הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

פרשת פינחס - מי ראוי לרשת את הארץ

שעורים לפרשת פינחס:

תפקידו של כהן ותפקידה של קנאות

מי ראוי לרשת את הארץ

לוחמי מנשה וזיקתם לארץ

מסבי זצ"ל למדתי שבני ישראל ידעו עוד במצרים לאן מועדות פניו של כל שבט ושבט. הראיה לכך היא שאנו מוצאים בפרשת פינחס לגלעד משפחת הגלעדי, לחפר משפחת החפרי, לשכם משפחת השכמי. וגם צלפחד קרא לאחת מבנותיו תרצה. כלומר: כל האנשים האלה נקראו מראש על שם המקומות שהם עתידים לרשת. ואי אפשר לפרש שהמקומות נקראו על שם האנשים, שהרי שכם וגלעד הם שמות מקומות שנזכרו כבר בספר בראשית, ותרצה נזכרת ברשימת שלשים ואחד המלכים שהכה יהושע, כלומר: היא נקראה כך עוד לפני שישראל כבשו אותה.

אבל בעיון נוסף נראה שאי אפשר להביא מכל השמות האלה שום ראיה לכך שבני ישראל ידעו לאיזו נחלה מועדות פניהם. מכאן אפשר ללמוד רק שבני מנשה ידעו לאן מועדות פניהם. אין כאן שום ראיה לגבי אף שבט אחר.

וזה לא הדבר היחיד שאפשר ללמוד מפרשתנו על שבט מנשה. בפרשה הבאה אנו רואים שבני מכיר בן מנשה הלכו מיזמתם וכבשו לעצמם את הגלעד. בני מנשה לא המתינו לגורל. הם קבעו עובדות בשטח. (וראה מה שנכתוב על כך שם).

מלבד בני מכיר בן מנשה, נזכרו בפרשה הבאה גם בני יאיר בן מנשה, שכבשו את חוותיהם. ובלשון פרשת דברים: את כל חבל ארגוב (כל הגולן). מיהו יאיר בן מנשה? בפרשת דברים הוא עומד בשורה אחת עם מכיר בן מנשה, אבל במִפקד של פרשת פינחס אין משפחה כזאת. מהיכן היא צצה פתאום?

בנות צלפחד מבקשות לעצמן את נחלת אביהן, ומקבלות. אבל לא סתם נחלה הן מקבלות. בספר יהושע הן נזכרות בשורה אחת עם המשפחות הותיקות של השבט, שנזכרו במפקד בפרשתנו. שם נאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. ומיהם העשרה? חמש בנות צלפחד, וחמש המשפחות הגדולות של השבט הנזכרות במפקד: אביעזר, חלק, אשריאל, שכם ושמידע. וכבר הגמ' מקשה איך נזכרו בנות צלפחד שחיו באותו דור, בשורה אחת עם המשפחות הגדולות של השבט?

אפשר שהמיחד את בני מנשה הוא שזכו ע"פ עשיתם. שהרי הם אלה שזכרו את זכר נחלתם גם בגלות מצרים. יעקב נתן ליוסף את שכם. ומסתבר שידעו בני מנשה שגם הגלעד להם הוא. לכן קרא מכיר לבנו גלעד, והוא קרא לבניו שכם וחפר, וצלפחד קרא לבתו תרצה, וכל אלה מקומות בנחלת מנשה. גם בהמשך הדרך הוזכרו בני מנשה בכך שהם המבקשים להם את הארץ. מכיר קבל את הגלעד, ויאיר לקח את כל חבל ארגב, כלומר: אע"פ שאין משפחת יאיר, כי כבר היה הדבר אחרי חלוקת המשפחות, עדין יכול יאיר לצאת למלחמה וללכוד את כל הארגב והבשן ולרשתו. גם אחרי סיום החלוקה ע"י יהושע רוצים בני יוסף לרשת עוד, אלא שאז עוצר אותם יהושע. הנחלות בארץ נִתנו למי שקם ודרש את חלקו. זכה גלעד וזכה יאיר, וזכו בנות צלפחד שבאו ובקשו, ונקרא נחלתן ונחלת בני דודיהן על שמן, כי הן בִקשו לרשת, ויפלו חבלי מנשה עשרה. ומשפחות מנשה יורשות ע"פ מורשיהן, כי אע"פ שכולם בני מכיר וגלעד, נחלו משפחות המכירי והגלעדי ממזרח לירדן, ומשפחת חפר הרחק במערב, ומשפחת תרצה הרחק מחפר. כי בבני מנשה נפלה נחלה לכל מי שהלך ובִקשהּ.

אבל לא כל השבטים הם כשבט מנשה, יש גם שבטים תבוסתניים יותר. למשל דן. גם העיר דן נזכרת כבר בספר בראשית. אבל בני דן לא הזדרזו לרשת אותה. שבט דן קִבל בספר יהושע את הגורל האחרון, וגם את מה שהם קִבלו הם לא מהרו לרשת. רוב נחלתם נשארה בידי הפלשתים. שבט דן לא ירש את נחלתו ולא הוריש את הפלשתים. מי שמתחפר באיזור גוש דן לא ילחם כארי בצפון, עד אשר לא תהיה לו ברירה.

אינני בוכה אף פעם

ובכלל, התורה מתייחסת לשבט דן בצורה קצת לעגנית.

שבט דן הוא אחד השבטים הגדולים, אבל הוא רק משפחה אחת.

השבט לוקה בערבול חושים. כל כולו משפחות השוחמי.

והתורה מתארת זאת בלשון שונה מלשון המפקד של כל שבט. בכל שבט, המלה משפחות ברבים נזכרת פעם אחת בלבד. לא כן אצל דן, שם נאמר: "אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם:  כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם....", כביכול התורה לועגת להם שהם רק משפחה אחת. (הסִכום החריג "לְמִשְׁפְּחֹתָם" קים גם אצל נפתלי אחיו של דן, בפרשיה שאינה סמוכה).

מדוע? אולי משום שאם אתה רק משפחה אחת, גדולה מכל המשפחות, ובכל זאת הוא אינו יוצא למלחמה והדמעות זולגות מעצמן, אז דן כנראה לא כ"כ גבור ונבון.

מפקד מדבר סיני ומפקד ערבות מואב ומטרותיהם

התורה מקשרת וחוזרת ומקשרת בין המִפקד של פרשת במדבר למִפקד של פרשת פינחס. כבר הצווי מזכיר את זה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", כמו שהצטוו משה ואהרן בפרשת במדבר: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם"  לכן גם פרשתנו מדגישה שמשה ואלעזר מדברים אל העם לאמר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

גם סדר השבטים בפרשת פינחס הוא קרוב לזה של פרשת במדבר, למרות שבינתים המחנה כבר סודר אחרת. (וראה מה שכתבנו בפרשת במדבר על סדר השבטים בספר במדבר).

נראה שמטרת ההשוָאה היא להגיע לפסוק המסכם: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:  וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:  כִּי אָמַר ה’ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

וההשוָאה עוד גדלה. המִפקד של מדבר סיני הוא במוצהר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, אבל שמות המשפחות לא הוזכרו בו. המִפקד של ערבות מואב הוא רק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, ולא נאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם, אבל המשפחות הוזכרו בו.

במדבר סיני נמנו כל יוצא צבא בישראל מבן עשרים שנה ומעלה, והבכורות והלויים מבן חדש ומעלה. הלויים נמנו גם מבן שלשים עד חמשים. שני מנייני הלויים נעשו לכל אחד מבני לוי לחוד, לגרשון קהת ומררי. בערבות מואב שוב נמנו הלויים מבן חדש ומעלה. אך המנין אינו מתיחס לגרשון, קהת ומררי, אלא למשפחות מאוחרות יותר. (אם כי נזכרו בראש הפרשיה גם המשפחות הותיקות).

והדבר דורש הסבר. במדבר סיני מובן למה נמנו הלויים מבן חדש ומעלה, כי הם החליפו את הבכורות. למה נמנו הלויים מבן חדש ומעלה בערבות מואב?

ובכלל, יש לשאול לשם מה נמנו ישראל בשני המקומות. בפרשתנו יש לכך נִמוק: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". (הנִמוק הזה מנמק את מנין ישראל ולא את מנין הלויים, ולכן הוא הובא לפני מנין הלויים). מסברה אפשר לומר שזה גם טעמו של המנין במדבר סיני. בני ישראל נערכו אז לכניסה לארץ ולחלוקתה, כניסה שהתבטלה מאוחר יותר בגלל חטא המרגלים. (שעליו נאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה", כלומר: אלה שנפקדו ונספרו כדי להכנס לארץ). אבל באותם ימים, לפני חטא המרגלים, עדין נראה היה שהדור ההוא יכנס לארץ. לשם כך הם נפקדו, ולכן מדגישה התורה בפרשתנו שהנפקדים ההם מתו ולא זכו להכלל במפקד בערבות מואב. חטאם גרם להם. שני המִפקדים מונים דוקא את יוצאי הצבא. שני המִפקדים נערכים לכִבוש הארץ ומכינים את הצבא. בשני המִפקדים עמדו ישראל לפני הכניסה לארץ, ולכן היה צורך למנות את אנשי הצבא. אנשי המלחמה היוצאים ממצרים. אלא שאם כך נשאלת השאלה למה חלוקת הארץ היא דוקא לאנשי הצבא. למה כאשר רוצים לחלק את הארץ לא מונים את ישראל מבן חדש ומעלה? הלא גם מי שעדין לא איש מלחמה, יצטרך נחלה בבוא היום.

וכמובן שהשאלה המרכזית היא למה נמנים הלוויים בפרשת פינחס, ולמה מבן חדש ומעלה. הם לא אמורים להחליף את הבכורות וגם לא לנחול את הארץ. הם גם לא יוצאים לצבא. למה יש צֹרך לספור אותם?

ספירת הלויים בפרשת פינחס מלמדת על הספירה במדבר סיני. הלויים יוצאי הצבא הם מבן שלשים עד בן חמשים. הם באים לצבֹא צבא בעבודת אהל מועד. הם נמנים לפי חלוקת המשימות הצבאית שלהם, לגרשון קהת ומררי. אך כדי להכלל בהגדרה שה' הוא נחלתם די להם להיות מבן חדש ומעלה. לגבי הלויים יש הבדל בין היותם חלק מהצבא לבין היות ה' נחלתם. ה' הוא נחלתו של כל לוי בר קימא, וכאשר עוסקים בענייני נחלה, כל לוי בר קימא - ה' הוא נחלתו.

לא כן לגבי ישראל. יציאתו של ישראל לנחול את הארץ היא יציאתו לצבא, ויציאתו לצבא היא יציאתו לנחול את הארץ. נחילת הארץ היא תפקידו של צבא ה', ומי שאינו בצבא ה' אינו בנוחלים.

לפי זה מובן מדוע מי שהוא מאנשי המלחמה ואינו יוצא למלחמה, מאבד את חלקו בנחלה. לכן דוקא אנשי המלחמה היוצאים ממצרים מתו במדבר. הלויים אינם בכלל הזה, אינם בחטא הזה ואינם בעֹנש הזה. ועם כל זה, כל ישראל יש להם חלק בה' אלהי ישראל, גם אם אינם בצבא.

ישראל נוחלים את הארץ למשפחֹתם. לכן הם נפקדים למשפחֹתם כבר במדבר סיני. התורה לא מנתה שם את המשפחות כי ירושת הארץ למשפחות כפי שהיו במדבר סיני לא התקיימה בסופו של דבר. התורה רק הזכירה בקִצור שנמנו למשפחתם. הלויים הוזכרו למשפחותם בפרשתנו, כי גם העובדה שה' הוא נחלתם הוא סוג של נחלה. התיצבותם של הלויים לצבא היא נושא בפני עצמו שלא נזכר בערבות מואב.

 

השבטים החסרים

הן בפרשת במדבר והן בפרשתנו, מספרי כל השבטים מעוגלים למאה. מלבד בני גד בפרשת במדבר, ובני ראובן בפרשתנו.

בני גד בפרשת במדבר, אמנם לא מעוגלים למאה, אבל הם מעוגלים לחמשים. בני ראובן בפרשתנו – אפילו זה לא.

הקשר בין ראובן לבני גד אינו צריך ביאור ופירוט. הם בני דגל אחד ושניהם עתידים לבקש לנחול במזרח. אבל בכל זאת, כמדומה שלא בכדי פרשתנו שוברת את מספר בני ראובן. תוך כדי תיאור ראובן היא מתארת את דתן ואבירם שהארץ פתחה את פיה ובלעה אותם. כאומרת: זה מה ששבר את המאה.

לא נאמר דבר דומה על גד. אבל כאמור: הם לפחות מעוגלים לחמשים.

שיר מזמור לבני קרח

בשלשה מקומות נזכר קֹרח בפרשתנו (מלבד ההקשר המרומז, פינחס המכפר על ישראל ועוצר את המגפה בפרשתנו, בדומה לאהרן המכפר ועוצר את המגפה בפרשת קֹרח. גם הבטוי "אלהי הרוחות לכל בשר" בא להזכיר את פרשת קרח).

במפקד בני ראובן הוזכרו דתן ואבירם: "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה’:  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס:  וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". כלומר: ההזכרה השלילית של קרח בפרשתנו, באה דוקא אגב דתן ואבירם. בני קרח לא מתו.

בנות צלפחד בבקשתן מזכירות אף הן את קרח. הן טורחות להדגיש: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה’ בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת". משמע שעדת קֹרח הפסידו כנראה את חלקם בארץ. אם בנות צלפחד רוצות את חלק אביהן בארץ, עליהן להזכיר שאביהן לא היה חלק מעדת קֹרח.

ועם כל זה, במשפחות לוי נזכרה משפחה חדשה, שלא היתה במפקד בני לוי בפרשת במדבר: משפחת הקרחי. דתן ואבירם הוזכרו לשלילה ואִבדו את חלקם בארץ. קרח, לעֻמתם, דוקא זכה שבניו הפכו למשפחת הקרחי, משפחה ממשפחות לוי שה' הוא נחלתם. בני קֹרח מתהדרים ביחוסם זה גם בספר תהלים. (וכבר עסקנו בכך בפרשת קרח).

פרשת קרח נוכחת מאד בפרשתנו. עדת קרח מוזכרת לשלילה. אך בסופו של דבר, דוקא דתן ואבירם שרצו אדמה ונבלעו באדמה, הם המוזכרים לשלילה ולכאורה גם אִבדו את האדמה. קרח שרצה נחלה בה' דוקא קבל אותה. (וכאמור, ראה מה שבארנו על כך בפרשת קרח).

אבות המשפחות

רשימת המשפחות שבפרשתנו קרובה מאד לרשימת יורדי מצרים שהוזכרה בפרשת ויגש. בדברינו לפרשת ויגש הסברנו את טעם הדבר. הסברנו עוד כמה תמיהות, כמו: מדוע נכנסו לרשימת המשפחות כמה ענינים שנראים לא מתאימים כגון "וימת ער ואונן בארץ כנען", פסוק שמקומו בפרשת ויגש מובן וברור, אך למה הוא חוזר בפרשת פינחס? ועוד, מה הקשר בין השאלה מי היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ? ענינו ע"פ דברי סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, שאומר שבני יעקב חִלקו ביניהם את הארץ עוד בהיותם בארץ. לפי הקושיות כאן נראה לבאר שהזמן בו יעקב חִלק לבניו את הארץ הוא בשעת הירידה למצרים. לכן גם בקרב בני יוסף אומר יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם", הפסוק הזה אמור לגבי קבלת הנחלה. הרגע הקובע לגבי נחילת הארץ הוא הזמן בו ירדו ישראל למצרים. לכן הוזכרו בירידה למצרים שבעים אבות המשפחות העתידות לנחול את הארץ, ורשימת נוחלי הארץ מבוססת על הרשימה כאן.

לפי זה אפשר להסביר גם מדוע נזכרו כאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. כלומר: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: כיון שאח"כ העמיד יעקב תחתיהם את חצרון וחמול (שנולדו במצרים), הרינו מונים כאן את חמשת בני יהודה.

את כל זה הסברנו בפרשת ויגש. בפרשתנו נזכרה שוב אותה רשימה בשנויים קלים. המשפחות המוזכרות בפרשה הם הנכדים של יעקב.

בחלק מהשבטים הוזכרו משפחות שנקראות על שם ניניו או בני ניניו של יעקב. ובכל המשפחות האלה יש עוד משהו מיוחד מלבד הזכרת בני הבנים.

השבט הראשון שבו הוזכרו בני הבנים הוא שבט יהודה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי". בטעם הדבר עסקנו לעיל. (וביתר פירוט הסברנו בפרשת ויגש).

גם בשבטי מנשה ואפרים הוזכרו משפחות בני הבנים. בשבט מנשה אף דור נוסף. בשבטי אפרים ומנשה לא הוגדרו משפחות ברשימת יורדי מצרים. אפרים ומנשה עצמם נולדו רק כמה שנים קודם לכן. לכן בשבטים האלה הוזכרו משפחות שלא הוזכרו כלל בפרשת ויגש. בשני השבטים האלה היה צפוי שיוזכרו גם אחיהם של אפרים ומנשה, כפי שאמר יעקב ליוסף: "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". בניו הצעירים של יוסף לא הוזכרו, אבל הוזכרה משפחת הערני, על שם ערן בן בנו של אפרים. בשבט מנשה הדבר בולט הרבה יותר: "בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:  אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:  וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי:  וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי:  וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". משמע שמשפחות מנשה המערביות, איעזר, חלק, שמידע, חפר, שכם ואשריאל, הם בנים של מכיר ושל גלעד. אבל המשפחות האלה נחלו במערב בעוד שמכיר וגלעד נחלו במזרח. כמו כן, משמע כאן שששת בני מנשה הנזכרים כאן, הם דור ששי ליעקב. לא רק שהם לא היו מיורדי מצרים, אלא הם הדור החמישי למנשה. יתכן שאפילו היו ביציאת מצרים ובמפקד. בספר יהושע אנו מוצאים "וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי שֶׁכֶם וְלִבְנֵי חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הַזְּכָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם:  וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:  וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה’ צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה’ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן:  וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:  כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים". כלומר: יש כאן עשרה חבלים: יש מחלוקת איך לבאר זאת, וכבר הגמ' נדרשה לכך, כי ששת הבנים יחד עם בנות צלפחד הן אחד עשר. אבל בפשטות, בנות צלפחד חלקו חלק עם חלק ואחיו, חלק כחלק. הם חיו באותו זמן. חפר היה אבי אביהן של בנות צלפחד. (יש כאן עשרה חבלים, חמשה מול חמש בנות צלפחד. מפתה לומר שהנזכרים כאן (מלבד חפר) הם בני הדודים שלהם היו בנות צלפחד לנשים, אבל לא נראה לומר כך כי אילו כך היה, היתה נחלת בנות צלפחד מתמזגת עם נחלת בעליהן והיו רק חמשה חבלי מנשה. אפשר להסביר את המספר עשרה אם נבאר שצלפחד היה בנו היחיד של חפר. כך משמע גם מכך שבסוף פרשת מסעי קרבים ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה, ולא כתוב חפר. אבל אי אפשר לומר כך כי הפסוק ביהושע מזכיר גם את בני חפר. גם המשנה סברה שהיו לחפר עוד בנים).

משפחות מנשה מגיעות עד דור המדבר, וגם בנות צלפחד הן חלק מהמשפחות. יש להניח שלא כל 52700 בני מנשה הם באמת בנים של האנשים המוזכרים, יתכן שיש כאן אחים שהוזכרו על שם אחיהם, כדברי יעקב שהוזכרו לעיל שבני יוסף האחרונים יקראו על שם אפרים ומנשה, וכשם שאחי מנשה סופחו למשפחות בניו. אצל אפרים ומנשה, שבהם לא נִתנה נחלה ליורדי מצרים, הוזכרו גם משפחות מאד מאוחרות.

גם במטה אשר הוזכרו גם בני בניו, וגם שם זאת לא החריגה היחידה. בין בני אשר הוזכרה בתו ושני נכדיו. גם החלוקה אצל אשר היתה חריגה מסִבה לא ידועה. כמו אצל מנשה, כך אצל אשר, נחלו בת ובני בנים.

נכדים הוזכרו גם ברשימת בני בנימין. אלא שבנִגוד ליהודה ואשר שבהם הנכדים של פרשתנו הוזכרו כנכדים גם בפרשת ויגש, הרי שאלה שהוזכרו כנכדי בנימין בפרשתנו הוזכרו בפרשת ויגש כבניו. כמו כן, חלק מבני בנימין של פרשת ויגש לא הוזכרו בפרשתנו כלל.

 

סִכום המדבר

הפרשה פוקדת את ישראל מחדש, אחרי כל מה שעברו במדבר, אגב כך מסכמת הפרשה את חטאי המדבר. על הדרך, נזכרו בה חטא נדב ואביהוא, קרח, המרגלים, ומי מריבה.

כל החטאים האלה הביאו לידי כך שהחוטאים אִבדו את תפקידם, ואחרים ירשו את התפקיד ונכנסו לארץ. בסוף שהייתם של ישראל במדבר, הם עומדים שוב בשערי הארץ, עם כמה שִנויים שנגרמו מחטאים שונים. רק מי שעבר בשלום את נסיונות המדבר, יוכל למלא את תפקידו בכניסה לארץ.

פקודי משה ואהרן הכהן מתו בחטאם. אהרן עצמו מת ומשה עומד למות. דור חדש נכנס לארץ ונפקד מחדש.

המשפחות העומדות כאן על הפרק הן אלה שירדו למצרים, אבל גם בהן יש שִנויים. שמות חלק מהמשפחות נשתנו, ונעדרו משפחות אֹהד משמעון, בכר גרא וראש מבנימין, וישוי מאשר. שמעתי הסבר שאֹהד היתה משפחתו של זמרי ולכן נעדרה. נשיא בית האב חטא והמשפחה מתה במגפה. לא ברור לאן נעלמו יתר המשפחות שהוזכרו כאן.

וסרח העודף. הוזכרה גם שרח. מדוע? שרח הוזכרה כאן כנראה כי היתה משפחה על שמה. מדוע היתה משפחה על שמה? אולי כי כך קבע יעקב כשחִלק את הארץ, אולי כי היתה בת בנו של אשר ואותו בן מת בלי בנים. (רמב"ן מביא הסבר דומה אך שונה באופן מהותי). ואולי משום שגם צאצאיה הוכיחו את עצמם במדבר.

בנות צלפחד ודאי הוכיחו את עצמן. וכפי שנכתוב להלן.

 

חֻקת משפט

לכאורה נראה שבנות צלפחד מצטרפות לרות ותמר ועוד נשים שדבקו באיש כדי להקים ולהמשיך את השושלת. גם הבִטויים בהם משתמשות בנות צלפחד דומים לבִטויים שיוזכרו מאוחר יותר במגלת רות, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו. הן רוצות להקים את שם המת על נחלתו.

ואולם ההבדל בולט לעין. בנות צלפחד אינן רוצות לדבוק באיש כנשים אלא כבנות. הן לא הולכות לדבוק באישן כדי להיות חלק ממנו. להפך, הן דבקות באביהן ואת שמו הן רוצות להקים על נחלתו. הן רוצות אחֻזה בתוך אחי אביהן.

וה' שומע לבקשתן. נקבעת כאן חֻקת משפט לדורות, שלא מחזירים את הנחלה למשפחה, אם יש לאיש בת. עדיף להעביר את הנחלה לצאצאי אותו אדם, ולא לשמור אותה בתוך המשפחה.

אלא שכנגדן באים ראשי אבות המשפחה בפרשת מסעי, וגם בקשתם מתקבלת. הבת תקבל את הנחלה, אך הנחלה לא תצא מיד המשפחה. כדברי הרב: אלה צודקים ואלה צודקים וגם הרבנית צודקת. כן בנות צלפחד דֹברת. כן מטה בני יוסף דֹברים.

יש מקום גם לאדם הפרטי ולביתו הפרטי, וגם למשפחה והשבט.

התוצאה היא "ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן". הנחלה לא זזה ממקומה. אבל נקרא עליה שמו של צלפחד ולא שמם של בני אחיו, בני דודיהן של בנות צלפחד.

בנות צלפחד לא הצטרפו לשבט המלוכה בישראל כרות ותמר. הן הקימו נחלות גדולות בהרי מנשה המערבי, אך לא בנו את ישראל. הן בנו את עצמן. אפילו את שם אביהן לא ממש הקימו. בתוך עשרת חבלי מנשה המנויים בספר יהושע, נזכרות חמש בנות צלפחד, אך צלפחד עצמו לא נזכר. חפר נחל נחלה לעצמו במקום אחר. האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה התפצלו. המשפחות הראשיות, מכיר וגלעד, נחלו במזרח. שאר המשפחות, שע"פ הפרשה כֻלם בני גלעד בן מכיר, נחלו במערב. בנות צלפחד נחלו חלקים גדולים לעצמן במערב, בארץ ישראל העִקרית. לראשי האבות למשפחת בני גלעד לא היה קשר עמן. הן זכו לדבוק בקדושת הארץ כשלעצמן, אבל את ההסטוריה הישראלית הן לא בנו. כדי שאשה תהיה חלק מהמלוכה הישראלית היא צריכה לדבוק בבעלה ולהקים את שמו, לא באביה. אם היא נשארת חלק מאביה היא תממש את עצמה ותקדש את עצמה, אך היא באה לעולם כדי להיות עזר נגד בעלה. כדי לבנות בית, אשה צריכה לדבוק בבעלה, רק כך נבנים בתים.

במחשבה שניה, אולי הרבנית לא ממש צודקת.


 

הפקודים ויהושע

פרשתנו פותחת במִפקד המיועד לקבוע את הנחלות בארץ. וכפי שנאמר בסיום המפקד: לאלה תחלק הארץ בנחלה וכו'. אגב כך מוזכרות גם בנות צלפחד שגם הן תובעות נחלה.

סופה של הפרשה הוא המוספים.

בין אלה לבין אלה הובא המעשה במשה שה' אומר לו לעלות אל הר העברים והוא מבקש שה' ימנה לו מחליף.

מדוע הובאו פרשיות אלה כאן? עליתו של משה אל הר נבו ודאי אין מקומה כאן. למשה עוד נכון תפקיד גדול בלִמוד פרשת המוספים, ראשי המטות, מלחמת מדין, דיני ירושת הארץ וכל ספר דברים. יתר על כן, בסוף ספר דברים חוזרת התורה ואומרת: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר  עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה  ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו...". שם מוסיפה התורה את המלים "בעצם היום הזה", בנִגוד לפרשתנו שבה לא היה הדבר בעצם היום הזה. אבל חוץ מזה חוזרים שם כל המרכיבים של פרשתנו: ה' מצוה את משה לעלות אל ההר ולמות, כאשר מת אהרן, בגלל מי מריבה.

ושם כבר ברור מי יחליף את משה. רגע לפני כן לִמדו הוא ויהושע יחד את בני ישראל את השירה. משה סמך את ידיו על ראשו של יהושע כבר לפני כן, כבר ידוע מי יחליף את משה.

לכאורה שם הוא מקומה של פרשיה זו. מדוע הובאה גם כאן?

מסתבר שעִקר הענין הוא דוקא מִנויו של יהושע. דברי ה' אל משה שיעלה להר כאשר עלה אהרן וימות כאשר מת אהרן, זועקים ודורשים מחליף. כשעלה אהרן אל הר ההר עלה עמו אלעזר, שקִבל את בגדיו ותפקידו של אהרן. כאן שואל משה מי יעלה אתי אל ההר ומה הוא יקבל ממני? אין טעם לתת לו את בגדי כי בגדי משה אינם מבטאים שום תפקיד.

משה כבר האציל מרוחו בחייו אל שבעים איש הזקנים, האם יעלה אִתו אל ההר מי שתואצל עליו רוחו של משה? לא, עונה ה', קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, רוח כבר יש בו ואין הוא זקוק לרוח שלך. אבל תן מהודך עליו. אם אהרן העביד את בגדיו לאלעזר, אתה העבר ליהושע מהודך.

ה' אלהי הרוחות מצוה למנות איש אשר רוח בו.

אין מקומה של הפרשה כאן. אבל הגדרת תפקידו של יהושע כיורש הודו של משה נחוצה כדי להשלים את פרשית המִפקד. המִפקד מלמד מי יהיו יורשי הארץ, אגב כך אנו גם לומדים מי יהיו מורישי הארץ. הן יורשי הארץ והן מורישי הארץ אינם אנשי דור יציאת מצרים, עליהם נגזר למות במדבר. תפקידה של הפרשה הזאת הוא ללמד מי הם יורשי הארץ, ולא פחות מכך – מי הם מורישי הארץ. בפרשת מסעי יש על כך פסוק מפורש: "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון". כבר בארנו בכמה מקומות (וראה דברינו בפרשת מסעי) שפרשת פינחס מיצגת את הנוחלים ופרשת מסעי מיצגת את הנחלה. גם שני האנשים המנחילים את הארץ באים משני עברי המתרס הזה. אלעזר כבר התמנה לתפקידו בהֹר ההר. ככהן הוא בא מצד ה' הנותן את הנחלה. פרשית הנחלות בפרשת פינחס לא תהיה שלמה אם לא יוגדר בה הנציג של בני ישראל, המנהיג אותם בבואם לקבל את נחלתם. הנציג שכבר יש בו רוח, וכעת יהיה בו גם הוד, ואליו ישמעו כל ישראל. מקומו של המִנוי הזה הוא בפרשת פינחס, העוסקת בנוחלים. (גם פינחס הוא איש שקם מתוך העדה. כהן המקרב את ישראל לאביהם שבשמים הוא איש מתוך העדה, ומקומו בפרשת פינחס).