הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

פרשת שלח - מה בין חטא העגל לחטא המרגלים

גם חטא העגל וגם חטא המרגלים באו לאחר הכנה של ארבעים יום, בשניהם בני ישראל חטאו באותו דבר שבו הם היו אמורים להתקדם בעקבות אותם ארבעים יום, בשני החטאים ה' מבקש להשמיד את ישראל ומשה חלה את פניו. למעשה, שני החטאים ושני הענשים נמשכים לאורך כל ההסטוריה. אנו שואפים לרשת את הארץ ולהשכין את השכינה בתוכנו. אבל זה קורה לאט.

שעורים לפרשת שלח:

הבטחון בה' והאפקט הפסיכולוגי בכבוש הארץ

מה בין חטא העגל לחטא המרגלים

 

 

יש הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העונש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה העונש: "לא אעלה בקרבך" (לג, ג), כלומר: אי-השראת שכינה (כפי שבארנו בסוף פרשת פקודי ובמאמר "ויכס הענן את אהל מועד"), ובחטא המרגלים היה העונש אי-עליה לארץ ישראל. אחרי שני החטאים מבקש ה' להרוג את כל ישראל, ומשה אומר לו שלא יעשה כן פן יאמרו מצרים ברעה הוציאם. (בחטא המרגלים משה מוסיף עוד דבר: שיאמרו הגויים שלה' אין יכולת. מסתבר שמשה הזכיר את הטענה הזאת דוקא בחטא המרגלים, מפני שזו הטענה שטוענים ישראל החוטאים בחטא המרגלים, ונאריך להלן בפרק "היתרון הפסיכולוגי") בשני החטאים מכפר משה על ישראל בי"ג מדות. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשיכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את העונש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחילת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באווירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה בכדי להשרות את השכינה בתוכו. (וגם בכך הארכנו בסוף פרשת פקודי ובמאמר "ויכס הענן את אהל מועד").

אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה: ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעומת זאת, בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא המעודד אותה.

בחטא העגל הענש היה אי השראת שכינה. משה נאבק על השראתה. בחטא המרגלים הענש לא היה בטול התכנית, אלא רק עכוב קל בלוח הזמנים. ישראל יכנסו לארץ כמתוכנן, אבל לא עכשו אלא בעוד ארבעים שנה.

ההסטוריה מוכיחה שגם חטא העגל וגם חטא המרגלים נמשכים לארך כל הדורות, וכן ההתמודדות עם ענשם. בסופו של דבר שרתה השכינה במלואה בתוך ישראל בבית המקדש בימי שלמה. אבל המצב הזה לא האריך ימים. בסופו של דבר ישראל כבשו את הארץ אט אט, וגם הכבוש הזה הגיע לשיאו בימי שלמה, וגם זה לא האריך ימים. מה שאומר לנו ה' גם אחרי חטא העגל וגם אחרי חטא המרגלים הוא שאנו יכולים לעכב את השכינה או לזרזה, לעכב את ישיבתנו בארץ או לזרזה. אם אנו נפעל מצדנו להשראת השכינה וירושת הארץ, יענה לנו גם ה' ונצליח בכך. גם השכינה וגם ירושת הארץ באים בשלבים ובאפן הדרגתי. ככל שאנו יותר עושים בהם את חובתנו, גם ה' עוזר לנו.

פרשיה שצצה באמצע הספור

פרשת המרגלים מחולקת לשלש פרשיות:

א. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים ... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן ... וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:  וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:  וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:  אֶפֶס כִּי עַז הָעָם ... וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:  וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:  ... וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:  .... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:  וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:  וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:  אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ ...  וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה’ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ 

ב. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה .... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם ... וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:  וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: .... וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:  וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ:.... וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:  וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:  וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: פ 

ג. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:  אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה’ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם:  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:  אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:  ... וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ כִּי חָטָאנוּ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה ... אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה’ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: ...  וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

הפרשיה הראשונה עוסקת במסע המרגלים לארץ ובחזרתם אל ישראל. היא מתארת את דבר המרגלים אל העם. אחרי דברי המרגלים "אפס כי עז העם", נאמר "ויהס כלב את העם אל משה וכו'", יהושע ואהרן לא נזכרים שם. עומדים שם כלב מול האנשים אשר עלו עמו, ומשה מול העם. ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. בהמשך אותה פרשיה ישראל מבקשים לשוב מצרימה ושם נזכרים משה ואהרן, יהושע וכלב. משה ואהרן נופלים על פניהם, יהושע וכלב קורעים בגדיהם ואומרים ארבעה דברים: א. טובה הארץ. ב. אם חפץ בנו ה' יתננה לנו. ג. אך בה' אל תמרדו. ד. אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. כשאומרים העדה לרגום אותם באבנים, מתגלה ה' אל כל בני ישראל.

כהמשך להתגלות הזאת באות עוד שתי פרשיות, הפרשיה השניה והפרשיה השלישית של פרשתנו, המתארות את דברי ה'. הפרשיה השניה נאמרה אל משה בלבד, ונזכר בה כלב בלבד. היא פותחת בעד אנה ינאצני העם הזה. ה' אומר שיהרוג את כל ישראל, משה מחלה את פניו, וה' אומר סלחתי כדבריך ואולם חי אני וכו', ורק כלב יכנס לארץ.

אח"כ באה הפרשיה השלישית, היא מקבילה לקודמתה. בפרשיה הזאת הדִבור הוא אל משה ואהרן, ומוזכרים בה גם יהושע וגם כלב. גם היא, בדומה לקודמתה, פותחת בדברי ה' עד מתי לעדה הרעה הזאת, והיא נשמעת כהמשך תיאור השתלשלות הענינים. היא אף כוללת בהמשכה את המשך השתלשלות הענינים שאחרי חטא המרגלים: פרשת המעפילים. הפרשיה הזאת יכולה להיות המשך ישיר של הפרשיה הראשונה. אילו נעדרה הפרשיה השניה לא היינו מרגישים כלל בחסרונה (אלא שלא היינו יודעים שה' בקש להשמיד את ישראל ומשה חִלה את פניו בי"ג מדות). היינו סוברים שכשהתגלה ה' אל כל ישראל, כיון שרצו לרגום את יהושע וכלב באבנים, דִבר ה' אל משה ואהרן ואמר להם שענשם של ישראל יהיה שילכו ארבעים שנה במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ.

כלומר: הפרשיה הראשונה מחולקת לשנים, בתחילה נזכרו משה וכלב, ואח"כ משה ואהרן עם יהושע וכלב. כנגדם, הפרשיה השניה מזכירה רק את משה וכלב, והשלישית את משה ואהרן, יהושע וכלב.

למה בפרשיה הראשונה נזכרו רק משה וכלב, ואילו השניה ונאמרה אל משה ואהרן ונזכרו בה יהושע וכלב. עוד יש לשאול למה דִבר ה' פעמים בהתגלות אחת.

נראה שהפרשיה האמצעית אמורה שלא במקומה. היא נזכרת כאן כמאמר מוסגר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר כשחטאו ישראל ונתנו את קולם בלילה ההוא דִבר ה' אל משה על השמדת ישראל, וה' סלח לישראל ואמר שרק כלב יכנס לארץ, כי רק עמו היתה רוח אחרת. למחרת, כשאמרו כל העדה לרגום את יהושע וכלב, נראה ה' אל כל ישראל. שם היה אהרן עם משה ויהושע עם כלב, לכן דִבר ה' עם משה ואהרן והזכיר את יהושע וכלב. הפרשיה הראשונה והשלישית מתארות את רצף הארועים כשהיה, הפרשיה האמצעית היא מאמר מוסגר שנכנס שם כדי להזכיר את חטא העגל. (יש כמה מקומות בתורה שבהם עניין אחד מחולק לשלש פרשיות, וכל אחת משתי האחרונות יכולה להיות המשך ישיר לראשונה, כך שאילו הוצאה האמצעית לא היינו מרגישים בחסרונה, אלא שהאמצעית באה ללמד את עִקר המסר של הפרשה).

גם בפרשת דברים נזכר כלב בפני עצמו לפני שהוזכר שגם יהושע מקבל שכר כי נהג נכון. ה' אומר למשה שאיש מהאנשים האלה לא יראה את הארץ זולתי כלב. יהושע נזכר שם בדִבור אחר אל משה, ולא כמי שינצל מהענש אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. בספר יהושע אנו מוצאים שכלב נִצל לגמרי מענשם של דור המדבר, הוא נכנס לארץ צעיר וחזק כמו ביום שנשלח. הוא נשאר כשהיה ולא הזדקן באותן ארבעים שנה. לא מצאנו כך לגבי יהושע.

נמצא אפוא שגם כאן וגם בפרשת דברים הוצאו יהושע וכלב מן הכלל, וכל אחד מהם הוצא לחוד מן הכלל. כאן, במסגרת הפרשיה על י"ג המדות, הוצא כלב מן הכלל, הוא ורק הוא. גם בפרשת דברים, בסמוך לגזרת ההמתה על ישראל, הוצא כלב ורק הוא מן הכלל.

בפרשיה השלישית, של המשך הנהגת העם, נזכרו גם יהושע וגם כלב. בפרשת דברים נזכר יהושע לא כמי שיצא מכלל המתים, אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. בפרשתנו, מעמדו של יהושע מוגדר לפי תחלת הפרשה: נראה ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע", הוא שנוי שם שיש בו מנוי לתפקיד. יהושע התמנה למפקד התרים את הארץ. הוא מונה לעמוד בראשם. לכן נזכרת קריאת שם זו ברשימת המרגלים. לא מהיום יהושע הוא שליחו של משה. יהושע היה שליחו של משה למלחמה כבר במלחמת עמלק. הוא המצביא והמפקד מטעם משה. לכן כשאומר ה' אל משה שהדור הזה ימות במדבר ובניהם יכנסו לארץ, ממילא גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה, הוא יחליף אותך. והוא את תפקידו שבמדבר מלא היטב. כלב היתה רוח אחרת עמו, הוא לא היה ראש המרגלים, הוא היה אחד מהם. ועם זה התיצב כנגדם ואמר עלה נעלה וירשנו אותה. הוא קבל את שכרו בפני עצמו. המתת הדור והפקדת המשימה ביד הדור הבא, היא היא נתינת התפקיד בידי יהושע, הדור הבא של משה שקבל כאן את המנוי הזה באופן אישי.