בפני בית הדין ארץ-חמדה גזית בצפת הובאה תביעה בנושאי פיטורי עובדת בהריון. במהלך הדיון התברר מעמדם ההלכתי של דיני העבודה וחיוב הוצאות משפט.

עובדות המקרה
התובעת עבדה במשרת הוראה חלקית אצל הנתבעת. לקראת סוף שנת הלימודים הודיעה הנתבעת לתובעת שהיא מפוטרת עקב קיצוצים. במהלך שימוע שנעשה לתובעת הודיעה התובעת שהיא בהריון. בפגישה נוספת הסביר ב"כ הנתבעת לתובעת את סיבת הפיטורין והציע לה להמשיך לעבוד אצלו ללא התחייבות להעסקה קבועה. במהלך השנה הבאה התובעת לא עבדה אצל הנתבעת.
לטענת התובעת היא התנגדה לפיטוריה בשל ההריון ועל כן פיטוריה אינם חוקיים. ב"כ הנתבעת טען שהוא הבין מהתובעת שהיא מסכימה לפיטוריה, והפיטורים חוקיים.
דיון הלכתי
בבדיקה, התברר שפיטוריה היו מנוגדים לחוק. על כן נותר לבדוק האם חוקי העבודה, בנוגע לפיטורי נשים בהריון תקפים על פי להלכה.
פוסקים רבים מעניקים תוקף הלכתי לחוקי המדינה מטעם "דינא דמלכותא" או מטעם תקנות הקהל". אולם אין מדובר בתוקף אוטומטי, אלא בנוגע לדינים הנוגעים בין השלטון לאזרח. בנוגע לתקפות דינא דמלכותא ביחסים הממוניים שבין האזרחים קבע הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן כב) כלל אימתי דינא דמלכותא תקף: "דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה, ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר: ממון שראוי להיות לזה מן הדין, יהא לחבירו". כלל זה נפסק ברמ"א (חו"מ שסט,יא) "לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה".
כיון שחוקי העבודה באים להגן על הצדדים החלשים בחברה, שהם השכירים, יש להעניק להם תוקף הלכתי מדינא דמלכותא וכן ע"פ תקנות הקהל. החוק המונע פיטורי נשים בהריון נראה כתואם את רוח התורה והמסורת היהודית הרואה בלידה ובפריון ערכים נעלים. על חוק זה היה אומר החתם סופר (שו"ת ה,מד) את דבריו: "התיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן".
בית הדין מקבל את טענת התובעת ופסק שיש לשלם לתובעת כאילו עבדה באותה תקופה (בניכוי דמי האבטלה שקיבלה).
לגבי הוצאות משפט – כיון שהפיטורין נעשו שלא לפי החוק וההלכה, פסק בית הדין שהנתבעת תשא בהוצאות משפט.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בירושלים נידונה תביעה על תשלום שכר וחיוב שומר על גניבה.
התובעת עבדה כמלצרית בחברה להפקת אירועים. לטענתה, האחראי עליה אמר לה להניח את תיקה הפרטי במקום מסוים ולהתחיל לעבוד, ובמהלך הערב נגנב לתובעת פלאפון שהיה בתיק. התובעת תובעת מהחברה 1800 ₪ על שווי הפלאפון. כמו כן, היא תובעת את שכר עבודתה שלא שולם לה עד כה.
הנתבעת מודה שלא שולם לתובעת שכרה, אך היא מכחישה את אחריותה על הפלאפון. לטענתה אומנם אין היא יודעת מי אמר לעובדת להניח את התיק באותו מקום, אך ההנחיות של החברה הן שאין להשאיר חפצי ערך בתיקים ואין החברה אחראית לחפצים שיגנבו מהתיקים.
בית הדין דן והכריע במספר נקודות עקרוניות:
א. שכר העבודה – בית הדין מחה בפני הנתבעת על אי התשלום והנחה אותה שלהבא חובה עליה לשלם בערב על העבודה כדין חיוב התורה. בנוסף, כאשר הכסף עומד ומחכה לעובד על החברה חלה החובה לדאוג לידע את העובד על כך.
ב. קבלת שמירה ע"י אמירת "הנח כאן" – לטענת התובעת היא נתבקשה להניח את התיק ולהתחיל לעבוד ויש לראות באמירה זאת קבלת שמירה. אמנם, בגמרא בב"מ פא: מובא שאם אמר אדם "הנח" סתם יש בזה ספק ואין להתייחס לזה כאל קבלת שמירה; אך בית הדין הכריע שבנידון דידן אם נכונים דברי התובעת מובן שהאחראי ביקש להשאיר את הרושם שהוא אחראי ויש לראות בזה קבלת שמירה. כמו כן, מדובר כאן בשומר שכר כיון שהוא מקבל תמורה ע"י עבודתה.
ג. קנין בשומרים – בית הדין הביא את מחלוקת הראשונים האם צריך קנין בקבלת שמירה והכריע שבנדון דידן כיון שהחברה שכרה את המקום גם לשיטת הרמב"ם שצריך קנין מועילה התחייבות בשמירה באמירת "הנח" ברשות השומר.
ד. מעמדו של האחראי – בעל החברה טוען שההנחיה הכללית היא שאין להשאיר חפצי ערך בתיקים, וזאת בניגוד לדברי האחראי על אותה עובדת באותו ערב. מתוך הדברים, הסתבר שהאחראי שינה משליחותו ועליו לשאת בתוצאות. עם זאת, בית הדין קבע שבמקרה זה על החברה לשאת בתשלום משום שהאחראי פעל לשם החברה ומשום שהוא היה נציג החברה כלפי התובעת.
ה. שבועה ותשלום על פי טענות הצדדים – הדיון עד כה נשען על גרסתה של התובעת; אולם החברה לא איתרה את האחראי מאותו ערב, ואף טענה כי הנחייתה היא שלא להשאיר חפצים. לאור זאת יש לראות את טענתה של החברה כ"איני יודע אם התחייבתי". אמנם, כיון שהחברה מודה שלא שולם שכר העבודה ממילא מתחייבת החברה בשבועת מודה במקצת. חיוב זה אינו פשוט כאן כיון שהחברה "אינה יכול להישבע" שאינה יודעת מה אמר האחראי. אך כיון שלא היה להם לדעת, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים האם כשלא היה לו לדעת אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

משקלול הדברים חייב בית הדין את הנתבעת בשכר העובדה ועוד שליש מסכום הפלאפון, וכן בהשתתפות בהוצאות התביעה, סה"כ 700 ₪.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית, ירושלים הובאה תביעה על פיצויי פיטורין של מורה. התובע עבד כמורה במוסדות חינוך של הנתבעת כארבע עשרה שנה, ולאחר שנת שבתון הופסקה העסקתו.
טענת התובע היא שהוא לא התכוון לעזוב ולכן יש לראות באי המשך העסקתו פיטורין, ותביעתו היא סכום של אובדן הכנסה של שנה בנוסף לפיצויי פיטורין רגילים. כנגדו טענת הנתבעת-רשת החינוך- היא שכיון שהעובד לא התקשר עם הרשת בצורה המקובלת, הפסקת העסקתו אינה אלא התפטרות, ולכן אין המורה זכאי אלא לפיצויים הרגילים.
הנוהל המקובל שעליו גם הוסכם מראש הוא שעל העובד לשלוח מכתב המפרט את כוונתו באמצע שנת השבתון. התובע שלח מכתב סמוך לזמן הנקוב אך לא מובן ממנו שבכונתו לחזור למשרת הוראה רגילה בה עסק לפני כן.

בית הדין דן והכריע בארבע נקודות:
א. חובת העובד במקרה זה – באישור היציאה לשנת שבתון נכתב שעליו לשלוח מכתב עד תאריך נקוב בדבר כוונתו לשנה שלאחר מכן. לאור זאת ולאור העובדה שנוהל זה מקובל במערכת החינוך, הכריע בית הדין שעל העובד היתה החובה ליצור את הקשר ולהודיע מפורשות על כוונתו לחזור ללמד.
ב. פרשנות המכתב – המכתב שנשלח למערכת היה מכתב להצעות עבודה חילופיות שהציע התובע. בית הדין דן בפרשנות לשון המכתב, לאור הכלל שדברים שבלב אינם דברים. בית הדין ניתח את לשון המכתב לפי ניסוחו והסיק שאכן אין כאן בקשה להמשיך ללמד ולכן העובד לא עמד בנוהל המוסכם. עד לכאן עולה שאין בית הספר אשם, ויש לראות את הפסקת העבודה כהתפטרות.
ג. לפנים משורת הדין – מה היתה מידת האחריות על המעסיק כאשר ידע שאין לעובד עבודה אחרת? בית הדין קבע שבמקרה שלנו ידע המעסיק שהעובד לא מצא עבודה אחרת ובכל זאת נעל את שעריו בפניו ולא התעניין בכוונותיו, ולכן מן הראוי שינהג אתו לפנים משורת הדין בגובה הפיצויים.
ד. כפיה לפנים משורת הדין – בית הדין דן בשאלה האם במקרה זה ניתן לכפות על הליכה "לפנים משורת הדין". בדבר זה נחלקו הראשונים והאחרונים בחו"מ סי' יב'. בגמרא רואים שדווקא במקום כזה של עובד ומעביד יש מקום גדול יותר לכפות על הליכה לפנים משורת הדין. וכן הכריע בית הדין במקרה זה.

לאור זאת חוייבה הרשת לתת למורה פיצוי על שליש שנה, כאשר פיצוי זה דומה לתוספת המקובלת בחלק מהמקרים, ומוכח ממכתב ששלחה הרשת מראש שהיה לה רצון לתת תוספת מעין זאת.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין במערב בנימין נידונה תביעה של קבלן להשלמת תשלום על עבודת בניה. בנוסף, תובע הקבלן תשלומים נוספים: א. תשלום על ימי עבודה נוספים בגלל עיכובים שלטענתו היו באשמת הנתבע. ב. להוסיף לחוב המקורי תוספות שלטענתו הסכימו עליהם.
כנגדו, טען הנתבע שיש לחשב את החוב לאחר קיזוז של כמה דברים: א. השלמת העבודות על הבית. ב.קיזוז נזקים מסכום התביעה. ג. קיזוז קנס פיגורים, על איחור בסיום העבודה.
בית הדין דן והכריע בארבע נקודות עקרוניות:
א. פיצוי על עיכוב באשמת הנתבע – בית הדין הכריע שאין לחייב בפיצוי זה מכיוון שאין לו בסיס בחוזה, ובנוסף הוא איננו מבורר דיו להחשיבו כנזק.
ב. תשלומים על תוספות – בית הדין בירר את כל אחת מהתוספות, והושמטו מהם דברים שהוכרע שהיו באחריות הקבלן. מאידך, מכיוון שהפער בין התביעה להודאה היה על סכום נמוך יחסית ובשל הקושי להכריע במדויק בשאלות אלו הוכרע שהנתבע ישלם מחצית מההפרש (198 ₪) בנוסף לסכום שבו הוא מודה.
ג. קנס על הקבלן בשל איחור במסירה – בחוזה נכתב סעיף מפורש על קנסות במסירה. בי"ד הכריע שבחוזה זה אין בעיית אסמכתא משני טעמים: א. מדובר בסכום סביר וביכולתו של התובע היה להשלים את המלאכה (עפ"י הרמ"א חו"מ ר"ז, יג'). ב. נכתב בחוזה שהוא נחתם בנוכחות בית דין, ובהתאם להכרעת השו"ע (חו"מ ר"ז, ט"ו) במקרה זה אין חשש לאסמכתא.
ד. כיוון שהגדרת הסיבה לאיחור במסירת הבית איננה מוחלטת, הוכרע להטיל קנס על כמחצית מהימים מכח פשרה הקרובה לדין.

הכרעת הדין:
על הנתבע לשלם את החוב המקורי שעליו אין מחלוקת (23,900). בנוסף עליו לשלם על התוספות כפי שהודה בהן בנוסף לפשרה בהערכת התוספות (סה"כ עוד 10,668) . מחוב זה יש לקזז מספר נזקים, וביניהם הקנס על איחור המסירה (סה"כ 7,260).
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין באיתמר נידונה תביעה של צבע שעוכב שכרו. הצבע התחייב לצבוע ולנקות דירה באזור המרכז. לפני השיפוץ התגלעו מספר ויכוחים בין התובע לנתבע. כתוצאה מכך, על סף עזיבה של התובע, הוחלט לפנות לרב שיגשר ביניהם. לאחר הגישור חזר התובע ועשה את עבודות הצביעה והנקיון למעט מספר עבודות עליהם התפשרו.

לאחר מעשה כשבא לגבות את התשלום אמר לו הנתבע שבשל הסכסוך שהיה ביניהם קיים בו דין "שוכר עליהן או מטען" ולא היה מוכן לשלם את החוב שהוסכם עליו בגישור.

בית הדין דן והכריע בששה דברים:

1. הגעת האומן עם הפועל וכלי העבודה דינו כמי שהתחיל במלאכה ואינו יכול לחזור בו. כל שכן אם הוציא הוצאות לצורך המלאכה שגם בקבלן נחשב לתחילת מלאכה. על כן שני הצדדים לא יכלו לחזור בהם.
2. לא היתה לנתבע כל זכות להחיל את דין "שוכר עליהן או מטען", מפני שהתנאים הבסיסיים לתחולתו לא התקיימו: לא מדובר במקרה שנגרם נזק עקב חזרת האומן, בעה"ב מצא פועלים שיעשו את העבודה במחיר מוזל יותר, וגם אם נגרם נזק מדובר בנזק רחוק, הפחות מגרמא.
3. אין אונאה במחיר שנקבע בשומרון וגבוה ממחיר ביצוע העבודה בשפילה. אפילו אם נאמר שהמחיר שנקבע בשומרון היה גבוה מהמקובל אין אונאה לקרקעות, ואין אונאה לעובד בעבודת הקרקע.
4. צביעת מקום שהצבע מתקלף: קבלן שהחל במלאכה ולא השלימה, בעל הבית יכול לנכות משכרו את כל מה שצריך כדי לגמור את המלאכה.
5. הורדה מהסכום שנקבע את מחיר הצבע שנותר: אם הקבלן הביא את התוצאה המוסכמת הרי הוא מילא בכך את תפקידו. הוא זכאי לשכרו בין שהתוצאה הושגה בעבודה מרובה ובין שהושגה בעבודה מועטת.
6. כתב הבוררות מאפשר לבית הדין לחייב את הנתבע בהוצאות התובע. לאור סירובו של הנתבע לשלם לתובע את המגיע לו, והיתלותו בנימוקים הלכתיים שאינם ראויים, יש לחייב את התובע בהוצאות האגרה.

למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בכפר סבא נדון תביעה של גנן כלפי בעל בית. בעל הבית היה חייב לגנן כספים על עבודות קודמות. בשלב מסויים סוכם ביניהם על פרויקט גדול, שבמהלכו נוצרו חילוקי דעות, והפרויקט הופסק חלקית. לאחר מכן הגנן חזר לדרוש חוב כספי שקדם לפרויקט הגדול וכן דרש כספים עבור עבודות שביצע בפרוייקט מעבר למה שסוכם. בית הדין מברר האם מאופן התנהגות הצדדים מוכח שהגנן מחל על החוב?

השאלה העיקרית העומדת לדיון בפסק הדין היא כיצד מזהים מחילה?
א. האם העובדה שלפני הפרוייקט סיכמו ביניהם על סכום מסויים מהווה מחילה על תשלום עבור עבודות שנעשו בעבר? – למסקנה בית הדין אינו מקבל את הטענה שהיתה כאן מחילה. יתכן שהעובדה שהתובע לא תבע זאת בעת שקיבל את העבודה הגדולה היתה משום שרצה לשמור על מערכת יחסים תקינה.
ב. האם ניתן לראות בהחזרת השיקים משום מחילה? – התובע לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת לכך שהחזיר שני שיקים מתוך התשלום שקיבל עבור הפרוייקט, בשעה שלדבריו חייב לו הנתבע סכום העולה על הסכום שבשיק האחד, ומגיע כמעט לסכום שבשני השיקים גם יחד. נראה על כן שגם אם עשה התובע עבודות נוספות בגינה תוך כדי הפרוייקט, מעבר למופיע בהצעת המחיר, התכוון למחול על דרישת תשלום בגינם מן התובע.
ג. מחילה שנאמרה בשעה שהיה אמון בין הצדדים, ולאחר מכן עורער האמון, אי אפשר לחזור ממנה.

מסקנת פסק הדין – כיוון שנשארו ב"ספק מחילה" וישנו חוב ברור, אין בכחה של ספק מחילה לפטור את החייב מלשלם.

המשך פסק הדין עוסק בהערכה של הנזקים על מנת לקזז אותם מהחוב הכללי. הוא מסיים בהגדרת פשרה הקרובה לדין במקום שהערכה מקצועית לא אפשרית או אינה משתלמת.
למאמר המלא קובץ PDF

התובע ביצע עבודות בניין עבור התובע. מנהל העבודה של הנתבע הודיע לתובע, הן לפני תחילת עבודתו והן במהלכה, כי עליו לפעול על פי הנחיותיו של האדריכל המשמש מבחינתו כמפקח על העבודה. הצדדים לא הודיעו לאדריכל כי הוא זה שנבחר על ידי כמפקח בנייה.
לאחר שבוע של עבודה במגרש, הודיע התובע למנהל העבודה כי לדעתו הוא סיים את עבודתו וכי הוא רוצה באישורו לכך. האדריכל הגיע למגרש ואישר כי מבחינתו ביצע התובע את העבודה הנדרשת ומסר על כך למנהל העבודה. לאור אישור האדריכל עזב התובע את המגרש, פינה את כל כלי העבודה וסיים לעבוד בו.
הנתבע, בעל חברת הבניה, שילם לתובע את מלוא הסכום המוסכם ביניהם עבור הכשרת המגרש, אך לאחר כשלושה חדשים קיזז הנתבע סכום של 7000 ש"ח מתשלום ששילם לתובע בגין עסקה אחרת ביניהם.
לטענת התובע, הוא ביצע את כל המוטל עליו על פי ההסכם וההנחיות שקיבל מהאדריכל וכפי שהורה לו לעשות מנהל העבודה, ועל כן הוא תבע 7000 ₪ מהנתבע.
הרב נתן חי מבית הדין לממונות איתמר הסביר בפסק הדין את ההחלטה לחייב את הנתבע במלוא סכום התביעה. זאת, על בסיס הסיכום בן הצדדים, שההחלטה על סיום העבודה תהיה בידי האדריכל. למאמר המלא קובץ PDF

התובע הועסק כקבלן על ידי הנתבע (ישוב מסוים), על מנת שיכין ויפעיל את מערכת ההגברה ואת התאורה למופע יום העצמאות תשס"ו של היישוב. תמורת עבודה זו הסכים היישוב לשלם לתובע, על פי בקשתו בכתב, סך 7,500 ש"ח כולל מע"מ.
בשעת המופע היו תקלות בתאורה ובהגברה: רק שליש מהתאורה עבדה והיו רעשים שהפריעו לאיכות המופע. תקלות אלו גרמו לכך שהיישוב לא יכול היה לשווק לחברים את ההקלטה של המופע כמנהגו באירועים דומים. לטענת היישוב תשתית החשמל ביישוב פעלה בעבר ללא תקלה והיא תקינה גם עתה אף שלא נעשו בה מאז המופע שינויים כלשהם. מכאן מסקנתם של נציגי היישוב שהאשמה לתקלות במופע רובצת לפתחו של התובע בלבד.
לטענת התובע, העבודה שלו היתה ללא-דופי וגם הציוד שהוא הפעיל היה תקין. בשעה שלקח מחנות ההשכרה את הציוד הוא נבדק ונמצא תקין וכן בשעת החזרתו נבדק שוב על ידי המשכיר בנוכחותו של התובע ומר א' ונמצא תקין. לכן מסקנתו של התובע היא שהאשמה לתקלות באירוע נבעה אך ורק מתשתית חשמל לקויה ביישוב. לפיכך הוא תבע מהישוב בבית הדין בארות יצחק (גזית)את מלוא השכר שהובטח לו.
מומחה בית הדין בדק את מערכת החשמל ומצא כי היישוב הטעה את התובע, בנתונים מסוימים שגורמים להפרעות במערכת ההגברה. לגבי הליקויים במערכת התאורה לא הצליח המומחה לקבוע בשל מי ומה נגרם הליקוי.
בית הדין קבע כי לגבי חלק העבודה שלא בוצע כראוי עקב רשלנות הנתבע ישולם לתובע שכר מלא. לגבי החלק שלא ידוע בשל מי הוא בוצע שלא כראוי, ידו של התובע על התחתונה, כיון שאין ראייה לטענתו שהנתבע הוא שהתרשל. לפיכך, הוא יזכה בתשלום מופחת (80%) על פי ההלכה הקובעת שבמקרה כזה הוא זכאי להחזר הוצאות ללא רווח. למאמר המלא קובץ PDF

לקראת יום העצמאות היה סיכום בעל פה בין עמותה משדרות לנציג תזמורת מקומית על הופעה בליל יום העצמאות. בעקבות כך ביטל בעל התזמורת הופעה בעיר אחרת, כאשר השיקול שלו היה פרסום מקומי.
שבוע לפני יום העצמאות התברר לעמותה שתגיע לעיר ביום העצמאות תזמורת יוקרתית. העמותה התקשרה לבעל התזמורת המקומית והודיעה לו שההסכם מבוטל. נציג התזמורת ביקש להופיע אפילו רק חלק מהזמן אולם לא היה מספיק זמן לאפשר זאת.
בעל התזמורת תובע את השכר המלא שסוכם על סך 5000 ₪ ועוד פיצוי כספי על הפסד הפרסום. נציג העמותה טוען שהוא הודיע שבוע לפני האירוע וכן סיבת הביטול לא תלויה בו - אין צורך בשתי תזמורות באותו אירוע. הוא מוכן לפצות את התובע בסכום של 1500 ₪ בלבד.
מסקנת בית הדין לממונות שדרות-גזית היתה שעל עצם ביטול ההסכם לא היה מקום לחייב את העמותה, כיון שמדובר היה בהבטחה שלאחריה השתנו הנסיבות. אולם, כיון שההזמנה גרמה לתזמורת לוותר על הזמנות אחרות, הרי שיש לשלם לה את מלוא השכר שהובטח מראש. למאמר המלא קובץ PDF

הנתבע פנה לרואה חשבון הגר בשכנותו, בבקשה שיכין לו את הדו"ח השנתי לשלטונות המס, ושכרו יהיה 500$, כך היה גם בשנה שלאחר מכן. בשנה השלישית הוא פנה שוב באותה בקשה, אולם הפעם לא סוכם על שכר. רואה החשבון תבע שוב 500$ ונתבע הסכים לשלם 250$ בלבד. רואה החשבון תובע את היתרה.
בפסק הדין מסביר הרב בראלי מדוע החליט בית הדין בשדרות לחייב את הנתבע במלוא הסכום:
א. כיון שהמשך התקשרות נעשה על בסיס החוזה הקודם.
ב. למרות שמבחינה הלכתית מעמד רואה חשבון הוא כשל קבלן, ועל קבלן חלים דיני אונאה המונעים הפקעת מחירים, במקרה זה המחיר הוא בגדר הסביר.
למאמר המלא קובץ PDF