הרשם לקבלת עדכונים
מצור ביירות לאור ההלכה
א. האיסור במנין המצוות
הרמב"ן בהשגותיו על סהמ"צ לרמב"ם (עשין מצ' ה') כ' וז"ל: "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבים בעת מלחמה ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו, ולא יתחזקו לקראתנו, שנאמר: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה. ודרשו בספרי: הקיפוה משלש רוחותיה - ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו, ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמות רשות, וכן כתב הרב בחיבורו הגדול בהל' מלכים ומלחמותיהם".
וזה לשון הרמב"ם שמציינו הרמב"ן (פ"ו הל' ז) "כשצרים על עיר לתפסה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלש רוחותיה. ומניחים מקום לברוח לכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנ' ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה. מפי השמועה למדו שכך ציווהו". השגת הרמב"ן היא איפוא למה השמיטה הרמב"ם במנין המצוות, בעוד שלהלכה הביאה, ובמגילת אסתר שם כ' לתרץ: "לפי שזהו חלק ממצות מלחמת רשות... וכבר נתבאר בשורש י"א שאין למנות החלקים".
ב. האיסור במלחמת רשות ובמלחמת מצוה?
בס' החנוך (מצ' תקכ"ז) אחר שציין שהמצוה לקרא לשלום כשבאים למלחמה היא "בכל מקום", כלומר - בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא "כגון ז' עממים ועמלק", וזה כפי שכ' הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים ה"א), כ' עוד שאם לא השלימו יש חילוק כשכובשים המקום בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, ומוסיף: "וכן מניחים רוח אחת בעיר מצור, במלחמת רשות שיברחו משם כדאיתא בספרי".
ובמנ"ח התקשה עליו שם בתרתי: "ומבואר כאן בר"מ דכשצרים על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחותיה רק מג' רוחות והר"מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, כיון דילפינן ממלחמת מדין מנ"ל לחלק, ובפרט - מלחמת מדין היה עפ"י ציווי השי"ת הו"ל ג"כ מלחמת מצוה, אף שהחיה מהם הטף ונשים, גזה"כ היה. עכ"פ מנלן לחלק בין מלחמת מצוה לרשות. על כן סתם הר"מ. והרהמ"ח חילק דדבר זה הוא במלחמת הרשות, ובמלחמת מצוה מקיפים מכל צד, ולא ידעתי מנ"ל זה וצ"ע".
השגת המנ"ח היא הן מסתימת לשון הספרי, והן - וביותר, שהרי מקור הלימוד הוא מלחמת מדין שהיתה עפ"י ה', א"כ הרי היא מלחמת מצוה, ומסתימת לשון הרמב"ם הוא למד, שבאמת אינו מחלק וסובר שדין זה הוא בכל מלחמה כולל מלחמת מצוה.
ולפ"ז יש להעיר כזאת גם על הרמב"ן, שסיים כנ"ל: " וכן כתב הרמב"ם בחיבורו הגדול". והרי הרמב"ם לא כןכתב כפי שנוקט הרמב"ן שזה דין במלחמת רשות. ואילו הרמב"ם סתם ולא חילק. וכן המג"א כנ"ל לא הרגיש שאין דעת הרמב"ם בס' היד עולה בקנה אחד עם דעת הרמב"ן.
ג. מצוות קריאת לשלום וחובת הנחת רוח רביעית במלחמת שבעת עממין
בענין החיוב לקרא לשלום שכ' הרמב"ם ובעקבותיו בעל החינוך כנ"ל, שהיא גם במלחמת מצוה, שהיא מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק. (וכ"נ גם מהרמב"ם שכולל מלחמות אלה, עיי"ש הל' ד'). הראב"ד (וכן רש"י בפי' עה"ת) חולק על זה וסובר שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן, אבל לאחר מכן אין מקבלים אותם. זאת בניגוד למה שכ' הרמב"ם בענין הגבעונים שהערימו לומר שבאו מארץ רחוקה לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ואילו לדעת הראב"ד, מכיון שלא נענו על מה ששלח להם טרם שעברו את הירדן, שוב באמת לא היו מקבלים אותם ולא טעו בדבר.
ובכ"מ שם כ' בדעת הרמב"ם: "דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלחו להם. אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ אין מקבלין אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ". נראה דס"ל להכ"מ שגם לרמב"ם לא היתה קריאה נוספת לשלום משעברו את הירדן, אלא שההיענות לקריאה מצד ז' האומות היתה מתקבלת גם לאחר שעברו את הירדן וכמו שכ' "דאין טעם למה ימנעו מלקבלם". אך לשון הרמב"ם שכ': "ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום" משמעותו היא שלא הסתפק יהושע בזה ששלח להם טרם שעברו את הירדן, אלא הוסיף לקרא לשלום לכל עיר שקרב אליה, נוסף "על ששלח להם בכלל". ובזה לא מספיקה תשובת הכ"מ, שאם כן לשם מה היתה השליחות הראשונה, מאחר שממילא היה עומד לקרא לשלום לכל עיר בנפרד.
מזה נראה שההבדל הוא בענין הנחת רוח רביעית מבלי מצור לשם מתן אפשרות לברוח. שהרי בז' עממים נאמר לא תחיה כל נשמה, ולזאת לא יתכן להניח להם רוח רביעית כדי שיברחו משחל עליהם דין זה. וזהו תוכן שתי הקריאות לשלום לפי הרמב"ם. כי טרם שעברו את הירדן היה נוסח הכתב הראשון ששלח להם יהושע "מי שרוצה לברוח יברח" שעל ידי שעוזב את המקום באותה שעה, הרי זו ככניעה מליאה, ולא חל בהם כלל הדין של לא תחיה וכו', ואילו משעברו את הירדן לא ניתנה להם שוב דרך בריחה אלא רק להיענות לקריאה לשלום, והיא המפורטת בהל' א' של הרמב"ם שם: "אם השלימו וקבלו עליהם ז' מצוות בני נח אין הורגין מהם נשמה, והרי הן למס", כי רק עי"ז הם ניצולים מהחיוב של לא תחיה וכו' ובריחה לא תצילם מדין זה כמש"כ הרמב"ם (שם הל' ד'): "וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנ' לא תחיה כל נשמה (וכבר אבד זכרם)".
כן נראה הדבר מוכרח בשיטת הרמב"ם. ומכאן הבסיס למה שהבין הרמב"ן (וכן החינוך) שדעת הרמב"ם שהדין להניח רוח רביעית פתוחה אינו קיים כלפי שבעה עממים, שמשלא נענו לקריאה שהופנתה אליהם טרם שעברו ישראל את הירדן, והעיר שלהם באה במצור, הדרך היחידה העומדת בפניהם (פרט למלחמה) היא לקבל עליהם השעבוד וקבלת המצוות שב"נ חייבים בהם, שבזה יצאו מכלל ז' עממים והפכו לגדר של בני ברית, וכמש"כ שם: "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצוות". כי עי"ז חל עליהם דין גר תושב, כפי שנתבארו דיניו להלן שם ברמב"ם (פ"ח וט' מהל' אלו), וזה שלא כפי שנקט המנ"ח מסתימת לשון הרמב"ם שדין הנחת רוח רביעית במצור, היא גם במלחמת ז' עממים. ומ"מ סתימת לשון הרמב"ם עדיין צריכה ביאור, כן אכתי קיימת תמיהת המנ"ח שתמה על הרמב"ן והחינוך מנין להם החילוק בענין הנחת רוח רביעית בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, שהרי מלחמת מדין שממנה המקור לדין זה היתה גם היא מלחמת מצוה - עפ"י ה'.
ד. מלחמת מדין לעומת מלחמות מצוה שנצטוו בהם לדורות
אך אין להוסיף ולשאול למה לא מנה הרמב"ם בין מלחמות מצוה, גם זו של מלחמת מדין, שכבר השרישנו הרמב"ם בסהמ"צ (שורש ג') שאין למנות במנין המצוות אלא מצוה הנוהגת לדורות. ע"כ לא היה מקום למנותה בין סוגי מלחמות מצוה, כי זו לא היתה אלא מצוה לשעה ולא כן מצות החרמת ז' עממים, כפי שכ' בזה (עשין קפ"ז) שהריגת ז' עממין למרות שכבר אבד זכרם תיחשב מצוה הנוהגת לדורות: "כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע, לא יאמר בו אינו נוהג לדורות. אבל הוא נוהג בכל דור שימצא אפשרות הדבר ההוא".
וכיו"ב כ' שם באשר למלחמת עמלק: "כי יאבד יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח אותנו באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק, זה לא יאמר (שאינו נוהג לדורות) אבל נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק". ובזה יתורץ גם מה שלא מנה הרמב"ם בתור מלחמת מצוה (וכן במנין המצוות) מצות כיבוש ארץ ישראל. שלא מנה מן המצוה אלא: "שציונו להרוג שבעה עממים שישבו בארץ כנען ולאבדם" וכן בהל' מלכים בפורטו מה הן מלחמות מצוה כ' רק: "זו מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ואילו את עצם כיבוש הארץ גם כשהיא מיושבת ע"י עמים אחרים כגון הפלישתים, לא פרט שם, וזה הרי ודאי אין לומר שלא היתה לדעתו כלל מצות כיבוש הארץ בימי יהושע רק מצד השמדת שבע עממים, שהרי בריש הל' תרומות הביא ההלכה שסוריה לא נתקדשה אלא תורת כיבוש יחיד עליה: "מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר מז' עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר" ואם לא היתה קיימת מצות כיבוש כל א"י לגבולותיה, גם אם מיושבים ע"י עמים אחרים, כי אז לא מובן משום מה תלויה קדושת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ בהשמדת הז' עממים שהשמדתם אינה תלויה כלל בא"י בדוקא. וכמו שהבאנו לעיל מהרמב"ם בס' היד, וכ"ה בסהמ"צ: "ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש יתר" ע"כ. הרי כל עיקר מה שנאמר בספרי לגבי סוריא פלטרין שלך לא כבשת נאמר באשר ליבוסי שבירושלים. והרי בזה אמרו (בפרקי דר"א ל"ו ומובא ברש"י שם, שמואל ב', ה ו) שהיה מזרע אבימלך שאאע"ה נשבע לו שלא ישקר לנינו ולנכדו, והיינו מזרע פלישתים. (ולא הזכיר הרמב"ם אלא את הז' עממים משום שהם היו אדוקים ביותר בע"ז, ועיי"ש לשון הספרי).
ומוכרח לומר שגם לרמב"ם עיקר העיכוב בקידוש סוריא הוא מפני שלא נכבשה כל א"י לגבולותיה. ואם אין מצוה כזו לכבוש הארץ, איך ולמה תעכב בקידוש ארצות שמחוץ לא"י. ע"כ גם לרמב"ם היתה מצוה בימי יהושע, וגם אח"כ כל ימי הבית הראשון המצוה היתה קיימת, וזהו משאה"כ "עלה רש". אולם לא היתה המצוה קיימת לדורות, רק בימי הבית הראשון היינו מצוה חד פעמית. ואילו בבית שני ששם אמרו הרבה כרכים כבשום עו"מ ולא כבשום עו"ב (חגיגה ג', ב וש"נ) הרי שלא היתה קיימת אז.
נמצא שלא היתה זו מצוה הקיימת לדורות, על כן לא מנאה במנין המצוות ולא בפירוט מלחמות שהן מצוה, וכמו מלחמת מדין, וכנ"ל.
ה. המשך חכמה בביאור מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
ב"משך חכמה" (פר' מטות עה"פ ויצבאו על מדין) כ' לבאר מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ולתרץ הרמב"ם מהשגת הרמב"ן בהשמטתו את המצוה להניח רוח רביעית, וז"ל:
"... וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש שלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה שאם יקיפו אותם מכל צד, ובהתייאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל... לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק ויברחו, וא"כ אין זה שייך למצוה".
נוקט איפוא המשך חכמה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בטעם הצורך להניח רוח רביעית, וזה כפי שכבר נגע בזה והסביר הדבר הרמב"ן עצמו שכתב שני נימוקים אלה. אלא, שהרמב"ן נוקט שעיקר הנימוק הוא הראשון "כי נלמוד להתנהג בחמלה". שמשום כך הוא מצוה ולא רק מתכסיסי המלחמה כי אז "אין זה שייך למצוה", כי הדבר תלוי בתנאי המצב ובהערכת שרי הצבא. וזה לשון הרמב"ן באשר לנימוק השני "ובו עוד תיקון", ולשון זו אכן מוכיחה בעליל שאין הרמב"ן רואה בזה עיקר הטעם אלא שהוא נימוק נוסף המושג בדרך אגב, ואשר על כן רואה זאת הרמב"ן כמצוה מחייבת, ומכאן השגתו על הרמב"ם, ומסתמך על לשון הכתוב "כאשר ציוה ה'" שמשמעותו שזו מצוה ולא רק עצה טובה שיכולה גם להשתנות בהתאם לנסיבות.
ואילו לדעת הרמב"ם הטעם השני הוא עיקר ולא היה זה אלא מעין הדרכה. ומה שהביאה הרמב"ם בהלכותיו אין כוונתו אלא לומר שבכל מלחמה יש לזכור את החישוב הזה ג"כ לבחון שמא יש להשתמש בו גם באותה שעה.
ו. הכרעת המשך חכמה כשיטת הרמב"ם
עוד כ' שם המשך חכמה שנראה יותר כשיטת הרמב"ם:
"ולענ"ד נראה כהרמב"ם שבזה א"ש בספרי "וימסרו מאלפי ישראל" מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא וכו'. ואח"כ איתא ויצבאו על מדין - הקיפוה מד' רוחותיה, פירוש דלטעמיה אזיל דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסי"נ, ולכן לא חששו לשום תחבולות מלחמה נמוסית. ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. פירוש דלטעמיה אזיל דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, וא"כ לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה. וראיתי בסהמ"צ לרמב"ן שהגירסא היה לפניו תן להם רוח רביעית, לכן דריש זה למצוה. אבל גרסתנו - "נתן", מרווח יותר".
[נראה כוונתו דלר' נתן לא החזיקו עצמם כצדיקים אעפ"י שבאמת היו צדיקים, שמשו"כ מסרום אחרים שהכירו בהם כמתאימים לתפקיד הדורש צדיקים בדוקא, והם מתוך ענותם ראו לנכון למעט הסכנה כמה שאפשר כדין שאל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה, ע"כ השאירו בכוונה רוח רביעית למעט הסכנה שיברחו על נפשם ולא ילחמו בחרף נפש].
ונראה מהמשך חכמה שאימץ את הגירסא בדברי ת"ק שהקיפוה מד' רוחותיה, בניגוד למה שהובא בלשון הרמב"ן - "הקיפוה משלש רוחותיה". שסובר שהגירסא הנכונה היא בת"ק שהקיפוה מארבע רוחותיה וזוהי שהיתה לפני הרמב"ם. כי כך מובנת יפה מחלוקת ת"ק עם ר"נ, שלת"ק הקיפוה מסביב ולא נתנו להם דרך בריחה. ואילו לר"נ השאירו רוח אחת פתוחה, ולכן גם גריס בדברי ר"נ "ונתן" במקום "תן" שלפי הרמב"ן, ורצה לומר שלשתי הדעות אין מתפרש שהציווי האלקי היה במפורש איך יעשו את המצור, ולא נחלקו אלא כיצד בוצע הצו האלקי לנקום במדין. וכל אחד מהחולקים לטעמו אזיל וכנ"ל.
וע"כ, אעפ"י שנחלקו ת"ק עם ר"נ איך היה במלחמה במדין, ס"ל הרמב"ם שלדורות יש לנהוג כדעת ר"נ, כי מיהו זה שיכול להעיד על עצמו שצדיק הוא. ונכון יהיה לדורות לנקוט למעשה כר"נ, כדי למעט הסכנה. (ומיושב למה פסק הרמב"ם כר"נ לעומת ת"ק, כי למעט בסכנה ודאי עדיף).
אולם אין המשך חכמה מתקן הגירסא ברמב"ן שהרמב"ן ודאי גורס כפי שזה לפנינו בדבריו שגם לת"ק הקיפוה רק מג' רוחות. ומחלוקתם היא בזה, דלדעת ת"ק נעשה הדבר מהכרעת אנשי המלחמה בעצמם מבלי שהיה ציווי מפורש על זה. ואילו לר"נ היה ע"ז ציווי מפורש. וע"כ גורס הרמב"ן בדברי ר"נ - תן להם - כלומר שכך היה הציווי. ונוקט הרמב"ן שכך היא ההלכה כי כך מדויק יותר לשון הכתוב "ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה'". בפרט שגם לת"ק הרי ג"כ מוגדרת התנהגותם שכיונו לאמת והראוי כפי שמעיד הכתוב "כאשר ציוה ה'".
ז. השגות הגר"ש גורן על המשך חכמה ויישובן
הגר"ש גורן שליט"א ("הצופה" עש"ק פ' עקב, י"ז מנ"א תשמ"ב - שו"ת משיב מלחמה ח"ג, שער ה) דן בענין המצור שהוטל ע"י צה"ל על ביירות במבצע של"ג, על המחבלים שהתבצרו שם, אם היה חיוב תורה להניח לרוח אחת פתוחה כדי לתת למחבלים אפשרות לצאת משם. (באשר לאזרחים, לא היה שום ס"ד למנע מהם אפשרות יציאה, ולא נתעוררו ספיקות אלא באשר למחבלים מאנשי אש"ף). והביא שם את דברי המשך חכמה שהו"ל בביאור המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן ודחה דבריו בשתי ידים. ונפרוט בזה טענותיו:
א. שאי אפשר לומר שנחלקו בנימוק של הצורך להניח רוח אחת פתוחה, שכן הרמב"ן עצמו הרי הביא את שני הנימוקים גם יחד.
ב. שלשון הרמב"ם בס' היד נראה שאינו רק בגדר עצה טובה אלא שהוא הלכה פסוקה שאין לזוז ממנה.
ג. שלהלכה לא נקטינן כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואיך יחדש הרמב"ם הלכה עפ"י מתן נימוק וטעם לכתוב.
ד. המשך חכמה בונה דבריו בדעת הרמב"ם עפי"מ שגורס בספרי בדעת ת"ק דר"נ שהקיפוה מארבע רוחות. וכ' בזה שאם כי גירסא זו אמנם נמצאת באיזה מהספרים אולם גירסא "מוטעת" היא. וברמב"ן הרי הגירסא גם בת"ק שהקיפו משלש רוחות. ולא נחלקו בזה כלל. ועפ"י כל הנ"ל מסיים: "ויש לתמוה על המשך חכמה שלא שת לבו לגירסת הרמב"ן בדברי ת"ק בספרי ובנה מגדל הפורח באויר".
אף על עיקר דברי הרמב"ן שסובר שהמצוה להניח רוח רביעית אינה אלא במלחמת רשות (וכן כאמור, הדברים מפורשים כן גם בס' החינוך) תמה התמיה, וכפי שהבאנו לעיל כבר עמד המנ"ח עליה, שמלחמת מדין שהיא המקור לכל ההלכה הזאת הרי היתה מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות, ואיך נחלק אנן לומר שאין לומדים משם רק לענין מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה. כן מסתימת הרמב"ם נראה שאינו מחלק בזה בין מצוה לרשות.
ועפי"ז מסיק שההלכה היא כפי שמשתמע מהרמב"ם בהלכותיו שיש חיוב להניח רוח רביעית פתוחה בכל מלחמה, כולל גם מלחמת מצוה. וכ' שודאי גם הרמב"ן סובר כן, אלא שהרמב"ן מגדיר "כל מלחמה ומצור שמחוץ לגבולות א"י כמלחמת רשות". ומכאן המסקנא הלכה למעשה שבמצור ביירות על המחבלים היו חייבים מכוח הדין להניח להם דרך נסיגה. עכת"ד.
ח. תשובות להשגות הגר"ש גורן
ואני במגילת ספר (פורסם אח"כ ב"הצופה". ער"ה תשמ"ג, יחד עם דברי תגובתו של הגר"ש גורן על דברי) השבתי על דבריו והשגותיו כדלהלן: על הטענה שהרמב"ן עצמו מביא גם הנימוק שזה אינו אלא מתכסיסי המלחמה, אעפי"כ ס"ל שזה מחייב, וזה מפני שאין דורשים טעמא דקרא ללמוד מזה שינוי בהלכה. ע"ז יש להשיב: שאם אמנם הזכיר ברמב"ן גם הא שיש בזה משום תכסיסי המלחמה, אך לא ראה בזה עיקר הטעם, וכלשונו בזה "ובו עוד תיקון", והיינו מפני שלשון הכתוב "כאשר ציוה ה'" מורה בבירור שזהו ציווי, אלא שבעצם יש בזה גם תועלת ותיקון. וכן אין לזה שייכות למחלוקת דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא, שהרי הכתוב עצמו סתום הוא, ולא נאמר מהו הדבר שציוה, ואין זה אלא שכך נמסר "מפי השמועה", וכלשון הרמב"ם, ובזה לא נחלקו כלל ר"ש ורבנן, בפרט שהרי יתכן שמפי השמועה נמסר גם הטעם של הציווי, או שנמסר להכרעתם מסברא. ואשר טוען שגירסא מוטעת נזדמנה לו, ומסתמך על מה שלפנינו הגירסא ברמב"ן. כן מקשה על ה'לשיטתיה' שעושה לפי גירסתו ("המוטעת") שמתרגום יונתן ב"ע נראה שלמרות שמפרש שצדיקים היו ומסרו נפשם מרצון למלחמה, ומ"מ נוקט שהקיפו רק משלש רוחות. על זה יש לענות שכידוע אין בידינו להכריע נכונות גירסא עפי"מ שנמצא בספר זה או אחר. שהרי פעמים אין ספור נחלקו רבותינו הראשונים באימות גירסא זו או אחרת. וכפי שהעלינו בביאור דברי המשך חכמה מסתבר שהניח שאכן גירסאות שונות היו לפני הרמב"ם והרמב"ן בזה.
זאת ועוד, שאין דברי המשך חכמה תלויים בעיקרם בגירסא זו או אחרת, אלא בהבדל שבין הרמב"ם והרמב"ן בטעם ההלכה אם היא מצוה מחייבת או שאינה אלא הוראה בתור תכסיס המלחמה, שבזה מתבארת השמטת הרמב"ם דבר זה ממנין המצוות.
ט. הגדרת מלחמת הגנה שנעשית מחוץ לגבולות הארץ
ולנקודה העיקרית שבא לחדש בדברי הרמב"ן והחינוך שהם קוראים מלחמת רשות לכל מלחמה שהיא מחוץ לגבולות א"י, ומכאן שגם מלחמה נגד הצר הצורר, כל שהיא חוץ מגבולות א"י היא בגדר זה "בניגוד להגדרה של הרמב"ם מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות". ע"ז הערתי שהדברים אינם ניתנים להיאמר כלל. שהרי הרמב"ם לא מלבו הוציא מלים. כי זוהי ההגדרה שבין מלחמת רשות למלחמת מצוה היוצאת מתוך הסוגיות סוטה דף מד, בבבלי, ובסוגיא המקבילה שם בירושלמי.
והיתה כוונתי לאמור בנידון כשיירי קרבן על הירושלמי בסוגיא זו שהביא מש"כ הכנה"ג שהרמב"ם פסק כר' יהודא שמנה עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה, ותמה עליו:
"ודבריו תמוהים, מי איכא למ"ד דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו יחיד נרדף איכא עשה ול"ת להצילו וכו' והא דאמר בבבלי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו, אין הפירוש כמו שהבין הרב בכנה"ג דהיינו להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה עכשיו מלחמה למעטם שלא יהיה בהם כוח לבא על ישראל. וזה מבואר מאד בלשון הש"ס בבלי, והדברים ברורים בלא גמגום". עכ"ד.
וכן הכ"מ מציין כמקור לדברי הרמב"ם את הגמרא בסוטה הנ"ל. והיינו שמחלק כנ"ל בין דאנן אזלינן עלייהו לבין שהם באים עלינו שבזה היא מצוה אליבא דכו"ע. וכן הבין הלח"מ עיי"ש. אלא שהוקשה לו אמאי לא הביא הרמב"ם החלוקה של למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלן, שזוהי לדידן מלחמת רשות. עיי"ש שתירץ "דהוזכרה במה שאמר להרבות גדולתו ושמעו, שהכוונה שיראו ממנו ולא יבואו עליו, דהיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלן".
הרי שכל הני רברבי שהגמרא דילן והירוש' מבחינים בין שאנו באים עליהם, לבין שבאו עלינו, שזהו בניסוחו של הרמב"ם עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו, שזו מלחמת מצוה. ואיך יתכן שהרמב"ן (ואף החינוך שבדרך כלל הולך אחר הרמב"ם) יחלוק על היסוד הזה של הגדרת המלחמה כרשות או מצוה שמזה נפ"מ עצומות בהבדלים הקיימים בין מלחמת מצוה לרשות. ולא זו בלבד, אלא שהבליע את דעתו זו בנעימה, והוא כמסתיר פנים, מבלי לבא לבאר היטב שחולק עם הרמב"ם בהלכה יסודית זו ולבאר נימוקו.
וביותר, שהרי כאמור הרמב"ן מסיים דבריו "וכן כתב הרב בחיבורו הגדול וכו'" ואיך ישים בפיו של הרמב"ם דברים שנסתרים מתוכם, שהרי לרמב"ם זוהי מלחמת מצוה ולא רשות, כהגדרת הרמב"ן.
י. תשובת הגר"ש גורן להשגות
על הדברים הפשוטים והנכוחים האלה השיב לי (פורסם בהצופה גליון הנ"ל): מה שמשיג כב' על דברי ליישב את שיטת הרמב"ן והחינוך שכוונתם שמלחמת מצוה היא תמיד בתוך גבולות א"י ומלחמת רשות היא מחוץ לגבולות א"י. וכב' כותב שהדבר תמוה ומטעה. מיד אוכיח לכת"ר שלא רק הדבר תמוה ומטעה אלא שהוא אמת לאמיתה. כי הגדרה זו שלנו מפורשת בחינוך בסי' תקכ"ז: "ומלחמת מצוה היא כגון ז' עממים ועמלק". וכן להלן שם כותב "אבל כשלא השלימו יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה ובמלחמת רשות מניחין מהם הנשים והטף. וכן מניחים רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות כדי שיברחו משם כדאיתא בספרי וכו' ובמלחמת ז' עממים מקיפים אותם מכל צד" עכ"ל. הרי דברים מפורשים ומבוררים באר היטב, שהוא בא למעט רק מלחמת ז' עממים שצריך להקיף אותם מכל צד, ולא בעזרת ישראל מיד צר, שהחינוך אינו מזכיר כלל בין מלחמות מצוה בשום פנים. ואין היא שייכת לפי דעתו לסוג מלחמות מצוה, שהוא עוסק בהם שם, ובודאי שכן היא גם שיטת הרמב"ן בזה.
והנה תמיהת כת"ר על דברינו שמהגמ' בסוטה מ"ד מוכח כהרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא נחשבת כמלחמת מצוה, אינה מובנת. שמהגמרא בסוטה משמע לכאורה ההיפך. שאם למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו זהה עם עזרת ישראל מיד צר שכתב הרמב"ם, הרי מפורש שם בגמרא דלרבנן היא מוגדרת כמלחמת הרשות ולא מצוה. ואם אין היא זהה עם עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, אין כל התייחסות בבבלי לעזרת ישראל מיד צר עליהם. ואם נסתמך על הירוש' בסוטה פ"ח ה"י ונאמר שמקורו של הרמב"ם במה שאמור שם לדעת ר' יהודא מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלן. הרי גם נאמר רק לדעת ר' יהודה שאין הלכה כמותו. ולרבנן לא נזכר כלל מה דעתם בזה וכו'. וכן יש לעיין בכ"מ בפ"ה מה' מלכים ה"א שתמה על הרמב"ם בסוגית הבבלי והירוש' בסוטה, אפשר יותר להצדיק את הרמב"ן והחינוך שאינם כוללים את עזרת ישראל מיד צר בין מלחמות המצוה שבתורה מאשר את הרמב"ם.
יא. תשובות להשגות הגר"ש גורן
הבאנו דבריו במילואם וכל הרואה יראה שלא קלע לנקודת האמת. דכפי שכבר הבאנו לעיל, דברי הרמב"ם מבוססים על הסוגיות בסוטה בבלי וירוש', כפי שהבינום מפרשי הירוש' ונו"כ של הרמב"ם. והאריכות בזה רק למותר. ולא יתכן כלל מי שיחלוק בדבר. ומה שכ' בסוף דבריו בשם הכ"מ והלח"מ הם ההיפך ממה שמבואר בדבריהם שהרי הכ"מ הביא מקור הרמב"ם מהסוגיא בסוטה, ולא תמה כלל ע"ז. ולא הוקשה לו אלא למה לא הגדיר הרמב"ם את מלחמת ז' עממים ועמלק כמלחמת חובה (והלח"מ תירץ הקושיא שפיר). כן שם בפיו של הלח"מ דברים אשר לא כן, עיי"ש בדבריו.
ולפי מה שרצה להכניס בדעת החינוך והרמב"ן, הרי זה בחינת יצא שכרו בהפסדו, שאם עזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצוה, כי אז הרי אין לנו בכלל רשות להלחם בזה"ז. כי מלחמת רשות אין גם למלך רשות להלחם אלא עפ"י בי"ד של ע"א כמבואר ריש סנהדרין. וא"כ כל מלחמת שלום הגליל היא באיסור! ועי' מה שהארכנו בזה פנים שונות בס' "עמוד הימיני" עמ' קנ"א ואילך ובספר זה סימן יז.
יב. קריאה לשלום במלחמת הגנה
והנה לביסוס דבריו ולהוכיח שהם "אמת לאמתה" מסתמך על החינוך בסימן זה שלא הזכיר כלל עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה, שלא מנה רק את מלחמת ז' עממים ועמלק בלבד, ומזה בא להוכיח שכאילו החינוך (ועמדו הרמב"ן שארח אתו אורח בהגדרת מלחמת רשות) חולקים על הרמב"ם המונה את עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה. ולא הרגיש שכל עיקר דבריו של החינוך בזה שכתב: "שדין קריאת שלום בכל מקום כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות. ומלחמת מצוה היא כגון ז' עממים ועמלק", לקוחים הם מהרמב"ם כדרכו ברוב המקומות, והרי הם לפנינו שכ"כ (פרק ו הל' א והל' ד): "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה". ושם בהמשך הענין (הל' ד): "כשלא השלימו ועושים עמהם מלחמה... ואין הורגין לא אשה ולא קטן... בד"א במלחמת הרשות שהיא שאר האומות,אבל שבעה עממים ועמלק שלא השלימו אין מניחים מהם נשמה".
הרי לפנינו שגם הרמב"ם שבא לחלק בענין אם לא השלימו ועשו עמנו מלחמה וניצחו בין מלחמת רשות למצוה (בניגוד באשר לקריאה לשלום שהיא גם במלחמת מצוה וכנ"ל) לא הזכיר בתור מלחמת מצוה רק את שני אלה - ז' עממים ועמלק! האמור יאמר שגם הרמב"ם חולק על עצמו? אלא שהדבר פשוט, כי אם אמנם החיוב לקרא לשלום הוא לכל אומה טרם מלחמה, אך אין הדבר אמור אלא כשאנחנו הננו היוזמים והבאים עליהם להלחם, כי אז החובה עלינו לדבר שלום עמהם, וכלשון הרמב"ם בראש דבריו בזה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם" ולא כן כשהם הם הבאים עלינו, וזה הרי הציור של מלחמה בתור עזרת ישראל מיד צר, רק צחוק נעשה עם עצמנו אם נקרא להם לשלום שתכנו כמבואר שם שיקבלו על עצמם שעבוד וז' מצוות ב"נ, הם מרגישים עצמם תקיפים, ובאים לצרור אותנו להשפילנו, ואנחנו נציע להם כניעה, ועפ"י תנאים שלנו, הרי ברור ופשוט הדבר שכש"המה למלחמה", אין לנו אלא להשיב מלחמה, לצאת לקראתם ביד חזקה ולהראותם את נחת זרוענו בעזרת אלקי מרום.
יג. הנחת רוח רביעית במלחמת הגנה
והוא הדין והוא הטעם שהחינוך שם בהמשך דבריו בענין החיוב להשאיר רוח רביעית, שכתב שזה רק במלחמת רשות ואילו "במלחמת ז' עממים מקיפים אותם מכל צד" השמיט מלחמת עזרת ישראל מיד צר. אלא שלמרבית הפלא "שכח" גם להזכיר כאן את עמלק, למרות שלפני כן בענין הקריאה לשלום כן הביא אותו, שגם לו חייבים לקרא לשלום. אלא שגם כאן הדבר פשוט, כי מה שייך לחייב לתת להם רוח פנויה שיוכלו לברוח, בעוד שכל עיקר בואנו עליהם למלחמה היא כדי להשמידם ולמחות זכרם. ולמה ניתן להם להתחמק מאתנו בזמן שהם תחת ידינו? בפרט שהחיוב להחרימם הרי לא נפקע, ובכל מקום שנמצאם עלינו לעשות בהם את הדין, כמבואר ברמב"ם.
ומטעם זה עצמו אין להזכיר בזה עזרת ישראל מיד צר. שכן לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כוח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו, על כן לא היה מקום להזכיר את זה. (עי' האמור בכגון דא בס' מלכים א' כ' מ"ב) ורק בז' עממים היה מקום לסלקא אדעתין שניתן להם הזדמנות לברוח, כשם שטרם שעברו את הירדן שלחו להם הרוצה ליפנות יפנה. ולזה משמעינן שכיון שלא נענו לקריאה זו בעוד מועד מעתה לא נשארה להם אלא דרך הכניעה עפ"י התנאים שנקבעו עפ"י ההלכה.
נמצאנו למדים שממקום שבא הגר"ש גורן להוכיח ולחדש שקיימת כביכול מחלוקת בין הרמב"ן והחינוך עם הרמב"ם בענין מלחמת עזרת ישראל מיד צר, שלדעת הללו אין זו כלל מלחמת מצוה, משם מוכח ההיפך, ואין כל מחלוקת, ולא תתכן כלל מחלוקת בזה שעזרת ישראל מיד צר, בכל מקום היא מלחמת מצוה.
יד. מטרת מלחמת מדין לא היתה כליה ולכן דינה כמלחמת רשות
וכאן אנו באים לתמיהתו-פליאתו של המנ"ח, איך יתכן לחלק בענין הנחת רוח רביעית עפ"י ציווי מפורש מאת ה' כמבואר בכתובים.
ונראה שדברי הרמב"ן בסהמ"צ (וכן החינוך) מבוססים על מה שכ' הרמב"ן בפירושו על התורה (פר' מטות, האופן השני) וז"ל: "ושלח להם מועטים להכות בערי הפרזי, וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום. וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים. ולא ציוה להם דבר רק להתנקם כאשר תמצא ידם. והשי"ת אשר לו המלחמה נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם".
לפי זה יוצא שמטרת מלחמת מדין אם אמנם היתה עפ"י המקום, אך לא היתה מעיקרה במטרה להרגם רק להכאיב להם "כמנהג השוללים". אלא שמה' היתה הסיבה להתבצר בעריהם ולא היתה האפשרות לבצע את אשר נצטוו מבלי להסתכן (ע"י התנפלות מהעורף ומהמארב) והיו נאלצים להביא את הערים במצור. ומכל מקום כיון שמעיקר הדברים לא נתחייבו כליה לא היה בהם הדין באשר לעצמם אלא דין מלחמת רשות. וע"כ המצוה להניח רוח רביעית היתה כלפיהם, כדרך מלחמת רשות. ע"כ כ' הרמב"ן שלדורות ג"כ לא ניתן ללמוד מזה אלא למלחמת רשות. ולא ניתן ללמוד מזה מלחמת מצוה כשהמטרה היא השמדת האויב.
טו. הוכחה בכתובים שבמלחמת מדין לא הייתה מצוות כליה על הנשים
הגר"ש גורן בתשובתו אלי תמה איך יתכן שלא נתחייבו המדינים מיתה, ובפרט הנשים, הרי הן הנה היו שהכשילו את ישראל בדבר עבירה והרי במתן רוח רביעית ניתנה גם לנשים האפשרות לברוח ולהתחמק מהדין. על זאת אשיב, כי תמיהתו הן לא עלי תסוב כי על הרמב"ן בפירושו הנ"ל על התורה, וכן הרי מגוף הכתובים מוכח שלא דובר מעיקרא על הנשים, שהרי שרי הצבא חשבו לתומם להחיות כל נקיבה, ורק משה הוא שקצף עליהם בזה. והתשובה ע"ז היא, שאם אמנם הן חטאו אבל לא הוטל עלינו לעשות בהם דין כל עוד אינם תחת ידינו, ועל כן, רק כשהביאו הנשים לתוך מחנה ישראל קצף עליהם משה, שמשהם תחת יד ישראל יש לעשות בהם הדין.
[וידעתי כי יוכל לשאול התינח ללשון שני של הרמב"ן שהבאנו. אך לפי הלשון הראשון שם פירש: "והנה משה לא ציוה להם מה יעשו רק אמר לתת נקמת ה' במדין, וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת ז' עממים".
אך אין זה דוחק אם נאמר שבסהמ"צ הגיע למסקנא שהלשון השני עיקר, כי עי"ז ייושב יותר מה שלא קצף משה רק על הנשים ולא על הטף (כהערת אבוהב, הובאו דבריו בהערות הוצ' הרב שעוועל ז"ל).
ואפשר לומר עוד ששני הפירושים יש להם מקום. והוא לפי הגירסא שנתאשרה ע"י המשך חכמה, ואולי היתה גם ברמב"ן, שבזה נחלקו ת"ק ור"נ בספרי שלת"ק הציווי היה באמת בכוונה שלא ישאירו להם שריד ופליט, וע"כ הקיפום לדעתו מארבע הרוחות. ואילו ר"נ ס"ל כפירוש הב' שלא היה הציווי אלא על נקמה "כמנהג השוללים", ומשו"כ סובר שהיה להם להניח להם דרך בריחה כמו בכל מלחמת רשות, ולא נחלק ת"ק עם ר"נ בדין, ומודה הוא שבמלחמת רשות, היינו כשאין הנצורים חייבים מיתה יש להניח להם דרך לברוח, אלא שנחלק עליו מפני שלדעתו אכן נתחייבו כולם כליה. ובזה א"ש גם הא דלהלכה יש לנקוט כר"נ במלחמת רשות, ול"ק משו"מ נקטינן דלא כת"ק. כי כנ"ל הרי גם הוא מודה במלחמת רשות לדורות שיש להניח להם דרך בריחה.]
טז. הציווי להניח רוח רביעית קיימת רק כשיש מצווה לתפוס את העיר ולא את האנשים
ומשהגענו עד הלום, מקום אתנו ליישב הרמב"ם באופן אחר ממה שפירש דבריו המשך חכמה, שפירש דעת הרמב"ם שאין כאן חיוב אלא עצה טובה מתכסיסי המלחמה, כי בזה צדק הגר"ש גורן שאין משמעות לשון הרמב"ם נוטה לזה.
על כן נראה בכוונתו, וזה עפי"מ שיש לדקדק שכ' ההלכה בזו הלשון: "כשצרים על העיר לתפסה", שהמלה "לתפסה" היא לכאורה מיותרת וללא משמעות. ויתבאר לנו זה מלשון הרמב"ן בסהמ"צ שם (מצ' ו): "שהוזהרו על כריתת והשחתת העצים ודע כי זו המצוה בעשה ול"ת שלה כשנצור על עיר להלחם עליהם לתפסה, שנצטוינו לחמול עליהם כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה וכו'". שומעים אנו מלשונו שההגדרה "לתפסה" כלשון הכתוב שם היא כשהמטרה היא לכבוש העיר כדי להתיישב בה. ולפ"ז נראה שגם הרמב"ם במלה זו בא לרמוז לנו שדין זה של הנחת רוח רביעית היא רק כשהמטרה אינה להשמיד האנשים, אלאלתפוס העיר כדי להתיישב בה, ואין ענין עם האנשים שבתוכה, ואכן מצינו כזאת במטרות מלחמות בית דוד להרווחה (סוטה מד, ב) שפירש"י להוסיפה על א"י, וכן ברמב"ם (רפ"ה ממלכים) "להרחיב גבול ישראל", וזה יתכן הן בא"י עצמה כשהיא מיושבת ע"י עממים אחרים חוץ מז' האומות, והן מחוץ לא"י כשמוצאים לנכון לעשות זאת לפי המסיבות. בכל כהאי גוונא שאין לנו תביעות מיוחדות לאנשי המקום, ואין המטרה אלא בגלל העיר עצמה, אז יש ההלכה להניח רוח רביעית. נמצא שהרמב"ם עצמו במתק לשונו השמיע לנו בס' היד את מה שלמד ממנו הרמב"ן. שאין דין להניח רוח רביעית רק בגונא דמלחמת רשות, ולא במלחמת מצוה כשהמטרה היא פגיעה באנשים עצמם. ומסתלקת הטענה שהרמב"ם סתם ולא פירש, כי אכן השמיענו גם הרמב"ם חילוק זה שקיים בענין זה בין רשות למצוה.
ומיושב בהנ"ל שלא אמר הרמב"ם בפירוש שבזה מחולקת מלחמת מצוה מרשות. שהרי כנ"ל, בא"י עצמה גם כשאין המקום מיושב ע"י הז' עממים, זו כן מלחמת מצוה (בזמן הבית הראשון עכ"פ) ומ"מ יש להניח רוח רביעית כיון שהמטרה אינה לתפוס האנשים רק לתפוס העיר.
ובזה ניתן ליישב גם הא שלא מנה זאת הרמב"ם במנין המצוות. כיון שהמדובר כאן על עכו"ם שאין עליהם חיוב מיתה, הרי זה כבר כלול במש"כ הרמב"ם בהל' עכו"ם (פרק י'): "... לאבדו בידים או לדחפו לבור וכיו"ב, אסורמפני שאינו עושה עמנו מלחמה". הרי יוצא מזה ברור שרק בעשותו עמנו מלחמה הוא שחל עליו חיוב להרגו. וא"כ אין זה אלא א"כ נתת לו אפשרות שלא לעשות מלחמה. ולא כן אם סגרת עליו מכל צד. נמצא שאין זו הלכה מחודשת אלא כלולה היא בהלכה שאין להרוג עכו"ם כשלא התגרו בנו ולא עשו אתנו מלחמה. וזהו בכל מקרה שהמלחמה באה עליהם מצדנו כדי לכבוש המקום, ואילו הם לא באו עלינו. א"כ חיוב זה להשאיר רוח אחת פתוחה אינו חידוש דין רק הדרכה כיצד ליישם האיסור להרוג העכו"ם שלא נתחייב לכך גם במקרה של עשיית מלחמה. ואין למנות זאת במנין המצוות. (ומה"ט גם בעיר זו כשלא ברחה אלא עשתה מלחמה וכבשוה, אין לפגוע רק בגברים עושי המלחמה, ולא בנשים וטף, כי לא להם המלחמה ולא רשעו למות).
יז. מסקנא העולה מכל הנ"ל:
א. המחבלים שמטרתם המוצהרת והפעולות החבלניות שהם עושים להשגת מטרתם, היא - לפגוע ביהודים יושבי א"י וידם שלוחה גם ביהודים בכל מקום, והפגיעה היא בגוף ובנפש ומבלי הבחנה בין צעיר לזקן בין נשים וטף, בכל מקום ובכל דרך שידם הרצחנית מגעת דינם פסוק למיתה כדין רודף אחר אחר להורגו. (וע"ע ברמב"ם פ"י מה' עכו"ם הנ"ל).
ב. המלחמה במחבלים אלה על מנת לקטוע היד הרצחנית המגואלת בדם נקיים היא מלחמת מצוה, המוגדרת ברמב"ם בשם "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", שאין צורך בקבל
