הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית

חג השבועות ושתי הלחם - מצוות הזמן או השדה

הרב איתי אליצור
האם חג השבועות שייך לסדר מועד או לסדר זרעים? שאלה שלותה את עם ישראל לאורך הדורות. האם העיקר הוא קדושת היום והרגל, או שהעיקר הוא הביכורים. לשיעורים נוספים לחג השבועות - ראו למטה.

שיעורים נוספים לחג השבועות:

חג השבועות ושתי הלחם, מצוות הזמן או השדה: http://dintora.org/show_lesson/102

מצוות התורה שקוימו במגלת רות: http://dintora.org/show_lesson/31

דמויות במגלת רות: http://dintora.org/lessons#pos_32

 

פרשת המועדים שבפרשת אמר עוסקת בכל המועדים, ומתארכת את כולם בתאריכים מדויקים. (בנגוד לפרשות משפטים וכי תשא שאין בהן תאריכים לרגלים). כל זה אמור לגבי פסח, ראש השנה, יום הכפורים וסוכות, ואולם, בתוך הפרשה, נאמרו שתי הפרשיות הבאות:

 וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:  וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:  וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה’:  וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה’ רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:  וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס 

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:  מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:  וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:  וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן:  וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:  וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

שתי הפרשיות האלה אינן מכילות תאריכים, ואלמלא ההקשר הכללי של הפרשה, היה מקום לחשוב שעניינן של פרשיות אלה הוא מצוות התלויות בארץ. יש כאן חיוב על התבואה, והוא אינו תלוי כלל בזמני השנה.

לא נזכר כאן תאריך. נאמר שיש לספור שבעה שבועות, להביא את שתי הלחם ואת הקרבנות הבאים עמו, ולקרוא את היום הזה מקרא קדש. לא התאריך מביא את החג אלא מצוותיו.

השאלה האם עקרן של המצוות האלה הוא המועדים או הארץ, העסיקה את חכמים בקשר לכמה שאלות הלכתיות, שעיון מעמיק בהן יגלה שהשאלה העומדת ביסודן היא השאלה הזאת; האם אלה מצוות ששייכות לסדר זרעים או לסדר מועד.

שתי הלחם שאינם בכורים

מה הדין כאשר התבואה בארץ ישראל לא ביכרה? האם המצוות האמורות בפרשה הן חובות היום, או חובות הארץ? המשנה במנחות פג: עונה על כך תשובה פשוטה: "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ". אין טעם בהבאת העמר ושתי הלחם אם אינן בכורי תבואת הארץ. (אמנם חלק מנושאי הכלים של הרמב"ם פרשו אחרת).

אלא שהגמ' מביאה ברייתא החולקת על כך: "עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצוה". כלומר: התנא של הברייתא סובר שהחובה היא חובת היום, ולא חובת הארץ ותבואתה. בהמשך הגמ' מובא תנא שלישי, ר' יוסי ב"ר יהודה, המרחיק לכת צעד אחד נוסף ומתיר להביא את העמר ושתי הלחם אפילו מחוץ לארץ. (ומחלוקת תנאים דומה עוסקת בשאלה האם אסור חדש נוהג גם בחו"ל או לא. ומסתבר שגם כאן השאלה העומדת בבסיס המחלוקת היא האם זוהי חובת הארץ או הזמן. אמנם היא נדרשת מהפסוק "בכל מושבותיכם. וראה קדושין לז).

הרמב"ם, בנגוד לדרכו בד"כ, פוסק כאן כמו הברייתא ולא כמו המשנה. ועסקו בכך נושאי כליו.

עוד אומרת הגמ' ששתי הלחם באים גם בשביעית. דין זה נלמד מהפסוק "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". הצווי הוא לדורותיכם. ופשוט לגמ' שזה כולל לא רק את החג אלא גם את ההקרבה. כלומר: זו מצוה של הזמן ולא של הארץ. (בשביעית מביאים תבואת שביעית. נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר בטעם הדבר. האם משום שהעמר חייב להיות ראשית, או משום שהוא צריך להיות כרמל. נראה שנחלקו בשאלתנו, האם הוא חובת הזמן או חובת הקציר).

לפי המשנה, הפרשיות האמורות כאן חובת השדה והקציר הן, אך לפי הברייתא, חובת היום הן, וקבוע להן זמן.

נחלקו התנאים האם אפשר להביא עמר ושתי הלחם מחוץ לארץ. בכמה מקומות, הגמ' תולה את המחלוקת הזאת בשאלה האם חדש נוהג בחוץ לארץ. המקום היחיד בתורה שבו נאסר החדש הוא כאן. והפרשיה פותחת במלים "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם...". משמע שכל האמור כאן הוא מצוה התלויה בארץ. אמנם, אפשר לתרץ ולומר שיש כאן מצוה התלויה בזמן, והפתיחה "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ..." נצרכת משום שלפני שבאו ישראל אל הארץ לא קצרו. מאותה סבה, גם פרשית צרעת הבית פותחת בפתיחה דומה, ושם ברור שלא מדובר על מצוה התלויה בארץ. הפתיחה נצרכת שם רק משום שבמדבר לא ישבו ישראל בבתים אלא באהלים.

האם העקר הוא הלחם או הכבשים

ואולם, במשנה במנחות מה. ובסוגיא שעליה יש מחלוקת שלכאורה עוסקת בדיוק בשאלה שלנו. מהו העקר, מצות הבכורים או מצות היום? הכבשים או הלחם?. וגם שם, אחד השיקולים שהועלו ע"י התנאים הוא השאלה כיצד נהגו הלכות אלה כשהיו ישראל במדבר.

וכך אנו מוצאים במשנה: "הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי רבי עקיבא אמר שמעון בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם שהכבשים מתירין את עצמן בלא לחם לחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו". ר"ש אומר שם שכל האמור בפרשתנו אינו קרב במדבר. נחלקו שם הדעות בביאור טענתו.

נשאלת השאלה מה דין כבשי השלמים המונפים עם הלחם. הלחם הוא לחם תנופה, וגם על כבשי השלמים נאמר "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן". מה עקר המצוה? בד"כ בתורה כאשר באים יחד בהמה ותבואה, הבהמה היא העקר. אבל כאן המצוה היא להביא לחם בכורים. הוא עקר המצוה והכבשים באים על הלחם. אבל הכבשים הם המתירים את הלחם, ללא הכבשים במה יוזכר הלחם? הלא אין לו קמץ. בשאלה זו נחלקו תנאים במנחות מה:, וראה גם בסוגיא במנחות מז. ר"ע מפרש שפשט הפרשה הוא שהמצוה היא הלחם, הכבשים אינם באים אלא בגללו. שהרי נאמר "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:  ... וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:  וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן". המצוה היא החלות שעליהן נאמר סלת תהיינה. יחד אתן הכבשים קדש יהיו לה' לכהן, אך רק יחד עם החלות. מבנה הפרשיה מוכיח שהם טפלים לחלות. היום נקרא יום הבכורים והחלות הן חלות הבכורים. לכן הן באות אפילו אם אין כבשים. כל יתר הבהמות האמורות בפרשה אינן באות אלא בגלל הלחם. אבל בן ננס חולק על ר"ע וסובר שכמו שהעולות שבפרשה הן חובת היום, כך השלמים הם חובת היום. והם קרבים אפילו אם אין לחם, הם האשה לה' של היום. לכן אף לפני שבאו ישראל אל הארץ קרבו גם השלמים. הם חובת היום. הלחם אינו בא אלא אם הם באים. אבל כמו שעל העולות נאמר "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’",  כך על הכבשים נאמר: "וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:  וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן", הם יהיו קדש מצד עצמם. בן ננס תופש את עקר הפרשה בקרבנותיה. לכן הוא מפרש ש"קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן" אמור על הכבשים. בעוד שלפי ר"ע זה אמור על הלחם, או על הלחם והכבשים יחד. (לא על הלחם לבדו, שא"כ היה אמור בלשון נקבה "תהיינה"). ובעקר על הלחם, שהוא העקר והכבשים טפלים לו, כמו שמשמע מעקר לשון הפרשיה. הלחם והכבשים יחד יונפו וע"י כך קדש יהיו לה' לכהן. התנופה עשאתם קרבן אחד, (או התנופה והשחיטה), ונמצא שמשעת התנופה או השחיטה הם קדשו יחד כקרבן אחד. בן ננס מבאר שהפסוק הזה אמור על הכבשים שבשרם לכהן ואמוריהם לה', לה' לכהן. אבל ר"ע דורש כפשוטו, שהם קדש לה', והכהן אוכל ממנו. לכן הוא אמור על הלחם, או הלחם והכבשים יחד. לכן נחלקו ר"ע וב"נ גם בשאלה האם קרבו בהמות אלה במדבר. ב"נ סובר שכן, שהרי הם חובת היום, אך ר"ע סובר שלא. הם אינם באים אלא מפני הלחם. נזכר שם גם תלמידו של ר"ע, ר"ש, שמסכים עם העקרון של ר"ע שהלחם הוא העקר, אלא שאי אפשר להביא את הלחם בלי כבשים, כי מהלחם עצמו דבר לא קרב על המזבח.

נמצא שיש כאן כמה דעות: לפי ר"ע עקר המצוה הוא הלחם. הבאת לחם בכורים היא מצות השדה. גם לפי ר"ש העקר הוא הלחם, אך ללא הכבשים אי אפשר להביאו. לפי ב"נ העקר הוא הכבשים. לפי ר"ט כל הקרבנות האמורים כאן הם חובת היום ולא חובת הלחם ולכן הם קרבים אע"פ שאין לחם. אבל לא התחיבו בקרבנות אלה אלא משהתחיבו בלחם. לפי ר"ע, עקר המצוה היא הבכורים. זוהי מצוה של סדר זרעים. ויתכן שהוא אף יאמר שמשום כך התורה בכונה העלימה את התאריך. המצוה היא מצות הקציר, ורק מיקומה בתורה מלמד שהיא מצוה של מועד.

לגבי ההבדל בין קרבנות היום המוזכרים בפרשת אמר לבין אלה המוזכרות בפרשת פינחס, אומר הספרא: "אלא אלו קרבו בגלל לחם ואילו קרבו בגלל היום". כלומר: הקרבנות של פרשת אמר הן מצות השדה ולא מצות היום. ואינם אותם קרבנות שהוזכרו בפרשת פינחס. (וראה במנחות מה:, הגמ' שם מתאמצת לברר האם הקרבנות האמורים בפרשת אמר הם הקרבנות האמורים בפרשת פינחס, ומסיקה שלא רק כאשר היא רואה שאין ברירה. מסתבר שטעם הדבר הוא שבפרשת אמר נאמר על כל החגים "והקרבתם אשה לה'", מלבד בשבועות. בו לא נאמר להקריב מוסף אך נמנו הקרבנות הבאים על הלחם. לכן מתבקש לומר שהקרבנות המפורטים שם הם המוסף. הגמ' שוללת זאת רק לאחר מאמץ גדול, רק כאשר מוכח שאין ברירה. וממילא מתברר שפרשת אמר רואה את הלחם כעקר, וכל יתר הקרבנות שהיא מונה הם הקרבנות התלויים בו. את קרבנות המועד, הבאים בגלל היום כדברי הספרא, פרשת אמר לא מזכירה).

הספירה

ועם כל זה, מסתבר שעקר הדיון החשוב לענייננו הוא עצם הספירה. נאמר כאן: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’...  וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם...". הספירה האמורה כאן מעלה כמה שאלות: שהבסיסית ביניהן היא מנין אנו יודעים שהספירה היא מצוה? אולי אינה אלא תיאור זמנו של חג השבועות? ובפרט ששבעה שבועות אינם חמשים יום, ועוד.

אמנם, מלשון הפסוק "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" שבו כל חג נקרא על שם מצותו העקרית, מלמד שהמצוה העקרית של חג השבועות היא ספירת העמר, זו מצות העשה המוטלת על היחידים בחג השבועות. חג השבועות הוא חג שמצותו נעשית עוד לפניו.

פרשית חג השבועות היא: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:  מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:  וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:  וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן:  וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:  וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

בפרשה זו בכל פרשיה נזכרו מצוותיו של החג, הן לפני ה' והן בכל מקום. המצוה שנזכרה כאן היא ספירת השבועות. זוהי אפוא מצותו של חג השבועות.

כידוע, בשאלת ממחרת השבת היתה מחלוקת גדולה בין הפרושים, הצדוקים והבייתוסים. חלק גדול מהדיון אנו מוצאים במסכת מנחות סה-סו: "שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים ... אמר לו שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת ... רבי אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא אומר תספר לך ספירה תלויה בבית דין שהם יודעים לחדש ממחרת השבת מחרת י"ט יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם .... רבי יוסי בר יהודה אומר הרי הוא אומר תספרו חמשים יום כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום ואם תאמר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים חמשים ושלשה חמשים וארבעה חמשים וחמשה חמשים וששה ר"י בן בתירא אומר אינו צריך הרי הוא אומר תספור לך ספירה תלויה בבית דין יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם רבי יוסי אומר ממחרת השבת ממחרת יום טוב אתה אומר ממחרת יו"ט או אינו אלא ממחרת שבת בראשית אמרת וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת דכל השנה כולה מלאה שבתות צא ובדוק איזו שבת ועוד נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל ותחילת רגל אף כאן רגל ותחילת רגל.... מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא ת"ל מיום הביאכם אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל  שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב יכול יקצור ויביא ויספור בלילה ת"ל מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ...". וקשה מאד להבין את הדרשות האלה, הלא לכאורה דוקא הבייתוסים מדברים על שבתות תמימות. אצלם תמיד יש שבע שבתות שהם חמשים יום. לכאורה ר' יוסי ב"ר יהודה, שנזכר בסוגיא שם כמי שאומר "הרי הוא אומר תספרו חמשים יום כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום ואם תאמר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים חמשים ושלשה חמשים וארבעה חמשים וחמשה חמשים וששה", מניח את המבוקש. הוא מניח שאת הימים סופרים מיו"ט ראשון של פסח, ועל זה בדיוק חולקים הבייתוסים. אבל נוכל להבין היטב את הדרשות אם נבאר שהדרשות האלה לא באו לברר שפירוש המלה שבת הוא ממחרת יו"ט, הדרשות האלה באו לברר שהמצוות האלה הן מצוות התלויות במועד ולאו דוקא בארץ. כי אם אלה חובות של הארץ, אז יכול יקצור ויביא אימתי שירצה? טענתם של התנאים כאן היא שלא נכון שהבייתוסים הולכים לפי הפשט והפרושים לא. הפשט לא נוקב בשום תאריך. לכאורה, לפי הפשט כשתבשיל התבואה תקָצר ותובא, ובלבד שיהיה זה ממחרת שבת כלשהי. זוהי מצוה של הארץ בלבד. אלא שלא מצאנו שום דעה שסוברת שכך צריך לנהוג. בימי בית שני היו כמה כתות ביהדות, והיו כנראה שלש או ארבע דעות שונות בשאלה מתי מניפים את העמר, אבל לכל הדעות היתה שבת אחת ברורה ומוגדרת שממחרתה יש להניף את העמר. כלומר: הכל מודים שזוהי מצוה של מועד ולא רק מצוה של הארץ. אין בידנו ולו עדות אחת על כת אחת שסברה שאת העמר יש להניף כאשר התבואה מבשילה, בלי תאריך ידוע מראש. נמצא שגם הבייתוסים אינם הולכים לפי הפשט. טענתם של הפרושים אפוא היא שכיון שחג השבועות הוא מועד, חייב להיות מועד קבוע לתחילת הספירה. כלפי הכתות השונות אמרו הפרושים: הלא אף אתם לא נוהגים כפשט הפסוקים, אלא קובעים תאריך. אם כך – השבת המדוברת צריכה להיות אף היא בעלת תאריך קבוע. (כלומר: זוהי מצות המועד ולא מצות השדה. אולי משום כך פסוק הרמב"ם כברייתא בנגוד למשנה. הבריתא אומרת שהלחם יקרב בכל מקרה כשיגיע המועד).

(אמנם, לכאורה עדין יש מקום לבעל הדין לחלוק, ולומר שהעובדה שלא מצאנו אף עדות היסטורית על כת כלשהי בימי בית שני שסברה שיש לנהוג כפשט הפסוקים, אינה מלמדת דבר על ימי הבית הראשון. יתכן שבימי הבית הראשון נהגו לפי פשט הפסוקים, אלא שמשחרב בית ראשון הודו הכל שיש לקבוע תאריך קבוע, שאל"כ לעולם לא יתקדש חג השבועות, ולעולם אי אפשר יהיה לאכול תבואה שצמחה לאחר החורבן. וחג השבועות חיב להתקדש, שהרי אמרה תורה שלש רגלים תחג לי בשנה. ואולם, אם יטען כן בעל הדין, נוכל להשיב שהיא הנותנת. העובדה שהתורה הקפידה על שלש רגלים, מלמדת שבהכרח חיב להיות תאריך לחג השבועות. ואם יאמר בעל הדין שהדבר נמסר לחכמים, אפשר לומר שאה"נ, וחכמים קבעוהו לאחר יו"ט ראשון. לפ"ז, הדיון בין התנאים לבין הבייתוסים מובן. והתנאים מבארים יפה מדוע גם יו"ט הוא שבת).

טענתו המרכזית של ריב"ב היא שהספירה היא המביאה את חג השבועות, ולמעשה היא ספירת ימים. כפי שנבאר:

כידוע, בשאלת הספירה זו עסקו חכמים בשתי שאלות מרכזיות: א. מנין שהספירה היא מצוה? אולי אינה אלא תיאור זמנו של חג השבועות. ב. הלא שבעה שבועות אינם חמשים יום. אם יש מצוה לספור ימים ומצוה לספור שבועות, מדוע אין סופרים את היום החמישים? לפחות המצוה לספור ימים עוד צריכה להתקים גם בו. יש להשיב שברור שהמצוה לספור ימים היא המצוה לספור שבועות ואין כאן שתי מצוות שונות. המצוה היא לספור ימים כדי לקרוא את היום החמשים מקרא קדש, אלא שיש לספרם לא בשיטה העשרונית אלא בשבועות. המצוה היא לספור כדי לקרוא את היום החמשים מקרא קדש, ע"י קריאתו כמקרא קדש נספר היום החמשים. מכך שהחג נקרא חג השבועות משמע שהשבועות הם מצותו של היום. הספירה תושלם ע"י קריאתו מקרא קדש. נמצא שהוא מתקדש ע"י הספירה. מצותו מקדשתו ולא הוא מחייב את מצותו.

החג הזה מיוחד מכל החגים בכך שלא הוא מביא את מצוותיו, אלא מצוותיו מביאות אותו. אם זכינו ועשינו אותו כדין. אם לא זכינו – אי אפשר לשנה בלא שלשה רגלים. החג יבא גם בלי מצוותיו.

התורה לא הזכירה כאן תאריך, כי הדרך הראויה לכתחילה לחגוג את החג הזה הוא שמצוותיו יביאו אותו ולא הוא יביא את מצוותיו. ודרכה של תורה לתאר מצוות בדרך הראויה לכתחילה. אבל יש לו תאריך. יש לו תאריך ככל החגים, אלא שהדרך הראויה לחגגו היא שהמצוות שלו מביאות אותו, ולא הוא מביא את מצוותיו. סופרים ומקריבים מנחה חדשה, ועל היום הזה נאמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש. זמנו של החג לא מבוטא ע"י תאריך אלא ע"י הזמן בו יתקיימו המצוות, אלא שמקומו בתורה מלמד שהוא מועד.

לכן, התורה מציגה את החג לא כחג של לוח השנה אלא כחג של התבואה. לכאורה, אין כאן אלא מצוה שמקומה בסדר זרעים. דרכו הנכונה של החג היא שמצוותיו תבאנה אותו, ולא הוא יביא את מצוותיו. לא נאמר כאן כמו בכל חג שבתאריך כלשהו תקרא מקרא קדש ותעשה מצוה פלונית, אלא להפך: עשו מצוה פלונית ובעצם היום הזה קראו מקרא קדש. אבל מקומן של הפרשיות האלה מלמד שגם המצוה הזאת, עקרה מצוה של סדר מועד. חג השבועות הוא חלק מסדרת הרגלים כאמור בחמשה מקומות שונים בתורה. מלכתחילה ראוי שהמצוות שלו הן שתבאנה אותו. אבל ביסוד הענין גם חג השבועות הוא מועד. משום כך, נפסקה ההלכה כדעת התנא בברייתא ששתי הלםפ קרבות גם כשאינן בכורים.

(הבדל נוסף בין פרשית חג השבועות לשאר פרשיות המועדים הוא שבשבועות לא נאמר והקרבתם אשה לה'. אמנם, מפורטים שם קרבנות רבים. יתכן שמכאן נובעת המוטיבציה הגדולה של הגמ' במנחות מה: לטעון שהקרבנות האמורים בפרשית חג השבועות הם הם קרבנות המוסף של חג השבועות הנזכרים בפרשת פינחס. אלא שלמרות כל המאמצים, הגמ' מסיקה שאין ברירה אלא לומר שהקרבנות האמורים בפרשת אמר אינם הקרבנות האמורים בפרשת פינחס, וא"א לבאר שהאשה לה' החסר בשבועות הוא הקרבנות שנזכרו כאן. התורה לא מציינת את היום הזה כיום אשה לה', אלא רק כיום שבו מביאים את שתי הלחם, ובעקבות זאת קוראים את היום מקרא קדש לה'. כאמור לעיל: בנגוד לשאר הרגלים שבהם הסדר הוא הפוך. חג השבועות נכתב אמנם בפרשת הרגלים, אך הוא שונה מכל שאר הרגלים).