי כתובה, דמכמה דוכתי מוכח דלא ניתנה כתובה להיגבות מחייו, היינו רק דלא ניתנה לגבות אבל החיוב חל מיד עם הנישואין, ומכמה דוכתי מוכח דגם החיוב אינו חל אלא אחרי הגירושין או מיתה ולא מחיים. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב כתובה הוא בגדר חוב של חוב, דבאמת נתחייב מיד עם הנישואין, אבל אינו חיוב ממון אלא חיוב של חוב, והחיוב ממון ממש אינו מחיים, ודו"ק."

מסקנת הדברים היא, הלכה למעשה נקטינן כמבואר ברמב"ם בטור ובשולחן ערוך, שהחיוב הכתובה הינו חיוב שהחתן מתחייב בעת הנישואין והשעבוד חל כבר מאותה עת, או שעבוד רגיל או חיוב של חוב. וביאור הלכה זו הוא – הבעל משתעבד בעת הנישואין כנגד תמורה המתקבלת אצלו כבר באותה עת. והנה בירושלמי (כתובות בתחילת פרק ה) דנו בשאלה מה היא התמורה המתקבלת.

ביחס לחיוב תוספת כתובה המבואר במשנה (ריש פרק אף על פי) שאלו בירושלמי:

"במה הוא מתחייב לה, לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו."

דהיינו שהשואל הניח שההתחייבות לשלם תוספת כתובה היא כמתנה הניתנת ללא תמורה, ועל כן שאלו ביחס לתוקף השטר. והשיב הירושלמי:

"רוצה הוא ליתן כמה, וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנשואין. רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. עד כדון כשבעל, לא בעל, רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף. פסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין, ולקרות חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו קניין לא הוסיף מיכן, רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה. ויכולה היא, לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה הוא משבק לה."

הרי מבואר בירושלמי שהחיוב של תוספת הכתובה הוא כנגד תמורה המתקבלת כבר בעת החתימה על שטר הכתובה – שיקרא חתנו של פלוני או משום חיבת ביאה או כדי להבטיח שהאישה תישאר עמו ולא תכביד עליו כדי שיסכים לתת גט.

לכן אין יסוד לטענת "אסמכתא", מאחר שההתחייבות בשטר הכתובה היא התחייבות כנגד תמורה המתקבלת לאלתר, ואינה התחייבות בתנאי שיארע כך וכך.

ומאחר שלא מצינו שיש מקום לריעותא של אסמכתא לשלול תוקף מקח ששולם עבורו סכום מופרז, אלא במקח כזה דנים ביחס לאונאה בלבד (נידון שאינו רלוונטי כאן) – על כן אין יסוד לבטל כתובה שנקוב בה סכום מופרז בטענה של אסמכתא.

אמנם בספר בית מאיר (אבן העזר סימן נ סעיף ו) כתב שאם בשטר התנאים נקבע ביחס לצד המבטל את השידוך קנס גבוה הרבה יותר מדמי בושת, ייחשב אסמכתא כמו "אם אוביר אשלם אלפא זוזי". אך היינו דווקא בשטר תנאים שבהם כל עניינה של ההתחייבות לתשלום הקנס היא התחייבות מותנית שנועדה לחול רק במועד עתידי של הפרת ההסכם, וכך אמנם מפורש בשטר התנאים. מה שאין כן בשטר הכתובה, אין זו התחייבות מותנית אלא מפורש בשטר הכתובה שהשעבוד הוא בקניין מעכשיו, וכמבואר לעיל שזו התחייבות כנגד התמורה המתקבלת כבר בעת הנישואין, ואין בשטר כל רמז לתנאי.

ועיין בהגהות מרדכי (בבא מציעא פרק א דף טז ע"א, סימן תכג) שכתב:

"ותימא מאי שנא מטובת הנאה דכתובה שיכולה אישה למכור שאם תתגרש [...] וי"ל [...] אבל התם גבי כתובה לאו אסמכתא היא, דמיד היא שלה הכתובה, אלא שהוא יורש ממנה."

הרי להדיא שהגהות מרדכי כתב בפשיטות שבכתובה אין לדון דיני אסמכתא, מכיוון שהשעבוד חל מיד ואינו שעבוד מותנה. אמנם דברי הגהות מרדכי מצד עצמם טעונים ביאור, ולהלן מה שכתב על דבריו בספר פרי האדמה (הלכות מכירה פרק כב הלכה ה):

"תמיהה לי בדברי המרדכי במה שתירץ דבמה שאירש וכו' היינו מטעם אסמכתא דשמא לא יירש, אבל בכתובה מיד הוא שלה הכתובה והוא יורש ממנה. שהרי תינח כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה. אבל כשהבן מוכר מכח ירושת אמו, הלא שייך נמי לומר התם שלא יירש, שתמכרנו אמו או תתננו או תמות בחיי בעלה, נמצא דהוי אסמכתא יותר מהא דמה שאירש מאבא."

על כל פנים גם הפרי האדמה הסכים עם הגהות מרדכי ביחס לאישה עצמה: "כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה."

בנוסף, גם כשזו התחייבות מותנית, עיין בשער המלך (פרק יא ממכירה הלכה ב) שהביא מכמה פוסקים שאין ריעותא של אסמכתא בהתחייבות הנעשית בשעת נישואין, גם אילו התחייבות דומה בנסיבות שלא בשעת נישואין הייתה נחשבת אסמכתא. אך שם איירי בהתחייבות אחרת בשעת נישואין אך ביחס להתחייבות הכתובה גופה, לא עלה על דעת אדם מעולם לבטלה גם אם הגזים. ומאחר שלא נמצאה אף תשובת קדמון לבטל כתובה עקב סכום מופרז, משמע שאין יסוד לביטול זה.

שלילת הטענה להיעדר תוקף בהתחייבות מופרזת ושההתחייבות לכבוד בעלמא

מלבד זאת, ביחס לשאלה מהו "סכום מופרז" בנסיבות אלו, ידועים דברי הריב"ש (סימן קכז) שכתב: "אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות, לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאישה."

לפי זה בכל ממון שבעולם שהבעל יתחייב כדי שאשתו תישאר עמו, אין זה סכום מופרז יחסית לתמורה המתקבלת. ו"אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח ז).

ביחס לטענה שסכום זה נכתב לכבוד בעלמא – אין מקום לטענה זו. ראשית, עלינו לשמוע את הבעל שיטען כך להדיא, אך גם אם יטען כן, אלו דברים שבלב שאינם דברים. ופשיטא שאין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם, ושאין מקום לקבוע שאין ספק כלל באומדנא זו. ועיין קצות החושן (סימן רנ ס"ק ה) שכתב:

"ובאשר"י הטעם משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור, אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא. ומהאי טעמא בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת (בבא בתרא קמח ע"ב), והוא הדין הכא בהנך בעיות דהקדש וחילק לעניים כיון דשכיב מרע שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיימא לן (נדרים כח ע"א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הוה ליה דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמו שכתב במרדכי (כתובות סימן רנ"ד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין ממה שכתבתי בסימן י"ב סק"א ע"ש, ואם כן היינו דוקא אומדנא דברירי הוה ליה דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא, אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי, הוה ליה דברים שבלב, כיון דאינו בלב כל אדם."

והוא הדין בנידון דנן: אין בפנינו אומדנה ודאית שאין בה ספק כלל שכוונתו הייתה לכבוד בלבד. שהרי ייתכן מאד שבאמת כוונתו להתחייב לכבוד, דהיינו לכבד את אשתו בהתחייבות בסכום גבוה ומופרז, אך ברת תוקף, וזאת כדי להראות לה את חיבתו, אלא שהיה בטוח בלבו שלא יגיע לידי גבייה. ובשל כך: לידי דברים שבלבו ובלב כל אדם –  שמלכתחילה לא הייתה כוונת התחייבות – לא הגענו. ועוד שהרי אם תבוטל הכתובה מכול וכול, בכך התברר שנשא את אשתו ללא כל תוספת כתובה, ושכל מעמד קריאת הכתובה היה אחיזת עיניים בעלמא, ומנלן שזה היה רצונו לבטל מעיקרא כל ההתחייבות ולהיהפך למֵאחז עיני קרוביו ואוהביו בשעת חתונתו ושמחת לבו, ולהשאירה בביזיון ללא כל תוספת כתובה. גם זו סברה המערערת את הטענה שזו אומדנה מוחלטת שאין בה ספק. על כן בהעדר אומדנא דמוכח ושאין בה ספק, אין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם ואין לבטל את ההתחייבות בשטר וקניין.

בנוסף, מאחר ומבואר בירושלמי הנזכר לעיל שהתחייבות הבעל אינו מתנה חד צדדית, אלא ניתנת כנגד תמורה המתקבלת מהאישה, בנסיבות אלו לא ניתן לטעון לבטל חיוב זה על יסוד טענת אומדנא בעלמא. שהרי מבואר בתוספות (כתובות דף מז ע"ב ד"ה שלא) שבמקח שבו קיימות התחייבויות הדדיות והתחייבותו של צד אחד נובעת מהתחייבות נגדית של הצד השני, אין דנים אומדנא, עיין במשנה למלך (פרק ו מהלכות זכייה הלכה א) שהאריך בזה, וזאת מפני שאומדן דעת של צד אחד אינו בהכרח האומדן דעת של השני שגם הוא חלק מהעסקה, ואינו דומה למתנה, שבה רק צד אחד מבצע את ההקנאה.

אמנם במשנה למלך הביא משו"ת פני משה שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא היא "גדולה עד מאוד" אזלינן בתר אומדנא של צד אחד. ועיין עוד בנודע ביהודה (קמא חלק יורה דעה סימן סט ד"ה נמצא) שכתב כסברה זו, ובשו"ת דברי חיים (חלק א אבן העזר סימן ג) כתב בלשון זו: "רבים ושלמים סבירא להו דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא", וכן הסכים בשו"ת ברית אברהם (חלק חושן משפט סימן כט ס"ק י). אך בנידון שבפנינו, כפי המבואר לעיל, אין אומדנא "גדולה עד מאוד", מאחר שיתכן מאד שהחתן רצה להיות מחויב בסכום גבוה מאד, ותלה תקוותו שלא ייאלץ לממש התחייבות זו.

עוד יצוין כי בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום מופרז, עולה לעתים הטענה שהחתן התחייב בסכום זה עקב אילוץ כזה או אחר, כגון המנהג שנהגו לכתוב כתובה מופרזת, אך ללא כוונה רצינית להתחייבות זו. אך עיין בגמרא מסכת בבא קמא (דף קד ע"ב) "מקום שנהגו [...] לכפול – גובה מחצה" וברש"י: "מקום שנהגו לכפול – לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד". הרי דווקא כשזהו מנהג ברור וידוע שכופלים הסכום שמכניסה לו מפני הכבוד. אבל בלא שיש מנהג ידוע, אין יסוד להעלות טענה שהדברים נכתבו מפני הכבוד.

העולה מדברינו: שטר כתובה זה שריר וקיים למרות הסכום הגבוה הנקוב בו.

ער כאן דעת דיין א׳.

דעת דיין ב'

הצדדים נישאו לפני כעשרים ושלוש שנים, מנישואין אלו נולד להם בן אחד. הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האישה, האישה מבקשת שלום בית ובאם הבעל ישלם לה את סכום כתובתה על סך חמש מאות ועשרים אלף ש"ח היא תסכים להתגרש. ראשית יש לדון בדין זה הואיל והבעל התחייב בכתובה בסכום מופרז האם יש בו דין אסמכתא וממילא ההתחייבות בטילה.

והנה בכתובה קיימים שני סוגי "אסמכתא":

א.  אסמכתא כתוצאה מהתחייבות מסופקת – כגון התחייבות לכתובה באופן שהבעל יגרש את האישה אם כן ואם לאו.

ב.   אסמכתא בהתחייבות כתובה בסכום מופרז – כיוון שהתחייב על דבר שהוא גוזמה.

בגמרא (נדרים סה ע"ב) מובא:

"פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו רבי, שמונה מאות דינרים הניח אבא נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו רבי עקיבא, אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה אמר לו אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, והתירה רבי עקיבא."

מכאן הוכיחו שהבעל חייב במלוא תשלום הכתובה על אף שיצטרך למכור שער ראשו ולשעבד עצמו.

וכן הוכיחו מדברי התוספות בכתובות בריש פרק אף על פי (דף נד ע"ב ד״ה אע״פ) וז״ל:

"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז ע"א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע"א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה."ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג ע"א) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא. ויש מפרשים דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואף על פי שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ומטעם זה אומר רבינו תם, שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אף על פי שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי."

מבואר מדברי התוספות דמועילה התחייבות בכתובה בסכום גבוה על ידי שמשעבד גופו, או מצד שמשעבד נכסיו.

אולם לעניות דעתי נראה דמדברי הגמרא בנדרים אין ראיה, דשם מדובר שהתחייב בסכום הכתובה גבוה מעט מעל הסטנדרט המקובל, שהרי חיוב הכתובה הוא מאתים זוז והוא הוסיף עוד מאתים זוז כולל תוספת כתובה כך שהיה חייב ארבע מאות זוז כולל תוספת כתובה, ועל כך פסק לו רבי עקיבא שחייב לשלם בכל מלוא סכום הכתובה אפילו משער ראשו. וכן הדין בסך מאה ליטרין שכתבו התוספות (כתובות נד ע"ב).

וכן משמע מדברי הריב״ש (סימן קנג) שכתב וזו לשונו:

והוקשה לך, איך תקנו חז״ל דבר מועט כזה לכתובת אישה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפילו׳ עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז״ל כך היו, כמו ששערו במזונות האישה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות סד ע"ב). וגם מגדולי חכמים היו בעלי אומנות; כמו שאמרו על רבי יהושע שהיה פחמי. והלל, שהיה מזרע דוד, היה משתכר בזוז אחד להביא מן היער חבילת עצים. ורב כהנא היה מוכר סלים לנשים מחמת עניו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (מ ע"א) וכו׳.

וחכמים ז״ל תקנו כתובה לאישה – לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. עכ״ל.

המורם מדברי הריב״ש שסכום מאתיים זוז הוא סכום מועט ביחס לאנשי עירו של השואל – העשירים, אולם בימי חז״ל שהיו עניים היה זה סכום גבוה, אבל בכל אופן זה אינו סכום מופרז אלא סכום גבוה ביחס לעניים שבאותו הדור.

ויש לי להביא ראיה מהגמרא (כתובות סז ע"ב) שרב עוקבא היה רגיל לשלוח לשכנו העני כל ערב יום הכיפורים ארבע מאות זוז, משמע שסכום זה היה סך סטנדרטי שאדם יכול לחיות בו למשך שנה עד ערב יום הכיפורים הבא, כי אם סכום זה הוא סך גבוה הרי ודאי שהיה יוצא מגדר של עני, ולא היה צריך ליתן לו כל ערב יום הכיפורים במסגרת של צדקה.

ולכן אין ראיה ממה שהביאו הפוסקים מהגמרא בנדרים (סה ע"ב).

ועוד שם בגמרא בכתובות (סו ע"א) מעשה בבתו של נקדימון בו גוריון שהייתה כתובתה אלף אלפים דינרי זהב וכו׳.

אכן זהו אכן סכום עתק ומופרז כיאה לבתו של אחד מעשירי ירושלים, אבל בסתמא ודאי מאתיים זוז זהו שעור הרגיל של הכתובה.

מה שאין כן במקרה דנן בחתן צעיר שמתחיל כעת לבנות את ביתו ואין לו שום חסכונות ודאי הוא אינו מודע למשמעות של הסכום המופרז שהתחייב בכתובה, ואינו מתכוון לשלם את הסך הנ״ל, וכל מה שכותב הוא רק לכבד ולפאר את יקר וערך הכלה בסכום גבוה במיוחד, ובפרט כאשר הוא כותב סכום של 555,000 הנהוג בעדות ספרד כסגולה נגד עין רעה, ודאי יש כאן אומדנה שלא התכוון להתחייב בסכום הנ״ל.

 

//דילוג - פסק הדין המלא בקובץ המצורץ//

 

העולה מן האמור הוא ולמסקנה, כי חתן אשר התחייב בכתובה בסכום מופרז הווי אסמכתא ולא קניא ויש לבית דין לחייבו לפי מצבו ומעמדו הכלכלי בזמן הנישואין בסכום ראוי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומאידך בסכום שיש בו כדי לעמוד בו בהתחייבות לכתובה. במקרה דנן לדעתי יש לחייבו סך מאה ועשרים אלף ש"ח עבור תשלום כתובתה.

עד כאן דעת דיין ב'.

 

דעת דיין ג'

ראיתי את שכתבו חברי להרכב ואביע את דעתי הן במישור העקרוני ביחס לכתובה מוגזמת והן ביחס לנסיבות המיוחדות של נידון זה.

לעניין דין כתובה מוגזמת, ואם יש בה משום אסמכתא, כבר דנו והאריכו בכך דייני ישראל לדורותיהם כפי שהאריכו ידידיי ועמיתיי למותב זה ונציין לפד"ר (טו עמוד 218–223), לספרו של הגר"ש שאנן זצ"ל עיונים במשפט (אבן העזר חלק א עמוד ריד), לשורת הדין (ח מאמריהם של הגר"ד לבנון אב"ד אשקלון והגר"י אריאל בשבתו בבית הדין בצפת) ולמאמרו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א חבר בית הדין הגדול בדימוס בספרו לב שומע לשלמה (כרך א עמודים טז–יז) ועוד, עיי"ש.

גם אני הקטן סבור כדעת דייני ישראל שנקטו שאין לחייב בתוספת כתובה מוגזמת מכל הטעמים שהתבארו בדבריהם, אם משום שהיה ברור לכל הנוכחים במעמד החופה שהבעל לעולם לא יוכל לעמוד בהתחייבות לסכום כה גדול, והוא אינו גומר בדעתו להתחייב בסכום זה בפועל. אם משום שאומרים לחתן שכך המנהג לכתוב סכום גדול לכבוד בעלמא ואין לו לחשוש כלל ממימוש התחייבות זו, או משום הלחץ על החתן תחת החופה שאם לא יכתוב סכום גדול הוא מבייש את משפחת הכלה ועוד.

יש להבהיר עוד ולומר שכתובה מוגזמת לדעתי, אינה נקבעת בהתאם למה שאנשים ככלל חושבים למוגזם, אלא באופן יחסי למצבו של החתן המתחייב. אומנם ישנה הנחייה מטעם הרבנות הראשית לישראל לרושמי נישואין שלא לכתוב סכום של יותר ממיליון שקל בכתובה, אך אין הכוונה שכל מי שיכתוב סכום של מיליון שקל זה מחייב אותו, אלא בכל מקרה לפי עניינו ויכולתו של החתן. זכורני מה שהגרז"נ גולדברג שליט"א היה רגיל לומר שמה שהסכום בכתובה גדול יותר הכתובה שווה פחות, כי לא ניתן לחייב החתן בסכום המוגזם שנרשם בכתובה. ומה שהסכום נמוך יותר היא יותר שווה וברת מימוש בסכום הסביר בו התחייב החתן. בהתאם לכך אינני מסכים עם מי שסבור שהתחייבות בסדר גודל של שווי דירה רגילה היא התחייבות סבירה שניתן לממשה.

 

//דילוג - פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

 

בנסיבות אלה ובהתחשב בכל האמור לעיל, נראה לענ"ד שהסכום הנקוב בכתובה לפי מעמדו של הבעל בזמן הנישואין היה מוגזם ונכתב לשם כבוד, ולרמוז בסכום סימן ברכה והצלחה כנהוג בקהילות מסוימות שכותבים פעמיים שם הוי"ה=52 וכמניין ב"ן=52, ולכן רשמו חמש מאות ועשרים אלף ש"ח ולא מתוך כוונה להתחייב בו. לפיכך בנידון זה אני מצטרף לדעת ידידי הרה"ג דיין ב' ולהעמיד את סכום הכתובה בסך מאה ועשרים אלף שקל.

ע"כ דעת דיין ג'.

לאור האמור מחליט בית הדין:

א.             פוסקים כדעת הרוב ומחייבים הבעל לשלם לאישה בגין כתובה ותוספת כתובה סך של מאה ועשרים אלף שקל.

ב.             פסק הדין הנוכחי הוא פסק דין עקרוני בלבד, ביחס לזכאות האישה לכתובתה. לאחר שייערך איזון המשאבים של הצדדים בהתאם למועד הקרע, יינתן פסק דין שבו ייקבע הסכום שישולם לאישה מתוך סכום זה של מאה ועשרים אלף שקל שנקבע כדמי כתובה.

ג.              ניתן לפרסם פסק דין זה אחר השמטת פרטים מזהים.

 

ניתן ביום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.2016).

הרב אוריאל לביא – אב"ד               הרב שלמה תם                            הרב דוד מלכא