הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

פרשת שלח - הבטחון בה' והאפקט הפסיכולוגי בכיבוש הארץ

שעורים לפרשת שלח:

הבטחון בה' והאפקט הפסיכולוגי בכבוש הארץ

מה בין חטא העגל לחטא המרגלים

היתרון הפסיכולוגי

כמו בחטא העגל כך גם בפרשתנו, ה' אומר למשה שישמיד את ישראל, ומשה מחַלֶּה את פניו. בחטא העגל טוען משה שתי טענות מרכזיות: א. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם. ב. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. שתי הטענות נאמרות באופן מסודר, בזו אחר זו.

בפרשתנו הטענה השניה כלל איננה נטענת, ואילו הטענה הראשונה לובשת פנים אחרות. מתווסף בה הגורם האומר שהגויים עלולים לומר שאין לה' יכולת להוריש את הגויים. הטענה הזאת באה כנגד טענתם של ישראל. הלא זה בדיוק מה שישראל טוענים: שאי אפשר לנצח את הכנעני. כנגדם אומר משה לה': "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:  וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה  ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:  וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

כלומר: בעוד שבחטא העגל טענתו של משה מבוססת על החשש שמא יאמרו שה' שונא את ישראל, כאן טענתו של משה מבוססת על החשש שמא יאמרו שאין לה' כח להלחם. אפשר להבין זאת: חטא העגל היה בסוף ארבעים יום שנועדו לצין את אהבת ה' אל ישראל ושכינתו בתוכם, לכן יש להדגיש שה' אינו שונא את ישראל, ולפעול נגד המצרים שעלולים לומר שה' שונא את ישראל. חטא המרגלים היה בסוף ארבעים יום שנועדו לרשת את הארץ. לכן יש להדגיש שיש בכחו של ה' להוריש את הארץ. (ובפרשת עקב, שם הוזכרו שני החטאים יחד, הוזכרו גם שתי הטענות יחד: "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה’ לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר"). ועדין ההשוואה בין שני החטאים אינה שלמה, שהרי בפרשתנו הנושא הוא ארץ ישראל ולא יכולותיו של ה'. אך כיון שהתירוץ שבשמו מסרבים ישראל להכנס לארץ הוא כפירה ביכולותיו של ה', זאת טענתו של משה: מְנע מצב שבו הכנענים יחדלו לפחד מישראל ומיכלתו של ה'.

יתכן שהאסטרטגיה הישראלית היתה מבוססת על כך שהכנענים פוחדים מישראל, אחרי שבקריעת ים סוף נמגו כל יושבי כנען. כפי שנבאר להלן, את הנקודה הזאת בדיוק מבקש יהושע לברר, ולכן הוא שולח את שני המרגלים לרגל את יריחו. יהושע מתעודד כשמתברר לו שהכנענים יראים מישראל, אבל אחרי שהפך ישראל עורף לפני אויביו, הוא אומר: "מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:  וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל". יהושע, כמשה בפרשתנו, מציג את הכשלון כפגיעה בשמו הגדול של ה'. אבל זה רק חלק קטן מטענתו. עקר טענתו היא שבלי הפחד של הגויים מישראל – אין סיכוי נגדם. כחו של יהושע בא לו מהנשק הפסיכולוגי שבידיו. בלעדיו הוא חש אבוד. גם בפרשתנו, כיון שישראל בכו, נסך הדבר עֹז בכנענים, שירדו והִכו את ישראל.

יהושע שולח אנשים לרגל את יריחו, והמידע המודיעיני שהם מביאים לו הוא: "כִּי נָתַן ה’ בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". זהו המידע המודיעיני. המידע הזה הושג משמיעת דברי רחב: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה’ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:  כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם". דברי רחב נשמעים כאילו היא למדה את שירת הים. דבריה כמעט מצטטים את הפסוק "...נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:  תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן...". וגם הנמוק לדברי רחב הוא קריעת הים: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". וזה מביא אותה להכרה בכך שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. במלים אחרות: שה' ימלוך לעולם ועד. (וזה היה תפקידה של קריעת הים מלכתחילה. בבסיס קריעת הים עמד החשש מפני חטא המרגלים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה", לכן לקח ה' את העם, הראה להם מלחמה, עד ששרו שנמגו כל יושבי כנען).

המסקנה היא שכחו של ישראל נובע מאמונתו ביכלתו, וביכלתו של ה'.

אחרי הכשלון בעי, בא ה' ללמד את יהושע שהוא יכול להלחם גם בלי היתרון הפסיכולוגי. יהושע חשב שאפשר לנצח רק בעזרת יראת הכנענים. ה' מלמד אותו להלחם בכחו. דורו של יהושע צריך ללמוד להלחם גם ללא היתרון הפסיכולוגי. ולשים לב שרחב מנמקת את דבריה לא רק ב"כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", אלא גם ב"וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם". יש לכם כח לנצח גם ללא הדברים הנאמרים, וללא האימה המוטלת על הכנענים.

אבל בפרשתנו דברי ישראל ובטחונם תופשים מקום רחב מאד. טענתו של ה' נגדם היא "חַי אָנִי נְאֻם ה’ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם", וכן "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף". כלומר: אתם צודקים, קבלתי את טענתכם. כך אומר גם משה לישראל: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין  ה’ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:  כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה’ וְלֹא יִהְיֶה ה’ עִמָּכֶם", כלומר: אתם צודקים. אי אפשר לנצח את הכנעני בלי עזרת ה'. כאשר דברתם כן יהיה.

אבי מורי הדגיש פעמים רבות שהפרשה אומרת שמה שישראל אומרים הוא אשר יהיה, ושאם ישראל אומרים שהם לא רוצים לרשת את הארץ – לא יירשוה. טענת ה' לישראל היא "אתם אמרתם שאי אפשר – אז אי אפשר, כאשר דברתם באזני".

כאן אנו רואים שלא רק שאם ישראל לא רוצים להכנס הם לא יכנסו, אלא שאם הם יתרצו את דבריהם בכך שלה' אין יכולת, גם התירוץ שלהם יתגלה כפועל בשטח.

אך עם כל זאת, כאשר משה עומד מול ה', הוא אומר לו שאם ימותו ישראל – תאושש טענתם שלה' אין יכלת, ובכך סולח ה' לישראל.

 

לשם מה נשלחו התרים

בפשטות, הם נשלחו לצורך המלחמה והירושה. הם צריכים לבחון כיצד יושב העם כדי לדעת כיצד לכבוש אותו, ולבחון את טיב הארץ כדי לדעת איך לחלק אותה בין השבטים. לכן יש לשלוח איש איש למטה.

החטא היה צפוי?

לכאורה, מה הכעס הגדול? הלא חטא המרגלים היה צפוי כבר ביציאת מצרים. שאם אומר ה': "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

אלא שלבעיה ההיא היה פתרון, ה' הראה להם את מלחמתו במצרים, עד אשר אמרו ישראל "נמגו כל ישבי כנען".

מעתה, מי שחושש להכנס לארץ, זה כבר לא מפני חשש המלחמה, החשש הוא רק תירוץ. שהרי כבר ראו ישראל שנמגו יושבי כנען.

לכן אומר ה': "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי". אחרי שראיתם את אותותי, זה כבר לא חשש אמתי, זה תירוצים.

מה אמרו מצרים לכנען

משה אומר לה': "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:  וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה  ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה  ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:  וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".המשפטים נראים מנוסחים באופן לא מסודר. בחצאי משפטים.

ואולי יש לפרש ש"וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת" הוא עבר ולא עתיד. המצרים ששמעו כי אתה ה' ואמרו אל הכנענים שאתה הולך בקרבם, אם תמית את העם הם יאמרו מבלתי יכלת.

עוד אפשר לפרש ש"וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ וכו'" יתפרש כך שחסרה שם המלה "אשר", כאילו נאמר "יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת אשר שָׁמְעוּ וכו'" אם המצרים יאמרו אליהם – מה תעשה לשמך? (וכך כנראה פרש אונקלוס).

כך או כך, דרכו של משה לדבר במשפטים מורכבים. (עסקנו בכך בסוף פרשת בא, ובמאמר "משפטים מורכבים בלשונו של משה"). כך בנוי ספר דברים כולו, וכן פרשיות אחרות בספרים אחרים, הנאמרות בלשון משה, ופותחות ב"ויאמר משה".

כאשר אדם מחליף את נמוקיו

כאשר אדם מחליף את נִמוקיו תוך כדי הדיון, יש להניח שהוא משקר, לפחות בקשר לנִמוקים שלו.

כאשר בא אדם ואומר "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:  אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", משמע שהוא מאד רוצה להכנס לארץ, אבל הוא מבין שאין הדבר בכחו.

אבל אם מיד אחר כך הוא אומר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", מסתבר שלא הגויים שבארץ מפחידים אותו. משהו אחר מפריע לו.

הההערכה הזאת מתחזקת לאור העובדה שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השניה שהאיש הזה רוצה לחזור למצרים. הוא אמר את זה כבר על הים, ואחר כך על המן, ואחר כך בשלו, ובעוד מקרים שונים.

בסדר, אדוני, אנחנו יודעים שאתה רוצה לחזור למצרים, אתה לא רוצה לעלות לארץ ישראל ולהיות עבד לה', אז אנא, אמור את האמת. למה אתה אומר שעז העם?

את מי בדיוק אתה מנסה לרמות?

הוא לא רק מנסה לרמות, הוא גם מצליח, בעיקר את עצמו.

הוא מאמין בלב שלם, שבכלל אין לו שום דבר נגד הארץ, פשוט – צריך להתחשב גם בכל מיני מרכיבים אחרים שקיימים בשטח. אנחנו לא לבד בשטח ולא נוכל לעשות ככל מה שאנחנו רוצים. צריך להתחשב גם באילוצים הבטחוניים.

אילוץ בטחוני הולך ואילוץ בטחוני בא, והארץ לעולם עומדת.

מן הראוי שאדם יעשה מאמץ לבחון את הנתונים והערכים, ולהגיע מתוכם למסקנה המתחייבת, מתוך חשיבה שכלית וקרה. אבל לצערנו ולבושתנו, האדם מונע לא רק מתוך שכל, אלא גם מתוך כל מיני שיקולים אחרים: יצרים, רצון להוכיח לאחרים, רצון למצוא חן בעיני אחרים, רגשות, ועוד ועוד.

מי שמנתח את האידאולוגיה של האדם לפי הנִמוקים שהוא מעלה, טועה, ומחפש מתחת לפנס. אל תקשיבו לנִמוקים שהאדם מעלה – הוא משקר. הקשיבו למעשיו.

מתנהל ויכוח על הארץ. הללו מבקשים להחזיק בה, והללו מבקשים רק להפטר ממנה. הנִמוקים התחלפו כבר פעמים רבות, התוכן נשאר אותו תוכן, הללו רוצים את הארץ והללו רוצים דווקא לא להחזיק בה. בתחילה הם נימקו זאת בוויתור למען השלום, אחר כך בכך שלעולם לא יהיה שלום, אחר כך בכך שנהיה בארץ רק יהודים ולא מדינה רב לאומית, ובמקביל – מלחמה בגזענות שלא מקבלת בני עמים אחרים. בקצור: עז העם היושב בארץ.

גם המבקשים להחזיק בארץ לא מעזים לומר למה. הם משקרים. הם לא אומרים שהם רוצים להחזיק בארץ כי היא ארצנו וארצו של ה'. הם משתמשים בנימוקי בטחון. שקרנים.

דוקא יהושע וכלב לא חוששים לומר את האמת: "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  אַךְ בַּ ה’ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם".

ממצרים ועד הנה

משה אומר "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה". יש משהו מקומם בטענה הזאת. יש תקדים, אומר משה, תמיד אנחנו חוטאים ותמיד אתה סולח.

האם זה הזמן להזכיר חטאים קודמים?

אלא שמשה מבקש להזכיר את יציאת מצרים. כיון שהעם רוצה לשוב למצרים, אומר משה: אנחנו בתהליך. אנחנו הולכים ומתרחקים ממצרים ע"י סליחותיך. אם לא תסלח – באמת לא התקדמנו מאז מצרים.

אומר ה', אם כך – סלחתי כדברך. אבל לא לאנשים האלה. האנשים האלה יענשו, אבל התהליך ימשך. נמשיך להתרחק ממצרים ולשוב ארצה. אבל לשם כך צריך להחליף דור.