דרישה להשבת כספי השקעה וחובת חברה לנהל ספרי הנהלת חשבונות מסודרים.
בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית ברמת גן הובאה תביעה להשבת כספי השקעה בחברה ותשלום רווחים, (ובו יעסוק תקציר זה) וכן לתביעת תשלום שכר עבודה.

העובדות שביסוד התביעה
בין משקיע ובעל חברה, לסחר ויבוא טובין, נחתם הסכם לפיו הוא ישקיע בחברה סכום של 50000 ₪ לתקופה של שנה. רווחי החברה יחולקו בין החברה והמשקיע. במקרה של הפסדים החברה תישא בחלקם כאשר בעל החברה התחייב על כך בערבות אישית. בעל החברה התחייב בערבות אישית על 100% מכספי ההשקעה על הפסדים שאינם נוגעים להשקעה. החברה התחייבה לנהל ספרי הנהלת חשבונות בשקיפות מרבית. נקבע שההסכם יחודש אוטומטית בסוף התקופה אלא אם יודיע אחד הצדדים על רצונו לסיימו.
כשנה וחצי לאחר מכן נעשה סיכום בין המשקיע ובעל החברה על הסכומים המגיעים למשקיע.
טענות התובע:
התובע דרש 50000 ₪ שעליהם יש לו רישום מסודר שהשקיע בחברה. בהמשך הדיון דרש התובע 30000 ₪ מכספי ההשקעה שלא קיבל בחזרה, וכן רווחים על כספים נוספים שהשקיע בחברה. לא היה ברור מטענות התובע מהם הסכומים שנתן וקיבל (מקרן ההשקעה, ועל חשבון הרווחים). כמו כן, בפני בית הדין לא הובאו מסמכים מסודרים על ההתנהלות הכספית בין הצדדים.
טענות הנתבע:
הנתבע מודה שהתובע לא קיבל 30000 ₪ וכן רווחים על השקעה זו. אולם, לטענתו, בשנים אלו היו לו הפסדים, שעל פי ההסכם, על התובע להיות שותף להם. הנתבע תובע, בתביעה נגדית, השבת כספים שניתנו כבר לתובע וזאת על אף הפסדים שהיו לחברה (ולכן ע"פ ההסכם לא היה מוצדק לתיתם).
דיון בעובדות
בית הדין לא הצליח לקבל מן הצדדים תמונה ברורה של הכספים שעברו בניהם. עיון במאזן החברה הראה, כטענת הנתבע, ששנת הכספים הסתיימה בגרעון. בדו"ח רווח והפסד עלה שגרעון זה נגרם בשל תרומות נכבדות שתרמה החברה. מדברי הנתבע עולה שהדו"ח אינו מייצג נכונה את ההתנהלות הכספית של החברה.
דיון הלכתי
בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפז סעיף א נפסק:
כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך, הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו, ויפטר. ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים, או דבר שהוא גלוי וידוע, שהרי ימצא עדים, הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו; ואם לא הביא עדים, אינו נאמן, ומשלם.
בנידון תביעה זו אין ספק שמי שמנהל כספי השקעה חייב לנהל ספרי הנהלת חשבונות מסודרים. אם היה הנתבע מנהל ספרים כראוי ע"פ חוק היה יכול להביא ראיות על הפסדיו.
על כן, פסק בית הדין שעל הנתבע לשלם לתובע את מלוא הסכום של 30000 ₪ בהם הודה בעצמו שקיבל.
למאמר המלא קובץ PDF

עדכון 93 – שיהוי בטענת 'מקח טעות'
בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית בירושלים הובאה תביעה להחלפת שולחנות בית כנסת בטענת 'מקח טעות', לאחר שיהוי ממושך בהגשת התלונה ולאחר שימוש בשולחנות על ידי בית הכנסת.

טענות התובע:
בית הכנסת הזמין שולחנות מחברת רהיטים. לאחר זמן גבאי בית הכנסת שמו לב שחלק מהשולחנות שהגיעו היו קצרים מדי ולא ניתן לשבת מולם בנוחות. הם ניסו ליצור קשר עם מחלקת השיווק ולאחר שנתיים שלחו מכתב תלונה. בית הכנסת מבקש את החלפת השולחנות .
טענות הנתבע:
טוענים שלא ידוע על תלונה על השולחנות מצד התובעים לפני משלוח המכתב. לאחר שנתיים של שימוש אין לחברה מה לעשות עם שולחנות משומשים.
דיון הלכתי
הדין במקרה שנמצא מום במקח הוא שניתן להחזירו גם לאחר זמן רב על פי דברי הרמב"ם מכירה טו,ג:
המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.
על פי דברים אלו שימוש מבטל את אפשרות ביטול המכר. כמו כן בראשית דברי הרמב"ם עולה ההסתייגות שאם ידע הלוקח במום אין למוכר חובה לבטל את המכר. לדעת רוב הדיינים ובהסתמך גם על דבריו של רבי יהודה אסאד (שו"ת יהודה יעלה, חלק ב – חו"מ,רכג) שכאשר אדם נמנע לבדוק את המקח, על אף שהוא חושש שיש מום במקח, משמעו מחילה על המום במקח. בענייננו, לדעת רוב הדיינים, שתיקת התובעים במשך זמן כה רב, מלמדת שהם היו מודעים לפגם (שלטענתם הנו פגם ברור וחמור), ולמרות זאת התובעים לא פנו לנתבעים, בבקשה להחליף או לתקן את הספסלים. בתוך כך הם גם המשיכו להשתמש בספסלים. משמעות הדבר מהבחינה ההלכתית שהם מחלו על זכותם לביטול המכר.
אף על פי כן מכח פשרה פסק בית הדין שלתובעים תהיה זכות להזמין שולחנות חדשים בהנחה של 20 אחוז.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין לממונות, שע"י הרבנות הראשית מודיעין, בנשיאות רב העיר, הרב אליהו אלחרר
הובאה תביעה שעסקה, בין השאר בטעות בסכום החיוב ובמחילה עליו.

מושב פלוני התקשר בחוזה לשנה עם מעבד עצמאי לצורך עיבוד קרקע המושב. מספר שנים לאחר מכן שלח המושב מכתב רשום ובו הודיע על רצונו בהפסקת ההתקשרות. המעבד טוען שלא קיבל את המכתב ולכן הוא עיבד את הקרקע. לאחר שהתבררה הטעות, התקיימה בין הצדדים שיחה ובה הוסכם שהמושב ישפה את המעבד עבור העבודה שהושקעה בשטח. המעבד חישב את הוצאותיו ואלו נכתבו בחוזה התשלום כאשר בסוף ההסכם הוספו המילים "אין חיובים הדדיים". לאחר זמן, ובטרם הועבר התשלום מהמושה למעבד, נזכר המעבד ששכח לכלול בחישוביו הוצאה משמעותית, והוא תובע להוסיף זאת לחיוב המושב. אין ויכוח בין הצדדים על כך שהוצאה זו לא נכללה בחישוב הוצאות המעבד.
התובע דורש לחייב את המושב בתשלום ההוצאה וזאת מהטעמים הבאים:
• הוא היה טרוד ומובלבל בעת עריכת החישוב בשל נסיבות אישיות קשות.
• הוא לא מחל על התשלום על הוצאה זו
המושב טוען שאינו מחוייב לשפות את התובע על הוצאות אלו וזאת מהטעמים הבאים:
• התובע ויתר על זכותו לתבוע בגין הוצאות נוספות בהסתמך על המילים "אין חיובים הדדיים שנוספו להסכם.
• קיים ספק האם יש לנתבע תועלת מהוצאתו הנוספת של התובע.

בדיון ההלכתי, פרס בית הדין את השיקולים ההלכתיים מתי קיימת מחילה מצד התובע ומתי נאמן אדם לומר שהייתה טעות בחשבון:
בית הדין בירר שרק אמירה החלטית בנוסח "ודאי לי שאינך חייב לי" משמעותם מחילה. אולם, הנוסח "אין חיוביים הדדיים" משמעותו אינה מחילה ודאית.
בהמשך בירר בית הדין שבדרך כלל החשבון שספק מעביר ללקוח הנו סופי ואין לו נאמנות אם יטען שטעה. אולם כאשר קיימים נסיבות מיוחדות, העלולות לשבש את יכולתו לערוך חשבון, נאמין באפשרות שנפלה טעות בעריכת החשבון.
בהמשך דן בית הדין בצדדים נוספים שלא יובאו בתקציר זה
לסיכום: חייב בית הדין את המושב בתשלום הוצאותיו הנוספות של המעבד.
למאמר המלא קובץ PDF

פס"ד נוסף בעניין תשלום על תיווך ללא הסכם בכתב

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית הובאה תביעה על תשלום בעבור תיווך שנעשה ללא הסכם בכתב על תשלום.
אשת הנתבע התקשרה לתובע, שהוא מתווך מורשה, והתעניינה בשכירות של משרד על פי דרישות מוגדרות. התובע השיב שיש לו מידע על נכס מתאים וקבע באותו היום פגישה בין הנתבע ובעל הנכס. בסופו של דבר שכר הנתבע את הנכס ללא שהנתבע חתם על הסכם הזמנה של שירותי תיווך, והוא מסרב לשלם לתובע את כל דמי התיווך.
התובע דורש את כל סכום דמי התיווך שהיא כמקובל עלות דמי שכירות לחודש בתוספת מע"מ סך 5000 ₪ וזאת מהטעמים הבאים:
• לטענת התובע הוא שכח להחתים על הסכם תיווך כיוון שהכל היה במהירות.
• כמו כן, רבים מהמקבלים שירותי תיווך בבני ברק אינם חותמים על הסכם.
• היה ברור שאין שירותיו ניתנים בחינם.

הנתבע מסרב לשלם מהטעמים הבאים:
• כיון שהתובע לא החתים אותו על הסכם הוא חשב שהתובע אינו מתכוון לגבות ממנו דמי תיווך . כמו כן, לו היה יודע שעליו לשלם גם על תיווך היה מתמקח עם המשכיר על הורדת דמי השכירות
• על פי החוק ומתוך כך גם על פי ההלכה אין חובה לשלם דמי תיווך ללא הסכם.
• מקום מגוריו של הנתבע הנו תל אביב ובו המנהג ברור שאין משלמים למתווך ללא הסכם.
הנתבע ביסס את דבריו בעזרת פסק דין של הרב הרב יוסף כרמל (שהובא בעדכון הקודם, ועיבוד שלו נכתב הרב יוסף כרמל והרב סיני לוי בתחומין לא, עמ' 358).

בהיבט העובדתי בית הדין קבע שהנתבע ידע שידרש לשלם דמי תיווך, בשל הנימוקים הבאים:
• אשת הנתבע פנתה לתובע וביקשה למצוא עבורה נכס מתאים. היה ברור לנתבע שאין מתווך עובד בחינם.
• חזקה על הנתבע שייחס את העובדה שלא נדרש ממנו לחתום על הסכם תיווך ל"מנהג בני ברק" שהוא חסר פורמליות ואינו מקפיד בעמידה על עקרונות החוק הישראלי.
על כן, נותר לבית הדין לדון לגבי פטור מתשלום בהסתמך על חוק המתווכים.

בדיון ההלכתי בירר הדיין את היסוד ההלכתי לקבלת חוק המתווכים ע"פ דינא דמלכותא. זאת בהסתמך על דברי החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ה, חו"מ, סימן מד), המהווים בסיס לקבלת חוקים, שנועדו להתמודד עם צרכים חברתיים וכלכליים, "ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים".
מסקנת בית הדין שבמקרה זה, בו הנתבע ידע שמצופה ממנו לשלם תמורת עבודת התובע, דרכה של תורה היא, שלא לקבל את חוק המתווכים.
למסקנה, חייב בית הדין את הנתבע בסך 80% מסך התביעה, בשל האפשרות שבמשא-ומתן היו הצדדים מתפשרים על דמי תיווך בשיעור זה.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית הובאה תביעה על תשלום בעבור תיווך שנעשה ללא הסכם בכתב (דרישת הכתב) על תשלום
התובע פנה אל הנתבע, שכנו בבית משותף, ושאל האם הוא מעוניין שיפנה אליו מכרים המתעניינים בקניית דירתו. לאחר שהנתבע הביע הסכמה ראו מכרי התובע את הדירה ובסופו של דבר סיכם הנתבע את מכירת דירתו למכרי התובע.
התובע דרש מהנתבע דמי תיווך, בסך 28,000 שקל שהם 2% ממחיר הדירה, וזאת מהטעמים הבאים:
• גם מתווך שאינו מקצועי זכאי לדמי תיווך
• מתווך זכאי לדמי תיווך גם אם לא סוכם על כך במפורש
• מתווך זכאי לדמי תיווך גם אם עבד ללא פנייה מהלקוח
• מתווך זכאי לדמי תיווך גם אם היה שותף לשלבים הראשונים של העיסקא ולא עסק בהשלמתה.
התובע ביסס את טענתו בדברי פוסקים רבים.

הנתבע סירב לשלם מהטעמים הבאים:
• התובע ידע שאין הוא מוכן לשלם דמי תיווך, ואילו היה דורש דמי תיווך העיסקא לא היתה יוצאת לפועל.
• אילו היה יודע שהתובע ידרוש דמי תיווך היה מבקש מחיר גבוה יותר על הדירה, באופן שמחיר הדירה היה כולל גם את דמי התיווך.
• המנהג במדינת ישראל, וגם בקבוצת האוכלוסיה שעליה נמנה הנתבע הוא שאין לשלם דמי תיווך ללא הסכם כתוב.
• ע"פ חוק המתווכים אין חובה לשלם דמי תיווך ללא הסכם כתוב. בנוסף לחוק המתווכים יש תוקף לא רק בשל המנהג אלא גם בשל הכלל "דינא דמלכותא – דינא".
במהלך הדיון עלה הפער בין המנהג הנוהג בין קבוצת האוכלוסיה שהתובע משתייך אליה ובין המנהג בקבוצת האוכלוסיה שהנתבע מתייחס אליה. בקבוצת האוכלוסיה שהתובע משתייך אליה המנהג לשלם דמי תיווך גם לאדם שאינו מתווך מקצועי וגם ללא הסכם כתוב. לעומת זאת, בקבוצת האוכלוסיה שהנתבע משתייך אליה אין מנהג לשלם דמי תיווך ללא הסכם כתוב ולמי שאין התיווך מקצועו.

בדיון ההלכתי ביררו הדיינים את יסוד חיוב התשלום למתווך ע"פ שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן קכה)
א. מצד המנהג – יש פעולות שכאשר הן מתבצעות בסתמא הרי הן כאילו הסכימו הצדדים במפורש לעשותם בתמורה לשכר. כיוון שמנהג הנתבע שלא לשלם דמי תיווך במקרה כזה, הכריעו הדיינים שאין יסוד לחיוב הנתבע.
ב. מצד חיוב נהנה (ע"פ העולה מסוגיית "יורד לשדה חברו שלא ברשות" (בבא קמא קא) כאשר אדם מבצע פעולה התורמת כלכלית לאחר, נוצרת לו זכות תביעה על הנהנה) –הכרעת הדיינים הייתה שהנתבע פטור מתשלום. הסיבה לפטור היא, שבמקרה זה, התובע פנה לנתבע אף שבאותו הזמן הנתבע לא היה מעוניין למכור את הדירה. במקרה זה נחשבת ההנתבע כמי שאינו זקוק לשירותי תיווך ("לא עביד למיגר") ולכן פטור הנתבע מתשלום.
ג. תוקף חוק המתווכים ע"פ דינא דמלכותא - בית הדין קבע שחוק המתווכים הנו בעל תוקף הלכתי. זאת בהסתמך על דברי החתם סופר שקבע שכל תקנה שאיננה נגד דין תורה והנה תקנה ראויה יש לה תוקף הלכתי, ובהסתמך על שו"ת הרשב"א (חלק ב סימן נו) שאחת התכליות הראויות לחוקי המלך הנה "כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות".
לסיכום קבע בית הדין שהנתבע פטור מתשלום. עם זאת, חייב בית הדין את הנתבע לפנים משורת הדין בשל הטובה שעשה איתו התובע בסך של 1000 שקלים.

למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית בירושלים נידונה תביעה על זכות קדימה ברכישת דירה. התובעים גרים בדירה בשכירות והיו מעוניינים לרכוש אותה. אולם, במקביל העמותה בעלת הדירה ניסתה למכור את הנכס למשפחה אחרת שהינה קרובת משפחה של מנהל בעמותה. הנתבעים הם העמותה בעלת הדירה, והמשפחה שעמדה לרכוש את הדירה.
טענת התובעים היא שכיון שהם גרים בדירה הם זכאים מדין "בר מצרה" להקדים כל לקוח אחר. כנגדם טענת הנתבעת הראשונה (העמותה בעלת הדירה) שישנם קריטריונים פנימיים לסדר קדימות המכירה של נכסי העמותה, ולכן אין להחיל כאן דיני בר מצרא ואין קדימות לשוכרים. טענת הנתבעת השניה (המשפחה שעמדה לרכוש את הדירה) היא שהם אינם צד בדיון.
בית הדין דן והכריע בארבע נקודות:
1. האם קיים "בר מצרא" של שוכר בית? – בשו"ע (קע"ז נז) בעקבות הרמב"ם נפסק שלממשכן קרקע אין זכות ראשונים ברכישת נכס. כנגדו, הכרעת הרמ"א היא שיש לו זכות ראשונים כדין בן המיצר. השו"ע (שם סו') פוסק כשיטתו גם לעניין שכירות והרמ"א לא חולק, ונחלקו האחרונים האם הרמ"א חזר בו, או חילק בין שכירות למשכון או שהמחלוקת בעינה עומדת. בנוסף לכך לדעת פוסקים אחרונים רבים (פת"ש קעה' כח') השוכר קודם לאחרים לכתחילה אם עוד לא נעשתה הקנייה. כך גם מנהג בתי דין לפסוק בנושא זה.
2. האם בנדון דידן קיים "בר מצרא" משום מנהג המקום בדבר שבממון? – במקרה דנן יש גם מנהג המקום שהשוכר קודם ברכישת דירה שעומדת למכירה. מנהג זה הוכח לבית הדין במסמכים שונים של מזכירות היישוב וחברים ביישוב. נמצא שגם מכח המנהג השוכרים קודמים לכל קונה אחר.
3. האם דינא "בר מצרא" חל על הקונה או המוכר? – ע"פ השו"ע (קעה, ה) החובה הדתית והמוסרית של "ועשית הישר והטוב", מוטלת על הלוקח שאינו בן המיצר, ועליו להסתלק מן הרכישה במקום שראוי לאפשר את הרכישה לבר המיצר. לאור זאת המשפחה שעמדה לרכוש הינה צד של ממש לדיון, ובמידה שקיימת חובה מדינא דבר מצרא, החובה מוטלת עליהם להמנע מלרכוש.
4. האם המוכרת יכולה לטעון שלא חל עליה דינא דבר מצרא, או גם מנהג המקום, לאור הקריטריונים המוקדמים להם טענה? – באופן בסיסי, גם אם המוכר אינו מעוניין למכור לבעל המיצר, חל דינא דבר מצרא, וכפי שכותב הרמ"א (קעה, ה). אכן, במקום שיש למוכר נזק במכירה לבן המיצר, אין דינא דבר מצרא כלל. מדברי הפוסקים עולה, שהאינטרס של המוכר במכירת הקרקע לקונה ולא לבן המיצר, צריך להיות מובהק ביותר, כמו הרעיון של מגורי בן או נכד בנחלת אבותיו. במקרה דנן איננו רואים הפסד במכירה לתובעים שוכרי הדירה, ולא ריווח של ממש. ועל כן, באופן בסיסי, אין לטעון שכלל לא קיים כאן דינא דבר מצרא.
לא הוכח בבית הדין, וכן אין סימוכין בשום ישיבת הנהלה וכד', לכללי קדימות במכירת נכסיה. מלבד זאת יש מקום להעיר שגם אילו מוכח היה שקיימים קריטריונים כאלה, לכאורה אין להם תוקף במצב של עימות בינם לבין חובה הלכתית או מנהג המקום.

לאור בירורים אלו קבע בית הדין שהעמותה בעלת הדירה אינה חייבת למכור את הבית לאף אחד. אולם, כיוון שברצונה למכור- יש לשוכרים זכות ראשונים לרכישה משום דינא דבר מצרא ומשום מנהג המקום.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית, רמת גן הובאה תביעה על השקעת קרן במט"ח שכשלה. התובע הפקיד ביד הנתבע סכום של 5000$ לקרן השקעות, לאחר זמן מסוים הקרן ירדה עד לכדי שווי של 36$ בלבד.
התובע תבע את החזר הקרן המקורית פלוס דמי פתיחת התיק בקרן בטענה שההשקעה בתיק היתה לאור מצג שוא של הנתבע. לעומתו הנתבע טוען שכל פעולותיו נעשו לאור ההסכם ולכן איננו חייב לנתבע דבר.

בית הדין דן והכריעה בשלושה נקודות:
א. רשלנות הנתבע – בית הדין קבע שהנתבע לא ניהל ברשלנות את התיק מכמה טעמים: ראשית- התובע סבר וקיבל שכך ינוהל התיק; שנית- לאור בירור ביה"ד כך מנהג הסוחרים בצורת השקעה זאת; שלישית- מתוך טענות התובע רואים שאיננו סובר שהתיק נוהל ברשלנות אלא רק שלא כך הוצגו לו פני הדברים.
ב. אי הבנת חוזה – ביה"ד דן במשמעות חתימה על חוזה ללא הבנתו. הוא הכריע ע"פ השו"ע בחו"מ סימן נ"ה ודיון האחרונים שם, שיש חובה משפטית על חותם השטר ללבן כל משמעויות השטר ואם לא מילא התחייבות זו הרי שמחל על זכויותיו. בנוסף מהתנהלות התיק רואים שהתובע נתן אמון מלא בנתבע, וזה גם הטעם המובא בגמרא ובראשונים לכך שחתימה על חוזה ללא הבנתו מחייבת.
ג. דינא דמלכותא דינא – התובע הציג בפני בית הדין פסק בית משפט בנוגע למקרה דומה. בית הדין דן בקצרה בשאלת תוקף פסק זה כ"דינא דמלכותא" וקבע שאין לקבוע כלל גורף מתי להכיל על פסקי בית משפט תוקף הלכתי של חוק. בית הדין הוסיף שאין זה רלוונטי לעניינו כיון שהגדרת בית המשפט היא שתהיה כוונת הונאה, ואצלנו מודה התובע שלא כך היה.

לאור זאת הכריע ביה"ד שהנתבע איננו חייב דבר לתובע. מכיון שאין התביעה קנטרנית והפניה לביה"ד היתה הדדית יחלקו ביניהם את הוצאות התביעה.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בעפרה נידונה תביעה על התחייבות למכור בית. התובע שוכר בית מהנתבע מזה כמה שנים, כאשר במהלך שנות ההשכרה נידונה אפשרות המכירה של הבית.
התובע טוען כי היתה הסכמה על מכירת הבית וגובה התשלום, והוא ראה את העניין כגמור; ושעל סמך הסכמה זו לא קנה בית אחר. הנתבע טוען שהם לא הגיעו לכדי הסכמה סופית והוא איננו חייב למכור את הבית, ובודאי שלא בתעריף שהוצג שאיננו רלוונטי היום. הוא גם מבקש לממש את הקנס המוסכם בחוזה מכיון שהשוכר לא יצא מהבית בתום החוזה.
בית הדין בעפרה דן והכריעה בשבע נקודות:
א. ראיה – מכיון שיש הכחשה מוחלטת על ההסכמה למכור, וגם הנסיבות אינן מעידות שהייתה גמירות דעת לסיום המכירה- על התובע להוכיח שהייתה עסקה כלשהיא.
ב. קניין – גם לו היו ראיות, הדבר לא היה מחייב אותו, כי אין העברת בעלות ללא קניין.
ג. התחייבות – אמנם יש פוסקים המכריעים שדי בהתחייבות למכור, אך לשם כך יש צורך בקניין או עדים, ולא היו כאלו במקרה דנן. גם לפי החוק הישראלי, במעשה מכר של מקרקעין נדרש לפחות מסמך כתוב.
ד. חובה מוסרית – אמנם לפי ההלכה גם במקום שלא נעשה קניין יש חובה מוסרית לממש עסקה שהסכימו עליה שני הצדדים. אולם, דבר זה מותנה בסיום של המשא ומתן; כמו כן במקרה דנן שהייתה עליית מחיר גדולה ("תרי תרעי") הדבר שנוי במחלוקת ראשונים.
ה. מניעת רווח – גם אם היה הנתבע אומר לו שהעסקה סגורה אין זה ברור שהיה נוצר חיוב תשלומים על הפסד של מניעת ריווח.
ו. חידוש החוזה – כעיקרון אין חובה לחדש חוזה באותם תנאים, אך במקרה של שכירות שמתחדשת מספר שנים נהוג ומקובל לתת התראה מוקדמת. על כן יש טעם לפגם בהודעה על העלאת מחיר או סיום חוזה שנעשו קרוב מדי לסיום השכירות.
ז. תשלום הקנס – לעניין הקנס ישנה בעיה של אסמכתא. בתי הדין של גזית מקבלים בדרך כלל את החוקים הנוגעים לממון משום "דינא דמלכותא דינא"; אך נראה שבמקרה זה, מכיוון שהעיכוב נבע מהגעת הסכסוך לדין תורה, לא על דעת כך חתמו הצדדים על ההסכם.
למאמר המלא קובץ PDF

הרב אברהם גיסר נשאל על ידי אדם שרוצה למכור את ביתו המושכר, שהשוכר רצה לקנותו, וכן אדם נוסף שהיה במשא ומתן על רכישת הבית (עוד לפני שהבית הושכר) אך לא סוכם עמו דבר. למי עליו למכור את הבית?

השיקולים העיקרים הם:
1. המוכר יכול למכור למי שבדעתו למכור אם ישנה סיבה כלשהיא, כספית או דומה, להעדפת קונה מסוים.
2. תמיד רשאי המוכר לבקש או לקבל הצעת מחיר גבוהה יותר ולמכור למרבה במחיר.
3. אם המוכר מיפר את הבטחתו הברורה ואת סיכומו עם קונה כלשהוא ומעדיף קונה אחר יש בזה משום "מחוסר אמנה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו.
4. אם הקונה האחר מציע מחיר גבוה יותר נתון הדבר במחלוקת הפוסקים ויש למוכר על מי לסמוך אם יחליט למכור למרבה במחיר.
5. אם המוכר סיכם וכתב "זיכרון דברים" עקרוני עם הלוקח הרי שאז מן הדין יכול לחזור בו אבל הוא מתחייב בכל חומר הדברים של "מי שפרע".
6. בבית שדר בו שוכר ובתוך תקופת שכירותו מבקש המוכר למכור, יש לשוכר עדיפות והוא בעל זכות הקדימה להציע כל מחיר שמציע כל קונה אחר.
7. אם מספר קונים מציעים את אותו המחיר לשוכר יש עדיפות וזהו "ועשית הישר והטוב".

עפ"י שיקולים אלו ההחלטה במקרה זה היא:
על המוכר למכור את הבית לשוכר משום "ועשית הישר והטוב."
רשאי המוכר למכור את ביתו לקונה אחר אם ישלם לו יותר מן השוכר כל זמן שלא התחייב באופן גמור לשוכר.
למאמר המלא קובץ PDF

חברה קבלנית רכשה מכשירי אינטרקום מדגם ישן, והתקינה אותם בבנין אותו בנתה. בקבלת הקניה נכתב במפורש כי במקרה של פרעון בשיקים, הסחורה שייכת לחברה המוכרת, עד לפרעון בפועל (קבלת הכסף ע"י החברה). הקבלן שילם בשיק שמועד פרעונו ששים יום מהקניה. השיקים חזרו מחמת חוסר כיסוי.
התברר למוכרים שאין אפשרות לגבות מהקבלן, ע"כ הם תובעים את המכשירים חזרה, וזאת בהסתמך על האמור בקבלה. הקבלן טוען כי על אף האמור בקבלה, המכר אינו מותנה בתשלום, והתשלום נשאר כחוב. מה עוד שהמכשירים מותקנים אצל צד ג, ואין לפגוע בזכויות צד ג.
הרב צבי יהודה בן יעקב, דיין בבית הדין הרבני בתל אביב עוסק במאמר במקרה האמור ואלה מסקנותיו:
א. אדם שמכר סחורה ותבע מהקונה את התשלום פעמיים - יכול לבטל את העסקה. הפקדת שיק (שחזר) ותביעה פעם נוספת הם בגדר שתי תביעות.
ב. כאשר הסחורה שנמכרה היא באיכות גרועה, וברור שהמוכר היה מעוניין להיפטר ממנה במהירות גם אם יהיה עיכוב בתשלום - אזי עיכוב כזה אינו גורר את ביטול העסקה. אולם, גם בסחורה באיכות גרועה, אם המוכר לא היה מוכן לביצוע עסקה ללא תשלום - אזי אי תשלום גורר את ביטול העסקה.
ג. הסעיף בחוזה הקובע כי כל זמן שהתמורה לא שולמה הבעלות לא עוברת מעיד באופן ברור על כך שהמוכר התנה את קיום העסקה בתשלום.
ד. אם הסחורה נמכרה לצד ג', יכול המוכר לקחת אותה בתנאי שישלם את תמורתה לקונים, ויגבה את הסכום מהקבלן. למאמר המלא קובץ PDF