הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

יציאת מצרים, האותות והאפליה

התהליך הפוליטי ולוח הזמנים של יציאת מצרים, וממתי חוגגים פסח

לאורך כל המכות פרעה מתחיב לשלח את ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה לחזור בו, כי הוא שלח את ישראל תוך כדי המכה. גם אז הוא חזר בו ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר יסורו מעליו הצפרדעים?

ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש דעה שכל מכה נמשכה חדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד כבר היה בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. וארבעים שנה היו ישראל במדבר, ומשה מת בן מאה ועשרים, מכאן עולה שאי אפשר שעברה עוד שנה בין דברי משה אל פרעה לבין יציאת מצרים (אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת שהוא בן שמונים).

ועוד יש לשאול: אם הצווי לאכול מצות מקורו בכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, איך צוה ה' את משה כבר בראש חדש ניסן שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ? כבר בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו עֻגֹת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח.

התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא להביא את ישראל להר ה' לחֹג בו את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. מטרת בואם להר סיני היא לחֹג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה השנית. כיון שבשנה הראשונה לא הספיקו להגיע להר סיני לחֹג בו את הפסח, הם נשארו בהר סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר היה לעזוב את ההר.

את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה: לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יֵצאו ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נִסה מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה: אהרן, בלחץ בני ישראל שצִפו מתי יזבחו לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).

ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא נִמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו. למה לא השתהו במצרים כדי לחמצו, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. את הבצק הוציאו ממצרים כבצק, ואפאוהו בסכות. כך עולה גם מהפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ.  בפרשת ראה משמע שהמצות הן זכר לחפזון, נאמר שם "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אבל אין זאת אומרת שאפו את הבצק כבר במצרים. אפו אותו בסכות. אבל הגיעו לשם בחפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ.

((ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה ולכן שמרו ה' להוציאם מארץ מצרים. (אמנם, בעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם (שהרי בסוף ספר בראשית הוזכר שיעקב ויוסף אמרו זאת לבניהם), והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח)).

משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת. ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחֹג לה'? גרוש בני ישראל התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב תחילה שהוא צריך להחזיק מעמד רק עד שפסח ממילא יעבור, אז כבר לא יהיה על מה לריב וממילא לא יהיו עוד מכות. וכשראה שפסח הגיע והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. כך או כך, התורה מסכמת "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).

מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשת וארא) היתה בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שאי אפשר יהיה לקבוע שהמכה לא תפסק עד שיצא היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.

וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קִבל את הצעת פרעה לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות סדר כהלכתו, לדבר על הגאולה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו להם.

ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.

התהליך הפוליטי של יציאת מצרים

עיון במשא ומתן שבין משה לפרעה מלמד על תהליך פוליטי ארוך וממושך.

הפעלת לחץ פוליטי ואי אמירת המטרה הסופית

תהליך יציאת מצרים, כדרכו של תהליך פוליטי, מתפתח בהדרגה. הצדדים, או לפחות אחד מהם, הולכים ומגמישים את עמדתם. וכדרכו של תהליך פוליטי, הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא אומרים בדיוק מה המטרה שלהם. הם משיגים את המטרה ע"י הפעלת לחץ.

לכל אורך הדרך משה אומר לפרעה שהמטרה היא ללכת דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה'. לשניהם ברור שלא זו המטרה, המטרה היא לצאת ממצרים. לכן משה לא יכול לקבל הצעת פשרה שתכלול את השארות חלק מישראל במצרים. ואולם, גם היתר של פרעה לצאת ממצרים אינו המטרה של משה. המטרה של משה הוא גירוש של ישראל ממצרים ביד חזקה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אלה שרוצים ואלה שאינם רוצים.

פרעה הולך ומתרכך. במכת ערוב הוא כבר מציע: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". רוצים לזבוח? מה הבעיה? אבל למה במדבר? (כמו פרעה של ימינו: רוצים להקריב פסח? בבקשה, אבל לא בהר הבית). משה משיב לפרעה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?". גם לזה דרושה תעוזה גדולה, שלא יכולה לבוא אלא לאחר כמה מכות, כאשר פרעה כבר ירא ממשה. משה אומר לפרעה בדרך אגב: אני הולך לאכול את אלהיך. פרעה כבר מבין שאלה הם חוקי המשחק ולכן הוא אומר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. כלומר: דרך שלשת ימים אני לא נותן לכם. אם אתם לא רוצים לשחוט את אלהי מצרים לעיניהם, אתם יכולים לצאת מחוץ לעיר עד שלא יראו אתכם. ומסתבר שגם לגבי ההבטחה המצומצמת הזאת פרעה עדיין לא באמת חושב שהוא אכן ישלח את ישראל. ברור לו שאחרי סִלוק המכה הוא יחזור בו.

הלחץ מתחיל להשפיע

המגמה משתנה במכת ארבה. כאן מנהל פרעה מו"מ עם משה עוד לפני המכה. משה אומר את דבריו ויוצא, הוא לא מחכה לתגובה. פרעה, בעקבות דברי עבדיו, קורא למשה לחזור. פרעה כבר מחזר אחרי משה, ואומר לו: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. כאן מתחיל מו"מ ממשי. תשובת משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ". אנו הולכים לחגוג. כולם באים. משה יוצא ומביא את הארבה.

אחרי הארבה והחשך, פרעה הוא היוזם, הוא המחזר אחרי משה. הוא קורא למשה וכבר מציע לו עמדה הרבה יותר מרוככת: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". אך משה, לא רק שאינו משנה את עמדתו, הוא עוד משיב בעזות: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ". זה כבר מרגיז את פרעה, משה לא מוכן להתגמש במו"מ? כך לא מנהלים מו"מ! בכעסו אומר פרעה למשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה משיב כן דברת. ומוסיף: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא". וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.

משה אומר "וירדו כל עבדיך" אך כוונתו (או לפחות כך היה בסוף) שפרעה עצמו יֵרֵד. נחלקו הדעות בגמ' אם משה יצא מלפני פרעה בכבוד או שסטרו ויצא, אך התנהגותו היא כשל סטירה. (יתכן שגם מ"ד סטרו ויצא, לא מתכוון לסטירה ממשית). משה כבר מגבש לעצמו מעמד פוליטי בטוח, הוא נכנס ויוצא בבית פרעה ועבדי פרעה כבר תומכים בוויתורים מפליגים כלפי משה.

גמישות לא תביא את הגאולה

זה היה צעד קשה. הלא בתחילתו של התהליך זקני העם כעסו על משה שהוא יוצר נזקים. לא קל להתעקש מול פרעה. אך משה עומד על שלו, לא מתגמש ומשיג את מטרתו. הרעיון שכדאי קצת להתגמש עם המציאות, לוותר פה ולהשיג הישגים שם, זהו רעיון שלא יביא את הגאולה.

אמירה מוחלטת או התחמקות והתגמשות

פתיחת המו"מ היא באמירה מוחלטת, את זה רואים אנו כבר בפרשת שמות, בהבדל שבין משה לבין המילדות.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות להפך: לעשות את דברי פרעה ולתרץ תירוצים כלפי הקב"ה: להמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'. ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת קיים ובאמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.

זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאומץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אני עובד את ה' ולא אותך. ה' אמר ואתה צריך לעשות. כדי לצאת לחרות צריך תחילה לצאת לחרות מחשבתית, ולומר: אני לא מקבל את המוסכמות העולמיות. אני מאמין בה' ואני בא ללכת בשם אמונתי ולהנהיג את העולם. פרעה צריך לשמוע בקול ה'. יציאת מצרים היא הפצת הבשורה הגדולה שה' מולך בעולמו והעולם כֻלו יכירנו.

אבל זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.

גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.

ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", כלומר: לא שאנו מקדמים אמונה והשקפת עולם, פשוט יש לנו איזה עניין מגזרי, משהו פנימי של היהודים, בין היהודים לבין אלהיהם. עניין דתי שלנו.  אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא: אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".

הוכחת הצדק והפעלת לחץ

משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים, לפחות בגלוי. הוא אינו מכה את פרעה או מאיים עליו אלא רק מוכיח לפרעה שיש ה' ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים. שאלת מי ה' ואמרת לא ידעתי את ה'? אודיע לך. דיון אינטלקטואלי. כך זה מוצג (לפחות במכות הראשונות) אבל למעשה זוהי יד חזקה, אלה מכות. ה' מוציא את ישראל ממצרים בכח. באות כאן לידי בטוי שתי דרכים: הדרך של אותות ומופתים כדי שידעו כל באי עולם שה' האלהים ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים, והדרך של הכח הגדול השובר את פרעה. זה הכח שכל הבריאה מונעת ממנו. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף חיל פרעה אומר כי ה' נלחם להם במצרים, ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. (ישראל מרשים לעצמם להכיר בכך שהם ראו את היד הגדולה, כי אפילו המצרים הנאורים אמרו כי ה' נלחם להם במצרים. אם אפילו המצרים מודים שהם ראו, אז זו לא בושה ולא פרימיטיביות להאמין במה שראינו). היד הגדולה מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר. לכן גם בתהלים ההכרה באדון חולי ארץ באה בצאת ישראל ממצרים. צאת ישראל ממצרים, הזמן בו התהוה עם ישראל והיו ישראל ממשלותיו, הוא הזמן שבו הים, הירדן וההרים והסלעים והצורים, וכל הבריאה כולה, חלה מפני ה'.

ה' מוציא את ישראל במורא גדול. מהו מורא גדול? מי ירא ממי? תחלה משה ירא מפרעה ובא אליו בדחילו ורחימו. ישראל ודאי שבויים במחשבה שפרעה הוא מלך העולם ולא עולה על דעתם לירא אותו ולאלץ אותו בכח לעשות מעשה, הם יראים מפניו בחרדת קדש. אך תוך זמן קצר ירא פרעה מישראל. יה"ר שיהיה כן בקרוב עם מלכי ימינו. פרעה בסוף משלח את ישראל ביד חזקה. ועל הים הוא רואה עוד מופתים עד שהוא מבין שה' נלחם במצרים, ואז מבינים זאת גם ישראל. חלק מהמאבק נעשה כביכול בדרך של פוליטיקה, וגם בזה יד ה' מתגלה, ובסופו של דבר פרעה הוא הירא.

הבנה שהמו"מ אמתי

המו"מ בין משה לפרעה הולך ומתקדם. במכת צפרדע אומר פרעה שישלח את ישראל. משה לא אומר לו "אסיר ממך את הצפרדעים אחרי שהאחרון בבני ישראל יהיה מחוץ למצרים", כי שניהם יודעים שפרעה לא באמת מתכון להוציא את ישראל. לכן פרעה כלל לא מתחיל לשאת ולתת עם משה. לא אכפת לו להבטיח שיוציא את כל ישראל, הוא יודע שלא יקים. במכת ערוב, פרעה כבר מתחיל לשאת ולתת ולהציע הצעות חלופיות, משום שהוא כבר מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לקים. הוא עדין לא מכיר בכך לגמרי. כשהוא אומר "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת", הוא כבר יודע שלא יתן לישראל ללכת למחרת בבקר. גם משה יודע זאת. אבל פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לתת משהו. אבל זה לא כ"כ מטריד אותו שהרי במכת ברד הוא שוב מרשה לעצמו להבטיח הבטחות מלאות.

לא כן המו"מ לפני הארבה ואחרי החשך. כאן כבר ברור גם למשה וגם לפרעה שמתנהל מו"מ אמתי שתוצאותיו תחייבנה את הצדדים ותבוצענה בפעל. כאן הולך פרעה ומגמיש את עמדותיו, ככל מנהיג המנהל מו"מ, לכן אין פלא שהוא כועס כאשר משה מסרב ללכת לקראתו אפילו צעד אחד, ולא די בכך אלא שהוא אף מקשיח את עמדותיו, ואינו בוש לומר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות.

מכאן המדרש שסטרו ויצא. משה ששואל בתחלת החומש מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובהמשך איך ישמעני פרעה, כבר גדול מאד בארץ מצרים, ואינו ירא ואינו בוש לעמוד לפני פרעה בעזות ולומר כן דברת וכו'.

השמר לך

בסוף המכות, פרעה מוצא את עצמו במצב לא כ"כ מלכותי. משה דוחק בו ודוחק בו, פרעה כבר הלך בדרך של משא ומתן עד קצה גבול היכולת מבחינתו, ומשה מסרב.

כעת עומדות בפני פרעה שתי אפשרויות. אחת מהן היא להכנע לגמרי ולצאת מהספור בצורה מאד לא מלכותית, הוא בוחר בדרך השניה: הבה נתעלם מהאויב כדרך המלכים, וממילא הוא לא יהיה קיים: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.

במקום להכנע בפני ה', פרעה מגדיל את עצמו. הפסוק "בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" מזכיר שני פסוקים אחרים בתורה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והבולט יותר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". פרעה מעמיד את עצמו במקום אלהים.

פרעה מבקש להעביר למשה מסר: כל הכבוד לדברי אלהים, פקודות פרעה קודמות.

משה משיב כן דברת. באותו לילה קרא פרעה למשה ואהרן ואמר קומו צאו.

לאורך כל יציאת מצרים השאלה הנשאלת היא מי האלהים. כאן פרעה מוציא את המרצע מן השק וחושב שבדרך זו ינצח את משה. סופו שירד למצולות.

תשובתו של משה היא "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כמובן, חוץ מחצות הלילה הקרוב, שכל עבדיך אלה ירדו אלי וישתחוו לי. (כאשר הכוונה היא שאתה תשתחוה לי), חוץ מהלילה הזה - לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. ישראל ומצרים לא יתראו עוד, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

 

 

 


עשרה מופתים והתגלות אחת

אחרי החשך קרא פרעה למשה. בהזדמנות זו אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. משה אומר "כחצת הלילה" אך לא מפרש איזה לילה, מכאן משמע שהוא כבר עומד באותו יום. הארוע הזה, שבו פרעה קרא למשה, היה בי"ד בניסן. אז אמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא וכו'", וכונתו: הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת ימי החשך. מכאן נראה שהסבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. (ולהלן נביא עוד סבות לכך שמקחו בעשור). בי"ד בניסן בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.

ומנין ידע משה שה' יוצא באותו לילה בתוך מצרים? ה' אמר לו זאת כבר בראש חדש. ה' הלא נגלה אליו בר"ח ניסן ואמר לו את כל הדברים האלה, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים .... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה .. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’....".

אם כך, למה התורה לא מספרת לנו את הדברים כסדרם הכרונולוגי? למה שיחתם של משה ופרעה שהיתה בי"ד בניסן, נזכרה עוד לפני דברי ה' אל משה ואהרן בר"ח ניסן? (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").

התורה מבחינה בין פרשיות האותות, לבין מכת בכורות. פרשיות האותות פותחות בכותרת: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אח"כ נזכרו המופת שנעשה במטות שהפכו לתנינים, ועוד תשעה מופתים (תשע המכות הראשונות), ואת כולם מנמק משה בצרך להודיע למצרים כי אני ה'. התורה מסכמת את עשרת המופתים האלה בפסוקי סיום דומים מאד לפסוקי הפתיחה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". המו"מ המתמשך בין משה לפרעה, הוא חלק מפרשיות המופתים. פרעה קורא למשה בעקבות החשך, ואומר לו שלא יראה עוד את פניו. המו"מ בין משה לפרעה נכשל. כפי שאמר ה' למשה מראש בפרשת המלון (וכפי שנבאר להלן) שהדרך הזאת לא תועיל.

פרשת החדש הזה מתחילה נושא חדש: מכת בכורות ויציאת מצרים. מבחינה כרונולוגית הוא התחיל קדם לכן, אך כיון שהוא נושא חדש, סימה התורה את פרשיות האותות והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת בכורות ויציאת מצרים. (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").

מכת בכורות ויציאת מצרים הן נושא בפני עצמו. נבאר זאת בהרחבה להלן. מכת בכורות לא באה לבאר כי ה' הוא האלהים, אלא לבאר שה' בוחר בישראל. כפי שאמר ה' למשה מראש, שהמופתים לא יועילו, אבל האמירה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:  וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", היא שתועיל.

נחלקו המפרשים מתי אמר ה' למשה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים". יש אומרים שהדברים נאמרו לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר "כה אמר ה' וכו'" ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, (נבאר זאת בהרחבה בפרק הבא). ולמעשה נאמרו לו הדברים עוד קדם לכן, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה "כן דברת", ואומר אח"כ "כה אמר ה'", הוא אומר זאת מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים. לכן אומר משה: כדבריך, לא אוסיף עוד ראות פניך. כמו כן, משה יודע שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים ממשה. את זה לִמדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.

כאן מסתיים אפוא המו"מ בין משה לפרעה. אותו מו"מ המתבסס על המכות. המו"מ נכשל. פרעה מגרש את משה מלפניו לעולם.

אבל משה לא מתייאש. משה אומר לפרעה "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר....". בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר לפרעה שיֵרד הוא עצמו, משום שאמר לו פרעה "אל תוסף ראות פני" ומשה השיב "כן דברת". כלומר: אתה לא רוצה לראות את פני? בסדר, לא תראה. את כל עבדיך תשלח אלי.

חז"ל אומרים שמשה לא אמר לפרעה שהוא עצמו יֵרד אליו משום שחלק כבוד למלכות. כדברי הגמ' בזבחים קב. אבל גם לשון "כן דברת" כוללת בתוכה לעג מסוים. משה לא אמר "כן אעשה" אלא "כן דברת". מעין השמר לך. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא. משה יוצר בחרי אף. יציאה בחרי אף היא פעולה שיכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו. וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך וגדל וחזק.

התהליך של המכות, הביא לידי כך שבי"ד בניסן בבקר כל עבדי פרעה כבר פחדו מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים. המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.

ואעפ"כ לא מניחים המצרים את עם ישראל לצאת ממצרים. נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הן המצרים והן בני ישראל, סברו שמשה קבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה את ישראל לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, גם אלה מביניהם שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. והראיה:  גם צדה לא עשו להם. אילו אכן האמינו שיוצאים, היו עושים צדה. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ... גם כאן וגם שם הכינו שלשה ימים מראש). משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. יתכן שגם משום כך המשיכו היהודים להאמין שרק מן השפה ולחוץ משה אומר שיוצאים ממצרים. אבל אפשר להיות רגועים; משה לא מתכוון ברצינות. באמצע הלילה התברר שמשה התכוון ברצינות גמורה. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו להתמהמה.

מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות

המו"מ בין משה לפרעה אחרי מכת החשך מחולק לשלש פרשיות:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ:  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:  וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:  וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:  דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:  וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף:

הפרשיה השלישית היא המשך ישיר של הראשונה. אפשר לקרוא אותן ברצף: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'".

הפרשיה האמצעית נצרכת, כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. אבל לא בהכרח היא נאמרה שם. גם לא סביר ששם היא נאמרה. האם בעודו עומד לפני פרעה אמר ה' למשה מה שאמר?

מסתבר שהדברים נאמרו אל משה כבר קודם לכן. הלא כך עולה מדברי ה' אל משה בפרשת החדש, ומדברי ה' אל משה בסנה ובדרכו ממדין. התורה מביאה את הדברים כאן כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. המו"מ המסכם את המכות נגמר ב"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". המכות נכשלו. פרעה לא השתכנע. כפי שאמר ה' למשה מראש.

ישראל אפוא עושים את הפסח מתוך תחושה שלא יוצאים הלילה ממצרים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.

אני ולא שרף

כל המכות נעשו ע"י משה וע"י המטה. כדרכם של החרטומים. רק סִלוקן של המכות היה ע"י תפִלה ובלי מטה. לא כן מכת בכורות, היא נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל "אני ולא מלאך". (כלומר: ה' ולא משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. יש עוד דבר שאפשר לדייק מלשון הפסוק הזה: לא "אשר הכה את מצרים" אלא "אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים". כלומר אשר לקחנו לו לעם. אשר הפלה בין מצרים ובין ישראל, ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. זה הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו. בכל המכות אומר משה לפרעה שהמכה באה למען ידעו מצרים כי אני ה'. לא כן במכה הזאת. כאן המטרה היא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני ה', אלא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העִקרית שאותה עשה ה' בכבודו ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.

והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.

מה עשה ה' בכבודו ובעצמו? הכה את מצרים או הציל את ישראל?

חז"ל דיקו "אני ולא אחר" לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם, שהרי ההכאה לא נעשתה במטה. (חז"ל יכלו לדרוש זאת גם מהפסוק "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר ...", שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'". (אמנם בתורה הפסוק "כה אמר" נזכר לפני "ועברתי", אבל כבר בארנו לעיל שכרונולוגית הוא נאמר אחרי שמשה שמע מה' את הפסוק "ועברתי"). אלא ששם אפשר לפרש ש"אני יוצא בתוך מצרים" אמור על הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').

ואם בא ה' בכבודו ובעצמו, מה עושה שם המשחית?

יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא מגפה, הוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. ה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות, כלם מלאכי ה' צבאות ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי לגאול אותנו, מטרת הגאֻלה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה נדע שה' הוא העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז גאֻלת כל הדורות; תמיד ימָצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל. (גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך אלא אחר שבעת ימים).

אבל הפעולה הגבוהה יותר, שהיא זו שנעשתה שלא ע"י שליח, היא לא הכאת המצרים אלא דוקא הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כֻלה ביד ה' היא. ההבחנה בין ישראל למי שאינו מישראל, אינה יכולה להעשות ע"י מלאך שאין לו בחירה.

המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים לא כדי להכותם, אלא כדי להבחין בין ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. רק אם אנחנו מבדילים את עצמנו מהמצרים, יבדיל אותנו גם ה'.

תשע המכות הראשונות באו ללמד ש"אני ה'", גם הכחות הטבעיים הם יד ה', וזה מתגלה גם במכת בכורות. אבל במכת בכורות יש מסר ממעלה גבוהה יותר: ההבחנה בין קדש לחול. זו היא מעלה בפני עצמה.

מכת בכורות באה לא ע"י המטה, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אני יוצא בתוך מצרים. למרות זאת המסר הוא לא "למען תדע כי אני ה'" כבשאר המכות, אלא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". למשה אין תפקיד במכה הזאת. הוא לא מכה במטהו. המסר "למען תדעו כי אני ה'" לא נזכר במכה זו, הוא נדחה לקריעת הים, שבה שוב יכה משה במטהו על אחד מכחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. במכות הראשונות משה עושה מופתים במטהו כדי להוכיח לחרטומים בדרכם שלהם שה' חזק מהם. אבל במכת בכורות המטרה היא אחרת: להבחין בין ישראל לעמים. זהו יחודה של מכת בכורות. בכל המכות מדבר משה עם החרטומים. החרטומים מבינים היטב את כחות הטבע. גם המשחית הוא כח טבע שה' הביא לעולם. ההבחנה בין בכור לפשוט היא טבעית. מכת בכורות מלמדת שיש דברים שאי אפשר להבין בכלים טבעיים, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לבא ללמדם, שיש הבדל בין קדש לחול, בין ישראל לעמים. ה' הוא המבדיל בין מצרים ובין ישראל.

אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי ישראל.

יציאת מצרים, שנעשתה ע"י ה' בכבודו ובעצמו, היא ההבדלה בין ישראל לעמים, בין קדש לחול.

פסח זה על שום מה

המצרים השאילו לישראל כלים כי הם, וגם בני ישראל, סברו שמשה קבל את ההצעה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבכך נגמרו המכות והם נצחו, ובני ישראל שתפו פעולה, וגם אלה שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. ויש לכך ראיה ברורה: גם צדה לא עשו להם. אילו היו מאמינים שאכן יוצאים, היו עושים צדה. לכן, הוצג הדבר לפני פרעה ולפני ישראל כאילו לישראל יש חג. הם ויתרו על הרצון ללכת לחגוג אותו במדבר, אז הם חוגגים במצרים. אך טבעי הוא שישאלו כלים ובגדים מכובדים מאת שכניהם שאינם חוגגים את החג הזה. ולמה לא? הם יחזירו אחרי החג. אחרי החג ישוב העולם לנהוג כמנהגו. הכל שמחו אפוא שהושגה פשרה בין משה לפרעה, ושמחו לשתף פעולה עם הפשרה הזאת, לפני שיתחרטו הצדדים. לכן השאילו המצרים לישראל כלים לצרך החג.

משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. מבחינת ישראל יש כאן עוד ראיה לכך שלא באמת מתכונים לצאת בלילה ממצרים. רק עושים כאילו. כך הם חשבו בתחילת הלילה. בהמשך הלילה נודע להם שהם טעו. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון.

מהי המטרה של הפסח ושל מכת בכורות? הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. על כל המכות נאמר שמטרתן למען תדעו כי אני ה', מכת בכורות לא. מטרתה של מכת בכורות היא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. גם ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. (משום שהמילה באה להבדיל את היהודי הפרטי מסביבתו, ואילו הפסח בא כדי להבדיל את עם ישראל כעם, ללמד על הבדלת עם ישראל מהגויים). זהו המיוחד בפסח, ולכן מי שלא עושה פסח נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם אחר. וזהו יחודו.

לכן, יחודו של הלילה הזה הוא שבו ישראל מסמנים את עצמם ומבדילים את עצמם מהמצרים, וה' יוצא בכבודו ובעצמו להבדיל את ישראל מהמצרים ולגאול אותם.

את זה אפשר ללמוד כבר מפרשית המלון שבפרשת שמות. שם נאמר "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם:  וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:  וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:  וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:  וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:  וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת". שם כבר אמר ה' למשה במפורש שהמופתים לא יועילו, ולכן עליך לומר אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל. את זה מלמדת מכת בכורות. אחרי שהמכות לא הועילו ופרעה לא משלח את ישראל, אלא אומר למשה לך מעלי, כבר אין מטרה להוכיח לו כי אני ה' (אם כי המטרה הזאת תחזור שוב בים). המטרה כעת היא לומר לו בני בכורי ישראל. אלא שלצורך זה צריך משה למול את ערלת בנו. אם הוא לא הבדיל את עצמו מהמצרים בדם – יבקש המיתו. כך בפרשת המלון, וכך בפרשתנו, כפי שבארנו לעיל. המסר הוא  כבר לא אני ה', כעת המסר הוא בני בכורי ישראל. אבל בשביל זה צריכים ישראל להבדיל את עצמם מהמצרים בדם. ללא הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות – יבקש המיתם.

משה אמר לעם "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. לכן גם לדורות בבית אחד יאכל.

בסופו של דבר מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בפרשת בא שאומר שפרעה גרש אותם בלילה, והמקרא בפרשת מסעי שאומר שממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, אבל כך או כך, מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.

שלש פרשיות בפרשתנו פותחות בפסח מצרים ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. אי אפשר לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך החג לדורות.

מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל לפני ה' בהר סיני. מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא שחטו את השה במצרים ולא במדבר. אמנם, במעמד הר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם, בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל בהר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אהרן ידע שישראל מצפים לחגוג במדבר ולכן קבע חג. אך ודאי שאי אפשר לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה ושבשבילה יצאו ממצרים.

לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה שבפסח). לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל ישראל את הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם למשה וגם לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה' לנו. עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת הפסח באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל פרעה בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה חששו הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על ההר. לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפ<