ב"ה

תיק ‏1061137/1

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם מאיר שלוש — ראב"ד, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב

התובעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד רפאל עמר)

נגד

הנתבע:            פלוני  

הנדון: גירושין – תנאי בגט בבעל אסיר – בביאור דעת המהרשד"ם

פסק דין

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כ"ו באלול תשס"ט (15.9.2009). לאישה אלו נשואים ראשונים והבעל נשוי בשלישית. יש להם ילד קטין משותף, ולבעל חמישה ילדים נוספים מנשואים קודמים.

הבעל הוא אסיר שהורשע בסחר בסמים וזו לו הפעם השלישית שהוא יושב בכלא. בפעם האחרונה נגזרו עליו ארבע שנות מאסר אותם הוא מרצה בכלא [...] ותקופת המאסר שנותרה לבעל, נכון להיום, היא עשרים חודש. האישה נמצאת היום במרכז גמילה מסמים.

לפנינו תביעת גירושין של האישה. תביעת המזונות נדונה בבית משפט.

בדיון הראשון מתאריך ג' באדר ב' תשע"ו (13.3.16) תבעה האישה את הגירושין באופן נחרץ שכן מתוך שבע השנים שהם נשואים הם חיו יחד רק כשנתיים במצטבר, עקב תקופות המאסר הארוכות שמרצה הבעל. זאת ועוד, לאישה טענות קשות כלפי בעלה על השפלות קשות שעברה תחת ידו ועל אלימות פיזית ומילולית שהופנתה כלפיה מספר פעמים. לטענתה הוא אינו בוחל בהתנהגות זו אף בפני אחרים. כמו כן טוענת שהוא זה שמשך אותה לסמים. עוד טוענת שיש לה חשדות של בגידה ושבעלה סרך דרכו אחר אישה זרה ואף יש לה הוכחות לכך. גם בדיון השני מתאריך כ"ה אייר תשע"ו (2.6.16) עמדה האישה על תביעתה לגירושין והוסיפה שגם הבעל מוכן לתת לה גט אך מתנה זאת בוויתור על דמי מזונות הילד.

מנגד, הבעל עומד בשלו ודורש שלום בית ומבקש שהאישה תמתין לו עד לשחרורו מהמאסר, שאז יוכל לשכנע אותה בייתר הצלחה להחזיר את השלום על כנו. הוא מכחיש את טענות האישה על אלימות כלפיה ואף עומד על כך שאם תוכיח את טענותיה אלו הוא יסכים לתת גט לאלתר. כמו כן מכחיש את החשדות על קשרים על אישה זרה. גם בדיון השני מתאריך הנ"ל הבעל עומד על דבריו שאינו חפץ כעת בגירושין רק לאחר שיצא מהכלא – בעוד 20 חודש.

בית הדין מזכיר לבעל שבדיון הקודם נתן את הסכמתו לכך שאם לא יצליח להגיע לשלום בית יסכים לגרש. ונראה כי הבעל אינו מתנגד לעצם הפירוד אלא יש לו תביעות שרצונו שיתמלאו תחילה. הוא תובע שהילד יגדל אצלו לאחר שישתחרר. לשאלת בית הדין אם הוא לא יצליח להגיע להסכמות עם האישה האם יסכים להתגרש ענה שאכן הוא מסכים.

בית הדין הבהיר לבעל שהאישה לא תוכל להמתין לו עד לזמן יציאתו מהכלא, שכן כבר מספיק סבלה מבדידות בגינו, אך בכל זאת בית הדין מוכן ליתן לו ארכה סבירה של שלשה חודשים לנסות לשכנע אותה להגיע לשלום בית.

לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובהתחשב בפירוד הממושך ביניהם בית הדין לא מוצא עילה מוצדקת להיענות לבקשת הבעל, ואדרבה לאור הדברים החמורים שנשמעו מפי האישה, ולאור העובדה שנראה מתוך דברי הבעל שתביעתו לשלום בית אינה כנה, וטענותיו לדחות את הגירושין אינן מוצדקות, ונראה רצונו לדחות נתינת הגט ללא שום טעם וטענה נכונה ואמתית לשלום, ולאור הנתונים העובדתיים על דפוס התנהגותו הנפשע של הבעל שכבר כמה פעמים נכנס למאסר, וגרם לכך שרוב השנים שהם נשואים אינם חיים יחד כאיש ואישה, ותקופות ארוכות ביותר האישה עומדת גלמודה ועגונה כאלמנה חיה, ללא חיי אישות. רשמית יש לה אמנם בעל אך הוא אינו ממלא אף אחת מהחובות המוטלות עליו.

בית הדין לא רואה מקום לדרישותיו של הבעל לעכב את הליך הגירושין לזמן ארוך של כעשרים חודשים ומחייב את הבעל ליתן גט לאשתו בתוך שלשה חודשים מהיום.

א. וכבר ידועה ומפורסמת הפסיקה בכמה וכמה פסקי דין, שבעל שהוא אסיר ובכך אינו מקיים את חובותיו כלפי האישה יש לחייבו במתן גט ודינו כמורד. לא נאריך כאן במתן מקורות הלכתיים אך נציין כמה מהפוסקים וכמה מפסקי הדין שדנו בדבר זה, מהם שהורו שיש אף לכוף את הבעל לגרש כאשר הוא מנוע מלקיים את חובותיו כלפי אשתו, ובפרט במקרה שכניסתו לכלא היא בגרימתו ובפשיעתו כגון שעוסק בסחר בסמים כשידוע לכול שאם ייתפס ירצה את עונשו לתקופה ארוכה אחר סורג ובריח, זאת מלבד עצם העיסוק לכשעצמו שהוא חמור ואסור.

ראה בזה בשו"ת הרשב"ש (סימן שפ"ג-א) ובשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח) ובפד"ר כרך ח' (עמוד 127) ופד"ר (כרך ג עמוד 220 בהרכב הדיינים הרבנים א. וולדינברג אב"ד, ע. יוסף וי. קאפח). ופד"ר כרך ח' (עמוד 303-311) שפסקו לחייב אסיר בגירושין. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן מ"ב) שפסק כיון שהבעל נמצא במאסר באשמתו – דינו כמורד, ויש לכופו על הגט.

ב. בר מן דין יש להוסיף גם מה שהאישה טענה טענות קשות כלפי בעלה על אלימות פיזית ומילולית שהיו מנת חלקה תחת ידו, ואף עשה זאת בפני אחרים ויש כאן טענה של מאיס עלי בטענה גלויה ומפורסמת, שידועה בזה שיטת הספר חוט המשולש בשם התשב"ץ (ח"ד סי' ל"ה) שבאמתלא כזו כו"ע מודים לרמב"ם שאף כופים אותו לגרש. ואמנם יש החולקים על שיטתו ושמכל מקום אין לכוף בזה. וראה עוד בזה לאמו"ר הגר"י חזן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מ"ז), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן כ"א וסימן כ"ו), ובשו"ת שערי ציון (בוארון אה"ע סימן ו').

ג. והנה היה מקום לומר שאין מקום לחייב את הבעל לגרש עתה, שהרי לדבריו הוא מסכים לגרש את האישה, אלא שמתנה זאת בוויתור על מזונות הילד, ובקבלת המשמורת על הילד, כמו כן רוצה לדחות את הגט עד לזמן יציאתו מבית הכלא. וידועה בזה שיטתו המפורסמת של המהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן מא) שלדעתו אף במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו, אין לכופו לעשות זאת אם אינו מסרב אלא חפץ ליתן הגט רק אחר שיתקיימו תנאים ודרישות.

אמנם רבים חלקו עליו ולדעתם מאחר והוא מחויב לגרש – אינו יכול להטיל שום תנאי בגט, ראה בזה בשו"ת הרשב"ש (סימן שפג, א) ובשו"ת תשב"ץ (חלק ד חוט המשולש טור א סימן ו) ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן ס) וראה עוד בשו"ת שיבת ציון (סימן צו).

ומלבד זאת גם לדעת המהרשד"ם שרשאי להטיל תנאי – זהו רק בסוגי תנאים שהאישה תוכל לקיימם, אבל לא בתנאים אחרים, שכן מדויק מדבריו שם. וראה בזה בשו"ת עין יצחק (חלקב-אבן העזר סימן מ, יז). ועיין גם בשו"ת לב שומע לשלמה (דיכובסקי סימן י) מה שהאריך בזה. וכן בפסקי דין של בית הדין הגדול (בתיק מס 880581/9 ובתיק מס' 0027-21-1). וכאן שמתנה שתוותר לו על מזונות הילד הוא תנאי שלא תוכל לעמוד בו שכל עול הבית יוטל רק עליה, וזה תנאי שאינו בגדר הסביר ומהרשד"ם לא דיבר בתנאי מסוג זה. כמו כן הדרישה שהאישה תמתין לקבל הגט עד יציאתו מבית הכלא אינה סבירה ואינה מתקבלת. אין זה סביר שלאחר עשרות חודשים שהאישה גרה לבדה בודדה וגלמודה, בלא משען ומשענה, הבעל ידרוש ממנה להמתין עוד תקופה ארוכה של יותר משנה וחצי של חיי בדידות עד שהבעל יסיים את ריצוי תקופת מאסרו שנגזרה עליו בשל התנהגותו החמורה ולא בפעם הראשונה. נמצא אפוא שעיכוב הגט בגלל דרישה זו אינו סביר ואינו מתקבל.

מסקנא

לאור כל האמור מחליט בית הדין:

א. בנסיבות המפורטות בנידון זה, בית הדין מחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

ב. דרישותיו של הבעל, כתנאי למתן הגט על ידו להמתין ליציאתו מבית הכלא בעוד יותר משנה וחצי ולוויתור דמי המזונות, אינן בגדר תנאי סביר לדעת המהרשד"ם כמבואר לעיל, ופרט לזאת הרי רבים חלקו על דעתו של מהרשד"ם וסוברים שאינו יכול להתנות כלל.

ג. על המזכירות לפתוח תיק לבירור שמות ולסידור גט.

הרב שמואל אברהם חזן

ראיתי את דבריו הבהירים של חברי וידידי הדיין הרב שמואל אברהם חזן שליט"א, שיש לחייב את הבעל במתן גט מחמת דין מורד ומכוח טענת "מאיס עלי" באמתלא ברורה כאמור, ואף לדעת המהרשד"ם הסובר שאף באופן זה זכותו של הבעל להתנות את מתן הגט, יודה בנדון דידן שאין לאפשר זאת, הואיל והאישה איננה יכולה לקיים התנאי והוי דבר שאינו סביר.

על אף שהנני מסכים לדבריו וידי תיכון עמו לחייב את הבעל בגט, מכול מקום מסקנתי זו היא מטעם אחר ולא מטעמו של חברי. ומאחר וישנם מקרים בהם תהיה נפק"מ לדינא, אמרתי לבאר את הדברים בהרחבה, כדלהלן.

המקרה

מדובר כאן במקרה מצער. זוג שנשוי ולהם ילד משותף. הצדדים נשואים כשבע שנים, ולדברי האישה, מתוכם כחמש שנים היא גרה לבד, עקב ישיבתו של הבעל בתקופה זו בכלא בגין סחר בסמים. לדברי האישה בעלה משך גם אותה לעניין, ועתה היא נמצאת במרכז לגמילה. האישה תובעת את גיטה לאלתר. לדבריה חיי הנישואין עלו על שירטון זה מכבר, ומעבר לכך שהבעל עדיין צריך לרצות עוד 20 חודש מאחורי סורג ובריח, אין היא יכולה לדור עימו יותר בשום פנים ואופן. היא האשימה אותו באלימות קשה כלפיה תוך כדי השפלות. כמו כן, היא חושדת שיש לו קשרים פסולים עם אישה זרה. לפיכך היא דורשת שבית הדין יחייבו בגט. מנגד הבעל מכחיש את המיוחס לו. בדיון בבית הדין לאחר ששיקפו לבעל את המצב בו הוא נמצא, ועל כך שאין שום סיכוי שבעולם שאשתו תשוב אליו, וכפי שהצהירה במהלך הדיון וכן בכתב התביעה, התברר לבית הדין כי הבעל עקרונית מסכים ליתן גט, אולם הוא מתנה את הגט במספר תנאים:

א.   שתמתין לו עד שיצא מהכלא בעוד 20 חודש.

ב.   שתוותר לו על מזונות הילד.

ג.    שהוא יהיה ההורה המשמורן, והילד יגדל אצלו ולא אצלה.

השאלות לדיון

כדי להכריע במקרה שלפנינו יש לתת את הדעת לשתי שאלות יסוד, האחת – האם רשאי בעל אסיר המחוייב בגט, לדרוש שמתן הגט יבוצע רק לאחר שישוחרר מהכלא. והשאלה השניה – האם רשאי בעל המחוייב בגט להתנות מתן הגט בוויתור האישה על מזונות הילד והעברת משמורת הילד אליו.

דיון הלכתי והכרעה

ראשית יש לציין, שאין ספק בכך שבעל שהחליט לגרש את אשתו, יכול להתנות את הסכמתו למתן גט לאשתו במילוי דרישות כלשהן, וכפי ששנינו במשנה במסכת גיטין (דף ע"ד עמוד א'):

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתיים זוז, הרי זו מגורשת, ותתן.

אגב, דין זה הוא דו סטרי, ואף האישה יכולה להתנות את הסכמתה לקבלת הגט במילוי בקשותיה^[1]. לצערנו, החיים דינמיים הם ומלאי אינטרסים, וכל אחד מנסה לשפר את מצבו טרם יסגור עסקה כלשהי. חדשות לבקרים אנו עדים להסכמי גירושין המלאים בדרישות וויתורים הדדיים, כיפופי ידיים לכל צד, זה בכה וזה בכה, כאשר המכנה המשותף בכולם, שכל צד מוכן ומסכים בסופו של דבר להתגרש, על אף שבתחילת הדרך הוא לא הסכים לוותר וחשב לקבל קצת יותר, וכפי שהגדירו חז"ל (מסכת בבא בתרא דף ל' עמוד ב') "עביד איניש דזבין דיניה". לעיתים שווה לאדם לוותר קצת והעיקר לגמור עם העניין – מעבר לכך שבדרך כלל ההתכתשויות החוזרות ונשנות בבתי הדין, הם כשלעצמם גורמות להוצאות מרובות בתשלום שכר טרחת עו"ד וכדומה. על כל פנים התניות אלו ואחרות בהסכם הגירושין, הם דבר שבשגרה.

אולם הנידון שלפנינו, שונה במהותו מהדין המופיע במשנה. מדובר בבעל שעל פי דין חייב לגרש את אשתו. וכבר מנה הרב חזן שליט"א את הסיבות לכך. לפיכך, יש לדון האם גם בעל שחייב על פי דין לגרש את אשתו, יהיה רשאי להתנות הסכמתו לביצוע חובתו זו במילוי דרישותיו, יהיו אשר יהיו, או שמא חייב הוא ליתן הגט ללא כל דין ודברים.

בטרם ניכנס לגופו של עניין נקדים ונאמר, שהמנהג בבתי הדין שלא לגרש בגט עם תנאי^[2]. יש להרחיק עד קצה גבול היכולת הכנסת תנאים מגבילים במתן הגט – דבר היכול לגרום לביטולו והפיכת ילדיה של האישה מנישואין שניים לממזרים אם התנאי לא בוצע כדבעי. אנו דנים כאן בבעל שחייב לגרש את אשתו על פי דין כאמור, והוא מתנה את מתן הגט בתנאי כלשהו. השאלה האם ניתן לחייבו ולאלצו עם סנקציות כמקובל, או לא.

הן אמת, שבהשקפה ראשונה יש לומר שמזכותו של הבעל להתנות תנאי – לפחות כשמדובר בתביעה ממונית שעל פי דין ממון זה מגיע לו, כגון שטוען שהאישה גזלה אותו ומחזיקה ברשותה ממון שלו. זכורני על אחד התיקים שהתנהלו בפנינו בו דרש הבעל כתנאי להסכם גירושין ומתן גט, לקבל לידיו על אתר את הש"ס – התלמוד הבבלי שהוא קיבל לנישואיו, והאישה מחזיקה ברשותה למרות שאין לה חפץ בו, אך מסרבת להשיב לו. אין ספק שבאופן זה יכול הבעל להתנות נתינת הגט בהשבת ממונו, והדבר מעוגן בדין "עביד איניש דינא לנפשיה" (גמרא בבא קמא דף כ"ז עמוד ב' ובשולחן ערוך חושן משפט סימן ד'^[3]). הדברים אמורים גם כלפי בעל החייב בגט על פי דין. כמו כן, אם האישה חייבת לו ממון כלשהו שאין עוררין עליו, זכותו להתנות את נתינת הגט בתשלום החוב, זוהי הלכה מפורשת בשו"ע חו"מ סימן ע"ה סעיף ז' בטענת "יש לי בידך כנגדו" עיי"ש. אולם בנדון דידן שמדובר בתנאי שאיננו עוסק בחוב שהאישה חייבת על פי דין, אלא להיפך. מבחינת הדין היא איננה חייבת לו מאומה, ולא זו בלבד אלא הוא זה שחייב מזונות הילד, ורשויות הרווחה קבעו שהאם היא ההורה המשמורן, כאן ברור שלדרישותיו אין קשר לדין "עביד איניש דינא לנפשיה" שהרי דרישתו איננה מוצדקת כאמור, ושלא על פי דין היא. והנדון שלפנינו האם אף באופן זה יכול הבעל להתנות את נתינת הגט בקיום דרישותיו.

הוזכרו בזה לעיל דבריו של המהרשד"ם הנ"ל והביאו הבאר היטב בריש סימן קנ"ד. מאחר וזו מחלוקת ראשונים יסודית עם נפקותות רבות העולות לנגד עינינו בבתי הדין חדשות לבקרים, נרחיב קימעא לתועלת העניין בהבנת הדברים. הנה כפי שהובא לעיל, נידון זה יסודו מתשובתו המפורסמת של המהרשד"ם (אבן העזר סוף סי' מ"א) שחידש שאף במקום שמחייבים ואפילו כופין את הבעל לגרש, מכל מקום רשאי הבעל להתנות את מתן הגט בתנאי שנקל לקיימו ע"י האישה. לפיכך כתב שם שבכהאי גוונא שהבעל התנה תנאי כלשהו שיכולה האישה בנקל לקיימו, אין לבית הדין לכפות על הבעל את מתן הגט ללא תנאו. והעושה כן, "הרי זה מרבה ממזרים" מאחר והגט בטל, דגט מעושה הוא.

קולמוסים רבים נשתברו בעקבות דבריו המחודשים של המהרשד"ם, וכפי שכבר הוזכר דבריו נידונו בהרחבה בבתי הדין. (יעויין בתיק מס' 5082-27-1 בבית הדין הרבני האזורי בת"א, בראשות הגר"נ פרובר שליט"א – פס"ד זה עורער בבית הדין הגדול בהרכב מורחב בראשותו של הגר"א בקשי דורון שליט"א בתיק מס' 5082-64-1, ועוד).

ראשית יש לציין כי המהרשד"ם עוסק בדבר זכותו של יבם להתנות את החליצה בתנאי מסויים^[4], ושם כתב שאף אלו ששנינו שכופין אותם לגרש, זהו רק אם הם אינם מוכנים כלל לגרש, אבל במקום שהם מוכנים לגרש אלא שמתנים את הסכמתם בקיום תנאי כלשהו על ידי האישה, זוהי זכותם, ואין יכולת לבית הדין לכוף אותם, כיון שהם אכן מוכנים לגרש בכפוף לקיום התנאי ע"י האישה, וז"ל שם באבן העזר סימן מ"א:

לעולם הייתי מהרהר במחשבתי אם אמצא סמך לדברי במה שכתבתי שמאחר שהיבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תינשא יבמתו זאת לדודה נשוי לדודתו, שאם כן אי אפשר לכופו לחלוץ בשום צד, ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו' שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפייה.

את יסוד הדברים מצא המהרשד"ם בתשובת הרא"ש שהובאה ע"י תלמידו בספר "חזה התנופה" (בסימן ד') והביאה הבית יוסף בסימן קמ"ג, שם כתב וזה לשונו:

אף על פי שהנותן גט לאשתו בתנאי שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים, אפילו הכי אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים תנאי זה, שאי אפשר לה שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הזה הוא מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין אותו לגרש בלא תנאי זה.

ויעויין בשו"ת הרא"ש (כלל מ"ג סימן י"ב בסוף ד"ה "דע") שהוא המקור לתשובה שבספר חזה התנופה. דברי הרא"ש הללו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (אבה"ע סימן קמ"ג סעיף כ"א) וזה לשונו:

אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן לד פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא, ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה.

המהרשד"ם מדייק בלשון הרא"ש, שמזה שכתב שם "תנאי זה" ולא כתב בלשון סתמית שלא יתקיים התנאי, משמע שרק בתנאי "כזה" – שקשה לאישה לקיימו, רק שם כתב הרא"ש את דבריו שאין לאפשר לבעל לדרוש לקיים את תנאו, אולם בתנאי אחר שנקל לקיימו, אין ספק שהכופה את הבעל לגרש בלא שיקויים תנאו, מרבה ממזרים בישראל. וז"ל המהרשד"ם:

אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות. ובחפשי בדין התנאי מצאתי בבית יוסף אבן העזר סי' קמ"ג לשון א' נראה לי להעתיקו הנה כי נראה לעניות דעתי מסכים לדברי ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה. ראיתי וישמח לבי שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו שהנה כתב שני פעמים מלת "זה" והיה ראוי שיאמר רק "בתנאי" ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי והוא הדין והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ דלא כפינן ליה אם ירצה לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תינשא יבמתו זאת לאותו פלוני ואם כן הנראה לעניות דעתי שאין ראוי לכופו אפילו להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ על דעת זו. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועיקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה נאום הצעיר.

הרי שפסק המהרשד"ם להדיא שזכאי הבעל להתנות תנאי עם מתן הגט, כאשר האישה יכולה בנקל לקיימו, ואין לנו לא לכופו ואף לא לנקוט בסנקציות כלשהן כלפיו כאמור.

ובאמת שכפי שכבר הוזכר, רבו החולקים בזה על המהרשד"ם. יעויין בבדק הבית סימן קמ"ג שהביא את תשובת הרשב"א (בחלק ד' סי' רנ"ו). הרשב"א שם עוסק בעניין מי שנשא אישה ושהה עימה עשר שנים ולא זכו לפרי בטן, שהדין שכופין אותו לגרשה. הבעל הסכים לגרש אך התנה את מתן הגט בהתחייבות האישה שלא תינשא לשום איש מטובי העיר, וז"ל שם:

שאלת, ראובן נשא אישה ולא היו לו בנים ממנה. ורצה לישא אחרת על זו. ואמרה לו אשתו זו הראשונה איני יכולה לסבול שתהיה אחרת עמו. ולא רצה הבעל לגרשה ומרדה היא על בעלה. וצעק הבעל ואמר דת ישראל, איני רוצה, לעולם לא אתן לה גט אלא אם אאסור עליה כל טובי העיר. והאישה בת טובים. ואמרו לו, תוכל לעשות ותאסור אותה על כל מי שתרצה. וכיון ששמעו קרובי האישה שיוכל לאסור אותה ותישאר עגונה לעולם, עשו שלום ביניהם, וישבה תחת בעלה. ולמדו עכשיו כל מי שרוצה לגרש את אשתו אומר אני אעשה כמו שעשה פלוני את אשתו. הודיענו ענין זה האיסור, ובאר לנו ביאור יפה. תשובה. כל מי שכופין לגרש את אשתו מן הדין אינו רשאי לאסור את אשתו שלא תינשא לכל מי שתרצה לא בשיור ולא בתנאי. רצוני לומר בין ששייר בגט ואומר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, ובין שיאמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תינשאי לפלוני. וכל שכן בשמתנה שלא תינשא לכל מי שראוי לה, שהרי הוא מעגנה. שהיא לא תינשא לשאינו הגון ונמצאת עגונה כל ימיה...^[5], אלא לעולם כל שהוא חיוב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תינשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן, כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי. ואפילו במי שגרש מדעתו בתנאי כן כופין אותו לגרש בגט גמור^[6].

מבואר אפוא בדברי הרשב"א דלא כדעת המהרשד"ם הנ"ל, ושאין יכולת לבעל להתנות מתן הגט לאשתו בתנאי כלשהו – היכא שהוא מחויב על פי דין לגרשה^[7].

ובאמת שלכאורה היה מקום לדון בדעת הרשב"א האם כוונתו לאסור תנאי בגט באופן גורף, או שמא דבריו אמורים אך ורק לגבי התניית תנאי שכזה שלא תינשא לפלוני, דאפשר שדווקא בתנאי שכזה שהוא איננו לגיטימי כלל וגורם לעגינותה של האישה כפי שכתב שם, לזה אין לו זכות כאמור, אולם להתנות תנאי סביר שהאישה כן תוכל לקיימו בנקל, אולי בזה יודה הרשב"א שיכול להתנות תנאי^[8]. הן אמת שמסתימת לשונו של הבית יוסף באבהע"ז בסימן קנ"ד שהביא יחדיו את ספר חזה התנופה ואת הרשב"א, ולא כתב על זה שהם חולקים, משמע שלמד באמת שאין ביניהם מחלוקת. וכן יש לדייק מדברי המשנה למלך (בפרק ח' מהלכות גירושין הלכה י"א) שגם הוא הביא את דברי חזה התנופה והרשב"א יחדיו ולא ציין שהם חולקים.

הנה בדברי המהריק"ש בספרו "ערך לחם" באבה"ע בסימן קמ"ג חזינן שלמד בפשיטות ברשב"א כהצד הראשון שהזכרנו, דפליג על המהרשד"ם, שהרי כתב שם על דברי הרשב"א וזה לשונו:

ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של המהרשד"ם.

ומצאתי בדבריו בסוף סימן קנ"ד לאחר שהביא את השיטות החלוקות בזה, שכתב שם המהריק"ש להדיא דלא כהמהרשד"ם, וזה לשונו:

להטיל תנאי בגט – אין שומעין לו כלל, והרשד"ם חלק בתנאים סי' מ"א, ולראשונים ז"ל שומעין.

וכבר ציין הרב חזן שליט"א את דברי הרשב"ש (בתשובה ר"ח ובתשובה שפ"ג) שכתב להדיא דלא כהמהרשד"ם, וז"ל שם^[9]:

וכל שחייב לגרשה אינו יכול להתנות עליה אפילו ברצונה, שאם כן מה הועילו חכמים ז"ל בתקנתם לא יתקיים התנאי ויתבטלו הגירושין.

החזיק החרה אחריו נכדו, בשו"ת תשב"ץ (ח"ד טור א' סימן ו') בחוט המשולש, ואף הוא פסק כדברי סבו הרשב"ש ודלא כחידושו של המהרשד"ם הנ"ל, ועוד פוסקים לא מעטים.

אך מאידך, ישנם לא מעטים מן הפוסקים שנקטו לדינא כשיטתו של המהרשד"ם, כדוגמת המהרש"ם (חלק ה' סימן ס')^[10], ובשו"ת המהרי"ק (שורש ק"ב), ובשו"ת שיבת ציון (סי' צ"ו), ובשו"ת אגרות משה (אבה"ע סימן קי"א), ועוד. ויעויין עוד בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (חלק א' סימן קפ"א)^[11] ויעויין עוד בפד"ר ה' (עמוד 68 ובעמוד 79) ועוד. הרי שיש לנו מחלוקת ראשונים בעניין.

לתועלת המעיין נצטט בקצרה את דבריהם של המהרש"ם, המהרי"ק ושו"ת שיבת ציון שלכאורה אזלי בשיטת המהרשד"ם. הנה בשו"ת המהרש"ם (חלק ה' סימן ס') דן אף הוא בכעין נדוננו בבעל המוכתב למלכות שכופין עליו ליתן גט, האם יכול להתנות. וכתב שם וזה לשונו:

עוד העיר מעלת כבוד תורתו דלפי מה שכתב בתשובת הרא"ש הובא בטוש"ע סי' קנ"ד דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש ואם כן בנדון דידן כיון דכופין אותו לגרש אם כן אף שלא נתרצה רק באופן שתחזיר החפצים מכל מקום הוי גט, ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל אבל בנדון דידן שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו, רק דמכל מקום בנדון דידן כיון דלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, אם כן אין בידה לקיים התנאי אם כן שוב צדקו דברי כבוד תורתו דבידינו לכופו וכו', ועיין בשו"ת מהרשד"ם חלק אבן העזר סוף סימן מ"א מה שכתב בזה, ועיין משנה למלך פ"ח מגירושין שלא ראה דברי מהרשד"ם, ומבואר דהיכא דרוצה דוקא לגרש בתנאי שיש בידה לקיימו, אין כופין אותו לגרש, רק היכא דאין בידה לקיים אזי כופין אותו לגרש בלא התנאי וכו'.

בשו"ת מהרי"ק (שורש ק"ב) דן בענין כפיית יבם לחלוץ ליבמה וכתב וזה לשונו:

כל שכן וכל שכן הכא דכולהו איתנהי בה, שאין יכולה להיבעל לו כלל ואין לך עיגון גדול מזה, דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה, והיבם טוען שהנכסים בחזקתו, מכח ירושת אחיו, אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמיה [...] מכל מקום, אין כח בידינו להפקיע מירושתו, ולכן נהגו לעשות פשרה. ומאחר שמן הדין כופין לחלוץ, דאין לו לעגנה [...] אלא שהוא בא מחמת טענת ממון [...] אם כן כי נסתלקה טענת הממון, תבנא לדינא וכופין אותו לחלוץ.

הרי שסברו המהרש"ם והמהרי"ק כדעת המהרשד"ם שעל אף שהבעל חייב בגט או בחליצה, מכל מקום יכול להתנות. כמו כן מצינו בשו"ת "שיבת ציון" שאלה צ"ו שאף הוא דן לענין כפיית חליצה כאשר היבם התנה החליצה בכך שהיבמה תדון עמו בדין תורה והיא סירבה, וזה לשונו שם:

מכל מקום כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית לדין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו על פי פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית לדין תורה איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחויב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עמו [...] בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני בית דין לציית עמו וכן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה.

שוב חזינן כדעת המהרשד"ם שזכותו של הבעל החייב בגט להתנות מתן הגט בדרישות מסוימות, וכן היבם את החליצה.

לענ"ד אם נתבונן לעומק הפסיקה ההלכתית לדורותיה ובפרט בשנים האחרונות, נחזה ונראה, שעל אף ששיטת המהרשד"ם מחודשת והיא לכאורה דעת מיעוט, עם זאת רבים וטובים חששו לה. אולם, על פי רוב ניתנה פרשנות מצומצמת לדבריו.

ובאמת, שמלשון השו"ע בסימן קמ"ג סעיף כ"א שהבאנו לעיל שפסק שם כדברי הרא"ש, משמע לכאורה ממש כדיוקו של המהרשד"ם בלשון הרא"ש, שהרי כתב שם בסוף דבריו – "כופין אותו לגרש בלא תנאי זה", ומשמע כדיוקו של המהרשד"ם, שדווקא "בתנאי זה" איננו יכול להתנות, אך ישנם תנאים שהבעל כן יכול להתנות על אף היותו חייב בגט.

הבירור ההלכתי בנושא זה כוחו יפה לא רק לנדון שלפנינו, אלא הוא רלוונטי כל אימת שהבעל מתנה מתן הגט בדרישות מסוימות, כגון בוויתור על כתובתה או תוספת כתובה או אי הגדלת מזונות הילדים בעתיד וכדומה. והשאלה הניצבת לפנינו, האם זכותו של הבעל להתנות כן. האם לשיטת המהרשד"ם והמהרש"ם יכול הבעל להתנות כל תנאי שירצה? האם ייתכן שהוא יכול להעלות דרישות לא מוצדקות בעליל ולנצל את הסיטואציה עד תום, ולדחות את ביצועו של מתן הגט לזמן בלתי ידוע? האם הוא יכול להתנות את מתן הגט בכך שפלוני, שהוא צד שלישי שאינו קשור כלל לצדדים, יעשה מעשה מסוים? האם יכול הוא לפגוע בזכויות הבסיסיות ביותר של אשתו, והכל רק מחמת שהוא זה המגרש ולא היא? האם יעלה על הדעת חלילה שבית הדין ייתן את חסותו להנצחת עגינותה של האישה בגין דרישותיו של הבעל?

ברור שיסוד דבריו של המהרשד"ם הוא, שאם אכן רצונו הכן והאמתי של הבעל לגרש את אשתו, הרי שזכותו להתנות את הסכמתו זו בתנאי כלשהו שהאישה יכולה לקיימו, ולפיכך אסור לנו לכפותו במקרה זה, כי הוא איננו נמצא כלל בהגדרה של סרבן גט. הוא מעוניין וחפץ לגרשה אלא שהוא מעוניין בקיומו של התנאי קודם, הא ותו לא. השאלה היא מה נמצא תחת ההגדרה של "דרישה מוצדקת" ומה לא, איזה תנאי יוגדר כלגיטימי והבעל רשאי להתנות ניתנת הגט בקיומו, וככל תנאי שרשאי אדם להטיל בחלות שהוא עושה, ומה יוגדר כ"סחיטה" וניצול מצוקת האישה כדי לגרוף הישגים בצורה פסולה. וכאמור שאלה זו ניצבת לעתים מזומנות בפני בית הדין ועלינו לקבוע כללים שישמשו אותנו הלכה למעשה בסוגיות מעין אלו.

ברצוני להתייחס כאן בהרחבה, לשיטת המהרשד"ם ולדון על פי דבריו האם במקרה שלפנינו יש מקום להימנע מחיוב גט, סנקציות או כפייה.

איזה תנאי ניתן לקבל

ראשית, הבה נדון תחילה ביסוד דברי המהרשד"ם, מהי ההגדרה של "תנאי שנקל לקיימו", שהבעל זכאי להתנות^[12], אף אם הוא מאותם שכופין עליהם ליתן גט, ומה יחשב "תנאי שקשה לקיימו". האם המודד לקושי הוא קושי מציאותי בקיומו של התנאי, או שמא הכוונה גם לקושי רגשי. עוד יש לדון בזה האם אנו נתייחס לקושי קיום התנאי ברמה הכללית ועל פי דעתם של רוב בני האדם, או שמא נתייחס ברמה האישית האינדיווידואלית של האישה המדוברת. תחילה אנו חייבים להגדיר זאת מאחר ויש נפקותא רבה בזה במספר אופנים וכפי שנפרט לקמן.

מהרשד"ם כתב שתנאי שנקל לקיימו הבעל רשאי להתנותו, ולכאורה ניתן לבאר מה הוא המודד להגדרה זו – בכמה אנפי:

א. ניתן לומר כי המודד הוא הסיכוי הסביר שתנאי זה יקוים ע"י האישה. תנאי שקשה לקיימו, היינו תנאי "שאין ספק שלא יתקיים תנאי זה" כלשונו של הרא"ש, וכפי שהובא בשו"ת חזה התנופה. באופן זה אנו נמנע מהבעל להתנות תנאי שכזה שסביר מאד להניח שלא יקוים וממילא חלילה הגט ייפסל. לפי הגדרה זו ניתן לומר, שכל אימת שישנו סיכוי סביר שהתנאי כן יקוים על ידי האישה, בכהאי גוונא חשיב תנאי שנקל לקיימו, ולשיטת המהרשד"ם ניתן להתנותו, ואין לחייב או לכפות את הבעל לתת גט ללא תנאי כזה.

ב. באופן שני יש לומר כי המודד הוא עד כמה רצונה של האישה לקבל את גיטה ובאיזה מחיר. הרצוי לעומת המצוי. יש להתייחס לכל תנאי בפני עצמו האם זהו דבר שקל לאישה זו לקיימו או שמא היא תתקשה לעשות זאת. הרי אין ספק שכל אישה הנמצאת במצב שכזה חפצה עד מאד בקבלת גיטה מחד, אך מאידך היא איננה מוכנה שהבעל ינצל ויסחט אותה בעבור גיטה. ברור ופשוט שאנו כבית הדין מצווים ככל שניתן למנוע מצב של ניצול האישה וסחיטתה. אך מאידך, יש ליתן את הדעת לבל נמנע מהבעל את זכותו הלגיטימית להתנות תנאי שניתן לקיימו – לדעת המהרשד"ם. כיצד נבחין אפוא מבין שלל סוגי התנאים מה לגיטימי ומה לא^[13], לפיכך בא המהרשד"ם ואומר שהגדר הוא "תנאי שנקל לקיים". יתכן לומר שכוונתו לבדוק בכל מקרה לגופו. כלומר, ייתכן שבמקרה בו האישה זקוקה עד מאד לגיטה, היא תקבל ברצון את תנאו של בעלה ליתן לו את מבוקשו, והעיקר שתקבל את גיטה. מבחינתה, בסיטואציה בה היא נמצאת ובהתחשב באלטרנטיבה, תנאי זה הוא תנאי שנקל לקיימו^[14]. ייתכן שבמקרה אחר ובאשה אחרת, אותו תנאי יהיה מבחינתה "תנאי שקשה לקיימו", שעל אף רצונה העז לחרותה ולקבלת גיטה, מכל מקום מחיר שכזה היא איננה מוכנה לשלם ויהי מה, ואין הבדל אם הקושי הוא קושי מעשי או קושי רגשי שהאישה שלפנינו איננה מוכנה להשלים עימו^[15].

ג. הדרך נוספת יש לומר שהמודד הוא דעת הנשים באופן כללי, האם הן מוכנות לשלם מחיר שכזה כדי לקבל גיטן. וייתכן שהדבר משתנה מעת לעת לפי המקובל בחברה אליה הן שייכות^[16].

לפי הגדרות אלו לכאורה יש להתייחס לכל מקרה ותנאי לגופם של דברים, ולבדוק האם נחשב הדבר תנאי שקשה לקיימו או שנקל לקיימו כאמור.

ואם נחזור לנדון דידן, כשהבעל התנה עמה שתמתין עד שיצא מהכלא או שתוותר על מזונותיו של הילד, או שיזכה הוא במשמורת, הנה כבר כתב על כך הרב חזן שליט"א שאלו תנאים שאינם סבירים. אין לצפות שהאישה תוכל להתקיים ולפרנס עצמה ואת הילד לאורך זמן או שתמתין לו עשרים חודש עד צאתו מהכלא או שתוותר על החזקת הילד. משכך, סביר להניח שזהו תנאי שלא תוכל לקיימו, ולכן כתב שאף לדעת המהרשד"ם ודעימיה, תנאי זה איננו לגיטימי, וניתן לחייב ואף לכוף את הבעל לתת גט ללא תנאי. הדברים עולים בקנה אחד עם דברי הרא"ש וחזה התנופה, שהמודד ללגיטימציה של התנאי הוא מבחן המציאות, ורמת הסיכויים לקיומו של התנאי או ביטולו.

ברם, אם נלך עם הגדרתו של המהרשד"ם כיצד הוא ביאר את דברי הראשונים, הרי שלאור האמור באפשרות השנייה בביאור דבריו, אם כן יש בהחלט לדון לגופם של דברים, האם יהיה לאישה העומדת בפנינו קשה לקיים התנאי או שמא קל יהיה לה לקיימו לנוכח העובדה שבמידה מסוימת היא קונה את עולמה בשעה אחת, ומשתחררת מעולו של בעלה כאמור. אנו נצטרך לדון בצורה פרטנית ממוקדת וסובייקטיבית כלפי כל תנאי שהתנה הבעל דנן, כיצד תנהג האישה ומה תהא דעתה, האם "הצר שווה בנזק המלך" או לא.

נפק"מ לדינא תהא בנידוננו היכא שהנתונים בשטח שונים במקצת, כגון שמדובר באישה המבוססת דיה וממרחק תביא לחמה, המרוויחה פרנסתה ברווח, האם בכהאי גוונא רשאי הבעל לשיטת המהרשד"ם להתנות את גיטו בוויתור האישה על מזונות הילד, כיון שלדבריהם של הרא"ש וחזה התנופה בסיטואציה זו יהיה תנאי זה קל לקיימו, או שמא אף בכהאי גוונא נאמר שזוהי סחיטה ודרישה שאינה מתקבלת על הדעת, ומאחר והבעל חייב על פי דין לגרש את אשתו, בית הדין לא ייתן יד לדבר, ויאלץ אותו ליתן גט בלא התנאי.

עיון מחדש בדבר מהרשד"ם

לאחר עיון מחודש בדעת המהרשד"ם, דומני שאפשר לבאר דבריו בדרך אחרת כדלהלן.

הנה לכאורה יש להקשות טובא על סברת המהרשד"ם. בל נשכח שעסקינן ביבם המחוייב לחלוץ ליבמתו ובבעל החייב לתת גט לאשתו על פי פסק בית הדין. אם כן מהיכן לקח המהרשד"ם דין זה שיש לבעל הזכות וביכולתו להתנות ולעכב את מחויבותו לבצע את מתן הגט או החליצה, ולדרוש מהאישה לעשות דבר שעל פי דין היא איננה חייבת לעשותו. מהיכי תיתי שבית הדין ייתן יד לעשיית דבר שאינו הוגן לכאורה. מה גם שבפועל אם ניתן לבעל האפשרות להתנות, הרי שביצוע פסק דינו של בית הדין לחייבו בגט יתמהמה. אם כן באיזו זכות יוכל הבעל לעשות כן?

יתרה מכך. הנה מצינו מספר מקרים בסוגיה במסכת כתובות (דף ע"ז) שחז"ל קבעו בהם שהדין "יוציא וייתן כתובה". לכאורה לפי שיטת המהרשד"ם יש לבעל פתרון מושלם במקרים אלו, על ידי שיוכל להתנות את מתן הגט בתנאי שהאישה תמחל לו על הכתובה או לחילופין הוא יתנה עמה שתיתן לו סכום כסף גבוה אף מסכום הכתובה, ובכך הוא מרוקן מתוכן את ההלכה שקבעו חז"ל שבאופן מסוים חייב להוציא ולתת כתובה. היעלה על הדעת לעשות כן? האם לדעת המהרשד"ם ביטלנו חלילה את תקנת חז"ל בחיוב הכתובה ותהא האישה קלה בעיניו להוציאה? או שביטלנו את האפשרות לכפות את הבעל לגרש במקרים שנמנו בפוסקים?

זאת ועוד. כפי שכבר הזכרנו לעיל, האם יעלה על הדעת שזכותו של הבעל בחסות בית הדין להפוך את אשתו כבת ערובה עד שימלאו כל משאלותיו וגחמותיו? זהו דבר שאין הדעת סובלתו.

בהכרח צריך לומר בביאור דבריו, שאף למהרשד"ם אין כאן זכות לבעל להתנות תנאים חיצוניים ממוניים ושאינם הגונים. לא בזכויותיו של הבעל עסקינן, אלא בחומרת גט מעושה וכפיית גט שלא כדין^[17]. זוהי אפוא העיקרון שהנחה את הרא"ש והמהרשד"ם. ונבאר את הדברים.

אין ספק שאף לדעת המהרשד"ם, חזה התנופה והרא"ש – אין לבעל זכות כלל להתנות תנאים היכא שהוא חייב בגט. אלא שמאחר וכל הסיבה שאנו מחייבים בגט במקרים שמנו חכמים, היא, שברור לנו שאין אפשרות לאחות את הקרעים ואין סיכוי שבני הזוג ישובו לחיות חיי נישואין מתוך שלום הבית, ומאידך, הבעל מסרב מכל מיני סיבות לשחרר את אשתו, ונמצא שאינה יכולה לחיות איתו ולא עם אדם אחר, וכדי שלא תישאר האישה עגונה אנו פוסקים בצורה חריגה שהבעל חייב לתת גט למרות אי רצונו, ופעמים אף כופים אותו לעשות זאת. וסובר המהרשד"ם שצעד זה של כפיה וחיוב, הוא רק באופן שזהו המוצא היחיד להציל את האישה מעגינות, אבל אם הבעל מוכן לתת גט אלא שמתנה זאת בתנאי מסוים, הנה אם תנאי זה הוא סביר, נמצא שהאישה כלל אינה עגונה. היא יכולה לקיים את התנאי ולהשתחרר בכבלי הנישואין הלא רצויים בהם היא נמצאת. הן אמת, שכאשר מתנה הבעל תנאי את סידור הגט בתשלום כספי, זה נשמע מאד לא טוב וזה בלשון המעטה. הטבע האנושי אף מתקומם לכך ובצדק. ברם, בית הדין צריך לדאוג בראש ובראשונה שיהיה הגט כשר ולא יפסל חלילה. ומאחר ויש צד גדול בהלכה שאם אנו כבית הדין נעמוד על המשמר ההגינות ולא נאפשר לבעל להתנות תנאי ממוני כנגד האישה, אזי היא תנצח אמנם במלחמה אך תפסיד את המערכה כולה, כיון שיש חשש הלכתי לכך שהגט הוא גט מעושה שלא כדין, יש לנו לקבל את התנאי של הבעל כל עוד נקל לקיימו, כדי שהגט יהיה כשר. תנאי שקשה לקיימו יחשב שאי אפשר לקיימו ועדיין האישה עגונה, ולכן לא נאפשר לבעל להטיל תנאי זה, כך נראה לבאר בדברי מהרשד"ם. ויעויין בפד"ר ה' [עמ' 80] שהרב אלישיב זצ"ל ביאר גם כן בדרך זו.

נמצא אפוא שישנם בפנינו שני נידונים שאינם קשורים אחד לשני. הראשון – מדין עביד איניש דינא לנפשיה וכפי שביארנו לעיל, כאשר הבעל מתנה תנאי צודק והגון במהותו וכל רצונו להגן על רכושו כמו באופן שאין עוררים שממונו מוחזק שלא כדין בידי האישה. על כן רשאי הוא לנצל את מתן הגט או קיום החליצה כדי לקבל את שלו. אין כאן בפנינו בעל המעגן את אשתו, אלא אדם המציל את ממונו מידי עושקו שלא כדין. זוהי סברת פסיקתם של המהרש"ם הנ"ל, המהרי"ק והשיבת ציון הנ"ל. אך יש כאן נידון שני. כאשר הבעל או החולץ מתנים תנאי שאיננו קשור כלל לעשיית דין לנפשו והצלת רכושו מידי צר ואויב, אלא תנאי חיצוני בעלמא או דרישה ממונית סתמית חדשה בגין פיצוי וכדו', דרישה שמעצם טיבעה ואופייה איננה הוגנת ואין לו זכות להתנות כן, ודורש הבעל לעכב את מתן הגט או החליצה שהוא חייב בזה, בזה מצינו מחלוקת הרשב"א והמהרשד"ם. הרשב"א שולל לחלוטין זכות זו מהבעל, אך המהרשד"ם חושש לגט מעושה שלא כדין, מאחר ובמצב כזה שיש פתרון למניעת העגינות בדמות קיום התנאי בנקל על ידי האישה, בכהאי גוונא אנו נימנע מחיוב או מכפייה.

ולאור הדברים שהתבררו לעיל, ניתן לומר שדברי המהרש"ם ושו"ת שיבת ציון אינם רק לשיטת המהרשד"ם, לפי שהם דברו על סוג התנאי הראשון, שרוצה להציל את שלו, ובזה לא מצינו חולקים, וכאמור ההיתר להתנות תנאי זה מתבסס על ההלכה בסימן ד' ד"עביד איניש דינא לנפשיה". אולם באופן שהבעל מתנה תנאי שרירותי חיצוני וסתמי, דרישת ממון וכדו', אכן ייתכן שבזה יסברו כהרשב"א שלא ניתן להתנות תנאי כזה, ודלא כהמהרשד"ם.

אשר על כן חזינן, שלדעת המהרי"ק, המהרש"ם והשיבת ציון הנ"ל, כאשר תביעתו של הבעל צודקת כלפי האישה כאשר היא מסרבת לקיים את תביעתו, היא זו הנחשבת המעגנת את עצמה, ואין להחשיבה כעגונה לכפות על הבעל ליתן לה גט. הבעל העומד בפנינו איננו סרבן גט, כי אם צדיק שממונו חביב עליו מגופו, ומותר לו על פי ההלכה להתנות נתינת הגט בהשבת ממונו אליו.

מהרשד"ם מחדש חידוש נוסף, וסובר שאף בתנאי חיצוני, רשאי הבעל להתנות – כל עוד האישה יכולה לקיימו בנקל, וגם בזה לא נחשבת האישה כמעוגנת אלא כמעגנת את עצמה, ולא נכוף את הבל לתת גט ללא תנאי, ולכן סובר המהרשד"ם שבדיעבד אם כפו ללא קיום התנאי ע"י האישה, הגט לא גט והבנים ממזרים. לדברי המהרשד"ם יוצא שבאופן זה אף אין לעשות אף הרחקות דרבנו תם, היות וכל סיבת חיוב הגט נובעת מחמת עגינות האישה, ובאופן זה העגינות אינה קיימת – אם אכן יכולה האישה לקיים את התנאי בנקל.

נמצינו למדים עד כה, כי אין ספק בכך שגם המהרשד"ם לא דגל ביכולתו השרירותית של הבעל לסחוט את אשתו ולעגן אותה ככל שניתן עד שתאות למילוי דרישותיו. על פי תורתנו הקדושה, הגט מעולם לא היה ולא יהיה כקלף מיקוח לשיפוי מצבו הפיננסי של הבעל, ובזה אין חולק שהבעל אם היה מתייעץ עימנו קודם, היה שומע מפינו כי הוא איננו רשאי להתנות תנאי ובוודאי תנאי שאיננו ראוי על פי כל קנה מידה מוסרי והלכתי כאחד. אלא שחידש המהרשד"ם דהואיל ויש כאן חשש של גט מעושה שלא כדין, אין הבי"ד רשאי לכפותו ולחייבו על מתן הגט מאחר ואפשר לומר שאין הוא סרבן גט ואינו מעגן את אשתו אלא היא מעגנת עצמה. משכך, ברור אפוא, ש"אין לך בו אלא חידושו". מאחר והמהרשד"ם לא ביאר בעצמו מה המייחד את "התנאי הזה" שכתב הרא"ש, מלבד הפרמטר שיהיה התנאי "נקל לקיימו", לפיכך חובה עלינו לנסות ולצמצם ככל האפשר את יכולתו של הבעל התניית מתן הגט בקיום רצונו.

עתה ברצוני להוסיף נדבך בביאור הדברים ולומר, שאף לדעת המהרשד"ם, המודד איננו רק ביכולתה של האישה לקיים את התנאי של בעלה, או ברמת הסבירות שאכן התנאי יקוים על ידה. אלא גדר הדברים הוא שהבעל רשאי להתנות תנאי המשקף בכך את רצונו לעכב או למנוע תוצאה ו/או מצב שנוצר עקב מתן הגט בעצמו, וזכותו להתנות תנאי כלשהו מאחר וזוהי דעתו במתן הגט ואין אפשרות למנוע זאת הימנו. נבאר את הדברים.

במקרה המדובר אצל המהרשד"ם הנידון היה שהבעל התנה שהאישה לא תוכל להינשא לפלוני. תנאי זה בעצם בא לשלול מן האישה את המצב שיוצר תוך כדי מתן הגט ע"י הבעל – או במקרה שם זהו מצב שנוצר ע"י חליצת היבם. לכן בא המהרשד"ם ומחדש שאל לנו להתייחס לכך כאל סחיטה או התערבות יתר בחייה של האישה לאחר החליצה או אחר גירושיה, אלא הבעל בעצם בא ואומר שמאחר והוא זה שפועל ויוצר את חלות הגירושין/החליצה, והוא זה שמתיר אותה לעלמא, הרי שמזכותו להגביל ולסייג את הדברים בדמותו של תנאי זה שהיא תהיה אסורה על פלוני. תנאי זה – לשיטת המהרשד"ם הוא לגיטימי בהחלט. אך כאמור לא מצד "זכותו" של הבעל להתנות – שהרי מחויב הוא כל העת במתן גט מיידי, אלא מהחשש לכפות גט כאשר יש אופציה נוספת למניעת העיגון ולקיום הגירושין בדמות קיום התנאי בנקל ע"י האישה.

ואם יבוא מאן דהו ויטען כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם דברי המהרשד"ם גופיה שתלה את הדברים להדיא בהגדרה האם זהו "תנאי שנקל לקיימו" אם לאו, ומוכח לכאורה שלא חילק בין תנאי שמטרתו להשיג תוצאות שהגט יצר אותם כפי שביארנו לבין תנאי אחר. אף אנו נענה ונאמר שהמהרשד"ם לא פירש את הדברים מרוב פשיטותם. הוא לא העלה בדעתו שמאן דהו יחשוב שהבעל רשאי להתנות תנאי ככל שיחפוץ – אף בהיותו בכל רגע חייב ליתן גט, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן כדלעיל. מה גם שישנם תנאים שאינם מוסריים והגיוניים, ולא יעלה על הדעת לדרוש מן האישה לקיימם. מאחר ובמקרה שם היה מדובר בתנאי שהבעל רוצה למנוע תוצאה הנפעלת אך ורק מכוח חלות הגט או החליצה, לכן ס&