בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית בעפרה נידונה תביעה על נזקי משאית שנפלה לבור. הנזק נגרם כתוצאה מהנפילה לבור ומפגיעת מכסה הבור במשאית. התובע הינו בעל המשאית שנפגעה, והנתבע הוא השכן שבחצרו היה הבור והוא זה ששם את המכסה שגרם לנזק.
לטענת התובע, הנתבע כיסה את הבור על מנת שהמשאית תוכל לעבור, וזאת כיון שהיה ידוע לצדדים שהמשאית חייבת לעבור באותו השטח. כמו"כ הנהג התקשר לבעל החצר לאחר שראה את הכיסוי ושאל אותו האם ניתן לסמוך על הכיסוי, ורק לאחר שנאמר לו שלשם כך כוסה הבור הוא נסע. לאור זאת לטענת התובע התאונה נגרמה כתוצאה מהסתמכות על דברי הנתבע ועליו לשלם את מלוא הנזק.
לטענת הנתבע, אין הוא זוכר את פרטי השיחה אך ודאי לו שלא לקח אחריות על המשאית שהרי הוא איננו נהג משאית ואיננו יודע את יכולותיה. בנוסף לטענתו גם אם הוא אכן לקח אחריות, הוא פטור משתי סיבות: א. הנהג הוא המומחה לדבר, וממילא האחריות עליו. ב. בגלל שעל פי חוקי התעבורה, תמיד הנהג הוא אחראי לכל נזק שהוא גורם.

בית הדין דן והכריע בארבע נקודות עקרוניות:
1. האם יש לחייב מדיני נזקי בור – להלכה יש להתייחס לבור ולמכסה כנזקי בור שבאחריותו של בעל החצר. מכיון שהנזק הוא לכלים אין חיוב מדיני אדם אלא מדיני שמים, אך ניתן לצרף לחיוב מכח שטר הבוררות.
2. הראיות – לטענת הנתבע אין הוא זוכר מה נאמר אך ודאי לו שלא לקח אחריות, נהג המשאית העיד בבית הדין שהנתבע אמר לו במפורש שיכול לנסוע. ביחס לכשרותו לעדות, כיון שבעל המשאית (התובע) הסתלק מכל תביעה לגביו, פסק בית הדין שעדותו כשרה ואין להתייחס אליה כאל "עדות נוגע". לאור זאת מעיקר הדין הנתבע צריך להשבע נגד עד אחד אלא שכיון שבנידון דידן אינו זוכר יש ללכת לפי הכלל "מתוך שאינו יכול להשבע משלם".
3. האם יש לחייב מדין הסתמכות – לאחר שבית הדין קיבל את ראיות התובע לכך שהנהג הסתמך על הנתבע, יש לדון האם יש כאן חיוב מדין הסתמכות או שכיון שהנהג מומחה והנתבע אינו מומחה הדין שונה. לדעת רוב הדיינים יש לקבל במקצת את טענת הנתבע שיש גם אחריות על הנהג, כיון שהוא המומחה וודאי לא התכוון שיסמכו עליו ללא שיקול דעת. לדעת המיעוט יש לחייב את הנתבע במלואו כיון שיש כאן את כל דיני הסתמכות.
4. חוקי התעבורה – בפסק הדין נידונו חוקי התעבורה המדוברים, אולם אין להם רלוונטיות למקרה זה משום שאין מדובר בהם בנזקי ממון אלא בנזקים בנפש.

לאור זאת, על פי דעת הרוב חייב בית הדין את הנתבע לשלם שני שליש מהוצאות הנזק כולל עלות הנסיעה למוסך לצורך התיקון.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין באיתמר נידונה תביעה על שומת נזקי תאונה. הנתבע פגע ברכב התובע בשעה שעמד בחניה, הצדדים מודים שהנתבע אשם בתאונה.
בשעת הטיפול ברכב הניזוק הלכו התובעים בהסכמה לחברות הבטוח. הרכב תוקן במוסך מטעם חברת הבטוח של התובע, אולם כתוצאה מפערים בשומת הנזק חברת הביטוח של הנתבע איננה מוכנה לשלם את מלא הנזק. תביעת התובע היא שהנתבע ישלם את מלא הנזק כפי שנישום ותוקן ע"י המוסך של חברת הבטוח שלו. לעומתו טוען הנתבע שיתכן שהשומה איננה נכונה כפי שטענה חברת הבטוח שלו, וממילא עליו לשלם רק את העלות האמיתית של הנזק.
בית הדין דן והכריע בשלוש שאלות:
א. כאשר חברת הביטוח של המזיק מסרבת לשלם את הנזק, האם החיוב חוזר למזיק?
בית הדין פסק שהביטוח הוא כמו כל עסק מסחרי שנעשה בין בעה"ב לבין חברת הביטוח אלא שהרווח נתלה באפשרות של נזק. לאור זאת המזיק חייב לפצות על כל נזק שיגרם לניזק גם אם חברת הבטוח לא מפצה אותו על כך.
ב. הדלת שהוחלפה היתה פגומה כבר לפני התאונה. האם זו סיבה לגרוע מהתשלום עבור התיקון שנעשה בפועל ?
השו"ע פסק (חו"מ שפז,א) כי על המזיק לפצות את הניזק רק אם נגרם פחת בערכו של החפץ, וביאר הש"ך (סק"א) כי כל זה רק אם אין אפשרות לתקן את הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו.
גם בנידון דידן חובת המזיק לתקן את הרכב ולהחזירו לשימוש היא ודאית, והיה צריך להחליף את הדלת. אמנם בית הדין התחשב בעובדה שכעת יש לניזק דלת טובה יותר עם גומיות ומיסבים חדשים יותר מאשר לפני התאונה, ולכן על פי שיערוך שעשה בית הדין הופחת מעט חיוב התשלום שהמזיק צריך לשלם עבור הדלת שהוחלפה.
ג. אם תחשיב תשלום התיקון צריך להיות לפי מוסך זול או לפי מה ששולם בפועל ?
מזיק הפוגע ברכב חבירו חייב לתקן את הרכב ולהחזירו למצב שלפני הפגיעה, ואין צורך להשוות מחירים ולפצות את הניזק דווקא לפי תעריף המוסך הזול יותר. כן העלה בשו"ת משפטיך ליעקב [ד,כ], שאם יש חשש שהתיקון במוסך אחר לא יהיה באותה רמה מקצועית, והליקויים עלולים להתגלות מאוחר יותר ואז יקשה להוכיח תביעה נוספת, אין לדרוש מהתובע לתקן שם ולהנזק בגרמא.
בנוסף לכך, במקרה שלנו כל תהליך התיקון נעשה בתיאום עם המזיק ובהסכמתו ולכן אין המזיק יכול כעת לטעון שחישוב התיקון יעשה לפי עלות התיקון במוסך זול יותר.

לאור זאת פסק בית הדין שהנתבע חייב לפצות את התובע על הנזק שגרם. עלות הנזק הכולל שנגרם לתובע מתבטאת בסכום שהוציא. מכיוון שמדובר בדלת משומשת שנפגעה, יש להפחית מעלות הדלת החילופית סך של 300 ₪ כייצוג של הפחת אל מול שוויה של דלת חדשה.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין ברמת גן נידונה תביעת פיצוי על נזקי תאונה.
עקב חילוקי דעות עם בעלת הרכב המזיק, נאלץ נהג הרכב הניזוק לתבוע את חברת הביטוח של עצמו, וזו שלמה את נזקיו. בבית הדין תבע הניזוק מהמזיקה להשלים את החובות שחברת הבטוח אינה מכסה ובהם: א.השתתפות עצמית. ב.כינון בטוח. ג.ירידת ערך רכב. ד.העדר תביעות לשלוש השנים הבאות. ה.הוצאות משפט. ו. ריבית על פיגור התשלום.
הנתבעת חולקת על התובע בצורת גבית התשלום, ובנוסף טוענת שאיננה בטוחה האם אורות הבלימה האחוריים של התובע דלקו בשעת התאונה.

בית הדין הכריע עקרונית בשני דברים:
• למרות שהנתבעת משלמת לחברת הביטוח, לתובע עומדת הזכות לתבוע את סכום ההשתתפות העצמית שלא שולם לתובע וגם לא נתבע על ידי חברת הביטוח מן הנתבעת.
• הסתיגות הנתבעת שאורות הבלימה לא עבדו נדחת מפני שהנתבעת הסכימה עקרונית לשלם לתובע, ובנוסף משלמת לחברת הבטוח, שני אלו מהווים ראיה לחובתה בנזק. שיקול שלישי הוא שהאפשרות ששני אורות הבלימה לא עובדים היא בבחינת "מיעוט שאינו מצוי" וללא ראיה נוספת אינה יוצרת מצב של ספק בפני ביה"ד.

בנוסף בית הדין דן והכריע בשלושה נקודות על מה יש לשלם:
א. השתתפות עצמית, כינון ביטוח – סכום זה הוא הפסד ישיר, ועל כן יש לחייב עליו.
ב. העדר תביעות לשלוש שנים – אין מדובר כאן בנזק ישיר אלא בהפסד זכות ממונית ומן הבחינה ההלכתית מעמדו פחות מגרמא.
נוסף לכך הזכות הממונית איננה ודאית כיון שאם התובע יתבע את חברת הבטוח בשלוש שנים הבאות היא תאבד ממילא.
שיקול נוסף הוא שבעלי הדין יכלו לסיים את הסכסוך ללא התערבות חברת הבטוח, אלא שכאן יש לדון האם צדקה הנתבעת בדרישותיה שהובילו לתביעת חברת הבטוח ע"י התובע.
למעשה כיוון שהצדדים הסמיכו את בית הדין לחייב גם בנזקים עקיפים ומניעת רווח, וישנה חובה הלכתית על מזיק לפצות ניזק גם על נזקים עקיפים, נקבע לחייב הפסד העדר תביעות של שנה אחת בלבד, סכום שכבר הפסיד התובע עד לשעת הדיון בבית הדין.
ג. הוצאות משפט – בית הדין הכריע שהצדדים יתחלקו בשווה בהוצאות המשפט.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין באיתמר נידונה תביעה כנגד בעלים של בעלי חיים שהשתחררו והזיקו למטע. המקרה חזר ונשנה כמה פעמים. לאחר שאיים התובע שיתפוס את בעלי החיים, הוא תפס אותם ולאחר דין ודברים החזירם.

התובע מבקש מביה"ד שיטילו סנקציה עתידית על הנתבע שתמנע את השנות הנזק. בנוסף תבע התובע החזר תשלום על הוצאות בית הדין, והחזר הוצאות האכלה של בעלי החיים בזמן שהיו תפוסים אצלו. מאידך, ויתר התובע על נזקי הבהמות שהיו עד כה.
בית הדין דן והכריע בארבעה דברים:
א. מידת האחריות הנדרשת מבעל הבהמות – בבעלי חיים יש חובת הרחקה גם במקרה בו הנזק שגרמו אינו מחייב את הבעלים בתשלום. וכך פסק השו"ע לגבי כלב, שבעליו חייב לא רק על נזקיו אלא גם למנוע מראש את אפשרות הנזק. אמנם בנדונינו מחל הניזוק על הנזקים שנגרמו לו אך זכותו לדרוש מהמזיק שישמור בצורה יעילה יותר על בהמותיו.
ב. החזר הוצאות על הבהמות שהחרים – נפסק להלכה "כל מקום שנהנית הבהמה אף על פי שפטור מדין מזיק חייב לשלם מה שנהנית", והוסיף ערוה"ש "אם ידוע שהמזיק מאכיל תמיד לבהמתו שעורים משלם דמי שעורים כפי שויים". מכיון שהרגילות להאכיל בהמות אלה בתערובת, מתקבלת תביעת הנזק שהמזיק ישלם את דמי הזנת הבהמות.
ג. קנס הרתעתי – כשחתמו על שטר הבוררות קבלו הצדדים את בית הדין בין לדין ובין לפשר. נראה שבית הדין רשאי לפסוק סכום מסוים ולחייב את המזיק בתשלום הקנס. כיון שכל המגבלה שלא לדון בזמננו דיני קנסות היא דווקא כשדנים בכפייה, אז אין בבוררות צורך בדיינים מומחים. לכן קבע בית הדין קנס עתידי הרתעתי.
ד. החזר הוצאות – כאמור כשמקבלים על עצמם את בית הדין שידון בעניינם לפי ראות עיני הדיינים, זהו דין ולא כפיה ולא צריך מומחים, ולכן מועילה קבלה לחייב בהוצאות המשפט. זאת ועוד, בנוסח כתב הבוררות נכתב כי הצדדים מסמיכים את בית הדין לחייב את הצדדים בתשלומי הוצאות משפט, על פי שיקול דעת בית הדין. לכן, בית הדין פסק הוצאות משפט על הנתבע.
למאמר המלא קובץ PDF

בפני בית הדין בצפת נדון סכסוך בנזקי אדם ע"י "בור". המקרה דן באדם שנפל בעת קניה בחנות ותבע את בעל החנות על הנזק שנגרם לו.
פסק הדין דן בראיות להמצאות "הבור" ולמידת הנזק, ונדונו בתוכו כמה סוגיות עקרוניות:
• נזקי בור בזמן הזה – פס"ד מכריע עפ"י ה'פתחי תשובה' ופוסקים נוספים שניתן לדון בבור אף בבי"ד שאינו סמוך, אך רק בחיוב "נזק" ולא בשאר חיובי מזיק.
• מנהג המדינה והחזקת ביטוח – לבעל החנות לא הייתה פוליסת ביטוח, ובית הדין ראה בביטוח מנהג מדינה. (למעשה שיקול זה הובא רק כחלק מהפשרה, ולא כהכרעה מעיקר הדין).
הראיות לנזק שהוצגו בפני ביה"ד אינן חותכות ואינן מוציאות מידי ספק. אך הדין הוכרע באמצעות פשרה בגלל רשלנותו של בעל החנות שלא החזיק ביטוח שבמידה והיה היה משלם על הנזק.
למאמר המלא קובץ PDF

הלכה פסוקה היא שהמזיק את חבירו חייב לשלם לו על הנזק, לפי כללי הלכות הנזיקין. לעיתים, המזיק מודה שהזיק אך טוען שמעשה הנזק אינו מחייב אותו מסיבות שונות. השאלה העולה במקרה זה היא, על מי מוטלת החובה להוכיח את טענותיו. מחד גיסא, הניזק הוא המוציא מהמזיק, ואם כך עליו נאמר "המוציא מחבירו עליו הראיה". מאידך גיסא, המזיק שמודה בנזק נמצא בעמדה שעליו להסביר מדוע פעולת הנזק אינה מחייבת אותו, ושמא קיומו הוודאי של מעשה נזק הופך את המזיק לבעל חוב המבקש להיפטר מחובו ועליו הראיה.
הרב אריאל אדרי, אב"ד לממונות בשכונת הר חומה בירושלים דן בשאלה זו בעקבות תביעות שונות שנדונו לפניו, וזה סיכום מאמרו:
ראשית, נעלה את השאלה מה סיבת החיוב בנזקי ממונו של אדם. האם האדם חייב לשמור על חפציו ולמנוע מהם לגרום נזק, וחיוב התשלום מוטל עליו מכיון שהתרשל בשמירה. או שמא חיוב זה נובע מעצם הזיקה שבין אדם לרכושו, נזק שנגרם על ידי רכושו של אדם מהווה סיבה לחיוב ללא קשר לפעולות השמירה שננקטו עבורו. שאלה זו משמעותית לענין שפתחנו בו, מכיוון שאם החיוב על התרשלות בשמירה, הניזק יצטרך להוכיח שהייתה התרשלות כזו, ואילו אם החיוב הוא על כל ממון שהזיק, בעלי הממון צריכים לטעון טענות לפטור את עצמם מחיוב.
ה"חזון איש" טען שחיוב הנזיקין הוא תוצאה של עצם הבעלות הממונית. ועל כן כשנעשה לפנינו מעשה נזק דבר זה מהווה מבחינתנו סיבה ברורה לחיוב הבעלים אף אם אין לנו מושג כיצד אירע שחפציו הזיקו והאם הדבר נובע מהתרשלות או מאונס.
עד עתה דנו בממון שמזיק. האחרונים נחלקו האם גם דינו של אדם שמזיק בגופו זהה לזה של ממון או שונה ממנו. לדעת "אבן האזל" אדם חייב על נזקיו מכח חובת השמירה על גופו. ואילו לדעת אחרונים אחרים חיובו של אדם על נזקיו הם תוצאה ישירה של פעולת הנזק ללא קשר לאחריות שלו לשמור על עצמו.
מדברי הפוסקים עולה שבמקום בו יש ספק מלכתחילה האם יש חיוב תשלום על הנזק, יתכן ועל הניזק תוטל חובת הראיה. דוגמא לספק מעין זה היא כאשר בעל מלאכה הזיק ויש ספק האם הוא מומחה ואז הוא פטור, או שמא הוא איננו מומחה ואז הוא חייב. דוגמא נוספת, כשלסטים פרצו גדר ובהמות שהיו במקום יצאו החוצה והזיקו, במקרה כזה יש צד לחייב את בעלי הבהמות מספק שמא הבהמות לא היו שמורות טוב עוד לפני כן, או שמא הליסטים אשמים.
הרב אדרי מחדש שמחלוקת האחרונים שהזכרנו מתייחסת רק למקרים מעין אלו, ואילו במקרה הרגיל של נזק שנמצא לפנינו לכל הדעות על המזיק להוכיח שהוא אינו אחראי עליו. למאמר המלא קובץ PDF

התובע שיפץ את ביתו, ובאמצע השיפוץ הוא גילה שהקבלן אינו אמין ולכן עזב אותו. הנתבע הציע לתובע עזרה על מנת לסיים את השיפוץ. הוא המליץ על קבלן מהדרום המוכר לעמותה "הוא יסיים את העבודה על הצד הטוב ביותר". הקבלן הגיע לחיפה והעריך את העבודה ב- 90,000 ₪ מקסימום. בפועל התובע שילם 124,000 ₪ עבור השיפוץ. התובע תבע את הקבלן בבית הדין הרבני באשקלון בטענה של אונאה. בית הדין קיבל את עמדת הקבלן ופסק שהפער במחיר, סביר.
כעת התובע תובע את הנתבע על האחריות שלו לעלות הגבוהה של השיפוץ.
בית הדין פטר את הנתבע מחוסר ראיות, למרות שהיה ברור שהוא אחראי לטיב ואופן העבודה, לא היה ברור שהוא אחראי לגובה התשלום. למאמר המלא קובץ PDF

בעקבות תאונה הודה הנתבע כי הוא אשם. בהמשך, ככל הנראה מסיבות של נוחיות, התובע בחר לתבוע את הפוליסה של עצמו, בעיקר מפני שבדרך זו הובטח לו קבלת תשלום מהיר יותר. לפי החלטת השמאי, הוכרז הנזק כ"אובדן גמור". לפי תקנות חברת הביטוח, ותנאי הפוליסה של התובע, בעל רכב שקיבל פיצוי מלא בגין "אובדן גמור", מפסיד את דמי הפוליסה ששולמו עבור ביטוח הרכב. במקרה זה, מאחר והתאונה התרחשה באמצע תקופת הביטוח, הפסיד התובע תקופה של חצי שנה של ביטוח בשווי 1053 ש"ח. על כן הוא תובע סכום זה.
תביעה זו הובאה לפני בית הדין לממונות מעלה אדומים, ונדונה באריכות, כאשר כל אחד מהדיינים כתב את דעתו. על פי הדעה הראשונה בפסק הדין:
1. אדם שמחל על חוב ותבע סכום שאינו זכאי לקבל - מחילתו בטלה כיון שהיתה בטעות.
2. ישנו חיוב על גרימת נזק (גרמא) במקרה שהמזיק נהנה מהנזק.
3. כיון שתאונות דרכים הן אירוע שכיח יש לחייב בגרמא על פי שיטת הריצב"א.
שני הדיינים האחרים חלקו על קביעות אלה, אולם חייבו את הנתבע בנימוקים הבאים:
1. גם מזיק בגרמא חייב בדיני שמיים.
2. ע"פ כללי הביטוח הנתבע חייב, במקרה זה לא הדבר לא בא לידי ביטוי בגלל סכום השתתפות עצמית גבוה של התובע. למאמר המלא קובץ PDF

בגוש קטיף יבנה ויכונן היו חיי תורה עשירים שבאו לידי ביטוי בתחומים שונים, ובהם גם בהזדקקות יומיומית של אנשים פרטיים וחברות לדין תורה. דוגמא אחת מיני רבות לכך ניתן למצוא בפסק הדין של הרב יהודה זולדן (לשעבר תושב נווה דקלים) שדן בסכסוך כספי בין חקלאי לאחת מחברות השיווק של ירק ללא חרקים. מפסק הדין עולות כמה מסקנות עקרוניות:
1. להתחייבות מותנית בעל פה ללא עדים אין תוקף הלכתי.
2. חוזה שהסתיים והצדדים המשיכו לנהוג על פיו (למשל, שוכר שממשיך לגור במושכר לאחר תום תקופת השכירות המוגדרת בחוזה) - ממשיך לחייב את הצדדים.
3. חברה שגרמה לחקלאי שלא לעבד את שדהו חייבת לפצות אותו על הרווחים שנמנעו ממנו כיון שכך סוכם ביניהם בחוזה כתוב. שיעור הפיצוי נקבע על פי הרווחים של שדות מקבילים בניכוי הוצאות. למאמר המלא קובץ PDF

אחד ממנהלי עמותה הרשה לחבירו לנהוג ברכב, במהלך הנהיגה התברר שאין לנהג רשיון, וזמן קצר לאחר מכן אירעה תאונה ולרכב נגרם נזק. הנהג שילם חלק ניכר מהנזק, אולם, לאחר מכן התחרט וטען שאין עליו חובה לשלם.
הרב נתן חי אב"ד לממונות איתמר פורס בפסק הדין בירור הלכתי בכמה סוגיות משמעותיות ונפוצות, ואלו מסקנותיו:
1. למנהל העמותה שהיה מעורב באירוע ישנה סמכות לתבוע את הכסף מהנתבע.
2. למנהל העמותה אין מעמד משפטי מיוחד של אפוטרופוס, ומעמדו כשל שומר על רכוש העמותה.
3. מנהל העמותה פשע בכך שהתיר לנהג ללא רשיון לנהוג ברכב, ולכן העמותה יכולה לתבוע ממנו את מלוא סכום הנזק.
4. הנהג חייב כמזיק כשנהג ללא רשיון ולכן העמותה יכולה לתבוע גם אותו על הנזק שנגרם.
5. בפועל, בית הדין חייב את הנהג ב- 5/6 מעלות התיקון, ואת מנהל העמותה ב- 1/6 מעלות התיקון.
למאמר המלא קובץ PDF