הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

בלק - מה למד בלעם, מהו מחזה שדי, ומהו תפקידו של נביא

שעורים לפרשת בלק:

מה למד בלעם, מהו מחזה שדי, ומהו תפקידו של נביא

מהו תפקידנו בעולם, כיצד עלינו לפעול ומתי הגויים מברכים אותנו

 

שלש פעמים, שלש רגלים, וראית העין

כשבלעם עומד מול ישראל ומברך הוא אומר: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל  מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'  כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב  מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו".

לארך רוב הברכה הזאת, בלעם אינו מדבר על ישראל אלא על עצמו. הוא מתאר את בקשת בלק ואת דחיתה ע"י ה'. הוא מתאר את המראה שהוא רואה מראש צֻרים. וגם אח"כ, לכאורה הוא רק משבח את ישראל ולא מברך אותם. אמנם, אפשר שלשון השבח שלו היא ברכה. אך הברכה היחידה בכל הנאום היא מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמת נפשי הוא אמירה על עצמו, ברכה לעצמו שלא התקיימה.

בפעם הבאה כשעומד בלעם מול ישראל הוא אומר: "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר  לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה  הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה  לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו  אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו  כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל  הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".

גם כאן יש התיחסות רחבה מאד לבלעם עצמו, ולמקום ולמצב שבו הוא עומד. בלעם אומר: אני פה כדי לקלל אבל קצת קשה לי כי ה' בקרבו והוא רוצה לברך. הברכה באה מתוך הנאום. כיון שהזכרנו שה' לא רוצה לקלל, מתאר בלעם את ה' השוכן בתוך ישראל. תיאור זה הוא עדין חלק מהאמירה שה' אינו רוצה לקלל, שכן רק אחר כך נזכר למה בלעם לא מצליח לקלל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". גם כאן, הברכה שמברך בלעם, והיא הדבר שמנו בלק חושש, היא רק הפסוק האחרון. לארך כל הדרך ברכתו של בלעם היא תיאור של מה שהוא רואה. הוא מתרכז בעצמו ומתלונן ומתאר את קשייו המקצועיים כמקלל שכיר. האיש שקוע בעצמו. רק הפסוק האחרון הוא ממש ברכה. לכן, בלק קצת נלחץ, אך עדיין לא ממש כועס.

הפעם השלישית שונה לחלוטין. גם המצב שונה. בלעם כבר רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, והוא כבר לא הולך לקראת נחשים. כאן בלעם כבר אינו מחכה שה' יִקָּרה לקראתו. לא הליכה אל מקום שבו יקרה ה' לקראתו נותנת בו רוח אלהים, ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא זו שמשרה עליו רוח אלהים. כאן לא נאמר ויקר ה' אל בלעם. ולמרות שכאן לא כתוב ויקר ה' אל בלעם, דוקא כאן הוא אומר שהוא רואה מחזה שדי, מה שלא נאמר לעיל כאשר ה' נקרה אליו. כאן הוא כבר יודע דעת עליון, לעיל, ספק אם הוא בכלל ידע שיש דעה לעליון. הוא סבר שהתפקיד שלו הוא לְרַצות את ה' בקרבנות. לפי תפישתו של בלעם בברכות הקודמות, ה' לא ממש מבין ומתענין מה קורה אצלנו, ה' הוא כח שקיים בעולם ואני כאיש מקצוע מְרַצה אותו ומשתמש בו כרצוני. רק כאן, בברכה השלישית, פתאום עומד בלעם כמי שמכיר ויודע את ה'. הוא יודע דעת עליון, ויודע שלעליון יש דעת ויש רצון וטוב בעיניו לברך את ישראל. המראה שבלעם רואה כאן הוא מראה ישראל שֹכן לשבטיו. ה' לא נקרה אליו, מראה ישראל שֹכן לשבטיו הוא הנקרא בפי בלעם מחזה שדי. מחזה שלא צריך להיות נביא כדי לראות אותו. וכך הוא אומר: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל  כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים  יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו  אל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ  כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור".

בברכה הזאת, בלעם אינו טורח לתאר את עמידתו מול בלק ומקומו ותפקידו לפני בלק. בלעם כבר נמצא במקום אחר. יש מעליו רשות אחרת. גם כאן הנאום פותח בתיאור ראיתו, אך מהר הוא עובר לברכה, לא שבח אלא ברכה בלשון עתיד. ברכה שמפניה חושש בלק יותר מכל וסופק את כפיו.

וכאן באה הברכה הרביעית, בלעם לא מתבקש לקלל, הוא לא מתבקש כלל לעשות משהו, בלק פִּטֵּר אותו. בלעם מברך מרצונו, וזו ברכתו: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת  והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל  וירד מיעקב והאביד שריד מעיר  וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד  וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך  כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך  וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל  וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד".

מלת המפתח כאן היא הראיה. בלעם לא מברך ולא מקלל, בלעם רואה. הוא עצמו לא מבין זאת בהתחלה. וודאי שלא בלק. בלק שרואה שיש איש שדבריו מתקיימים, מחליף את הסִבה והתוצאה וסובר שאמירתו של האיש היא הגורמת לדברים להתקיים. לכן הוא מבקש שהאיש ידבר מה שהוא (בלק) רוצה. האיש לומד שהוא קדם כל רואה, ודבריו מתקיימים כי הוא מתאר מה שהוא רואה. לא כי הוא יוצא מציאות בראיתו ובדבריו. הוא לומד גם שה' הוא בעל רצון, הוא לא יכזב ולא יתנחם.

לכן הוא כבר לא רואה כעִקר את עצמו ואת המקום שבו הוא נמצא, הוא רואה את ישראל. הוא רק מסתכל, והוא מבין דבר חדש: שה' הוא שליט העולם, ולא מטרד שצריך לעקוף או מכשיר שצריך להפעיל. הוא מבין שהעולם נוהג ע"פ ה', ולכן הוא רואה שה' וישראל ינצחו. החִדוש הוא שהראיה היא ראית עינים ממש ולא ראית נביא.

בלעם מבין בסוף הפרשה את מה שלא הבין בתחלתה: שה' הוא בעל רצון, והרצון הזה הוא ישראל. מראה ישראל הוא מחזה שדי, כפי שבארנו ועוד נבאר.

אבל החִדוש הוא שלא די בראיה. וכאן מוסברת פרשת האתון. ברור שפרשת האתון היא מבוא למה שיבא אחריה. מרכיבים רבים והשוואות לשוניות רבות מקשרים בין פרשת האתון לבין פרשת הברכות הבאה אחריה. כאן וכאן הארוע חוזר שלש פעמים, ויש מי שמסכם אותו בבטוי "זה שלש רגלים" ,"זה שלש פעמים", בשני המקרים אחרי הפעם השלישית נאמר "ויחר אף", ועוד. האתון היא משל לבלעם. יש לה נאמנות כפולה. היא מחויבת למלאך ה' והיא מחויבת לבלעם. וליתר דיוק: היא מושפעת מהחרב של מלאך ה' ומהמקל של בלעם. היא מנסה לצאת ידי חובת שניהם כל עוד הדבר אפשרי. אבל היא מרגישה מחויבות רק לבלעם, המלאך מבחינתה הוא מטרד שיש לעקוף אותו אם זה אפשרי. אם מלאך ה' נצב בדרך, היא עוקפת אותו. היא מחויבת לבלעם הרוכב עליה יותר מאשר למלאך ה', היא מרגישה צֹרך לרצות את בלעם, לא את מלאך ה'. היא עוקפת את מלאך ה' עד שהיא רואה שהדבר אינו אפשרי. כך גם בלעם חושש מבלק יותר מהקב"ה, מחפש דרכים לעקוף את הקב"ה כל עוד הדבר אפשרי, עד שבפעם השלישית הוא מגלה שהדבר אינו אפשרי. ואז הוא פותח פה לרַצות את בלק אדוניו.

יחודה של האתון בכך שהיא רואה. אבל לא רק שהיא רואה את מלאך ה', אלא שהיא רואה שמלאך ה' נצב בדרך. בלעם למד שלראות את ה' היינו לראות את ישראל שֹכן לשבטיו. שלה' יש רצון והרצון הזה הוא ישראל. שלא כשפים וקסמים שולטים בעולם אלא ה'. עוד הוא למד שהכלי המסור ביד האדם אינו הקללות אלא החרב. פינחס מצליח לעצור את המגפה באמצעות רֹמח, למלאך ה' יש חרב (והתורה מציגה את זה לעֻמת זה: למלאך יש חרב, לבלעם אין), וסופו של בלעם שגם אותו הרגו בחרב. התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. לה' יש רצון בעולמו ואנו מצֻוִּים לעשותו בכלים הטבעיים העומדים לרשותנו. לכן מוסיף בלעם ורואה עוד דברים. הוא למד שה' הוא השליט בעולם. ה' אינו עוד מטרד שיש לעקוף וללכת בשדה ולהמשיך, ה' הוא הקובע מהי הדרך. לכן ממילא ברור שישראל ינצחו.

בלעם הולך לקלל אומה שלמה בהבל פיו, כשאפילו את אתונו אינו יכול להרוג בלי חרב. פינחס עוצר את המגפה ברֹמח. הוא לא מגיס את ה' כדי להשיג את רצונו שלו בטבע, להפך, ממקומו בעולם הוא מגויס לעשות את רצון ה'. ישראל ינצחו בחרב, כשה' יחפוץ בכך. (ובמעשהו, מכפר פינחס על בני ישראל, וזוכה לברית כהֻנת עולם.  רבים הקשו למה באה ברית שלום על קנאות. ואולם פשט הכתובים (וכפי שנבאר בפרשת פינחס) הוא שלא על הקנאה זכה פינחס בברית כהֻנת עולם, אלא על הכפרה. על כך שהוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", "ויכפר על בני ישראל". ואמנם הדרך בה כִפר היתה "בקנאו את קנאתי בתוכם", "אשר קנא לאלהיו". אך מלשון הפסוקים עולה שזו הדרך, ואילו המעשה עצמו הוא הכפרה. ומ"מ לפי דרכנו למדנו שאחת מדרכי הכפרה של הכהן היא הקנאה לאלהיו. ושהאוהב את ישראל ורוצה לטהרם ולכפר עליהם, יעשה זאת ע"י הכאת החוטאים ברמח).

לפעמים, בקראנו את הפרשה הזאת, נדמה לנו שהתנתקנו מהתורה ונכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות של מכשפות. בלק ובלעם מאמינים שהעולם נשלט בכשפים, המסר שהם לומדים במהלך הפרשה (ושאותו מלמדת אותנו הפרשה) הוא הפוך: אין אגדות ומכשפות, פעילותנו היא עבודת ה' בדרך הטבע והשלטת ה' על העולם בדרך הטבע. אין אנו רותמים את ה' ואת הנס לצורך רצונותינו, אלא להפך: אנו עושים את רצון ה' בדרך הטבע, וה' מסייע בעדנו. (וכפי שאומר בלעם: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל:  הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". ישראל פועלים ברמח ולא בקסם).

בלעם לומד שאת התגלות ה' בעולם אפשר לראות בכלים טבעיים. די להיות אתון כדי לראות את מלאך ה' נצב בדרך. מחזה שדי אינו מחזה נבואי אלא מראה ישראל שֹכן לשבטיו. (וכפי שנרחיב להלן בפרק "מחזה שדי"). המתבונן רואה את התגלות ה' בעולם הזה, ואת הצֹרך לעבוד את ה' בעולם הזה ובכלים של העולם הזה. בדרך הטבע ולא בקללות. התגלות ה' היא ראית הנהגת ה' בחיינו הטבעיים וכוון חיינו לעבודת ה', ולא לחיות את חיינו כגחמותינו ולהסתדר איכשהו עם ה'. הנהגת העולם בדרך ה' היא ראית ה' והיא עבודת ה'. ממילא משועבדים אנו לה' בכל רגע ורגע, חיינו משועבדים לו. עובד ה' הוא לא מי שחי את חייו וגם מקים את המצוות מצות אנשים מלומדה, מקים מה שאמר ה' והולך לדרכו, עובד ה' הוא מי שקיום מצוות ה' הוא דרכו, לכן אינו יכול לפנות מהן וללכת לדרכו, לכן אינו צריך להדגיש שוב ושוב שאת אשר יאמר ה' אותו יעשה. ה' נצב בדרך, הדרך היא עבודת ה'. לכן אם בניו של ה' שוכנים לשבטיהם כראוי, זוהי התגלות ה'. (וגם בכך נרחיב להלן, בפרק "מה רע בבלעם?").

מי שעושה כל צווי וצווי של ה' אינו בהכרח עובד ה'. הוא רוצה לצאת ידי חובת ה' וללכת לדרכו. עובד ה' אינו צריך לשאול שוב ושוב את ה', דרך ה' היא דרכו בחייו.

דרכו של בלעם, היא דרכו של מי שמוצא פתרון הלכתי יצירתי לכל צווי של ה', מקיים את ההלכה כלשונה אך עוקף את כוונתה, ומוצא לה פתרון הלכתי כמו שבלעם חִפש פתרונות יצירתיים לעקיפת דבר ה'. עובד ה' לא מחפש פתרונות הלכתיים למצוות, הוא פשוט מקיים אותן. הוא לא מחליט מה לעשות ואיך לנהוג ומוצא פתרון הלכתי, אלא נוהג בחייו כפי שמתחיב מהתורה.

האתון

האתון נמשלה לבלעם, כמו שבארנו לעיל. מקובל לומר שהאתון באה ללמד שהעובדה שאתה יכול לדבר, עדין אינה מלמדת על חשיבותך. גם אם כחך בפיך, אין יתרון לבעל הלשון. הנה, גם חמור מדבר, ובכל זאת הוא נשאר חמור. החמור קִבל הזדמנות של פעם בחיים לדבר. ועל מה הוא מדבר? על תנאי העבודה שלו. חמור נשאר חמור.

אבל לא רק האתון. מי שאתונו מדברת אליו והוא בכלל לא שם לב לנס הגדול אלא רק משיב להאשמה שהיא האשימה אותו, גם הוא לא הרבה יותר מאשר חמור. הוא כ"כ שקוע בויכוח עם האתון, שהוא כלל לא שם לב לנס. הוא וחמורו צדדים שוים בויכוח. התורה באה להראות עד כמה האיש הזה שקוע בעצמו ובענייניו, שכלל אינו שם לב לדברים הגדולים.

חז"ל מבארים שהאתון עצמה, בשאלה ההסכן הסכנתי, רוצה לרמוז לבלעם שישים לב שמשהו כאן משונה. אבל בלעם לא נרמז.

עולמה המצומצם של האתון בא לידי בטוי גם באמרה "אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה". בלעם כנראה לא רכב עליה מאז שנולד, אלא מאז שקנה אותה. מבחינת האתון, מאז בלעם חי. היא חיה בתוך עולם מצומצם שמי שלא היה בו אינו קים מבחינתה. לתוך העולם הזה נכנס גם בלעם, ומראה שגם הוא רואה את העולם במבט מצומצם של תנאי עבודתו ושכרו. ותו לא.

מה רע בבלעם?

לכאורה יש לתמוה מה הכעס על בלעם, הלא אינו עושה אלא מה שאומר לו ה'. והוא עוד מדגיש זאת חזור והדגש. כנגד התמיהה הזאת יש לתמוה על גדולי ישראל בתנ"ך שהתוכחו עם ה' ונסו לשנות את רע הגזרה, ובהם משה, ובראשם אברהם אבינו, שאמר לו ה' מה רצונו ואיך העז פניו ואמר לו חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט, ועוד דברים מעין אלה. (וכפי שלמדתי מבני בכורי: ההשואה בין אברהם לבלעם היא לא רק בקימה בבקר וחבישת החמור. שניהם עומדים בראש ההר ומדברים עם ה' על אלה שלמטה. אלא שבלעם מבקש לקללם וה' מברך אותם, ואברהם מבקש לרחם עליהם וה' משמיד). ואעפ"כ ברור לכל שאברהם צדיק ובלעם רשע. שהרי גם אברהם וגם בלעם יודעים מה רצון ה', ואברהם עושה רצון ה' עם שהוא דן עם ה'. ועומד אף בנסיון עקדת בנו. אבל בלעם שיודע שהעם ברוך הוא, מעז לשוב ולשאול את ה', וסובר שבקרבנות יפיסנו לשנות את דעתו. על בשרו הוא לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. המשנה באבות משוה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. אברהם צדיק ובלעם רשע. שניהם יודעים מה רצון ה', אבל את אברהם מענין רצון ה' ומה שאכן טוב בעולם, ואילו בלעם מתענין בכבוד עצמו.

(התורה מקשרת בין המקרים. מלבד הדוגמאות שהבאנו לעיל, "וישכם בבקר ויחבש", עמידה בראש ההר, יש עוד קשים לשוניים בין אברהם ובלעם. למשל פסוק הסיום "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", מזכיר את הפסוק "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". ומכאן שדוקא בלק הוא אלהיו של בלעם. ה' רוצה שאברהם יתוכח אתו. כי אברהם רוצה להביא לעשית רצון ה', ואילו בלעם רוצה להשתמש בה' כדי לעבור על רצונו של ה').

ספרי (דברים לד י) אומר שיש דברים שבהם היתה נבואת בלעם גדולה מנבואת משה כי משה הוא כאיש מכובד הבא אל המלך ובלעם הוא כטבחו של המלך. העבד של המלך מכיר את המלך מחדרי חדרים, אבל הוא עבד. הוא אינו עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם. בעיניו, עִקר העולם הוא עניני המטבח והאחזקה בארמון, ומשם הוא מנהל את תככיו. אפיוֹ של בלעם הוא אופי של עבד. הוא מתרפס ומתנצל גם בפני ה', גם בפני המלאך וגם בפני בלק. הוא אינו חדל להתנצל ולהסביר את עצמו ולמצוא חן. ומתוך כך הוא מנסה לקבל את הפרס שלו שגם הוא נחות למדי: כסף וזהב וכבוד בקרב מלכי הרחוב. אבל אברהם ומשה מתנהגים כבני חורין. יש להם דעה והם עומדים על שלהם, ועם זאת הם דבקים בה' יותר מבלעם ועושים את רצונו.

אברהם ומשה יודעים מה רצון ה' ומבטאים אותו גם כאשר ה' אומר את ההפך. בלעם כבר יודע שטוב בעיני ה' לברך את ישראל. כבר נאמר לו כי ברוך הוא. אבל רצון ה' לא מענין אותו. מענין אותו הזהב והכבוד של בלק, אלא שהוא מבין שהוא צריך שה' או המלאך יגידו לו לך עם האנשים. הוא יודע שה' לא רוצה לקלל את ישראל, אבל זה לא מענין אותו. מה שחשוב לו זה לעשות את רצונו שלו ולצאת איכשהו בסדר עם צוויי ה' המפורשים. (בכך הוא מזכיר כל מיני אנשים שחיים היום, שמה שמענין אותם זה לנהל את החיים שלהם כרצונם, והם מחפשים דרכים עוקפות כיצד לעשות זאת בלי לעבור על ההלכה המפורשת. לא מענין אותם מה רוצה ה', הם יודעים שהם פועלים נגד רצון ה', אבל מה שמענין אותם זה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר להם לעבור על רצון ה' בלי לעבור על דבריו המפורשים). פינחס יודע מהו רצון ה', והוא מנצל זאת לצורך עשיית רצון ה'. פינחס לא שואל את ה' בכל צעד מה לעשות. הוא  יודע את רצון ה' ועושהו. בלעם יודע אף הוא, במדה מסוימת, שה' כועס על מגלי עריות ועובדי ע"ז. הוא מנצל ידיעה זאת כדי לעודד את ישראל לגלות עריות ולעבוד ע"ז. רצון ה' בעיניו הוא קרדום לחפור בו.

במהלך הפרשה לומד בלעם שרצון ה' הוא דבר נעלה בהרבה ממה שמסיק העבד בהיותו בחצר המלך. הוא לומד שהכרותו שלו עם המלך וידיעתו אותו, הם צד קטן בהכרת המלך. העבד יודע שהמלך זועם בכל יום בשעה ידועה לו כשהוא עסוק בענינים קטנים שהעבדים ממונים עליהם, העבד אינו יודע שהמלך עסוק ברוב יומו בענינים חשובים יותר שאינם בעולם המושגים של העבד. אבל הוא שומע רסיסי מלים מהמלים שמדבר המלך עם שריו החשובים בחדרי חדרים. בדבר בלעם חטא ישראל. וזה, ולא דברי בלעם, הביא למגפה גדולה בעם עד סף כִלוי עם ישראל. ה' מברך את פינחס על כך שבזכות מעשיו "לא כליתי את בני ישראל בקנאתי". הוא מקבל שכר על שכִפר על בני ישראל. כביכול ה' מודה לו על שהציל את ישראל מידו. ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. וכי ה' צריך את פינחס כדי לא לכלות את בניו? וכי אין הוא עצמו חלילה יכול לעצור את קנאת עצמו? (מעין השאלה שנשאל להלן על בלעם, למה צריך לעשות נס שבלעם לא יקלל, וכי חיב ה' למלא את קללתו?) אלא שהמציאות היא רבת פנים, במקרים שונים אומרת מדת הדין שבדין אין זכות קיום לישראל. וה' שהוא דיין אמת והאמת והמשפט עמו אומר ועתה הניחה לי. ותפקיד הכהן לגלות גם את מדת הרחמים. תפקיד הכהן לכפר. אהרן כִפר במחתה ועצר את המגפה. פינחס עשה זאת ברֹמח ובקנאה. (הבטויים של התורה בשני המקומות זהים). תפקיד הכהן לקום ולהזכיר שיש לישראל תפקיד בעולם והדין מחיב שישארו לחיות, אם ע"י העלאת הטענה "למה יאמרו מצרים" ו"זכור לאברהם", אם ע"י "ישימו קטורה באפך". ואם ע"י קנאה לאלהיו. זהו תפקיד המכפרים בקדש. ע"י כך יש מקום לישראל בעולם למרות שמבחינה אחרת לכאורה מדת הדין נותנת שלא. דברי מדת הדין אמת הם ודברי המכפר אמת הם, כי העולם מורכב ממרכיבים רבים. אך המכפר מגלה מרכיב של רחמים ונותן לו כח יתר. וכך, אע"פ שהדין דין אמת ואינו בטל, גובר כח הרחמים. (וכפי שבארנו במאמר על מדות הרחמים ובמאמר על יונה) לכן יש לתת לפינחס ברית שלום, ולצרור את המדינים, ולשלוח עליהם את פינחס לצבא שיהרג את החוטאים ואת בלעם בן בעור. וילמדו שאע"פ שאמר תמת נפשי מות ישרים, גדול כח הרֹמח והחרב של קנאת אלהים.

בלעם רוכב על אתונו, ומתלונן שאין לו חרב להרגה. את כל ישראל הוא רוצה להרוג ברוח פיו, אבל את אתונו אינו יכול להרוג בלי חרב. לעֻמתו ה' עושה מלאכיו רוחות, וחרבו שלופה בידו. בלעם אינו יכול לראות שהחרב לא בידו אלא ביד ה', וסופו שהורגים אותו בחרב. הפסוקים במלחמת מדין מדגישים שאת בלעם בן בעור הרגו בחרב. "ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם", לא נאמר שם בחרב אלא על חלליהם, אבל על בלעם נאמר בחרב. רמחו של פינחס חזק מכל פיפיות לשונו של בלעם.

הפרשה מעמידה זה מול זה שני סִפּורים מקבילים: מחד, מעשי בלעם על ההרים. עסקי רוח, שאין בהם דבר מלבד הבל פה ורעות רוח, וסופם שיהפכו לברכה. ישראל אינם נוכחים בפרשיה הזאת ולא ברור עד כמה הם ידעו מה קורה באותו זמן על ההרים שמעליהם. וכנגדה: מעשי ישראל למטה במחנה. האנשים המתמודדים עם עשיית רצון ה' ועם יצרים וענייני העולם, ופותרים את הבעיות בדרך של עשית רצון ה', קנאה לו, הענשת החוטאים, ותִקון העולם בדרך הטבע. אלה ואלה צריכים להתמודד עם רצון ה' מול רצונם. אך בנִגוד לנעשה על ההרים, הנעשה למטה הוא עבודה אִטית וממושכת ומאבקים בדרך הטבע. בסופם גובר פינחס המקנא לאלהיו על כל המקנאים לכבוד עצמם. סופו של הדבר הוא בנקמת בני ישראל מאת המדינים והריגת בלעם בן בעור בחרב.

 

מחזה שדי

בשתי הברכות הראשונות נאמר ויקר ה' אל בלעם. בברכה השלישית לא נאמר. רוח אלהים שורה על בלעם מתוך שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. והנה דוקא שם, כאשר ה' לא נקרה אל בלעם, נאמר על בלעם שמחזה שדי יחזה. מה שלא נאמר בברכות הקודמות.

בלק לא מזכיר את שֵם ישראל אפילו פעם אחת. הוא קורא להם "העם", "הקהל" ועוד. לאורך הפרשה, גם התורה משתמשת בבִטוי "העם", והמלה "ישראל" (מלבד בפסוקים הראשונים) נזכרת רק בתוך הברכות של בלעם. חוץ מזה, תמיד נאמר "העם", בלעם רואה את קצה העם, מקלל את העם וכו', מלבד בפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו  וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים". כאן מתגלה שישראל הם ישראל.

בלק לא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם כשמדבר בלעם עם ה', אינו נוקב בשם העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאֹר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. (דבר דומה אנו מוצאים אצל המן, הוא בא אל אחשורוש ואומר "ישנו עם אחד וכו'", ולא מזכיר את שם העם, וגם אחשורוש אינו שואל על איזה עם מדובר. המגִלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם).

גם כשה' אומר לבלעם שהעם ברוך, הוא אינו נוקב בשם העם. אני יודע על איזה עם אתה מדבר, וברוך הוא.

בלעם עדין חושב שיוכל לשנות את דעתו של ה' באמצעות פרים ואילים. בעיניו, יש כאן שני עמים, ויש כאן אל שיש לו כח, אז נשלם לו ונשתמש בו ונקלל את העם. כאשר הוא מכיר בכך שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, הוא מבין שישראל הם ישראל. הוא מבין שישראל הם מחזה שדי. מי שרואה את ישראל שֹכן לשבטיו, גם אם לא נקרה אליו ה', ראה מחזה שדי. כאן הבין בלעם שישראל הם המייצגים את ה' בעולם. הם לא "העם" או "הקהל", הם ישראל. בשתי הברכות הראשונות נזכר שמם של ישראל תוך כדי הברכה, כאן הוא נזכר כבר תוך כדי הסִפור.

וכאן ה' לא נקרה אל בלעם, כמו בשתי הברכות הראשונות. בברכה הזאת, ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא שהביאה אל בלעם את רוח אלהים. ודוקא כאן נאמר מה שלא נאמר בברכות הראשונות: "מחזה שדי יחזה". ראיית ישראל שוכן לשבטיו היא ראיית מחזה שדי. ישראל הם מחזה שדי.

0000 ").

 

מי שעושה כל צווי וצווי של ה' אינו בהכרח עובד ה'. הוא רוצה לצאת ידי חובת ה' וללכת לדרכו. עובד ה' אינו צריך לשאול שוב ושוב את ה', דרך ה' היא דרכו בחייו.

דרכו של בלעם, היא דרכו של מי שמוצא פתרון הלכתי יצירתי לכל צווי של ה', מקיים את ההלכה כלשונה אך עוקף את כוונתה, ומוצא לה פתרון הלכתי כמו שבלעם חִפש פתרונות יצירתיים לעקיפת דבר ה'. עובד ה' לא מחפש פתרונות הלכתיים למצוות, הוא פשוט מקיים אותן. הוא לא מחליט מה לעשות ואיך לנהוג ומוצא פתרון הלכתי, אלא נוהג בחייו כפי שמתחיב מהתורה.