הרשם לקבלת עדכונים
"הלכות גזלה בזמן הזה" (1) גזל אל מול דיני נפשות, ומעשי גזל "קלים"
דף מקורות (1) – גזל ודיני נפשות, ומעשי גזל "קלים" (חו"מ שנט)
(השיעור הועבר בישיבת עתניאל ח' אייר, תשע"ח)
קישור לשיעור באתר ישיבת עתניאל.
להורדה של קובץ MP3 לחץ כאן
א. "אסור להציל עצמו בממון חבירו" – גזילה ופיקוח נפש
א. בבלי, בבא קמא ס, ב
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] - מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון באש קמיבעיא ליה... רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: "חבול ישיב רשע גזילה ישלם", אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ...
ב. חידושי הרשב"א, כתובות יט ע"א
קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואם לאו תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. פי' לאו מדינא קאמר אלא מדת חסידות שנו כאן וכיון שמשימים עצמם כדלא חסידים לא מהימני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתימו וכו', וי"מ דרב חסדא מדינא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר מדתניא בתוספתא שלשה דברים עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ר' מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דר' מאיר קאמר דלדידיה הא לא אמרי' להו זילו חתומו אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיי"ל שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד ודילמא אתו לאמלוכי קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן והורו להו למיחתם ואל יהרגו, ואינו מחוור...
ג. בבלי, בבא קמא קיט, א
א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א, יט): "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח", ואומר (ירמיהו ה, יז): "וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ (יֹאכְלוּ) בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ", ואומר (יואל ד, יט):"מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם", ואומר (שמואל ב, כא, א): "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים".
מאי ואומר?
וכ"ת, נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא, ת"ש: בשר בניו ובנותיו; וכ"ת, הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא, ת"ש: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם]; וכ"ת, ה"מ היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא, ת"ש: אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים, וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
ד. ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט, ג
כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאלו נוטל נפשו שנאמר [משלי א, יט] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ואפלו נוטל בשאלה שלא מדעת בעלים נקרא גזלן, ואפי' אם הוא בסכנה ובא לגזול את חבירו כדי להציל את נפשו, דרשאי לעשות כן מפני פקוח נפש מ"מ צריך שלא יקחנו אלא על מנת לשלם, אבל כשנוטל על מנת שלא לשלם הרי הוא גזלן דאסור להציל עצמו בממון חבירו אף במקום סכנה אם אין דעתו לשלם:
ה. שו"ת יביע אומר חלק ד - חושן משפט סימן ו
...כל זה לפלפולא בעלמא. ומחוורתא לדינא כדברי המהרש"א שכ' דבחולה שאין בו סכנה מיירי. כי בפיקוח נפש דעת רוב הראשונים שרשאי להציל עצמו בממון חבירו וישלם לאחר מכן כד' התוס' והרא"ש (ב"ק ס:) הנ"ל. וכ"ה בחי' הרשב"א שם. וכן העלה הרשב"א בתשו' ח"ד (סי' יז) ושהוא פשוט מאד עד שמרוב פשיטותו לא היה צריך לכתבו. ע"ש. וגם הרמב"ן בכתובות (יט) דחה בב' ידים הפי' הנ"ל. וכ"כ בחי' הריטב"א כתובות (יח סע"ב). ובחי' הרא"ה (שם יט). וע"ע בהפלאה כתובות (יט) תד"ה דאמר מר. וז"ל הטוש"ע חו"מ (סי' שנט ס"ד) אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, לא יקחנו אלא על דעת לשלם. ע"כ. והן אמת שמדברי רש"י (ב"ק ס סע"ב) שכ' וז"ל, ויצילה, שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו. עכ"ל. מוכח שאפי' ע"ד לשלם אסור להציל עצמו בממון חבירו. ויש סיוע לזה מהירושלמי (פ"ב דע"ז ה"ב), לא סוף דבר שא"ל הרוג את פלוני אלא אפי' א"ל חמוס את פלוני. וכ' במראה הפנים שם, שזהו כסברת רב חסדא (בכתובות יט) שיהרגו ואל יחתמו שקר, אבל רבא דחי לה התם בפשיטות. ע"ש...בשו"ת בית יהודה עייאש (חיו"ד סי' מז) שנשאל במי שנדחקה לו השעה יותר מדאי, ואין מי שיפרנסנו, אם מותר לו לגנוב ולאכול משום פקוח נפש. והביא הא דקי"ל שבכל האיסורין שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מג' דברים, וחילק שי"ל דהיינו דוקא במקום שאין הפסד לאחרים, אבל במפסיד לאחרים אסור אפי' במקום פקו"נ, שהגוזל את חבירו כאילו נוטל נפשו (ב"ק קיט) ושו"ר בתשו' הרא"ש שהובאה בחו"מ סי' שנט שהתיר בזה אפי' אין לו ממה לשלם עתה, אלא על סמך שירויח לאחר זמן ואז ישלם שפיר דמי, שאין לך ד' עומד בפני פיקוח נפש. וסיים, שעדיין יש להתיישב בדבר. ע"כ. ולכאו' ההיא דכאילו נוטל נפשו, ה"ד בגזלן וכדמוכח במהרש"א בח"א שם. וע' סנהדרין (ז סע"א). ועכ"פ תימה שלא זכר מכל דברי הראשונים הנ"ל. וע' בשו"ת אור גדול (סי' א דכ"א ע"א) שג"כ כ' שדעת כל גדולי הפוסקים שלא כדברי רש"י (ב"ק ס:) הנ"ל...
ב. מעשי גזל קלים: הסכמה מנהג ומידת חסידות
ו. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה הקדמה
הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. (ב) שלא לעשוק. (ג) שלא לחמוד. (ד) שלא להתאוות. (ה) להשיב את הגזלה...
ז. ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט, א
אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעכו"ם כמ"ש בסימן שמ"ח, ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד בזה מותר כמו ליטול מגדר או מחבילה לחצוץ בו שיניו ואף גם זה איתא בירושלמי [דמאי פ"ג] דממדת חסידות יש לחוש גם לזה מטעם דאם כל אחד יעשה כן יסתרו הגדר ובימינו נהגו כשבא לבית חבירו וחבירו שואף עלי מרורים בנחיריו או בפיו שנוטל גם הוא שלא בשאילת הבעלים וכן ליטול עצי גפרית להדליק בו וכן כששותים מים חמים מאנטיכי עם נופת נוטל צלוחית ושותה גם הוא מטעם שאין מקפידין ע"ז אמנם ממדת חסידות ודאי דראוי ליזהר וכ"ש כשיודע שהבעלים הוא גברא קפדנא ואסור מדינא וכן יש ליזהר כשבא אורח לבית ראובן ומכבדו ובתוך כך בא שמעון שאינו אורח ומפני הדרך ארץ מבקש ראובן את שמעון לשתות ולאכול אם אינו יודע בבירור שרצונו באמת ירחיק א"ע מזה וכן כל כיוצא בזה ועמ"ש בסימן רכ"ח:
ח. ערוך השולחן חושן משפט סימן לד סעיף יז
הנוטלים מחבריהם דבר שהרבה נוהגין בו היתר ליקח שלא מדעת הבעלים כמו בזמנינו שלוקחים שלא ברשות העשב שמעלים בו עשן וכן מהדרך הנכנס לבית חבירו בעת ששותים חמים נוטל לעצמו כוס חמים ואינו שואל דעת הבעלים כיון שהמנהג כן אין זה כגזל וכיוצא בזה אמרו חז"ל שהאריס שלוקח דבר מועט מפירות שבכרו ביומי ניסן ותשרי קודם שתגמר מלאכתן אף על פי שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב וכשר לעדות דמורו התירא לעצמם ומדמים שאינם עושים איסור בזה וי"א דדווקא בדבר שנגמרה מלאכתן מורו התירא [עי' בטור וב"י]:
ט. ירושלמי דמאי ג, ב
מתני' ... הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין היה עומד ולוקח וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך:... ואינו אסור משום גזל? (=פני משה: בתמיה, והלא כשמחזיר לו ואינו לוקח כלום וקורא שם למעשר נמצא גוזל הוא את הבעלים שהן צריכין ליתן זה למעשר ואם כל אדם שבאין לקנות ממנו יעשו כן לא ישאר לו מאומה ויהיה צריך ליתן הכל למעשר)... כהדא רבי חגי הוה מיסמך לרבי זעירא עבר חד טעון חד מיכיל דקיסין א"ל אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי חזר אמר לי' לא תיתי לי כלום דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזילא מיכלא דגוברא לא ר"ז כשר כל כך אלא מילין דיוצרן שמע לן. (פני משה= לא ר' זעירא כשר וכו'. דברי ר' זעירא בעצמו הן מרוב ענותנותו אמר לא שר' זעירא אדם כשר הוא כל כך לדקדק על דבר מועט כזה מליקח משל אחרים אלא כך הוא מילין דייצרן שמע לן נעבדינן מפני שדברים כאילו אין היצה"ר מגרה בנו כ"כ והוא בעצמו שומר לנו ואינו מפתה אותנו וא"כ נעשה זה להתאפק מליטול דבר מועט הזה ומיהת שמעינן מהני עובדי דאף שהוא דבר מועט מ"מ בהצטרפות כאו"א שיעשה כן הוי גזל והשתא הדרינן להקושיא אם כל אחד יעשה כזה להחזיר המקח ולעשרו נמצא שלא ישאר ביד המוכר כלום:) רבי אבהו בשם רבי יוחנן כיון שמשך קנה לא היה חסר אלא ממני ליה כיצד הוא עושה נותן דמי אחת מהן ומתקן ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו... (פני משה= ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו'. כלומר דמשני דבאמת כך צריך לומר דהטעם דיעשר ולא יחזיר כך משום כיון שמשך קנה שלא היה חסר אלא להיות המוכר ממני ליה המנין וכיצד הוא עושה נותן דמי אחת מהן להמוכר ומתקנן לאותו המנין שרצה לוקח בתחלה ואין כאן גזל:)
י. מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה א, ב
[ב] ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. זה מתברר בסוגיא דארבע מיתות. מיהו כתבו קצת מן המפרשים ז"ל דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות:
יא. *מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא טו ע"ב
א"ל טול קיסם מבין עיניך א"ל טול קורה כו'. ובגירסת הילקוט טול קיסם מבין שיניך כו' ומצינו בלשון הזה קיסם לחצוץ בו שיניו ויתיישב בזה המשל שהאחד גזל מריש ותקנו במעצד ובכשיל ובנאו בבירה והשני גזל ממנו הקסמים ושפאם ותקנם לחצוץ בו שיניו הנה הראשון אומר לשני טול קיסם מבין שיניך שגזלת ממני והשיב לו השני טול קורה גופה שבנית בבירה שהוא תמיד מבין עיניך ותשובתך קשה דאף אם אין אתה חייב לקעקע כל הבירה ותשלם דמים מפני תקנת השבים כדתנן פרק הניזקין מכל מקום הגזילה בבירתך תמיד בין עיניך וק"ל:
יב. ילקוט יוסף השכמת הבוקר הערות סימן ד' - דיני נטילת ידים שחרית
... הוא הדין בנידון דידן שאם כל אחד יבוא ויטול מעט מים כשחוזר מהלויה, מברז של חבירו ללא רשותו, נמצא זה מפסיד, ויצטרך לשלם עבור המים. ואף שכל אחד שנוטל ידיו הוא משהו מועט שאין אנשים מקפידים בזה, מכל מקום על פי הירושלמי גם בזה יש להמנע. ויש שביארו בדברי הירושלמי, שהוא כדי שלא להרגיל האדם באיסור חמור של גזל. וכעין מה שאמרו במשנה בעדויות (פ"ד מ"א) בפירוש הראב"ד שם, דטעמייהו דבית הלל [הסוברים שחייבים להודות לבעל הפירות בשביעית] משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל להכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו.
ואמנם בנידון דידן יש להחמיר יותר, שהרי אם כל אחד יטול ידיו מהברז של חבירו שלא מדעתו, הרי הדבר יגרום לבעל הבית הפסד כספי, שיצטרך לשלם כסף עבור המים. ולא דמי לנוטל קיסם מן הגדר, שזה שנוטל אינו גורם לחבירו הוצאות ממון, ורק גורם קצת חסרון בגדר, ולכן אינו אלא ממדת חסידות. מה שאין כן בנ"ד. וכ"פ בספר עלינו לשבח (בראשית עמוד תרלה).
יג. פתחי חושן פרק א, הערה לו
...וכתב הסמ"ע עפ"י הירושלמי הטעם שאם כל אחד יעשה כן נמצא החבילה והגדר כלים (ולפי"ז במקום שאין חשש זה, אפילו ממדת חסידות א"צ למנוע, ועי' להלן). אלא שצ"ע שלכאורה טעם נכון הוא, ולמה אינו אלא מדת חסידות. שוב ראיתי בחזו"א דמאי סימן ז סק"ה שמפרש דברי הירושלמי דבעה"ב אינו מקפיד גם אם יקחו הכל, שאין הדבר שכיח, או שכשיבא לידי הפסד יפרשו, אלא דמ"מ ראוי לפרוש משום שהדבר מרגיל לזלזל בגזל, ויש לחוש לאנשים שאינם מהוגנים שיקחו אף בזמן שיש הפסד, עיי"ש, ונראה לדבריו שאם רואה שעומד להגיע לידי הפסד אפשר שאף מדינא יש כאן ספק גזל עכ"פ, וכן בגפרור מתוך קופסא, וכמ"ש לעיל מדברי הערוה"ש
יד. משנה בבא קמא י, ט
אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון וכולן שאמרו להטמין אסור ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום:
ג. "זכין לאדם" ושימוש בחפץ למצווה
טו. ערוך השולחן, חושן משפט שנט, ב
אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה מהגזלה דכתיב [יחזקאל לג, טו] חבול ישיב רשע גזילה ישלם אף על פי שגזלה ישלם רשע מקרי ואף אם לכתחלה כוונתו לשלם וי"א דזהו דוקא אם אין התשלומין בעין אבל כשהם בעין יותר והם יפים יותר מהדבר שלוקח ממנו וידוע אצלו שהבעלים ימכרו את הדבר שנוטל שאין הדבר עומד לתשמישי ביתו [טור] מותר שהרי זכות הוא להבעלים ויזכה את הדבר האחר להבעלים ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ודבר פשוט שאם הבעלים כאן ומוחין בידו שאסור לו לעשות אפילו בכה"ג וכן אם אין הדבר היפה בעין אסור לו לעשות שלא בפניו דלע"ע הוא גזלן ועוד דשמא לא יבא לידו הדבר היפה ואם הדבר מתשמישי ביתו אסור לו לעשות שלא מדעת בעה"ב בכל ענין דשמא ניחא לו בתשמישו זה מהחליפין היפים מזה ואף גם בכל הפרטים שנתבאר התירם אין לו לעשות רק לצורך גדול באופן שאנן סהדי דניחא להו להבעלים [ט"ז]:
טז. ש"ך חושן משפט סימן שנט ס"ק ד
(ד) ויזכה אותם לבעלים כו' - ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל בחפצי ביתו לא כן כ' הטור ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא ... ונראה דמ"ש הטור בדבר העומד לימכר ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו ודו"ק:
יז. בבלי, בבא מציעא כט, ב
דאמר רבי שמעון בן לקיש: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר. - ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה - קא משמע לן.
יח. חידושי הריטב"א בבא מציעא כט ע"ב
סד"א ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל. פי' קמ"ל דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה, כגון אם מצא טלית או תפילין של חבירו בבית הכנסת וכיוצא בו רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים, מפי רבינו ז"ל.
יט. שולחן ערוך אורח חיים יד, ד
מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. הגה: וה"ה בתפילין (נ"י פרק הספינה), אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו (נ"י הלכות קטנות).
כ. משנה ברורה יד, ס"ק יג
טלית חבירו - פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד:
ד. גזל הגוי
כא. בבלי, בבא קמא קיג ע"א-ע"ב
רב אשי אמר: במוכס כנעני, דתניא: ישראל וכנעני (אנס) שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל - זכהו ואמור לו: כך דינינו, בדיני כנענים - זכהו ואמור לו: כך דינכם, ואם לאו - באין עליו בעקיפין, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם. ור"ע, טעמא דאיכא קידוש השם, הא ליכא קידוש השם - באין, וגזל כנעני מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? ת"ל: אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול יגלום עליו? ת"ל: וחשב עם קונהו... אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו.
כב. תוספות מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב
יכול יגלום עליו - פי' בקונטרס יכול יניח הכנעני לכפול ולהוסיף על הלואתו לתבוע מה שלא נתן ותימה לר"י דאמאי אצטריך קרא להכי דאטו יפסיד ויניח את הכנעני להטעות את עצמו ונראה לר"י דה"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו ת"ל וחשב עם קונהו וכן פי' בערוך בערך גלם אף על גב דטעות כנעני היה מותר אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל ועושה עצמו כלא ידע.
כג. פתחי חושן גניבה פרק א, הערה ג
(ג) מדברי הרמב"ם והשו"ע סימן שמח סעיף ב משמע שהוא מן התורה (וכן פסק בשו"ע הרב ה' גזילה סעיף א, וכתב שם שאפילו ציער את הישראל צער שאין בו תשלומין אסור לגוזלו, ועי' בקו"א שם אות יא), והש"ך סימן שמח סק"ב ובסימן שנט סק"ה הביא מדברי היש"ש שאינו אלא מדרבנן, והאריכו בזה האחרונים ואין כאן מקומו, עי' כנה"ג סימן שמח ובשו"ת שער אפרים חו"מ סימן ב, ובלבוש משמע שהוא מן התורה, אלא שאינו בכלל לא תגנוב, אלא ילפינן מוחשב עם קונהו או מואכלת את כל העמים, עיי"ש, וכ"כ בשו"ת רדב"ז ח"ד סימן רה....
כד. ירושלמי בבא קמא ד, ג
מעשה ששילח המלכות שני איסטרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לעכו"ם אבל עכו"ם מיילדת לבת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה לבת ישראל ברשותה גזילו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר. באותו שעה גזר רבן גמליאל על גזילות עכו"ם שיהא אסור מפני חילול השם. שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור וכו' בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפי' כן לא מטין לסולמיה דצור עד דשכחון כולן:
כה. "עכו"ם ונוכרי בדני ישראל" הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בצומת התורה והמדינה ח"ב
מכל האמור יוצא: א) אסור מן התורה לגנוב או לגזול מגוי. ב) אסור להטעותו בממונו. לדעת רבים מרבוותא האיסור הוא מן התורה ולדברי הכל אסור מדרבנן וחייב להחזיר לו טעותו. כיון שכך מוכרחים אנו לומר שמ"ש בגמרא 'באין עליו בעקיפין' היינו דוקא בגוי שהוא אנס, וברור להם לדיינים זכותו של ישראל, אלא שאינם יכולים לזכותו נגד עדי השקר, או כל ראיות אחרות שמביא האנס והרי זה כדין מרומה, הילכך באין עליו בעקיפין, וגם בזה סבר ר"ע דאין באין עליו בעקיפין משום קידוש השם וקיימא לן כוותיה.
