בפני בית הדין באיתמר הובא סכסוך על גובה תשלום ביצוע עבודת עפר. התובע הינו קבלן עבודות עפר שביצע חפירה כקבלן משנה לטובת הנתבע שהינו קבלן בניה.
לטענת התובע, במהלך העבודה התגלה שישנה קורת בטון טמונה בקרקע שחובה לחפור מסביב לה. אי לכך הסכום שהוסכם עליו מראש (28,000 ₪) איננו רלוונטי ויש לשלם לו תוספת על ההוצאות והעבודה החריגה. בנוסף לכך, לטענתו בשעת ההסכם דובר על מקדמי בטחון שישולמו במקרים של עבודה חריגה.
לטענת הנתבע, לא הוסכם דבר על מקדמי הבטחון אלא רק על תשלום של 28,000 ₪ על סך העבודות וזה הסכום אותו הוא חייב לשלם.
בית הדין דן והכריע בשתי נקודות עקרוניות:
א. האם קורת הבטון המוטמנת היא בגדר אונס שאינו שכיח? בית הדין ערך בירור אצל אנשי מקצוע בתחום הבניה והגיע למסקנה שהמצאות קורת בטון הטמונה בקרקע, בלי הודעה מראש, היא דבר החורג בעליל מטווח האפשרויות הסביר הנדרש מקבלן עפר ודינה כאונס שאינו שכיח.
ב. האם מתקבלת טענת הקבלן לתוספת עבור קושי שלא נצפה מראש? אמנם אין מקום לטענת אונאה, כי הצדדים מחלו מראש זה לזה על הפסד או ריווח שיתבררו בעתיד. עם זאת, מכיון שהעובד לא טעה בהערכת המחיר אלא בהערכת המציאות מתקבלת טענתו ומגיעה לו תוספת.
למסקנה, בפני בית הדין לא הובאו ראיות מספקות האם הוסכם על מקדם בטחון. אולם, אין משמעות מעשית לעובדה זו, מכיון שמדובר בחריגה ממתחם האפשרויות הסביר והרגיל. לכן יש להתייחס אל העבודה שנדרש התובע לבצע בגין מציאות מיוחדת זו, ואשר אותה אכן ביצע בפועל, כשונה באופן מהותי מהעבודה אותה קיבל על עצמו מתחילה.
לאור זאת חייב בית הדין את הנתבע לשלם לתובע את הסכום הממשי התואם לעבודה שבוצעה בפועל ללא רווחים, סה"כ 35,000.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית נוף איילון, הועלת תביעה על השלמת תשלום הפרש שכר דירה בין זמן עזיבתה לתום החוזה.
התובע השכיר דירה לנתבע. כחודשיים לפני תום החוזה עזב השוכר את הדירה.
המשכיר תובע את תשלום החודשים שעברו מעזיבת הנתבע עד תום החוזה בהם הוא לא מצא שוכר חדש. לטענת הנתבע הוסכם במהלך כתיבת החוזה שבתנאים מסויימים הוא יוכל לעזוב את הדירה לפני תום המועד.
בית הדין דן והכריע שחוזה שכירות מחייב את שתי הצדדים. את המשכיר החוזה מחייב לא להוציא את השוכר לפני תום החוזה. ואת השוכר החוזה מחייב לגור או לפחות לשלם את החודשים עד תום החוזה.
במידה ואין הסכמה שהיה תנאי אחר פרשנות החוזה בעינה ולכן על השוכר להשלים את תשלום החודשים החסרים במלואם.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני הרב אליעזר שנקולבסקי, בשבתו כדיין יחיד בבי"ד ארץ חמדה-גזית בית שמש, הועלתה תביעה על תשלום עבור עיסקה שבוטלה.
התובע הינו מעצב שהתחייב לבצע עבודה גרפית בסכום כולל של 11,000 ש"ח, במהלך העבודה התגלעו חילוקי דעות בין התובע לנתבע והופסקה העבודה. כתוצאה מהפסקת העבודה ביטל הנתבע את הצ'קים שהופקדו בידי התובע.
התובע טוען שכיון שהעיסקה בוטלה באשמת הנתבע, ידו של הנתבע על התחתונה ועליו לשלם את ההפסדים במחיר מלא – כפי שהוא גובה בדרך כלל, ולא על פי הערכה שבחוזה.
ואילו הנתבע טוען שהעיסקה בוטלה באשמת התובע, והוא אף מוכן לחדש את העיסקה במידה והתובע יבצע את אשר הוא דורש. על כן לדעת הנתבע ידו של התובע על התחתונה, ויש שהעריך את שובי העבודה על פי החוזה למול הנעשה בפעול.
הרב שנקולבסקי דן והכריע בשתי שאלות עקרוניות:
א. מי אשם בביטול העיסקה?
ב. כיצד יש להעריך את שווי העבודה שנעשתה?

למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בשדרות נדון סכסוך על פרשנות חוזה, בין מנהל קייטנה ומפעיל חוג בקייטנה.
פסק הדין דן בפרשנות לחוזה חסר, וכן בחיוב נזק גרמי:
א.פרשנות החוזה – בחוזה הוזכר כמה לשלם על כל ילד, וכן הוזכר בחוזה המספר "כ-200", אך בסיכום השכר מופיע שורה ריקה. כיוון שמצופה היה לכתוב את השכר המינימאלי, וכיון שהדבר לא נכתב. בית הדין פסק שלא היתה התחייבות ברורה, ואין חובה לשלם אלא על כמות הילדים שהגיעו.
ב.גרמי – כן פסק ביה"ד שיש לחייב את הנתבע על קניית הציוד, מדין גרמי. שהרי אדם שהזמין חפץ אצל אומן וחזר בו צריך לשלם לו את מה שהפסיד – חומר ועבודה. אך מכיון שעל הניזק לטפל בעלות מכירת החפץ שניזוק. והציוד נשאר אצלו המזיק לא צריך לשלם מעבר לכך.
למאמר המלא קובץ PDF

בהמשך לפסק דין שעסק בביטול חוזה עקב חשד, חזר התובע ופנה לרב יהודה זולדן מבית הדין לממונות גוש קטיף תובב"א, בתביעה לקבל פיצויים, זאת, לאחר שניסיונותיו להגיע לפיצוי מוסכם עם הנתבעת עלו על שירטון.
כאן מובא רוב פסק הדין העוסק בסוגיה נפוצה של חיוב בקנס ו/או פיצוי עקב הפרת חוזה, ואלה המסקנות העולות ממנו:
1. התחייבות לשלם קנס דינה כ"אסמכתא" ואינה תקפה.
2. ניתן לפתור את בעיית "אסמכתא" ע"י ניסוח נכון של הקנס בחוזה שבין הצדדים.
3. נחלקו ראשונים אם ביצוע מעשה קניין מקובל (סיטומתא) פותר את בעיית האסמכתא.
4. ניתן להסתמך על החוק (דינא דמלכותא) הקובע כי יש תוקף להתחייבות לשלם קנס רק כאשר החוזה נחתם מתוך כוונה לפנות לערכאות.
5. לא ניתן לדרוש מבית הדין לפסוק על פי הנהוג בבתי המשפט גם אם הצדדים לא היו בקיאים בדין תורה.
6. לא ניתן לקבל גם פיצוי כספי על נזק וגם קנס.
7. גם במקרה של חוסר בהירות עובדתי המחייב פסיקה המבוססת על פשרה, חובתו של בית הדין לפשר באופן מושכל הקרוב ביותר לשורת הדין. למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בשדרות נדון סכסוך שהורכב משתי תביעות נפרדות לחלוטין. פסק הדין שנכתב על ידי הרב אריאל בראלי עסק בשתי סוגיות מצויות ואלו המסקנות העולות ממנו:
1. בית הדין אינו מחייב בפיצוי על עגמת נפש, ואף לא על אבדן ימי עבודה במקרה בו לא הוכח שהדבר גרם לנזק ממוני.
2. אדם שקנה טלפונים סלולריים מסוכן, קבל על עצמו את החוזה שבין הסוכן והחברה גם אם הדבר לא סוכם מראש. לפיכך, במקרה של ביטול העסקה יחוייב הקונה בקנסות שהשיתה החברה על הסוכן עקב הביטול. את הקנסות שנגרמו עקב התמהמהות של הסוכן בביטול העסקה עליו לשלם בעצמו.
3. כיון שהיה קושי בבירור מדויק של חלוקת האחריות לקנסות השתמש בית הדין בסמכותו לכפות פשרה, וחייב את הקונה בשני שליש מהקנס. למאמר המלא קובץ PDF

בהתקשרויות עסקיות רבות מקובל להוסיף התחייבות שלא להתקשר עם גורמים מתחרים, בעיקר על מנת למנוע גניבת מידע עסקי ומקצועי.
בפסק הדין של הרב יהודה זולדן, מבית הדין לממונות גוש קטיף, נדונה תביעה של חקלאי כנגד חברה שביטלה את החוזה שלה אתו. טענת החברה היתה שגונבו לאוזניה שמועות על כך שהחקלאי עובד גם עם חברות מתחרות, ומפר סעיף מפורש בחוזה שנחתם עמו.
מפסק הדין עולות המסקנות הבאות:
א. שני צדדים שנחתם ביניהם הסכם לתקופה מסוימת, ובתום התקופה המשיכו את הפעילות המושתפת - עשו זאת על בסיס ההסכם המקורי ביניהם.
ב. לא ניתן להפסיק התקשרות בין צדדים על סמך חשדות וחששות, וללא ראיות לכך שצד אחד גורם נזק לצד האחר.
ג. לא ניתן להסתמך על עדות גוי לביסוס חשדות אלו. למאמר המלא קובץ PDF

בחוזי שכירות רבים נכתב שלשוכר ישנה אופציה להאריך את משך השכירות לתקופה נוספת. לא מעט שוכרים ומשכירים אינם מבינים לאשורו את תוכן הסעיף, שמשמעו - הארכת משך השכירות תלויה אך ורק בהחלטת השוכר (ראה בחוזה שכירות משפטי ארץ - לעיון, סעיף 4, הערה 5, באתר דין תורה,)
הרב צבי יהודה בן יעקב, דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, עסק בסכסוך שהתעורר סביב פרשנות חוזה שכירות, ובמיוחד לגבי פרשנות סעיף האופציה בחוזה, ואלה מסקנותיו:
א. נתן המשכיר לשוכר אופציה לשכירות, לא יוכל המשכיר לפנות את השוכר שלא מדעת השוכר, לפני תום מועד האופציה.
ב. אין אדם יכול לטעון על חוזה שחתם, שלא הבין את משמעותו.
ג. כאשר המשכיר תבע את השוכר שיפנה את החנות לפני תום מועד האופציה, והשוכר שתק, אין שתיקתו מהוה הסכמה שנחייב אותו לפנות את החנות. למאמר המלא קובץ PDF

התפיסה ההלכתית המקובלת היא, שחתימה על חוזה יוצרת חזקה חלוטה על כך שהחותם קרא את תוכנו של החוזה, הבינו והסכים לכל תנאיו, מתוך גמירות דעת מלאה. ברם, תפיסה זו התבססה על חוזים שנוסחו בידי שני הצדדים לעסקה, ולא נוסחו ביד צד אחד, על מנת שישמשו בסיס לחוזים רבים, עם אנשים רבים ובלתי מסוימים. בדורות האחרונים, עקב ההתפתחות התעשייתית מחד, ויצירתם של תאגידים רבי עוצמה, התפתח סוג חדש של חוזה, הלא הוא 'החוזה האחיד'. מאפייניו של חוזה זה הם, שהוא מנוסח בידי צד אחד לעסקה, לרוב – הצד החזק, כאשר החותם מצוי בעמדת מיקוח קשה, בהיותו נדרש לבחור בין אחת משתי אופציות: לחתום על החוזה בשלמותו, או לוותר על שירותים הנחוצים לו ביותר.
מדינת ישראל, בהיותה ערה לבעייתיות המיוחדת של 'החוזה האחיד', חוקקה חוק שנועד לפתור את בעיית החוזים האחידים. במאמרו, מבקש הרב אליהו גורפינקל להוכיח שהתפיסה ההלכתית הנכונה היא, שהחתימה על החוזה יוצרת חזקה לכאורה, לכך שהחותם אמנם היה מודע לכל תנאיו של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה, בהתאם לנסיבות החתימה. מדבריו עולה שלתפיסה זו היו מהלכים בהלכה עוד בטרם בא 'החוזה האחיד' לעולם, ויש בה כדי להגן על החותם, גם במקום שבו חוק החוזים האחידים לא יגן עליו.
המאמר פורסם ב"משפטי ארץ – טענות וראיות", עפרה, תשס"ד למאמר המלא קובץ PDF