הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור

מדינת-התורה הדמוקרטית

הרב עדו רכניץ
ספר זה עוסק במשנתם המדינית של שלושה פוסקים מרכזיים, שחיו ופעלו בתקופת הקמת המדינה ולאחריה: הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג; דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר יהודה וולדינברג; והרב הצבאי הראשי ולאחר מכן הרב הראשי, הרב שלמה גורן. רבנים אלה עסקו באופן נרחב בסוגיות של משטר וממשל, הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי כשהתייחסו לשאלות שהגיעו לפתחם. בכלל זה: מעמד האישה, מלוכה מול דמוקרטיה, מעמדו של האזרח הלא-יהודי, ועוד.

ניתן להוריד את הספר במלואו כקובץ ללא תשלום

להזמנת הספר תמורת 99 ש"ח כולל משלוח בארץ לחצו כאן

ספר זה, המבוסס על עבודת דוקטורט, עוסק במשנתם המדינית של שלושה פוסקים מרכזיים, שחיו ופעלו בתקופת הקמת המדינה ולאחריה: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב אליעזר יהודה וולדינברג, והרב שלמה גורן. רבנים אלה עסקו באופן נרחב בסוגיות של משטר וממשל, הן בהיבט התיאורטי, הן בסוגיות מעשיות שהגיעו לפתחם. בכלל זה: מעמדה האישה, מלוכה מול דמוקרטיה, מעמדו של האזרח הלא-יהודי, ועוד ועוד.

שלושתם יצאו לדרך חמושים בבקיאות תורנית, בלמדנות עמוקה, ובאמונה שניתן לחדש את המסורת המדינית היהודית ולהקים אותה מעפרה. שלושתם הבינו לעומקה את המשמעות ההלכתית של הריבונות היהודית, ומצאו את המקורות המדויקים המתייחסים למציאות זו. במובן זה הם היו חדשנים במובן המלא והרחב ביותר של תורת המדינה, תורה שלא היה ניתן ללמוד בשום בית מדרש לפניהם.

 

התרשמתי מהיסודיות וההבנה העמוקה ביסודות שיטתם של שלושה מגדולי התורה בדור הקמת המדינה, שעסקו בהלכות מדינה הלכה למעשה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב אריאל)

הרב רכניץ הפגין בעבודה יכולת אינטלקטואלית מרשימה. זו באה לידי ביטוי בולט ביכולת שלו לחלץ מתוך השפה הרבנית הסבוכה והמורכבת של שלושת הרבנים משנה מדינית מודרנית ושיטתית.

(מתוך הקדמת פרופ' אשר כהן)

פרק ה: דיון מסכם: יסודות המחשבה המדינית התורנית

1. מבוא

הקמתה של מדינת ישראל דרשה מן העולם התורני להתמודד עם אתגר הלכתי שכמותו טרם עלה על שולחנם של פוסקי ההלכה מזה אלפיים שנים: הנחת תשתית הלכתית לכינונה של מדינה ריבונית עצמאית ודמוקרטית, שבה יש אחוז ניכר של בני מיעוטים, ולא פחות חשוב מכך, שרוב אוכלוסייתה איננה מגדירה עצמה כשומרת מצוות.

הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אליעזר יהודה וולדינברג ושלמה גורן היו מהראשונים שביקשו לסלול דרך הלכתית להתמודדות רצינית עם האתגר האמור. במסגרת זו ביקשנו לבחון את משנתם המדינית, בעיקר דרך שלוש סוגיות עיקריות: שיטת המשטר הראויה בעיניהם, עמדתם בכל הנוגע לדמוקרטיה ולערכיה, ויחסם למדינת ישראל.

לשם ניתוח דמותו של המשטר התיאוקרטי בעיני הפוסק הוצע כלי לניתוח משנה מדינית תיאוקרטית, תוך התמקדות בשני היבטים של התיאוריה התיאוקרטית: ההיבט ההיירוקרטי (שלטון אנשי הדת), וההיבט התיאונומי (שלטון החוק הדתי).

בהיבט הראשון הוצגו ארבעה דגמים ליחסי הגומלין בין ההנהגה הדתית (קרי, אנשי הדת) להנהגה האזרחית:

  1. דגם האיחוד המתאפיין בכך שהמנהיג הפוליטי הוא גם איש הדת העליון;
  2. דגם הכפיפות המתאפיין בכך שההנהגה האזרחית כפופה להנהגה הדתית ומשרתת את מטרותיה;
  3. דגם ההשלמה המתאפיין ביחסי גומלין בין ההנהגה האזרחית וההנהגה הדתית הבאים לידי ביטוי בכך ששתי ההנהגות עוסקות הן בענייני הרוח והן בעניינים הארציים;
  4. דגם ההפרדה המתאפיין בקיומה של הפרדה ברורה בין תחומי העיסוק של ההנהגה הדתית, העוסקת בענייני הדת, לבין תחומי העיסוק של ההנהגה האזרחית, העוסקת בעניינים הארציים.

בהיבט התיאונומי, הוצגו שלושה דגמים לתיאור השפעתו של החוק הדתי על המדינה:

  1. תיאונומיה ישירה המתאפיינת בכך שמקור כל החוקים והפרשנות שלהם הוא אלוקי;
  2. נומוקרטיה דתית המתאפיינת בכך שמקור החוק הוא אמנם אלוקי, אך פרשנותו מסורה בידי בני אדם;
  3. תיאונומיה חוקתית המתאפיינת בכך שהחוק האלוקי נתפס כחוק מסגרת הקובע את גבולותיה של החקיקה האנושית, הדרושה לשם הגשמת מטרותיו וערכיו של החוק הדתי.

כדי לאפשר השוואה בין הפוסקים בכל הנוגע לעמדותיהם בנוגע לדמוקרטיה ולערכיה, נעשה שימוש בדגם הכולל הבחנה בין ערכי תשתית – אינדיבידואליות, רציונליות, ואוניברסליות לבין עקרונות יסוד, תוך הבחנה בין עקרונות דמוקרטיים, ליברליים ורפובליקניים.

בעבר נטען כי יחסה של האורתודוקסיה לדמוקרטיה בפרט, צריך להיבחן לאור יחסה למודרנה בכלל. בהקשר זה הוצע כי בנוסף לדגמים הקיימים ליחסי אורתודוקסיה ומודרנה יש להוסיף דגם נוסף, הוא דגם ההבחנה. על פי דגם זה האורתודוקסיה מתייחסת לערכים מודרניים שונים באופן שונה, ולא תמיד כמכלול אחד, והדבר הודגם בנוגע למשנתם של שלושת הרבנים.

2. מדינת-התורה הדמוקרטית

כפי שראינו, שלושת הרבנים תמכו במשטר תיאוקרטי, שמשמעותו היא תיאונומיה חוקתית, שלושתם תמכו במידה זו אחרת גם בדגם ההשלמה, ושלושתם תמכו גם בעקרונות יסוד דמוקרטיים. לכן נכון יהיה לומר ששלושתם תמכו, כל אחד על פי דרכו, בדגמים שונים של מדינת-התורה הדמוקרטית.[1] על פי דגם זה ההלכה היא החוק של המדינה, והרבנים הם פרשני החוק. לצידם ישנה הנהגה פוליטית אזרחית המחויבת לפעול בהשראת התורה, במובנה הרחב, על פי שיקול דעתה. הנהגה זו נבחרת בבחירות דמוקרטיות.

מלבד הסכמתם על המשטר הראוי, שלושתם היו גם ציונים נלהבים ופסקו כי למוסדות מדינת ישראל מעמד הלכתי.

         א. משנתם של הרב הרצוג והרב וולדינברג

את המשטר התיאוקרטי הראוי במשנתם של הרב הרצוג והרב וולדינברג ניתן לתאר כך: המרכיב הדתי בא לידי ביטוי בכך שהחוק העליון הוא חוק התורה ובכפוף אליו ניתן לחוקק חוקים אנושיים. פרשן התורה המוסמך הוא בית הדין הדתי (הרבני). חוק התורה עצמו קובע שהרשות המבצעת (המלך) היא אזרחית ואיננה מאוישת בידי אנשי דת, וכך גם בית הנבחרים (טובי הקהל). בית הנבחרים יכול לחוקק חוקים משלימים לחוקי התורה, אשר יחייבו את בית הדין הדתי. כמו כן בית הנבחרים יכול להקים בית משפט אזרחי לעניינים פליליים.

שני הרבנים הדגישו שכל מוסד אזרחי במשטר הראוי, קרי הרשות המבצעת והמחוקקת, יכול להיות דמוקרטי. ומכאן, שגם במדינה יהודית בה כל האזרחים מעוניינים בתיאוקרטיה, עדיין המשטר יהיה דמוקרטי ובו בית נבחרים בעל סמכות חקיקה. במשטר כזה גם הרשות המבצעת תהיה בידי נבחר ציבור (נשיא או ממשלה) ולא בידי מלך. שני הרבנים הסכימו שלבית הנבחרים במדינה כזו יוכלו לבחור ולהיבחר כל האזרחים, גברים ונשים, יהודים ולא-יהודים, לכל הפחות עקב דרישות חיצוניות (החלטות האו"ם). התוצאה היא, כאמור, דגם מדינת-התורה הדמוקרטית, שבה ישנם מוסדות דמוקרטיים הנהנים גם מסמכות הלכתית.

בהמשך לעמדתם זו, על פיה כל רכיב אזרחי במשטר, יכול להיות דמוקרטי, הסכימו שני הרבנים גם שכל רכיב אזרחי יכול להיות גם חילוני, כלומר כל רכיב במשטר המאויש בידי חילונים הוא בר תוקף הלכתי. לפיכך קבעו שניהם, בנוגע למוסדותיה של מדינת ישראל, שיש תוקף הלכתי להחלטות הצבאיות של ממשלת ישראל, לחוקי הכנסת המשלימים את התורה (אך לא לחוקים המחליפים את חוקי התורה), ואף לבתי המשפט העוסקים בעניינים פליליים. לעומת זאת, הם התנגדו בתוקף לבתי המשפט העוסקים בענייני ממון, מכיוון שנושא זה אמור לדעתם להיות בסמכות בית הדין הדתי בלבד.

         ב. משנתו של הרב גורן

גם הרב גורן תמך בתיאוקרטיה, וגם הוא הגדיר אותה כחוק עליון המאפשר חקיקה אנושית תחתיו. פרשן חוק התורה גם כאן הוא בית הדין הדתי. אולם שלא כרב הרצוג והרב וולדינברג, הרב גורן דגל בכך שהמלך הוא גם ראש הרשות המבצעת, וגם זה שמחזיק בסמכות לחוקק מערכת חוקים מקבילה להלכה ולהקים בתי משפט אזרחיים שישפטו על פיה. כלומר לדעת הרב גורן המרכיב האזרחי במשטר יכול להקים מערכת חוק ומשפט מקבילה לתורה.

כמו שני הרבנים האחרים, גם הרב גורן סבר שכל מרכיב אזרחי במשטר הראוי יכול להיות גם דמוקרטי. כך שהציבור מוסמך לבחור בית נבחרים וממשלה, ואלה יקימו מערכת משפט אזרחית שתשפוט על פי חוקי בית הנבחרים. במקביל תתקיים מערכת משפט דתית על פי חוקי התורה. הרב גורן קיבל גם העיקרון שלבית הנבחרים יכולים לבחור ולהיבחר גם בני מיעוטים, וזאת משיקולים מטא-הלכתיים. לפיכך, ניתן לקבוע כי גם הרב גורן תמך בדגם מדינת-התורה הדמוקרטית.

בדומה לרב הרצוג ולרב וולדינברג, סבר הרב גורן שכל מרכיב אזרחי במשטר הראוי יכול להיות בדיעבד גם חילוני. לשיטתו, משמעות הדברים הייתה שיש מעמד הלכתי לכל מוסדות השלטון במדינת ישראל, כולל למערכת המשפט. עם זאת טען הרב גורן שיש לדרוש מכל מוסדות השלטון לפעול על פי התורה ולמען הנחלת התורה, ואף להפעיל כפייה דתית.

כפי שניתן לראות שלושת הרבנים סברו שכל רכיב אזרחי במשטר התיאוקרטי הראוי יכול להיות דמוקרטי, ולכן נכון לומר שהם תמכו בתיאוקרטיה שיש בה מרכיב דמוקרטי משמעותי, קרי בתיאוקרטיה-דמוקרטית. שלושתם גם הסכימו שכל מרכיב אזרחי במשטר הראוי יכול בדיעבד גם להיות חילוני ובכל זאת להישאר בעל סמכות הלכתית.

המחלוקת ביניהם היא בשאלה אילו רכיבים יכולים להיות אזרחיים. הרב גורן סבר שכל המרכיבים יכולים להיות אזרחיים וממילא גם חילוניים, ואילו שני האחרים סברו שמערכת המשפט העוסקת בענייני ממון חייבת להיות דתית בכל משטר יהודי.

יש להדגיש שאף אחד משלושת הרבנים לא תמך ב'חילון הפוליטיקה' (ראו לעיל עמ' 14). שהרי לא מדובר על חילון המשטר כולו, וחשוב מכך, מדובר כאן על קבלת החילון בדיעבד בלבד, כאשר לכתחילה הרכיבים האזרחיים צריכים להיות מחויבים לחוקי התורה ולערכיה.

2. מאפייני משנתם המדינית

מעבר לאמירה הכללית, בדבר תמיכתם בתיאוקרטיה דמוקרטית, מן הראוי לסכם בקיצור את מאפייני המשטר הראוי של כל אחד מהרבנים ואת ייחודו.

         א. הרב הרצוג: תיאונומיה חוקתית מלוכנית-דמוקרטית ברוח הרמב"ם

המשטר הראוי על פי הרב הרצוג הוא תיאונומיה חוקתית בדגם ההשלמה. דהיינו משטר שבו החוק הוא חוק התורה, לצד תקנות אנושיות משלימות, הפרשן המוסמך היחיד של החוק הדתי והאזרחי הוא בית הדין הדתי, והשלטון הוא מלוכני אזרחי. הרב הרצוג דחה באופן שיטתי את שיטת הר"ן שתמך בקיומן של שתי מערכות חוק ומשפט – דתית ואזרחית. מאפיינים אלה מלמדים שהרב הרצוג הלך בדרכו של הרמב"ם בכל הנוגע למשטר הראוי.[2] המרכיב האזרחי במשטר הראוי לדעתו של הרב הרצוג כולל מלך ואת טובי העיר, כך שיש כאן ערבוב של יסוד מלוכני ודמוקרטי.

כאמור הרב הרצוג ראה בתקנות משלימות את הכלי המרכזי לתווך בין ההלכה לבין צורכי השעה. ברוח תמיכתו בתקנות הוא הציע בשני כתביו העיקריים תקנות שונות, שיחוקקו השלטון האזרחי והרבנות הראשית, למתן שוויון לנשים ולנוכרים. כמו כן הוא ראה באילוצים החיצוניים כאלה המאפשרים חריגה מההלכה. כגון היעדר צאצא לבית דוד מאפשר קיומה של דמוקרטיה בדיעבד ללא מלך, ותנאי האו"ם להקמת המדינה והלחץ הציבורי, מחייבים מתן זכויות לנוכרים ולנשים.

         ב. הרב וולדינברג: תיאונומיה חוקתית דמוקרטית ברוח אברבנאל

המשטר הראוי על פי הרב וולדינברג גם הוא תיאונומיה חוקתית בדגם ההשלמה. דהיינו משטר שבו החוק הוא חוק התורה, לצד תקנות אנושיות משלימות, ובכל זאת הוא התנגד למגמה לתקן תקנות רבות. לדבריו, הפרשן המוסמך היחיד של החוק הדתי והאזרחי הוא בית הדין הדתי, ופירש כך את גם שיטת הר"ן (זאת, בשונה מהפרשנות של הרב הרצוג והרב גורן, שהסכימו על פרשנות הר"ן, וחלקו בשאלה האם לקבל את גישתו).

לשיטתו השלטון הוא אזרחי, כאשר הציבור יכול לבחור בין דמוקרטיה למלוכה, ברוח גישתו של אברבנאל. חשוב לציין שהרב וולדינברג הציג מקורות יהודיים התומכים בדמוקרטיה לכתחילה ולא רק בדיעבד או כתקנה. הדבר מפתיע לאור הרקע של הרב וולדינברג שכמעט ולא נחשף לדמוקרטיה במהלך לימודיו.

על רקע משנתו של הרב הרצוג, הרב וולדינברג בולט בכך שהוא התעלם מאילוצים חיצוניים כאשר הוא ניסח את משנתו המדינית. הדבר סביר לאור העובדה שהוא לא החזיק בתפקיד ציבורי כשל הרב הרצוג, שנאלץ לעמוד באופן אישי תחת לחצים כאלה.

נוסף על כך הרב וולדינברג בולט בהתנגדות האידיאולוגית שלו לתקנות בתחומים הלכתיים (כגון זכויות נשים בירושה), אף שהוא מודה שהיו לכך תקדימים והדבר לגיטימי מבחינה הלכתית. זאת בשעה שהוא נכון לקבל שינויים משמעותיים בכל הנוגע לשוויון זכויות פוליטיות. ניכר שהרב וולדינברג ראה בתחום ההלכתי והדתי תחום קדוש, שאין לשנות בו דבר. לעומת זאת בתחום הפוליטי הוא ראה תחום ניטרלי מבחינה דתית ולכן היה פתוח לקבל שינויים.

          ג. הרב גורן: תיאונומיה חוקתית מלוכנית ברוח הר"ן

משנתו המדינית של הרב גורן כוללת בתוכה מתח פנימי. מצד אחד הוא כתב שהמשטר הראוי הוא תיאונומיה חוקתית מלוכנית שכוללת כפייה דתית, ומנגד כתב שלצד המערכת הדתית יש מקום למערכת אזרחית שכוללת ביצוע, חקיקה ושיפוט אזרחיים, ברוח גישתו של הר"ן. אמנם במשטר הראוי גם המערכת האזרחית מחויבת לתורה, ולכן מדובר במימוש של דגם ההשלמה עם נטייה להפרדה, מכיוון שמדובר על שתי מערכות מקבילות, האחת היא דתית מאוד והשנייה היא אזרחית.

כפילות זו היא אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות הרב גורן כדי להכיל מצד אחד את עמדתו התומכת בתיאוקרטיה שיש בה כפייה דתית, ומצד שני את עמדתו שלמדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית, על כל מוסדותיה, כולל בתי המשפט, יש סמכות הלכתית. נוסף על כך כפילות זו אפשרה לו לכהן כרב הראשי לצה"ל, למרות היותו הצבא של מדינת ישראל החילונית, ולממש בתפקידו חלק ממאפייני המשטר הראוי, ובכלל זה, מעורבות שלו בענייני הצבא ולא רק בענייני ההלכה (דגם האיחוד), כפייה דתית בתוך הצבא, ועוד.

כלי נוסף שעמד לרשותו היה קבלת ערכים מודרניים על בסיס נימוקים פנים-תורניים. כגון מעמד הנוכרים על בסיס שיקולים מטא-הלכתיים. בחירה בנימוק כזה, ולא בתקנות או באילוצים חיצוניים מלמדת על גישתו של הרב גורן שתמך במפורש במציאת פתרונות בתוך עיקר ההלכה ולא על בסיס תיקונים והשלמות.

3. מסקנות כלליות

ממחקר זה ניתן להסיק כמה מסקנות מתודולוגיות שיכולות להועיל למחקרים נוספים שיעסקו במתח שבין יהדות ופוליטיקה.

         א. דגם מדינת-התורה

כאמור, שלושת הרבנים תמכו בתיאונומיה חוקתית ובדגם ההשלמה. משמעות הדברים היא שההלכה היא החוק של המדינה, ולצידה יש מקום לחקיקה אנושית, אזרחית ודתית. בנוסף, השלטון אינו בידי אנשי דת, אלא בידי מנהיגות אזרחית, שאמורה לפעול בהשראת התורה על פי שיקול דעתה. הצענו כאן לכנות את השילוב הזה כדגם מדינת-התורה, זאת, כיוון שהמונח תורה רחב מהמונח הלכה.

         ב. גישת ההבחנה

בפרק א (לעיל עמ' 25) הצעתי להוסיף את דגם ההבחנה כדי לתאר את עמדתם של רבנים ביחס למודרנה. טענתי שם, כי שלושת הרבנים נקטו בדרך זו בבואם להתמודד עם אתגרי המודרנה, מכיוון שהם קיבלו רכיבים מודרניים מסוימים ובה בעת דחו רכיבים אחרים.

במהלך המחקר הוכחה טענה זו, ונמצא כי שלושת הרבנים נטו יותר לקבל (לכתחילה או בדיעבד) ערכים דמוקרטיים מאשר ערכים ליברליים. נוסף על כך נמצא שהם נטו לקבל עקרונות דמוקרטיים בכל הנוגע לרכיב האזרחי של המשטר, בשעה שלפחות חלקם התנגדו לקבלת עקרונות אלו כאשר היה מדובר על הרכיב הדתי של המשטר.

מסקנות אלה מלמדות ששלושת הרבנים סברו כי היחס למודרנה לא אמור להיות יחס כוללני. לשיטתם יש לבחון באופן פרטני את מרכיביה של המודרנה לאור המקורות התורניים, לזהות את הערכים המודרניים שיש להם יסוד במקורות, ולהחליט לגבי הרכיבים האחרים אילו ניתן לאמץ בדרך של תקנות ואילו יש לדחות.

          ג. הלכות הגלות והגאולה

הרב וולדינברג כתב שיש תוקף הלכתי לרכיבים האזרחיים של המשטר על סמך שלושה מקורות סמכות: 'משפט המלך', 'דינא דמלכותא' ו'תקנות הקהל'. לעומת זאת, הרב הרצוג שלל הסתמכות על 'דינא דמלכותא' מכיוון שראה בו עיקרון שמתאים לחיים בגלות. הרב גורן הסתמך (כמעט) אך ורק על 'משפט המלך', ככל הנראה, כיוון שראה גם 'בתקנות הקהל' וגם ב'דינא דמלכותא' מקורות סמכות המתאימים לגלות בלבד. עמדתם של הרב הרצוג והרב גורן מלמדת שהם סברו שיש הבדל בין הלכות גלות להלכות גאולה.

         ד. תורה לשעתה

כפי שהראיתי, לשלושת הרבנים יש כתבים שלא משקפים בהכרח את משנתם המדינית האמיתית והשלמה. הרב הרצוג התחיל לכתוב את ספר החוקה כמסמך של פשרה, אשר קיווה שתתקבל, אולם משלא התקבלה הפשרה הוא עצר את הכתיבה ואף הסתייג בעצמו מחלק מהצעותיו. על חלקים ממסמך זה הוא כתב שהם ממלאים אותו 'בחילה עצומה',[3] ובכך חשף שהמסמך רחוק מלשקף את עמדתו האמיתית, ואכן הרב הרצוג לא פרסם ספר זה בחייו.

בנוגע לרב וולדינברג הראיתי שהספר 'הלכות מדינה' אף הוא אינו משקף תמיד את משנתו המדינית, וטענתי שמדובר בספר פולמוסי שנועד להשיב התקפה להתנגדות לתיאוקרטיה בציבור הרחב. סימן לכך הוא שמאז פרסום הספר בראשית שנות ה-50 לא חזר הרב וולדינברג על סגנון הכתיבה של ספר זה בספר השו"ת שלו, ובה בעת החליט לצטט חלקים ממנו במשך עשרות שנים לאחר פרסומו. נראה כי הרב וולדינברג החליט שחלקים מהספר שהיו נכונים לשעתם, אינם רלבנטיים עוד. יש לציין שהספר הלכות מדינה מתאפיין דווקא בהצגת עמדות קיצוניות יותר מהעמדות העולות מספרי השו"ת של הרב וולדינברג. לעומת זאת כתבי הרב הרצוג מאותה תקופה מתאפיינים בהצגת עמדות פשרניות יותר מעמדותיו האמיתיות.

הרב גורן לא סיפק רמזים לגבי ההבחנה בין כתביו השונים. למרות זאת, טענתי שבחלק מההתבטאויות שלו, כגון בהרצאותיו בטכניון על אודות תיאוקרטיה, הוא בחר למתן את עמדותיו האמיתיות, כפי שהן משתקפות במאמריו ההלכתיים המפורטים.

נמצא אם כן, שלשלושת הרבנים היו גם התבטאויות בכתב ובעל פה שאינן משקפות בהכרח את משנתם המדינית השלמה. לעיתים התבטאויות אלה היו פשרניות יותר מהמשנה המדינית ולעיתים היו מוקצנות יותר.

להבנתי, הדבר אינו מפתיע. מכיוון שמדובר בסוגיה שהסעירה (ועדיין מסעירה) את הציבור הרחב, היה לעיתים צורך לתת מענה לסערה הציבורית, בין עם בהצגת עמדות פשרניות ובין אם בספר פולמוסי שיחדד את המחלוקת. כאמור, ישנם חוקרים שניתחו התבטאויות אלה בפני עצמן, ללא השוואה לכלל הכתבים של אותו רב, וממילא הסיקו מסקנות שגויות. מכאן המסקנה שבכל הנוגע לניתוח משנה מדינית, או חלקים ממנה, יש לנקוט משנה זהירות, ולא להתבסס על אמירה אחת של רב, אלא לבחון את כלל ההתבטאויות שלו באותה סוגיה, ולתת עדיפות למאמרים הלכתיים ומנומקים.[4]

4. אחרית דבר

זכיתי לעיין במשנתם המדינית של שלושה מגדולי התורה של דור התקומה. לימוד משנתם היה חוויה רוחנית ותורנית יוצאת דופן, בו נחשפתי לשלושה ענקי רוח, שלושה תלמידי חכמים הנטועים ומושרשים בעולם של תורה והלכה אשר יצאו כל אחד בדרכו למסע תורני מופלא שנועד לגשר על פער של אלפיים שנה ללא ריבונות יהודית.

שלושתם יצאו לדרך חמושים בבקיאות תורנית, בלמדנות עמוקה, ובאמונה שניתן לחדש את המסורת המדינית היהודית ולהקים אותה מעפרה. שלושתם הבינו לעומקה את המשמעות ההלכתית של הריבונות היהודית, ומצאו את המקורות המדויקים המתייחסים למציאות זו. במובן זה הם היו חדשנים במובן המלא והרחב ביותר של תורת המדינה, תורה שלא היה ניתן ללמוד בשום בית מדרש לפניהם.

להבנתי הדלה, שלושתם הצליחו במשימה שנטלו על עצמם, ואכן יצקו יסודות אשר אִפשרו לכל הבאים אחריהם להמשיך את הדיון התורני משם הלאה. גם אם הבאים אחריהם הגיעו למסקנות שונות, ואף חלקו על שלושת הרבנים, הרי שעצם יצירת דפוסי החשיבה והלכי הרוח שאִפשרו את המחלוקת הוא הישג שאין שני לו.

אני משוכנע שצוואתם של הרב הרצוג, הרב וולדינברג והרב גורן, היא להפוך את תורת המדינה לחלק בלתי נפרד מהלימוד הישיבתי וההלכתי, ומשימה זו מוטלת על כל אחד מאתנו.

 

[1] משטר אשר דומה לדמוקרטיות לא-ליבראליות, ראו בעניין זה: נויברגר, דמוקרטיות, עמ' 201.

[2] ממצאים אלה תומכים בטענתם של רביצקי וססלר (לעיל הערה 188).

[3] הרב הרצוג, תחוקה לישראל א, עמ' 229.

[4] מסקנה דומה אפשר להסיק ממאמרו של ברנד, משפט המלך, על דרשות הר"ן.

כדי להזמין את הספר השלם את הפרטים החסרים ואנו נחזור אליך.