הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

פרשת כי תצא - סוד הנצח הישראלי

יאריכון ימיך על האדמה

ידוע ומפורסם המדרש "בכִבוד אב ואם כתיב  למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשִלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך - לעולם שכולו טוב". כך תרץ המדרש. אך כדי להבינו יש ללמוד תחִלה את הפשט.

למה בחר המדרש דוקא בשתי המצוות האלה? הלא פעמים רבות ועל מצוות רבות, ובעִקר בספר דברים, מבטיחה התורה "למען ירבו ימיכם" "למען יאריכן ימיך" ועוד. אלא שעיון מעמיק באותם פסוקים מלמד שגם ע"פ הפשט, אין הכונה שם לאריכות ימים של אדם פרטי. בכל המקומות שבהם מבטיח משה בספר דברים אריכות ימים, בא הדבר יחד עם המלים "על האדמה אשר נשבע לאבותיך" או "בארץ אשר תירשון" וכד'. פעמים רבות מצורפים לכך גם הבנים. "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". הנִגוד לכך הוא "לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה' אתכם בעמים". אריכות ימינו על האדמה היא זמן ארוך שבו יִשָּאר עם ישראל בארץ ולא יִגלה ממנה. זאת אינה אריכות חיים פרטית של אדם פרטי שקִיֵּם את המצוה, אלא אריכות ימיו של עם. גם הנִגוד לכך אינו מותו של העם, העם אינו מת, העם ימשיך להאריך ימים, אבל לא על אדמתו.

התפקיד העִקרי שמשה רואה לעצמו בספר דברים הוא להפוך את ישראל לעם. ההבדל בין עם לבין יחידים רבים הוא בהמשכיות ובנצחיות. אדם פרטי מת במוקדם או במאוחר. עם אינו מת, כל עוד הוא שומר על רצף המסורת שלו ועל העמדת דורות נוספים והעברת המסורת אליהם. לכן, לאֹרך ספר דברים פונה משה אל העם כמעט תמיד בלשון יחיד, ולא בלשון רבים. משה פונה אל העם ומתאר בפניו כיצד קִבל הוא במעמד הר סיני את התפקיד ללמד את העם את התורה, וכל אחד מהעם מצֻוֶּה אף הוא ללמד ולהודיע לבניו ולבני בניו את אשר ראה ושמע, כדי ליצור המשכיות שבה העם כעם שומר לדורות על רצף המשכי של תורה וזכרון. אל העם כעם אפשר לומר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך. האנשים שראו את מעמד הר סיני כבר מתו מזמן, אבל העם שהיה במעמד הר סיני עדין חי, ועדין זוכר את כל אשר ראה. לכן יש לפנות אל העם כאחד, בלשון יחיד, ולא אל האנשים העומדים לפניו כרבים. משום כך יש לבאר בהרחבה כיצד לחנך את הדורות הבאים. לכן במקומות רבים בתורה מבוארת מצות החִנוך, ותמיד מפי משה, לעולם לא נזכרת מצות החִנוך מפי ה'. לכן יכול משה לדבר על אֹרך חיי העם על האדמה.

בכל המקומות שבהם מבטיחה התורה אריכות ימים, מדובר על אֹרך חיי העם על האדמה, ולא על אריכות ימיו של היחיד. העם יחיה לנצח, השאלה היא כמה יאריכו ימיו על הארץ, ומתי יִגלה ממנה.

לכלל זה יש שני חריגים: מצות כִבוד אב ואם שבה נאמרה אריכות חיים על האדמה כבר בפרשת יתרו, מפי ה' ולא מפי משה. ומצות שִלוח הקן שהיא המקום היחיד שבו הובטחה אריכות ימים בלי הצרוף "על האדמה".

משה מאריך לבאר את החיוב של כל אב ללמד את בניו. אבל זה אינו אפשרי בלי שנשמע מפי ה' את הצד השני של רצף הדורות: החיוב של כל בן לכבד את אביו. זה הדבר שיאריך את ימינו על האדמה. רק כך יוכל כל אדם להיות המשך של אבותיו.

והרעיון הזה מגיע עד הפרטים הקטנים ביותר. עד קן צפור. אחד הטעמים שנאמרו למצות שִלוח הקן הוא כדי לא לכלות את העולם. אינני יודע אם עומד כאן חשש ריאלי שהעולם יכלה בגלל אנשים שיאכלו קִני צפורים שיִתָּקלו בהם באקראי בדרך, יש די עופות שמקננים רחוק מהדרכים. הרעיון כאן הוא חִנוכי. עלינו להבין שהעולם מוסיף להתקים ע"י רצף של דורות, וברצף הזה אל לנו לפגוע, אפילו אצל העופות, קל וחומר אצל בני האדם. אם נפגע בו - לא רק שלא נאריך ימים על האדמה, לא נאריך ימים כלל. כדי שייטב בעולם והוא יאריך ימים - חנך את עצמך לשמור על הנצח. לא על אורך ימיך הפרטי, אלא על אורך ימיך הכללי. ומכאן התוספת שנוספה בשתי המצוות הללו, בכִבוד אב ואם בפרשת ואתחנן ובשלוח הקן: למען ייטב לך. ע"י הרצף: ייטב בעולם ויאריך ימים.

האב והבנים, והשלכת מעשי דור אחד על הדורות הבאים

הפרשה אומרת "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו". ספר מלכים משבח את אמציה שקִיֵּם את המצוה הזאת. "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת". בימי יחזקאל התקשו ישראל בהבנת ההגיון שמאחורי המצוה הזאת. יחזקאל מנבא ואומר: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה:  חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה’ אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:  הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת". יחזקאל ממשיך ומבאר שם שאם האב צדיק והבן רשע ימות רק הבן, ואם האב רשע והבן צדיק לא ימות הבן. ואולם, העם לא קִבלו את דבריו של יחזקאל, ושאלו מדוע לא נשא הבן בעוון האב. ממשיך יחזקאל ואומר שאפילו האב עצמו, אם יחזור בתשובה לא ימות: "וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת:  כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה:  הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה’ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה". על כך משיב העם "לא יתכן דרך ה'".

אבל גם בפרשתנו אנו מוצאים ענישת בנים בעוון אבותם. הפרשה מסיימת ואומרת: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים  אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים  והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הפרשה אומרת "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם  על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך  ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך  לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם   לא תתעב אדמי כי אחיך הוא  לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". הפרשה גם אומרת שם "לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'".

התורה מקבלת את העובדה שהבן הוא המשך של אביו. אלא שאין להעניש בן בעוון אביו. קיומו של אדם אינו מובן מאליו, האדם איננו קים אלא מפני שנברא ונולד. לאדם אין זכויות אלמנטריות בעולם. אדם שכל כֻלו חטא, אדם שמלכתחילה לא היה צריך לבוא אל עולמו של הקב"ה, ובאו אנשים (בזדון או בשגגה) ויצרוהו נגד רצון ה' ושלא ברשות, אדם שחי בגלל חטא, הלא הוא נמצא בעולם הזה שלא ברשות. הוא שב"ח בעולם הזה. הוא נכנס הנה בלי רשות. ועד שהוא שואל מדוע לא נתן לו לעשות ככל אות נפשו בעולמו של ה', יש לשאול מי בכלל נתן לו רשות להכנס. הוא נכנס לעולמו של ה' בלי רשות. אמנם, אין אנו מצֻוִּים להרגו כי לא עשה שום דבר. אבל לתת לתוצאות החטא להתרבות בעם ישראל? לא יעלה על הדעת. להגדיל ולהרבות את תוצאות החטא? בודאי שלא. לא מגיע לו עֹנש על חטאי אבותיו. אך מאידך, גם לא מגיע לו שכר. ואם נִתן לו להוסיף ולהתרבות בעם ישראל, אנו נותנים לו שכר על החטא, כי אלמלא החטא לא היה חי ומתרבה. כל קיומו הוא חטא. האִסור על הממזר לבא בקהל ה' אינו עֹנש, לא לממזר ולא להוריו, (וכיון שאין מדובר בענש, גם לא חשוב אם זה היה בזדון או בשגגה), הוא פשוט אי נתינת שכר. מטעם זה אין לתת לעמון ומואב (שבנוסף לכל הם גם ממזרים) להפוך לחלק מישראל. אין אנו מענישים אותם, אך גם לא נותנים להם שכר. הם חלק מאבותיהם.

אם כל אדם הוא חלק מאבותיו – למה לא יֵעָנש בן בעוון אביו? את התשובה נותן יחזקאל באותה נבואה. טעם הדבר הוא כח התשובה. האב הרשע עצמו היה יכול לחזור בתשובה ואז לא היה נענש. הבן, הוא אמנם המשך של אביו. אך אם לא חטא – אינו גרוע מהחוטא עצמו שחזר בתשובה. לכן לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות.

שונה מהם עמלק. בעוד שהתורה אינה עוסקת בעמון ומואב אלא בעמוני ומואבי, עמלק נִדון כעם. לא היחידים חטאו, העם חטא. ולכן העם צריך להענש באבדן מוחלט. העם נִדון למיתה. כיון שהעם נדון למיתה, שוב אין מתחשבים במעשי היחידים. היחידים שחיו בימי יציאת מצרים כבר מתו מזמן, הן בצד הישראלי והן בצד העמלקי. אך עם ישראל ועם עמלק עדיין חיים. ומלחמה נטושה ביניהם. מלחמה לה' בעמלק מדר דר. המלחמה תסתיים רק כאשר יומת העם העמלקי.

 

 

לפעמים, אנשים בני תרבויות מסוימות, יתקשו להבין את המצוות האלה. מי שהתרבות שלו חינכה אותו להסתכל על כל העולם מנקודת ראותו של הפרט, יתקשה בהבנת הדברים שנאמרו כאן. מי שהעולם שלו הוא עולם קצר-טווח שמתחיל בלידתו של האיש ונגמר במותו, לא יוכל להבין את העומק ההסטורי של המצוות האלה. אבל מי שהשקפת עולמו רואה את העולם ואת הנצח בכללותו, יבין את הדבר.

כדי לראות את הנצח בכללותו, יש לראות תחילה את הנצחיות שבאדם. את העובדה שהאדם ממשיך לחיות ע"י בניו. (וממילא – את האסון הטעון תִקון אם מת אדם בלא בנים). את ההבנה שאם כל אדם הוא חלק מאביו – הרי שהקרוב אליו ביותר הוא אחיו. הכמעט זהה לו. (שהרי שניהם אברים שונים של אותו אב). הוא זה שיכול להוליד עבורו בנים, והוא המצֻוֶּה לעשות כן. ממילא יובן שמי שנכנס לעולם הזה בלי רשות – לא נִתן לו לרבות בעם. (כאמור, בן התרבות הפרטנית יתקשה להבין זאת, אבל במבט כוללני זה יותר ממתבקש).

אחרי שנראה את הנצחיות באדם, נוכל להבין שיש עמים. הם מחוברים ומאוחדים כי כֻלם בנים לאיש אחד, וכֻלם ממשיכיו. מכאן נוכל ללמוד שיש בעולם פועלים נצחיים וכלליים – העמים. ובמיוחד עם ישראל. הוא ממשיך לחיות כעם גם אם פרטיו התחלפו. הוא ממשיך להעביר את מורשתו והוא ממשיך את מפעליו. גם העמים שלחמו בנו וזִנבו בנו עוד קיימים, ואנו לוחמים בהם. כך נוצרת תפישת עולם של כלל ושל נצח.

משני שלבים אלה נגזרות מצוות רבות בפרשתנו. היבום, פסולי החיתון השונים, הממזר, העמוני, המואבי, המצרי, האדומי. המלחמה בעמלק, ועוד ועוד.


 

הכלל והפרטים

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בספר דברים בכלל ובפרשתנו בפרט, היא מיהו הנמען? אל מי מדבר משה? משה מדבר בד"כ בלשון יחיד, אך גם זה לא קבוע, ומדי פעם הוא עובר ללשון רבים. המצֻוֶּה במצוות נזכר בד"כ בלשון נוכח, אך לפעמים הוא הופך להיות נסתר.

כשמשה מדבר בלשון יחיד, אל מי הוא מדבר? מיהו היחיד הזה? בחלק מהמצוות בפרשה ברור שהיחיד הזה, שאליו פונה משה,  הוא עם ישראל. עם ישראל בכללו הוא המצֻוֶּה למחות את זכר עמלק מתחת השמים. והוא גם המצֻוֶּה במצוות ובערת הרע מקרבך (יחיד לא צריך לבער את הרע מקרבו). וכן מצוות רבות נוספות. עם ישראל כֻלו יוצא למלחמה וה' מתהלך בקרב מחנהו: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:  כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה". היחיד אינו מצֻוֶּה בצווי כמו "כי יהיה בך איש", אין איש בתוך היחיד. היחיד אמור כאן בלשון נסתר. אלא שמיד הוא הופך להיות המצֻוֶּה: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". זה לא צווי על עם ישראל. זה צווי על היחיד. ואולם, מיד בא הנִמוק: "כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ה' מתהלך בקרב מחנה עמו ישראל לתת את האויב בידו. שוב הנמען הוא העם כֻלו.

עם ישראל כֻלו יוצא למלחמה על אויבו, היחיד רואה בשביה אשת יפת תאר. כֻלם אמורים בלשון יחיד נוכח.

נאמר בפרשה: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:  עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ. הפסוק השני בודאי אמור אל עם ישראל כֻלו. היחיד לא צריך לפנות מקום בקרבו ולבלוע את העבד (אא"כ העבד יבחר לשבת דוקא באוזן).

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:  לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הפסוק הראשון בודאי מדבר אל כל יחיד ויחיד. עם ישראל כֻלו לא מצֻוֶּה לא להשיך לאחיו. אבל הפסוק השני בודאי פונה אל עם ישראל כאחד. עם ישראל יקח נשך מהעמים סביבותיו (או היחידים מישראל), כדי שה' יברך את עם ישראל על הארץ שהוא יורש.

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: ס  כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ, המצֻוֶּה כאן הוא היחיד ומשה פונה אליו בלשון נוכח. אבל מיד הוא עובר ללשון נסתר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:  וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר".

כל מצוות האיש והאשה אמורות בלשון נסתר, מפני שהנוכח שם הוא עם ישראל, או נציגיו, אלה שאמורים לעשות סדר, להוציא את הנערה אל פתח בית אביה וכו'. אליהם פונה משה בלשון נוכח. (ובמקום אחד גם בלשון רבים).  במקומות האלה היחיד הוא נסתר. וכן בפסוק המובלע בין המקרים האלה: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". ונשאלת השאלה מי לא יחבול? החתן מהפסוק הקודם? (ונעסוק בכך בע"ה להלן). לפתע הנסתר הוא אחר.

הצוויים להשאיר מתנות לעניים ולא לבא אל ביתם לעבוט אותם, אמורים בלשון יחיד נוכח והם מדברים אל היחיד. כך גם הצווי להשיב אבדה. הצווי להוריד את התלוי מהעץ אמור אל העם, או אל השופט.

המסקנה שצריך להסיק מכאן: משה אינו מבדיל בין יחידים לבין העם. העם מורכב מיחידים והיחידים מרכיבים עם. עם ישראל צריך להעניש את פורצי גדרי הצניעות כדי ליצור חברה צנועה. כדי ליצור עם צנוע. היחידים צריכים לקַים מצוות כדי שעם ישראל יקַים מצוות וה' יברך אותו. היחידים צריכים להלוות זה לזה בלי רבית כדי שעם ישראל ישיך לעמים אחרים ויאכל את שלל אויביו. היחיד הוא הצִבור והצִבור הוא היחיד.