ב"ה

תיק 215149/6

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב מיכאל עמוס, הרב שניאור פרדס, הרב חיים ו' וידאל

התובע:                       פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד דוד (דדי) ניר)

נגד

הנתבעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד שמואל גרוס)

הנדון: שינוי הסכם גירושין

פסק דין

המקרה וטענות הצדדים

הצדדים נישאו בשנת 1990 ונפרדו בחודש ספטמבר 2009. בית הדין דן בטענות הצדדים לעניין תשלום הכתובה ואיזון הנכסים.

בתאריך ז' באדר תש"ע (21.2.2010) הגישו הצדדים הסכם גירושין שנעשה עליו קניין וניתן לו תוקף פסק דין, שלשונו כדלהלן:

"הבעל ישלם סך חמישים ושנים אלף ש"ח בעבור כתובתה. שאר הכתובה נמחקת. סכום הכתובה ישולם בתשלומים חודשיים של אלף ש"ח לחודש [...] מחצית מהזכויות ב[חברת הביטוח] עד לתאריך 01.03.2009 הרשום על שם הבעל ירשמו על שם האישה, והאישה תגבה אותם בזמן פדיונם."

בתאריך י"ז באדר ב' תש"ע (03.03.2010) כשבוע וחצי לאחר חתימת ההסכם כתבו הצדדים ביניהם "הסכם גירושין מתוקן" בו הצדדים מבקשים לשנות את ההסדרים שאליהם הגיעו במועד הנ"ל. לפי ההסכמות החדשות במקום תשלום של חמישים ושנים אלף ש"ח בחמישים ושניים תשלומים, הסכימה הנתבעת לקבל את כל הסכום הנ"ל במזומן ובתמורה היא תוותר על מחצית הזכות הפנסיונית של הגרוש. כמו כן מוותרת על השתתפותו במדור הילדים בסך שלושים אחוזים מעלות שכר הדירה. הצדדים אף ביקשו מבית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסכמותיהם אלה, תחת ההסכמות אשר ניתנו ביום ז' באדר ב' תש"ע (21.02.2010).

הצדדים חתמו על הסכם זה ושניהם חתמו על תצהירים כאשר הנתבעת כתבה בתצהירה לפני עו"ד בזה הלשון:

"אני [פלונית] [...] מאשרת כי קבלתי סך 45,000 ש"ח במזומן מ[פלוני] [...] וזאת בהתאם להסכם שנחתם בינינו בתאריך 3.3.2010."

העו"ד הוסיף בחתימתו כי: "הנני לאשר כי [פלונית] קיבלה סך של 45,000 ש"ח מ[פלוני] [...]"

יצוין כי שבעת אלפים ש"ח נוספים המשלימים את סך הכתובה, כבר נתקבלו ע"י הנתבעת, ובסך הכל קבלה את כל סך חמישים ושנים אלף ש"ח.

בתאריך כ"ט באדר ב' תש"ע (15.03.2010) הגישו הצדדים "בקשה בהסכמה למתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין מתוקן."

בין השאר כותבים הצדדים כי:

"על פי הסכמת הצדדים מסכימים הם כי יינתן תוקף של פסק דין להסכם המצ"ב בלא צורך בקביעת מועד דיון מיוחד לשם כך ובלא צורך בהתייצבות מצידם."

הצדדים חתמו על הבקשה הנ"ל ועורך הדין ציין בשולי הבקשה בתאריך 8.3.2010 כי:

"אני [א'] עו"ד מאשר כי הנ"ל חתמו בפני על בקשה זו."

בתאריך י"ג בטבת תשע"ה (04.01.2015) חמש שנים לאחר מכן הוגשה בקשה מטעם התובע בו מבקש אישור הסכם הגירושין המתוקן שנערך בתאריך י"ז באדר ב' תש"ע (03.03.2010) ולתת לו תוקף של פסק דין. בבקשתו כותב התובע כי נקבע בהסכם המתוקן שהסכום שב[חברת הביטוח] יהיה שייך לו וכי הוא שילם לאשתו במזומן את כל הכסף שדרשה, ומבקש מבית הדין לתת תוקף להסכם המתוקן. עוד הוסיף כי בתאריך 5.4.2011 הנתבעת לא הופיעה לדיון לאישור ההסכם וכי הוא מבקש להזמינם שוב לאישור ההסכם. בית הדין קבע מועד ליום כ"ו שבט תשע"ה (15.2.2015) לאישור ההסכמות. במועד דיון זה הנתבעת לא הופיעה. הבעל סיפר בדיון כי התברר לו חודש לפני כן כאשר חפץ היה להוציא כסף מ[חברת הביטוח], שישנו עיקול על כספי "[חברת הביטוח]" שבית הדין הוציא בשנת 2010 והוא מבקש לבטל את העיקול. בית הדין קבע במועד הדיון כי על הנתבעת להגיע לבית הדין כדי לאשר את ההסכם. בית הדין קבע מועד דיון לאישור ההסכם ליום כ' בחשוון תשע"ו (2.11.2015).

בדיון זה שב התובע וב"כ על טענותיו. טענת הנתבעת הייתה כי בעת חתימתה על הוויתור היא הייתה במצב נפשי מעורער, כלשונה:

"[...] עברתי מצב נפשי קשה [...] אני לא מכחישה, זו חתימה שלי. זה נחתם בתום לב מובהק. ראה מה עברתי מאז. נראה לך שאחרי 5-6 ימים מישהי תוותר על כל הכספים מ[חברת הביטוח] שלה בגלל שקיבלה חמישים ושניים אלף ש"ח שגם ככה מגיעים לה? [...] אני הייתי במצב נפשי גרוע מאוד [...] 8 חודשים הוא השאיר אותי בלי מזונות [...] חשוב שתקראו את הנספחים הנלווים שמדברים על מצב נפשי רעוע ביותר. גם אני פוטרתי מהעבודה בגלל זה [...] ופוטרתי בגלל המצב הנפשי שלי."

בתגובת התובע מתאריך י"א בכסלו תשע"ו (23.11.2015) נכתב כי טענתה של הנתבעת שבמועד חתימת ההסכם הייתה במצב נפשי בעייתי, טענה זו אין לה כל בסיס ובשקר יסודה וכי נטל הוכחת עניין זה מוטל על כתפי הנתבעת.

בתאריך ז' בשבט תשע"ו (17.1.2016) התקיים דיון ההוכחות שבו הופיעו העדים. בדיון זה העלה ב"כ הנתבעת טענה חדשה וכך אמר בדיון:

"יש לי טענת השטאה [...] "משטה הייתי בך". היא קיבלה את מה שמגיע לה [...] אבל היות והיא קיבלה את מה שמגיע לה, ובהתחשב במצב הנפשי והרפואי שלה, יש פה טענת השטאה [...] והמצב הנפשי שלה לא טוב עד היום [...] אחרי חודשים רבים הוא שילם את המזונות בהוצל"פ, והיא הייתה חסרת כל. איזו ברירה הייתה לה? הגיעו לפה, והוא חוייב לשלם לה כתובה בחמישים ושניים תשלומים, והיא עשתה לו תרגיל, שישלם לה את הכל בפעם אחת [...] לתרגיל זה קוראים משטה הייתי בך."

למשמע טענה זו, התרה בית הדין בנתבעת שאם היא תמשיך להחזיק בטענה זו הרי שבית הדין ישית עליה הוצאות.

בעניין מצבה הנפשי באותה עת שחתמה על ההסכם המתוקן, נשאל העד עו"ד [א'] האם ראה באותה עת שהנתבעת לא הייתה שקולה וכיוצ"ב. והוא השיב:

"לא משהו שיכול לעורר בי חשד. אם היה מעורר בי חשד, כמו מישהו שלא מתמצא בזמן ובמקום, ואפילו מבוגר שכן מתמצא, למשל שמעון פרס יבוא לפניי, אני אבקש רופא, למרות שהוא צלול, כי הוא מבוגר [...] אבל לא בגלל משהו שכלי או מנטלי."

ב"כ הנתבעת אמר בדיון כי אין לו ראיות שבזמן חתימות ההסכם היו לנתבעת בעיות נפשיות.

בסיכומי התובע מתאריך כ' בשבט תש"ע (04.02.2010) הוא מצרף הודעת פקס ששלחה הנתבעת לתובע (נספח ב) שנשלחה לתובע בתאריך 3.3.2010 בשעה 11:40 ובה נכתב:

"הנני לאשר קבלת סך [...] [פלונית] מוותרת בזאת על חלקה ב[חברת הביטוח] [...] [פלונית] מוותרת על חלקה במדור הקטינה [...] בסך של אלף ש"ח לחודש [...] ידוע וברור לצדדים כי הסכם זה יוגש לבית הדין ולבית המשפט לענייני משפחה על מנת לקבל תוקף של פסק דין [...]אין ולא תהיינה לה תביעות נוספות בשום אופן ודרך לכל גורם פרטי ממשלתי ו/או אחר [...]". על כך חתומה האישה.

בשולי הפקס נכתב ע"י הנתבעת: "אנא השב אלי בפקס חתום. אני אהיה אצלך בשעה אחת!!!"

עוד צוין בסיכומי התובע (סעי' 10) כי בדיון הראשון בתאריך כ' בחשון תשע"ו (02.11.2015) בו הופיעה הנתבעת ללא ייצוג, טענה הנתבעת טענה יחידה והיא כי הייתה במצב קשה וניסיון אובדני, אולם לא טענה כל טענת השטאה. טענה זו עלתה לדבריו רק בדיון השני ע"י ב"כ הנתבעת שהופיע לראשונה בדיון השני.

סיכומי הנתבעת הוגשו בתאריך כ"ט באדר א' תשע"ו (09.03.2016) בסיכומיו מצרף ב"כ הנתבעת מסמכים לאשש טענותיו, כדלהלן.

בתאריך כ"ו בניסן תשס"ט (20.4.2009) כותבת העובדת הסוציאלית:

"הרינו לאשר כי [פלונית] [...] מוכרת ומטופלת במחלקתנו על רקע משבר משפחתי אקוטי ובעיות כלכליות. הנ"ל פוטרה מעבודתה בסוף חודש [...] ונותרה ללא מקורות פרנסה [...]"

בטופס ביקור בית מתאריך כ"ט באדר ב' תשס"ט (25.03.2009) של העובדת הסוציאלית הנ"ל נכתב כדלהלן:

" [...] מצאנו את [פלונית] במצב קשה, בהשפעת כדורי שינה, נראית "סחוטה", בוכה, ויחד עם זאת עם מספיק כוחות להפגין חוסר שביעות רצון מנוכחותנו ולדבריה "מתביישת ולא מאמינה שעובדות סוציאליות צריכות להגיע אליה" [...] לאחר שיחה ודברי הרגעה [פלונית] נרגעה ובקשה לנוח [...]"

בגיליון טיפול מטעם הרווחה נכתב בתאריך י"א בניסן תשס"ט (05/04/2009) על שילובה של [פלונית] בפרויקט סל מזון לחג הפסח. על קבלת מאתים ש"ח תווי קניה ועל קבלת מאה ש"ח מתורם כעזרה ראשונה וחריגה.

בתאריך י"א באייר תשס"ט (05.05.2009) פונה העובדת הסוציאלית הנ"ל לקרן גמ"ח בבקשה לסייע לה וחוזרת על הפרטים הנ"ל.

בתאריך ג' בסיון תשס"ט (26.05.2009) פונה העובדת הסוציאלית לביהמ"ש ובמקביל בתאריך ו' באלול תשס"ט (26.8.2009) לבית הדין הרבני בבקשה לפטור את הנתבעת מאגרה בנסיבות הנ"ל. בין השאר כותבת כי [פלונית] עוברת משבר חריף אקוטי אישי וכלכלי.

כך גם כותבת בתאריך כ"ד באב תש"ע (04.08.2010) הומצא גם מסמך מההוצל"פ מתאריך 1.2.2011 על חובות של הנתבעת בסך שלושים ושש אלף ש"ח ועל הטלת הגבלות עליה כ"חייבת". בתאריך 15.6.2011 פונה הרווחה שוב לבית הכנסת לעזרה לנ"ל מאותם נסיבות. כך גם פנו לסיוע המשפטי בתאריך 14.11.2012.

בסיכומי התשובה של התובע מתאריך ו' באדר ב' תשע"ו (16.03.2016) טוען הוא כי אין במסמכים הנ"ל שרובם הם משנת 2009 כדי להועיל לביסוס טענתה שבמועד החתימה על הסכם הגירושין המתוקן בשנת 2010 הייתה שרויה במצב נפשי המונע ממנה לחתום על ההסכם. אדרבא, לטענתו המצב הכלכלי הקשה מחזק את ההיגיון שהסכימה בלב שלם לפרטי ההסכם המתוקן ולקבל את סך חמישים ושנים אלף ש"ח במזומן כדי שירווח לה כלכלית. הוא מצרף את פרוטוקול ביהמ"ש מתאריך י"ט בשבט תשע"א (24.01.2011) בו העיד הבן [ב'] בעניין האלימות של התובע נגד הנתבעת ובין דבריו אמר כי אמו אינה עלה נידף מבחינת מבנה האישיות שלה, אסרטיבית, דעתנית, יודעת לעמוד על שלה ולא פראיירית, כלשונו.

יש לדחות את טענות ב"כ האישה, ונדון על הטענות ב"כ האישה אחת לאחת.

הנושאים לדיון

א.       טענת חוסר שפיות מצד הגרושה בעת חתימה על ויתור על חצי מזכויות הפנסיוניות של הגרוש.

ב.       טענת 'משטה אני בך' ['השטאה'] מצד הגרושה על הוויתור הנ"ל.

הטענה לחוסר שפיות האישה בעת חתימה על הוויתור

נטען כי האישה הייתה במצב נפשי מעורר בעת שחתמה על הוויתור. אין חולק כי האישה הייתה שרויה במצב נפשי לא קל עקב המאורעות שפקדו אותה באותה התקופה. אבל כדי לערער את תוקף החתימה על האישה להוכיח שהיא הייתה 'שוטה' באותה עת ודבר זה לא הוכח כלל. אדרבה מתוך ניסוח ההסכם העדכני בצורה פרטנית נראה כי האישה הבינה היטיב על מה היא חותמת.

טענת 'משטה אני בך' של האישה בנוגע לחתימה על הוויתור

טענת השטאה בהלכה אינה טענה מצד שהמתחייב היה 'שוטה', אלא אדרבה הוא היה במצב של שפיות ופיקחות מלאה, ולפי טענתו ההתחייבות אינה ברת תוקף משום שלא הייתה לו 'גמירות דעת' להתחייב באמת, וכל ההסכמה להתחייבות הייתה רק כדי שחברו יעשה לו טובה ויחלץ אותו ממצוקתו. הדוגמא המרכזית לטענת השטאה נפסקה בשו"ע (חושן משפט סימן רס"ד סעיף ז):

"וכן מי שברח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו, וא"ל: העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו."

המקרה המדובר הוא במי שהיה בורח מבית האסורים. ולשם כך היה חייב לעבור את הנהר כדי להגיע לחוף מבטחים. כדי להגיע לשם סיכם עם חברו שהוא ישלם לו דינר, שהוא שכר מופקע ביחס לשכר הריאלי שלוקחים על שירות מעין זה, הדין הוא שלא מגיע לנותן השירות דינר כפי שסוכם אלא נותן לו את שכרו הראוי לו דהיינו כפי שמקובל לשלם במקרה דומה.

לאור זה המקום לטענת ב"כ האישה, הוא, שאין תוקף לחתימת האישה לוויתור על חלקה בזכויות הבעל משום שבעת החתימה היא הייתה בדוחק של מצוקה כספית (בדומה למי שהיה חייב לעבור לחוף מבטחים כדי להימלט מבית האסורים), ולכן הסכימה בשעתו לוותר על סכום כסף גדול בעתיד כדי לקבל בתמורה סכום כסף קטן בהרבה במזומן כבר כעת, וכמו שאין תוקף להתחייבותו במקרה שהיה זקוק לעבור את מעבורת, כמו כן בנידון דידן אין תוקף לוויתורה על מחצית מזכויות הבעל כיון ששווים של זכויות אלו אינו משתווה כלל לתמורה הפחותה שהיא תקבל עבור כך.

אבל נראה שגם טענה זו יש לדחות על הסף מכמה סיבות וכדלהלן:

ראשית יש לחלק בין המקרה במעבורת המדובר על עיסקת שכירות פועלים, שהבורח מתחייב לשלם לבעל המעבורת, לבין וויתור ומחילה כבנידון דידן.

היסוד לחילוק זה יש ללמוד בהקדם הדין שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז ס"ט ומקורו בטור בשם שו"ת הרא"ש:

"וכן אם מכר מפני דוחקו, וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור, דידע ומחיל."

מבואר שאדם שמכר דבר במחיר זול משום שהיה דחוק למעות, אין לו טענת ביטול מקח מצד דיני אונאה כיון שמדובר במקרה שהמחיר היה כזה נמוך [=בכדי שאין הדעת טועה] שיש להניח שהמוכר בוודאי ידע מזה ומחל על טענת אונאה.

ויש להבין מדוע בסימן רכ"ז אין ביכולתו של המוכר לחזור בו מהמקח מדין טענת השטאה, שהרי הוא היה אנוס למכור מפני דוחקו למעות, ומאי שנא מהבורח מבית האסורים שגם שם היה אנוס לברוח מבית האסורים. ומה שכתב השו"ע שאינו יוכל לטעון טענת 'אונאה' משום שהוא בודאי מחל על אונאתו, מכל מקום היה צריך להיות שביכולתו לחזור בו מצד טענת 'משטה אני בך' המבוארת בסימן רס"ד.

אין טענת השטאה לאחר שהמקבל זכה בממון הנותן

אבל נראה כי יש לחלק בין המקרה בסימן רכ"ז וכן בנידון דידן לבין המקרה בסימן רס"ד ס"ז. במקרה הנפסק בסימן רכ"ז הקונה זכה מיד בגוף הדבר הנקנה, ואינו מחוסר גוביינא. משא"כ בסימן רס"ד שהוא רק התחייב לשלם והתשלום עדיין לא הגיע לידי הזוכה.

יש לתמוך חילוק זה ממה שנפסק שם בסימן רס"ד ס"ח בשם שו"ת הרשב"א:

"במה דברים אמורים, בשלא נתן לו. אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציאה מידו."

המבואר שאם כבר שילם לבעל המעבורת, דשוב אין לו טענת השטאה, והיינו טעמא שאם שילם לו, זה מוכיח שנתן זאת מתוך גמירות דעת. ונראה ללמוד מכאן דכל אימת שהדבר יצא מרשות המתחייב בשלמות כגון שהוא שילם מה שהתחייב, שוב אין לו טענת השטאה. והכי נמי בסימן רכ"ז משהגיע הדבר הנקנה לידי הקונה, זכה בו לגמרי וזוהי הסיבה שלא שייך שהמוכר יטען טענת השטאה, אבל עדיין היה מקום לדון לביטול המכר מצד הלכות אונאה, וכלפי זה אמרינן שהמוכר בודאי ידע מהמחיר ומחל על טענת אונאה.

מחילה על זכות ממון נדונה כנתינת ממון עכשווית לידי הזוכה

אמנם בנידון דידן לא הייתה נתינת ממון מידי האישה אל ידי הגרוש. אבל נראה כי מחילה וויתור על ממון המגיע לה, כמוה, כנתינת ממון עכשווית לידי הגרוש.

וכך נראה מדברי הסמ"ע בסימן פ"א סק"ס בפירוש דברי הטור. דהנה הטור שם סל"ב כתב, וז"ל:

"המודה לחברו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך אצ"ל אתם עדי ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה ע"פ שאין כאן לא השטאה ולא השבעה הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמר בראייתם."

והסמ"ע שם לאחר שהביא את לשון הטור הנ"ל הוסיף, וז"ל:

"הטור [סעיף ל"ב – ל"ג] מסיים וכתב ז"ל, הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמר בראייתם ואין צריך לומר אתם עדי, אף כאן ההודאה נגמרה בעדותן ואין צריך לומר אתם עדי, וכן כשמוחל לחברו מהאי טעמא גופיה."

הרי מבואר שלפי הסמ"ע מחילת חוב נדונה כפרעון חוב דהיינו כמו נתינת מעות, ולכן לא שייך טענת השטאה במחילה בדיוק כשם שלא שייכת טענת השטאה בפרעון חוב.

ובסברת הענין נראה להבהיר שגדר הוויתור והמחילה על הממון נדון כנתינת ממון, משום שקודם הוויתור – הממון של המקבל היה משועבד לטובת חברו, וכעת שחברו וויתר ומחל לו על תשלום זה, הרי כעת הסתלק השיעבוד מהממון וזכה בו המקבל לגמרי. וכמו כן בנידון דידן האישה בוויתורה זיכתה את הגרוש בממון באופן מוחלט ומיידי. זאת אומרת שקודם הוויתור – מחצית מהזכויות ב[חברת הביטוח] היו משועבדות לאשה, ואילו לאחר הוויתור – שיעבוד זה סולק ממחצית מהזכויות של הגרוש ומעתה זכה הוא לגמרי בממון זה כשהוא פנוי מכל שיעבוד.

הנוגע לנידון דידן כי במציאות כזו של וויתור הנדון כנתינת ממון עכשווית, אין ביכולתה של האישה לטעון טענת השטאה [ראה להלן בנימוקי כב' אב"ד הגר"ש פרדס שליט"א שהאריך מאד לבסס גדר זה והביא שהדברים מפורשים בתומים סימן פ"א סקל"ז. ולענ"ד סברת הדין היא כמו שנתבאר שגדר המחילה על זכות ממון נדונה כאילו הממון ניתן למקבל בשעת המחילה].

וכיוצא בזה מצינו עוד שאדם מוחל או נותן מתנה מפני סיבת דוחק, שדבריו קיימים ואין הוא יכול לחזור מהם. כך יש ללמוד ממה שנפסק בשו"ע סימן רמ"ב ס"י ומקורו בב"ב מ ע"ב שכך הדין לא רק במכר אלא גם במקרה כבנידון דידן במוחל או נותן מתנה מחמת איזה דוחק שיש לו שאינו קשור כלל למקבל המתנה, שהמתנה היא מתנה גמורה. המדובר שם הוא באחד שחפץ לישא אשה פלונית ולא רצתה להנשא לו עד שיכתוב לה כל נכסיו וכששמע בנו הגדול בא לפני אביו וצווח לפניו על רצונו לכתוב לה כל נכסיו ואמר האב לעדים לכו והחביאו עצמיכם וכתבו לבני כל נכסי במתנה ואח"כ כתב להאישה כל נכסיו במתנה גלויה ומפורסמת ובא המעשה לפני חכמים ואמרו ששניהם אינם קונים הבן מפני שהייתה מתנתא טמירתא והאישה לא קנתה מפני שהדברים מוכיחים דשלא ברצונו כתב לה וכאנוס הוא שהרי מתנת הבן אף שלא קנה מ"מ היא כגילוי דעת שאין ברצונו ליתן לה שהרי לתכלית זה צוה להעדים לכתוב לו.

וכתב הטור שם הובא בסמ"ע סימן רמב ס"ק טו, וז"ל:

"והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור [סעיף ט'] שכתב ע"ז ז"ל, ופירש הר"ר יוסף הלוי [ר"י מגא"ש ב"ב מ' ע"ב ד"ה אמר רבא] דזה לא מיקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא, דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה, ולא מיקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה, ומשו"ה לא נתבטלה מתנה שניה אלא מכח גילוי דעת דמודעא הראשונה."

הרי מבואר שגם בנותן מתנה שאינו מצפה לשום תמורה, אך מה שהביא אותו לתת את המתנה היה מחמת אונסא דנפשיה, כי אף אחד לא הכריחו לכך, דמתנתו מתנה גמורה ואין חזרה ממנה, והכי נמי יש לומר בנידון דידן שהאישה הייתה דחוקה למזומנים ובעבור זאת וויתרה על חלקה בזכויות הבעל שמחילתה היא מחילה גמורה ואין חזרה ממנה מצד טענת אונס. וראה עוד בשו"ע סימן ר"ה סי"ד שנפסק שאונסא דנפשיה אינו אונס לגבי ביטול מכר ומתנה, ומ"מ אינו מבואר שם להדיא שזהו גם במקרה שהמוכר או הנותן התאנה (ואדרבה נפסק שם בס"ד שאם המוכר התאנה בסכום של המקח דלא אמרינן דתלויה וזבין דזביניה זביניה, והיה מקום לומר שגם באונסא בנפשיה במקרה שנתאנה במחיר דשפיר הוי אונס, מ"מ מדברי השו"ע בסימן רכ"ז מוכח שאם ידע משיעור האונאה דאין לו זכות חזרה).

כאן המקום לאזכר כי על אף שלפי נקודת המבט של האישה, הגרוש שלה הוא זה שהוביל אותה אל מצוקתה ודחקות הכספית אליה נקלעה. ועל אף אם ננקוט כי הגרוש הוא שזה שגרם לפירוד [מובהר בזהירות רבה, כי אין בית הדין נוקט כאן עמדה בשאלה זו], מ"מ אין זה בגדר אונס אלא בגדר אונסא דנפשיה, כי כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סימן ר"ה ס"ז גדר אונס הוא באופן ש"אונס את חברו בשהכהו או תלאו עד שמכר, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות". אבל הרי בנידון דידן הגרוש לא הפעיל לחץ חיובי כלשהו שהביא אותה למצבה זה, אלא עצם הפירוד והגירושין הם הם שהובילו אותה אל מצוקתה, ושוב יש לדון את הצורך שלה והיוזמה להחלטתה לוותר על מחצית מזכויות הבעל רק כאונסא דנפשיה ולא כאונס רגיל.

יעוין להלן בנימוקי הגר"מ עמוס שליט"א בענין הצורך שתקדם תביעה להודאה כדי שהנתבע יוכל לטעון משטה אני בך, ובמה שכתבנו אנו להעיר שבנידון דידן אין צורך שתקדם תביעה להודאה.

האם בנידון דידן שייך לבטל את ההסכם מצד טענת אונאה

הנה בגדר אונאה על דבר שאינו מקח בעין [זאת אומרת שאינו מוכר לו חפץ מסוים] כגון בשכירות פועלים וכו' הדין הוא שיכול לבטל את המקח מדין אונאה לעולם ולא בעינן שיעבור בכדי שיראה לתגר, כ"כ הרמב"ם (מכירה י"ג י"ז) וכן פסק השו"ע חו"מ סימן רכ"ז סעיף ל"ה. ובטעם הלכה זו כתב המגיד משנה שם משום שאין הדרך להראות לתגר רק דבר שהוא בעין. ואם כן בנידון דידן שאין כאן מכירת דבר מסוים, יש מקום לדון שיש ביכולת האישה לטעון טענת אונאה לעולם כיון שהיא וויתרה על סכום גדול בהרבה כדי לקבל מזומנים.

והנה בשו"ע בסימן רכ"ז ס"ט שהבאנו לעיל מבואר להדיא שאין לו טענת אונאה כאשר מדובר במחיר נמוך כל כך בכדי שאין הדעת טועה משום שיש להניח שהמוכר ידע ומחל, ויש לדון אם גם בנידון דידן שייך לדון כן. ויש להבהיר שאם קיימת טענת אונאה, הרי שאין כל הבדל בין שנתן את התשלום או לא, וכן כתב בנתיבות המשפט שיובא להלן, ונפקא מינה שאפילו אם נדון בנידון דידן את הבעל כמי שזכה בכספו (וממילא לא שייכת טענת השטאה), מ"מ עדיין שייכת כאן טענת אונאה.

כדי לברר נדון זה יש להקדים בשאלה מדוע בסימן רס"ד גבי בורח מבית האסורים יש ביכולתו לבטל את הקציצה רק מדין 'משטה אני בך' ולא מצד דין 'אונאה'.

ומצינו בזה כמה דרכים:

כתב בחידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף נו עמוד ב, וז"ל:

"ואילו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא דאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל, ויש סעד לדבר מהא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קט"ז א') טול דינר והעבירני פטור דיכול לומר משטה אני בך עבדי בך הא לאו הכי חייב ולא הויא אונאה, וליכא למימר דההיא בכדי שאין הדעת טועה קאמר דידע ומחל דהוי כמי שאמר יודע אני שיש בו אונאה שאין בו אונאה כדאיתא בפרק המוכר (ב"ב ע"ח א'), דהא ההיא דפרק הגוזל סתמא איתמר ואפילו בכדי (שאין) [ש]הדעת טועה."

המבואר מדברי הריטב"א כי לא שייכת טענת אונאה גבי מי שהיה בורח מבית האסורים משום שלפי דעתו של הריטב"א אין שייכות של דיני אונאה בשכירות פועלים – לא של פועל ולא של קבלן. הריטב"א דוחה את האפשרות לומר שאין דין אונאה במי שהיה בורח מצד שמדובר במחיר מופקע שאין הדעת טועה, משום שלא משמע בדין מי שהיה בורח מבית האסורים שמדובר דוקא במקרה שאין הדעת טועה.

לעומתו הנתיבות המשפט בסימן רס"ד סק"ח מחזיק כי הסיבה הנכונה במי שהיה בורח מבית האסורים שאין בו בטענת אונאה הוא משום שמדובר במקרה שקצבו מחיר גבוה בכדי שאין הדעת טועה, וז"ל:

"לכן נראה, דהנה לכאורה יש להקשות בהא שכתבו הפוסקים שהביא בשיטה מקובצת הטעם בטול דינר משום אונאה, הא בש"ס [ב"ק קט"ז ע"א] אמרו בהדיא משום דיכול לומר משטה. וע"כ צ"ל דודאי לית ביה משום אונאה, דהא ביותר מכדי שהדעת טועה לא שייך דין אונאה כמבואר בב"ב דף ע"ח [ע"א] גבי צמד ובקר דאמרינן מתנה יהיב ליה, ע"ש."

עקרונית לפי הריטב"א שייכת טענת אונאה אילולא היה מדובר בשכירות פועלים – שלא התחדשו בהם גדרי אונאה במי שהיה בורח מבית האוסרים, ואילו לפי הנתיבות המשפט אין שייכות לטענת אונאה כיון שידע ומחל.

הנה בנידון דידן האישה לא פירטה מהו הסכום של מחצית מזכויות הבעל, אלא רק טענה שהיא לא התכוונה לוותר על סכום כ"כ גבוה כדי לקבל רק חמישים ושנים אלף ש"ח במזומן. והנה לפי הריטב"א מלבד בשכירות פועלים, עקרונית, שייך לדון דין אונאה, ולפי הנתיבות המשפט יש לדון דין אונאה רק במקרה שהדעת טועה. והנה בשעת כתיבת שורות אלו נשלח מטעם ב"כ האישה כי נכון לשנת 2009 הזכות ב[חברת הביטוח] עומדת על כמאה ותשעים אלף ש"ח. נמצא כי מחצית מזה הוא כ-שמונים וחמישה אלף ש"ח. ויש לדון אם קבלת חמישים ושנים אלף ש"ח במזומן תמורת וויתור על סכום זה הוא בגדר אונאה.

והנה קשה מאד לאמוד אם עיסקה זו כדאית או לפחות אינו גובלת בוויתור על המגיע בשיעור אונאה. ויש מקום לומר ששווה לקבל סכום של חמישים ושנים אלף ש"ח במזומן – מאשר בתשלומים של אלף ש"ח ולוותר על סכום של כשמונים וחמישה אלף ש"ח בגיל פרישה, וזהו בגדר דבר שאין הדעת טועה בו, ולכן אין כאן טענת אונאה. אבל נראה שגם אם מדובר בסכום שהדעת טועה בו או לפחות ספק אם הדעת טועה בו כי קשה מאד לברר עובדה זו לאשורה, מ"מ לא שייך בנידון דידן טענת אונאה לפי מה שנבאר.

דהנה כלל הוא בידנו שדין אונאה חל רק על עסקאות מכר, אבל עסקה שאינה כלולה בשם 'מכר' אין היא בכלל דיני אונאה. ומכאן כתב הרמב"ם מכירה פי"ג ה"א שאין אונאה בחליפין "וכל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה, אפילו מחט בשריון או טלה בסוס, אין לו אונאה", וכן פסק השו"ע סימן רכ"ז ס"כ. ובטעם הדבר כתב הכסף משנה (שם, בשם תלמידי הרשב"א) מפני שאין אונאה אלא במכר ואילו לחליפין אין שם מכר. ומכאן יש ללמוד שאף בקניין שנעשה על דרך תמורה [שדומה למכר], אם מבחינה הלכתית אינו תחת שם 'מכר', לא התחדשו בו דיני וגדרי אונאה.

ונראה שהוא הדין בנידון דידן שאין כלל שם מכר על ההסכמה שבין הצדדים, כי במהות ההסכמה בנידון דידן לא דובר על מכר או קניין, אלא מהות ההסכמה היא רק וויתור על מחצית הזכויות עבור קבלת מזומנים. ולכן לא שייך כלל דיני וגדרי אונאה כהאי גוונא. ואף לדעת הראב"ד שם החולק וסובר שאין שורש לקביעה כי אין דיני אונאה בחליפין וראה מגיד משנה בשם הרמב"ן שהסכים לזה, מ"מ כדי להחיל דיני אונאה בעינן שתהיה להסכמת הצדדים שם של קניין, אבל בנידון דידן אין כל סממן של מכר או קניין, אלא זוהי הסכמה לוויתור תמורת קבלת דבר אחר. וראה בערוך השולחן שם סכ"א שפסק שבמקרה שאין בו אונאה מחמת שאין בו שם מכר, הדין הוא שאפילו ביותר מחצי אין בו דין אונאה. ולכן בנידון דידן הגם אם מדובר בדבר שהדעת טועה אין בו כלל גדרי ודיני אונאה.

ויש לאזכר כאן את אשר כתב בזה אב בית הדין הגר"ש פרדס שליט"א להלן. לפי דעתו יש לדמות נידון דידן למכירת כתובה בטובת הנאה, שאשה מוכנה לוותר על תשלום מלא של כתובתה ובלבד שתקבל סך מזומנים עבור כתובה כבר כעת.

והנה מכירת שטרות כולל מכירת שטר כתובה אינו בכלל טענת אונאה משום שידוע ששטרות התמעטו מדין אונאה ראה שו"ע חו"מ סימן ש"א ולכן אין להביא ראיה משם לנידון דידן. ומה עוד דכפי שכתבנו אין בידנו לאמוד אם ההסכמה לוויתור על מחצית הזכות ב[חברת הביטוח] גובלת בטענה לביטול ההסכמה מדין אונאה. אבל לפי מה שהעלינו שאין כאן בכלל עסקת מכר, אלא רק הסכמה לוויתור, הרי שאנו פטורים מדון מצד דיני אונאה לכל פרטיה.

טענת משטה אני בך במקום שעושה מצוה

ועוד יש לחלק בין האמור בסימן רכ"ז לבין האמור בסימן רס"ד לפי מה שכתב הב"י ביו"ד סימן שלו בשם הרמב"ן בדעת יש מי שסובר שהטעם שאינו נותן לו כפי מה שהתנו מפני שמצוה מוטלת על בעל המעבורת להציל חברו הנמצא בסכנה ולכן בכל דבר מצוה אפילו התנה עמו שכר הרבה אינו נותן לו אלא שכרו הראוי וכ"כ הנ"י סוף פרק מצות חליצה בשם הריטב"א וכן נראה דעת הר' יהונתן וכ"כ המרדכי בב"ק בשם הר"ר חזקיה. ולפי זה כל מקום שאין על חברו חובה להצילו חייב הנהנה לשלם לו שכרו משלם כפי שהתחייב. ומכאן שגם בנידון דידן שאין כאן כל ענין של חיוב הצלה, וממילא יש תוקף גמור למחילתה על חצי מזכויות הבעל.

כאן המקום להזכיר את שכתב הגר"י בלוי בפתחי חושן שכירות עמ' רא כתב וז"ל:

"יכול לומר משטה אני אינו אלא באונס הגוף כגון בהך דמעבורת כשבורח מבית האסורים או בסממנים, אבל באונס ממון אינו יכול לומר משטה אני כדמוכח בדין פועל שחזר בדבר האבוד שיכול להטעותו לאחר שהתחיל במלאכה עי' פרק יא אבל לא מצינו שמי שיש לו דבר האבוד יוכל לומר לאדם מן השוק שיעשה ויתן לו שכר הרבה ושוב יאמר משטה אני בך."

הרי מבואר מדבריו שרק באנוס הגוף נחשב הדבר לאונס כמבקרה של מעבורת שיש ביכולתו לטעון משטה אני בך. אבל נראה כי דבריו נסתרים ממה שנפסק בשו"ע סי' רס"ד סעי' ו בזה הלשון:

"היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים, איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים, וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו, הן, הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום."

הרי מבואר שגם באונס ממון קיימת טענת השטאה. וכן נראה גם מדברי המהרש"ך הנ"ל שגם בשאר אונסים נחשב הדבר לאונס שהצריך רק שיה אונסו ידוע וניכר הגם שאין בו אונס הגוף. אבל נראה כי הפתחי חושן בא לאפוקי רק במקרה של שוכר את הפועל כבנדון מעבורת ששכר את הפועל להעבירו את הנהר, שכידוע שכירות פועלים נקנית בדיבור ולאו כל כמיניה לטעון ששיטה בו במה שהבטיח לו שכרו, והנוגע לנידון דידן הוא שהתחדש שבשכירות פועלים הדיבור הוא כקניין ולכן לאחר קניין לא שייך לטעון השטאה כמבואר בנתיבות המשפט ס"ס רס"ד. אבל בשאר מילי כבנידון דידן שחתמו על הסכם ויתור שבא להתחייב לחברו שלא בדרך שכירות, הרי שכל עוד לא נעשה קניין שפיר היה שייך לטעון טענת השטאה אף באונס שאינו אונס הגוף. אולם כל זה צריך לומר רק לשיטות שלא קיימת חובת על בעל המעבורת, אבל לשיטת שקיימת חובת הצלה על בעל המעבורת ונתבאר להלן בסוף הנימוקים שכך שיטת הש"ך והנתיבות המשפט לדינא, הרי בלאו הכי לא שייך לומר שחובת התשלום מיוסדת מדין שכירות פועלים.

טענת משטה אני בך במקום חתימה על הסכם והצורך באישורו בפני בית הדין

ראה בנתיבות המשפט שם בסימן רס"ד שכתב שבמקום שעשה קניין או שכתב שטר – ושלא במקום שמצוה או שהיה אונס כמו במעבורת וחליצה מוטעית – לפי כל הדעות דינו כמו שנתן (ששילם) ואין ביכולתו לטעון טענת השטאה [אולם במקום מצוה או ביש אונס אין דין קניין כמו שנתן אלא בקניין או בכתב שטר לחוד יוכל לומר משטה אני בך מחמת האונס או המצוה שהייתה מוטלת על המציל ודלא כהתומים שתלה בזה מחלוקת ראשונים].

ולפי זה בנידון דידן כיון שהאישה חתמה על הוויתור על מחצית מזכויות הבעל ללא כל אונס, יש לדון זאת כמו קניין או שכתב שטר דלכל השיטות דינו כמו שנתן מעות. ראה פתחי תשובה חו"מ סימן של"ג סק"ב שכתב שאם כתבו וחתמו דזהו נדון כמו קניין, וראה עוד פתחי תשובה חו"מ סימן י"ד סקי"ט שכתב שבמקום שנהגו לחתום כדי לקיים את הדבר החתימה נדונה כמו קניין מצד סיטומתא. וכך נקטו למעשה בפסקי דין רבניים (ראו בכרך ד' (עמ' 198) בו כתבו הרבנים הגאונים רבי הדס, רבי י. ש. אלישיב ורבי ב. ז'ולטי זצ"ל) וז"ל:

"ויש להוסיף על האמור, הואיל ולפי הנהוג בין הסוחרים המתחייב לחברו וחתם על ההתחייבות, הרי זה מחייב אותו למלאות אחרי הדברים הכתובים בכתב שחתם עליו, א"כ בזה שחתם עצמו על התחייבות כמוהו כקניין ומועיל מדין סיטומתא, כי גם בהתחייבות מהני קניין סיטומתא ע' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א ובנתיבות שם ובדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו [...]ולפי"ז יש לראות בהתחייבות הזאת כהתחייבות בקניין."

כך גם נקטו בפסקי דין רבניים חלק ט (עמוד 228 בפסק דינם של הרבנים הגאונים רבי ש. טנא רבי י. נשר ורבי א. הורביץ זצ"ל), וכן בפד"ר (כרך י"ח עמ' 91) מאת הגר"נ בן שמעון שליט"א וכך נקט הגרא"י ולדינברג בציץ אליעזר (טז, נג) בעניין בעל שביקש לבטל את הסכם הגירושין מהסיבה שלא נכתב בו לשון קניין או התחייבות הנדרשים על פי דיני הקניינים.

אולם לפי דרישת חוק יחסי ממון, בדרך כלל, שינוי של הסכם גירושין דורש שינוי בכתב וכן אישור של ערכאה משפטית, כלשון החוק ליחסי ממון סעיף 2 (א):

"הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

לעניין זה, הסכם גירושין דינו כהסכם ממון כלשון החוק שם (ד):

"הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה."

והיה מקום לדון לכשרות ותוקף הסכם מבחינה הלכתית רק על סמך חתימת הצדדים כמבואר בדברי הפוסקים ובפד"ר הנ"ל. אולם מצינו בנימוקי בית הדין הגדול (תיק מס' 1־28־5037 משנת תשס"ו מאת הרבנים הגאונים רבי ש. דיכובסקי, רבי א. שרמן, ורבי ח. איזירר), שנדרשו לשאלה כעין נידון דידן לתוקפו של הסכם שנחתם ע"י הצדדים וטרם קיבל את אישורו של בית הדין. הנחת היסוד של דייני ההרכב הייתה כי הוראת החוק בענין זה מחייבת היא גם מבחינה הלכתית. והגר"א שרמן הסביר את הדברים בזה הלשון:

"לאחר עיון נוסף, הגעתי למסקנה, שהקובע לגבי אישור הסכם גרושין בין בני זוג, הוא רגע ההופעה בבית המשפט. כל אחד מן הצדדים יודע שחתימתו אינה מחייבת, כל עוד לא בא אישור משפטי לכך. על כן, גם גמירות דעתו שהייתה בעבר, היא גמירות דעת שאינה סופית, כי הוא יודע שכל עוד לא הגיע האישור המיוחל, אין ערך לחתימה. כל זאת באופן עקרוני, ועדיין הדבר צריך עיון."

המבואר כי לאחר שנחקק החוק, הגמירות דעת של הצדדים לחתימתם על ההסכם אינה שלימה עד אשר ערכאה שיפוטית תאשר זאת [חרף זאת מצאו דייני בית הדין הגדול את הדרך לקיים את הסכמת הצדדים עיי"ש ואכמ"ל].

אכן בסוף נימוקי אב"ד הגר"ש פרדס שליט"א מסיק כי בנידון דידן בין לפי ההלכה ובין לפי החוק יש תוקף להסכם. והריני לחזק מסקנה זו בשימת לב דגש לפרטים הבאים:

א.  כפי שיתבאר בנימוקים שם, אם הצדדים התנהגו בצורה מסוימת במשך זמן מכח הסכמות אפילו בעל פה, הרי שמכח זה לבד יש להכריע כי להסכמות אלו יש תוקף משפטי כאילו נעשו ואושרו בפני ערכאה שיפוטית. בנידון דידן האישה לקחה סך של חמישים ושנים אלף ש"ח מאת הגרוש. לא רק החתימה על קבלת הסך אלא החזקת הכסף וההנאה ממנו במשך שנים מעידה כאלף עדים על הנהגה של גמירות דעת מצד האישה להסכם, וכנגד זה על האישה לקיים את חלקה בהסכם החתום על ידה באופן מיידי. מובהר עוד כי אילו הייתה דעתה של האישה להשטות בבעלה, היה עליה ליזום תביעה נגדית לביטול ההסכם המתוקן, ובכלל זה, היה מצופה ממנה להחזיר את המזומנים אשר לקחה כדי להראות שדעתה היה לקיים רק את ההסכם הראשון. נמצא איפוא כי במצב הנוכחי, נוח היה לאשה לקחת את המזומנים מאת הגרוש, משום שהייתה לה גמירות דעת לקיים את ההסכם המתוקן, ואין בכוחה לבוא כעת ולבטל את ההסכם המתוקן.

ב.   בהסכם המתוקן נכתב:

"על פי הסכמת הצדדים מסכימים הם כי יינתן תוקף של פסק דין להסכם המצ"ב בלא צורך בקביעת מועד דיון מיוחד לשם כך ובלא צורך בהתייצבות מצידם."

הרי מפורש כי הצדדים וויתרו על הצורך להתייצב בפני ערכאה שיפוטית – עובדה לכשל עצמה המעידה על גמירות הדעת הגמורה להסכמות הצדדים. זאת ועוד, יש לראות בוויתור להתייצב כמסירת יפוי כח למי מהצדדים או לבאי כוחם להתייצבות בפני ערכאה משפטית. לפיכך יש לראות בהתייצובתו של הגרוש בפני בית הדין לאישור ההסכם, כמוה, כהתייצבות של האישה בפני בית הדין.

ויתור ומחילה על דבר שלא בא לעולם

בשולי הנימוקים היה מקום לדון בעצם תוקף של הוויתור של האישה על מחצית מזכויות הגרוש מצד שהוה ליה מחילה על דבר שלא בא לעולם, כמבואר בדברי הרמ"א בסימן ר"ט, וה"ט כי הזכויות של הבעל מצטברות בכל שנה מחדש א"כ הוא דבר שלא בא לעולם. אבל המנהג לדון וויתור על זכויות כדבר שהוא בר תוקף ודבר זה מיוסד על דעת רבים מן הפוסקים, שסיטומתא מהניא גם להקנות דבר שלא בא לעולם, ובכללם, בנתיה"מ (סי' ר"א ס"ק א'), ובשו"ת חת"ס (סי' ס"ו), ובמשפט שלום להמהרש"ם (סי' ר"א), שהביא שכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל י"ב סי' ב', וגם בתשו' רש"ל (סי' ל"ו) כתב דמהני, וכן משמע בתשובות המבי"ט (ח"ב סי' קנ"ג), וכ"ד המהרשד"ם (סי' ש"פ), וכ"ד המקור חיים (סי' ת"ג), וכ"כ בשואל ומשיב (ח"ב סי' ל"ט), ובדברי חיים (חו"מ סי' כ"ח), ובשו"ת שם ארי' (ח"מ סי' ל'), כתב בפשיטות, דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדשלב"ל, ובפד"ר (ח"ה עמ' 258, ואילך) האריכו בדבר, ואכמ"ל יותר. ואמנם עיין באריכות למה שכתב מרן הגרע"י זצ"ל ביביע אומר (ח"ו חו"מ סי' ו' אות ו), שהביא רבים דלא סבירא ליה הכי, אבל במקום שכך הוא גם דינא דמלכותא, לכו"ע מהני אף בדבר שלא בא לעולם, וכך הוא בנידון דידן ולכן יש לראות בהסכם שבנידון דידן כהסכם בר תוקף לכל צד וענין ובפרט שהגרוש תפוס כעת בממונו.

לאור האמור יש לקבוע כי ההסכם המתוקן שבין הצדדים הוא בר תוקף הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית.

מסקנות:

א.  חתימת הנתבעת על הוויתור למחצית מזכויות הפנסיוניות של התובע היא בת תוקף לכל צד וענין.

ב.   בית הדין מורה על הסרת העיקולים מהזכויות הפנסיוניות ב'[חברת הביטוח]' של הבעל.

הרב חיים ו' וידאל

הנושאים ההלכתיים העולים לדיון

שני נושאים עלו בטענות הנתבעת וב"כ. טענה אחת שהנתבעת הייתה במצב נפשי קשה ומשום כך הסכמותיה לוותר על סכומי כסף גדולים לא נעשתה מתוך שיקול דעת והיגיון. טענה זו נטענה ע"י הנתבעת בעצמה בדיון הראשון כאשר לא הייתה מיוצגת. טענה נוספת נטענה ע"י ב"כ הנתבעת בדיון השני והיא טענת "משטה אני בך". לדבריו, הנתבעת שיטתה בתובע בהסכם המתוקן כדי להוציא ממנו את סך הכתובה בבת אחת ולא ב־חמישים ושניים תשלומים, אולם לא הייתה כוונתה לוותר על זכותה באיזון הנכסים ובקופת גמל של "[חברת הביטוח]" הרשומה על שם התובע ואשר לפי הסכם הגירושין המקורי מחצית ממנה שייכים לאשה. וסגנונו של ב"כ הנתבעת כי היא עשתה לתובע "תרגיל."

נראה כי טענת "משטה אני בך" או "תרגיל" שנטענה ע"י ב"כ סותרת את טענת הנתבעת בעצמה שהדבר נעשה בחוסר שיקול הדעת ומחמת לחץ ודחק. ודי בכך כדי לדחותה על הסף. הטענה של השטאה "נולדה" רק בדיון השני עם כניסתו של ב"כ הנתבעת. בדיון הראשון טענה הנתבעת רק את טענתה הראשונית כי הסכמתה וויתורה לא נעשו בשיקול דעת עקב לחצה הכלכלי. נמצא כי טענת השטאה אינה מתקבלת, אולם על אף זאת נעסוק בטענה זו שבכל מקרה אינה שייכת במקרה דנן והייתה נדחית גם אם הייתה נטענת ע"י הנתבעת מלכתחילה.

טענת "משטה אני בך" והתנאים לקבלתה

בשו"ע חו"מ (סי' רס"ד סעי' ז) נפסק:

"וכן מי שברח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו, וא"ל, העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה, בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה."

משטה כשנותן המעות מייד

מקרה דנן נחשב שכבר שילם המתחייב ואין שייכת בו בשל כך טענת השטאה וכדלהלן.

בבית יוסף שם כתב:

"כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ור"מ דהא דאין לו אלא שכרו דוקא בשלא הקדים לו אבל אם הקדים לו אינו יכול להוציא מידו וכ"כ המרדכי בפרק החולץ (יבמות סי' כה). מי שיש לו סמנים והעלה בדמיהם הרבה וכן רופא שהעלה בשכרו הרבה עיין בטור יורה דעה סימן של"ו ובנימוקי יוסף פרק מצות חליצה (יבמות לד:)."

מקור הדברים כאמור הוא בתשובת הרשב"א שכתב בתו"ד בזה הלשון:

"ראובן שמת ללא בנים [...] ואין היבמה רוצה בו מפני שהוא נשוי [...] כיון שאינו הגון לה ועוד שהוא נשוי ויכניס קטטה בתוך ביתו [...] נכון וראוי להתחכם לו ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך, ולאחר שיחלוץ אינה חייבת לו כלום [...] מצי אמר ליה משטה אני בך [...] אבל אם הקדימה ונתנה לו, אין השטאה אחר נתינה, והא דקתני בברייתא טול דינר והעבירני, לאו למימרא שנטל קודם שהעבירו, אלא טול לאחר שתעבירני קאמר. וקרוב בעיני שכל שחלץ קודם שנטל מעות שאין מוציא מיד האישה ואפילו חייבה עצמה לו בשטר ואפילו בקניין [...]"

ובשו"ע שם (סעי' ח') פסק כהרשב"א והמרדכי בזה הלשון:

"במה דברים אמורים, בשלא נתן לו. אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציאה מידו."

ובביאור הגר"א (סקי"ח) כתב: "בד"א כו', דטעמא משום משטה ול"ש כה"ג ועסי' פ"א סכ"ו."

כלומר טענת השטאה לא תתקבל כאשר המתחייב כבר פרע את חובו.

ובבית יוסף חו"מ (סי' פ"א אות ל"ד) כתב:

"גם אלה דברי בעל התרומות שער מ"ב (ח"ו סי' א – ב) [...] וכתוב עוד שם כסברת העיטור ודכוותה האומר לחברו מנה לך בידי והילך מהם חמשים ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך לענין החמשים שעדיין לא נתן אבל מה שנתן נתון."

במקרה דנן הרי קופת הגמל "[חברת הביטוח]" רשומה על שם התובע והיא בחזקתו וברשותו. ואם כן כאשר הנתבעת וויתרה ומחלה על זכותה בקופה זו אינה יכולה לטעון "משטה אני בך" שהרי הכסף אינו בידה אלא בידי התובע ובכהאי גוונא לא מקבלים טענת משטה כי אדם אינו משטה כאשר הממון כבר בידי חברו, וכעין הדינר בדין המעבורת.

משטה כאשר הממון בידו של המקבל משכבר

אולם היה מקום לטעון כי שונה מקרה דנן מדין מעבורת, משום שבנתן דינר לבעל המעבורת או אם נתנה היבמה סכום כסף ליבם קודם לחליצה כדי שיחלוץ לה הרי עשתה מעשה חיובי בנתינת הדינר ואולי רק בכהאי גוונא לא אמרינן משטה, אולם אם הממון שוויתרה כמקרה דנן נמצא כבר בידי התובע ולא עשתה כעת כל מעשה חיובי ואקטיבי, אולי בכהאי גוונא אמרינן טענת משטה.

נראה להוכיח כי גם במקרים שכאלה אין דין משטה וכדלהלן.

בדרכי משה שם (אות י) כתב על דברי הב"י וז"ל:

"ודלא כהמרדכי דסבירא ליה אף הנ' שנתן צריך להחזיר, ועיין לעיל סימן ל"ב נתבארו דינים אלו בארוכה."

ובהגהות דרישה ופרישה (שם סק"ג) כתב:

"נראה דטעות סופר הוא וצ"ל ודלא כהראב"ד [...] אבל במרדכי לא מצאתי כלל מזה ואדרבה משמע איפכא בפרק זה בורר (סי' תשא) שכתב דאינו יכול לומר משטה כי אם אדבור ולא אמעשה שעשה עיי"ש. ואין לך מעשה גדול מזה שכבר נתן לו חמשים זהובים. ודע שגם הראב"ד לא כתב כן להדיא אלא שהבית יוסף כתב בסימן לב מס"ה שמדברי הראב"ד נראה לו כן. ולענ"ד נראה דלא עלה על דעת הראב"ד [...] וכן נראה לי להוכיח ממה שכתב רבינו בסימן זה סעי' ז שלו הודה תופס ועומד בממון של המודה תו לא מצי למימר משטה הייתי בך ואין לך תפיסה גדולה מזה שמודה וכבר נתן לו בשעת הודאתו [...]"

מבואר להדיא שגם אם היה תפוס בממונו של המתחייב קודם לכן, נחשב כשילם ופרע לו ואין שייכת כאן טענת השטאה וכפי שנוסיף ונרחיב וכדלהלן.

בשו"ע חו"מ (סי' פ"א סעי' כו