חלוקת רכוש בנסיבות של 'דין מרומה'

בפני בית הדין האזורי בנתניה הגיעה תביעה לחלוקת רכוש בנסיבות של 'דין מרומה'.
סיפור המקרה
מדובר בזוג שהיו נשואים זמן ממושך, ואשר בשנים הראשונות לנישואיהם גרו בחו"ל. בשנת 2002 לאחר 34 שנות נישואים נטש הבעל את האשה ועבר להתגורר בחו"ל. בעת ביקורו בארץ לרגל עיסוקיו, הוציאה האשה כנגד הבעל צו עיכוב נסיעה במסגרת תביעת גירושין שהגישה כנגדו. תוך זמן קצר הושגה הסכמה מצד הבעל לתת לאשה גט. והומצא על ידי הצדדים לבית הדין מסמך הבנות שכלל מספר סעיפים: ביטול צו עיכוב הנסיעה בכפוף לסידור הגט, התחייבות הנתבע להופיע לדיונים בנושאי הרכוש, והתחייבות הדדית לגילוי מידע ולהמצאת כל מסמך שיידרש לדיון בנושא חלוקת הרכוש. מסמך זה אושר כהסכם גירושין על ידי בית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין. לצורך הבטחת התחיבותיו העמיד הבעל ערבות כספית וכן הביא עד שהעיד על אופיו ואמינותו. אולם, בניגוד לכל התחיבותיו, מאז סידור הגט לא הגיע לדיונים המשפטיים ואף אינו מגיע לארץ.

טענות הצדדים
לדברי התובעת היתה בבעלותם דירה בת חמשה חדרים בנתניה הדירה נמכרה בשנת 1993 תמורת 350,000 דולר. הנתבע שניהל את כל עניניהם הכלכליים של הזוג, העביר את כספי מכר הדירה העביר לחשבונו בחו"ל. התובעת דורשת לקבל מחצית משווי הדירה. כמו כן, התובעת טוענת שבנוסף היו ברשותם מספר רב של נכסים בחו"ל. על אף שהנתבע הבטיח לבית הדין המציא מסמכים ומידע על הרכוש שהצטבר במהלך הנישואים, הוא לא עשה כן. בא-כח הנתבע טוען שנמנע מהנתבע מלהמציא מסמכים בשל פשיטת רגל של הבנק שבו התנהלו עניניהם הפיננסים. כמו כן, טוען בא-כח הנתבע כי הצדדים לקחו הלוואה בנקאית לצורך קניית הדירה. התובעת מודה בנטילת ההלוואה, אולם טוענת שאין לה מושג בנוגע לגובהה. בא-כח הנתבע טען שכיון שיש ספק בנוגע לגובה ההלוואה, יתכן וגובה ההלוואה הוא בשווי הדירה, ועל כן אין לחייב את מרשו בדבר.

דיון והכרעה
בית הדין בירר שששתיקת הנתבע בשל חוסר רצונו להשיב לטענות התובע הן בגדר 'דין מרומה'. במקרה כזה, יכול בית הדין כדברי הסמ"ע (חו"מ טו ס"ק יג) בשם הרא"ש לפסוק "כאילו השיב לו ונתברר לו השקר". במקרה זה, הנתבע כלל לא הגיע לדיונים, ולא המציא מסמכים, ועל כן, כל שכן שזהו בגדר 'דין מרומה'. כמו כן, בירר בית הדין שעל פי ההלכה טענות הנתבע שנאמרים על ידי בא-כוחו אינם בגדר טענות אם לא נטענים על ידי הנתבע עצמו. על כן, קיבל בית הדין את טענות התובעת במלואם וחייבו את הנתבע בסך סכום התביעה - 175,000 דולר.

למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית, שדרות, הובאה תביעה על מיטות שנמכרו ואבדו ברשות הנתבע.
התובע הוא יצרן מיטות. לטענתו, הוא השתמש ברכבו של הנתבע כדי להוביל מיטות אל הנתבע, על מנת שהנתבע ימכור אותן. לאחר זמן, הסתבר שחסרות שלוש מיטות. על כן, הוא תובע את העלות של שלושת המיטות (750 ₪).
לטענת הנתבע, הוא לא קיבל את הסחורה על מנת למוכרה. הוא אך ורק השאיל את הרכב כ'טרמפ' לתובע להובלת המיטות, והן המתינו אצלו עד שיגיע להסכם סופי עם התובע. על כן, הוא לא ידע כמה מיטות נשלחו וודאי שאיננו אחראי לאובדנן של חלק מהמיטות.
לא הובאו ראיות מספקות בבית דין להסכם בין הצדדים ולא הוכח מעמדן של המיטות שהיו בחצר הנתבע. על אף זאת, מתוך דברי הנתבע ומתוך עדות עובד שלו הוסכם שמיטה אחת נמכרה, ועליו לשלם את הכסף לתובע. בעקבות חוב זה הוכרע בבית הדין שמעמדו של הנתבע הוא כמודה במקצת. מכיוון ש"מנהג בתי הדין שלא להשביע את בעלי הדין", בית הדין הכריע להשתמש בסמכותו לפשר בממון כנגד חיוב שבועה. אי לכך, חויב הנתבע לשלם את המיטה שנמכרה ועוד שליש משאר המיטות (סה"כ 417 ₪).
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין באיתמר נידונה תביעה על ריצוף לקוי. התובע הוא בעל דירה שהרחיב את ביתו והנתבעת היא חברת הבניה שבמסגרת ההרחבה היתה אחראית גם על הריצוף. הריצוף נעשה בקרמיקה עליה הסכימו מראש התובע והנתבעת. הריצוף נעשה ללא שימוש ב"רוּבָּה" [-דבק שיש] בין המרצפות אלא ע"י הצמדת המרצפות. שתי השיטות נפוצות אך התקן לפי מכון התקנים הוא להשאיר רווח בין המרצפות ולמלאות אותו ב"רוּבָּה".
לטענת התובע הריצוף נעשה בצורה לקויה, ובנוסף - חברת הבניה הטעתה אותו בכך שהציעה לו שיטת ריצוף אשר איננה תקנית. לעומתו, טוענת הנתבעת שהריצוף נעשה בצורה ראויה והליקויים לכאורה נובעים משיטת הריצוף אותה בחר התובע.
בית הדין דן והכריע בשתי נקודות:
א. עדות מומחה – כיצד יש להכריע האם הריצוף תקין? בית הדין קבע שניתן לסמוך על מומחה מטעם בית הדין שיסייע לבית הדין להכריע האם הריצוף תקין או לא. מומחה זה יכול להיות אפילו מי שפסול לעדות, על בסיס העקרון שאומן לא ירצה להרוס את שמו בדבר שעלול להתגלות. לאור זאת, אומן יהיה נאמן להעיד רק בדבר שיכול להבדק.
ב. מנהג המדינה – התקן של מכון התקנים הוא ריצוף ברובה, ויש לברר האם החברה נהגה כראוי כאשר נתנה לתובע לבחור בין השיטות. מסקנת בית הדין היא שאין כאן הטעיה משתי סיבות: א. "התקן" המדובר הוא תקן אסתטי, ולכן אין הוא רלוונטי בשיפוץ בית. ב. "מנהג המדינה" איננו חובה שאין לסור ממנה אלא הנוהג המכריע בהעדר הסכמה. במקרה דנן בעלי הדין הגיעו מראש להסכמה כיצד לרצף וממילא מנהג המדינה אינו קובע (עפ"י שו"ת הריב"ש תעה).
הכרעת הדין – בעקבות בדיקתו של העד מומחה נקבע שיש להחליף מרצפות בודדות, וכאמור אין בעיה בהכרעה לשפץ ללא רובה. את התשלום לעד המומחה חילק בית הדין בין שני הצדדים.
למאמר המלא קובץ PDF

עד כמה מחויב ביה"ד לפעול כדי "להוציא הדין לאמיתו", גם אם יסייע בכך לאחד הצדדים. ועד כמה עליו לשמור על נייטרליות פסיבית בזמן הדיון, ולהימנע מלסייע לאחד הצדדים.
מסקנת המאמר היא שבית דין מהווה גורם פעיל ביותר בכל דיון, כיון שמוטלת עליו החובה "להוציא דין אמת לאמתו". במילים אחרות, תפקידו של הדיין לרדוף צדק כולל גם חובה לנסות ולהביא בפני בית הדין את הראיות הנדרשות לבירור האמת. למאמר המלא קובץ PDF

אדם ששכר קראוון השכיר אותו ברשות לאדם אחר, ללא חוזה או סיכום ברור, פרט לכך שהשוכר ישלם למשכיר את ההוצאות. בעקבות כך התפתח סכסוך בין הצדדים, והוגשה תביעה לבית הדין לממונות, בית אל.
פסק הדין שכתב הרב עובדיה אחיטוב עסק ברובו בסוגיות של "טוען ונטען", וממנו עולות כמה מסקנות:
1. נחלקו אחרונים (ואולי גם ראשונים) בשאלה האם אדם יכול לחזור בו מטענה שטען בבית דין, וחשב שבכך פטר את עצמו, כאשר על פי הדין טענה זו חייבה אותו. בית הדין פסק שניתן לחזור מטענה כזו.
2. מעמדה של טענת "כך הבנתי את הסיכום", כשהיא נטענת ע"י שני הצדדים הוא כשל טענת ברי (ודאי).
3. מודה במקצת על תשלום שכירות קרקע - חייב שבועה.
4. בית הדין הסתמך על רישומים אישיים של הנתבע על תשלומיו לתובע.
למאמר המלא קובץ PDF

במקרים רבים מופיעים בפני הדיינים בעלי דין ועדים הדוברים שפה זרה. במצב כזה אין ברירה אלא להשתמש במתורגמן, אולם, הדבר מעורר קושי הלכתי גדול, זאת, בנוסף לחשש מעיוות דין.
בעיה זו נפוצה במיוחד בבתי הדין לגיור שדנים לעתים קרובות במעמדם של עולים חדשים.
במאמרו, מתמודד הרב חיים וידאל, דיין בית הדין לממונות של המוע"ד ירושלים עם הבעיה. למאמר המלא קובץ PDF

על השימוש באומדן ובראיות מודרניות בבית הדין הרבני.
עיקרון מקובל בדין התורה הוא, שאין הדיין רשאי לפסוק דין על פי ידיעה שאינה נובעת משמיעת עדותם של שני עדים כשרים. עם זאת, ממקורות שונים ניתן להסיק, שבמצבים מסוימים רשאי הדיין לפסוק דין על פי ידיעתו. ידיעה זו, יכול הדיין לשאוב ממקורות שונים ומגוונים. אגב סקירת מקורות אלה, וניסיון ליישב בינם לבין העיקרון הנזכר, עומד הרב אורי רותם על כמה מעקרונות היסוד בדין התורה, המעצבים את סמכותו של הדיין להכריע דין על פי ידיעתו. לאורם של עקרונות אלה, הוא מבקש לבחון את עמדת ההלכה בשאלת משמעותן של ראיות מודרניות שונות, דוגמת טביעת אצבעות, בדיקת רקמות, בדיקת פוליגרף, ועוד.
למאמר המלא קובץ PDF

לבית הדין לממונות בית אל הוגשה תביעה להורות לנתבע לספר את הידוע לו בבית המשפט על אירוע מסוים שבעקבותיו הורשע התובע. לחילופין, דרש התובע פיצוי מהנתבע על כך שהוא מסרב להעיד לטובתו בבית המשפט. בית הדין, בהרכב של הרב עובדיה אחיטוב (אב"ד), הרב דוד בר-שלטון והרב עדו רכניץ דחה את התביעה.
להלן, הנימוקים לפסק הדין, כפי שנכתבו על ידי הרב עדו רכניץ, תוך שהם עוסקים: א. באפשרות לחייב עד לשלם כשהוא מסרב להעיד, ב. בחובה להעיד בפני בית משפט בדיון פלילי ועוד. למאמר המלא קובץ PDF

במקרים רבים, יש הכרח להסתמך על עדות של קטינים, למשל, במקרה של תקיפת קטינים שלא נוכחים בה בגירים. במדינת ישראל מקובל להסתמך על עדותם של קטינים, אך במגבלות מסוימות - מה עמדת ההלכה בשאלה זו?
בדרך כלל דורשת ההלכה עדות של שני גברים שומרי מצוות מעל גיל 13, אולם, התחומים מסוימים מתירה ההלכה להסתמך על עדותם של קטנים, למשל, במקרה של עדות על אדם שמת על מנת להתיר לאשתו להינשא (עגונה). ממקרים אלו ניתן לשאול עקרונות לקבלת עדות קטן במקרה הצורך. למאמר המלא קובץ PDF

התפיסה ההלכתית המקובלת היא, שחתימה על חוזה יוצרת חזקה חלוטה על כך שהחותם קרא את תוכנו של החוזה, הבינו והסכים לכל תנאיו, מתוך גמירות דעת מלאה. ברם, תפיסה זו התבססה על חוזים שנוסחו בידי שני הצדדים לעסקה, ולא נוסחו ביד צד אחד, על מנת שישמשו בסיס לחוזים רבים, עם אנשים רבים ובלתי מסוימים. בדורות האחרונים, עקב ההתפתחות התעשייתית מחד, ויצירתם של תאגידים רבי עוצמה, התפתח סוג חדש של חוזה, הלא הוא 'החוזה האחיד'. מאפייניו של חוזה זה הם, שהוא מנוסח בידי צד אחד לעסקה, לרוב – הצד החזק, כאשר החותם מצוי בעמדת מיקוח קשה, בהיותו נדרש לבחור בין אחת משתי אופציות: לחתום על החוזה בשלמותו, או לוותר על שירותים הנחוצים לו ביותר.
מדינת ישראל, בהיותה ערה לבעייתיות המיוחדת של 'החוזה האחיד', חוקקה חוק שנועד לפתור את בעיית החוזים האחידים. במאמרו, מבקש הרב אליהו גורפינקל להוכיח שהתפיסה ההלכתית הנכונה היא, שהחתימה על החוזה יוצרת חזקה לכאורה, לכך שהחותם אמנם היה מודע לכל תנאיו של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה, בהתאם לנסיבות החתימה. מדבריו עולה שלתפיסה זו היו מהלכים בהלכה עוד בטרם בא 'החוזה האחיד' לעולם, ויש בה כדי להגן על החותם, גם במקום שבו חוק החוזים האחידים לא יגן עליו.
המאמר פורסם ב"משפטי ארץ – טענות וראיות", עפרה, תשס"ד למאמר המלא קובץ PDF