הרשם לקבלת עדכונים
לא הגיעו לאירוח מחמת אונס
הזמינו אירוח לשבת, ולא באו
השאלה:
משפחה שהזמינה ביום ה' 15 מיטות ביחידה דירתית לאירוח ביום שבת. בפועל, 3 מתוך הנ"ל לא הגיעו לשבת מסיבת אונס מוחלט. האם עליהם לשלם לבעל האכסניה על הביטול. תודה על תשובתכם המנומקת.
תשובה
לא ניתן לענות על שאלות בחושן משפט ללא שמיעת שני הצדדים.
בנוסף, כתבת אונס גמור, אמנם דבר זה נתון לשיקול הדעת ולא כל האונסים דומים, יש אונס שאינו צריך יותר את הדירה ויש אונס שאינו יכול להשתמש בדירה ולא הרי זה כהרי זה[1]. אנו נענה על השאלה כאילו מדובר על אונס שלא יכול להשתמש.
ראשית, אם יש חוזה בכתב או בע"פ הדן גם בביטול העסקה, או מנהג שחל באותו המקום- החוזה מחייב הן לקולא והן לחומרא.
עסקה אחת או כמה עסקאות
אם אין חוזה כזה, יש לדון, האם כל אורח שוכר בעצמו את המיטה והשירותים עבור עצמו והמזמין הוא שליח שלו, או שמדובר פה על עסקה אחת שהמזמין רכש.
נראה לומר, שבמקרה בו משפחה שכרה מדובר על עסקה אחת ולא שכל אחד מהדיירים שוכר עבור עצמו, ולכן האחריות לביטול מוטלת על כתפי המזמין[2].
ביטול שכירות באונס
בנוגע למגורים במקום, המזמין נחשב לשוכר שלא יכול לממש את מלוא השכירות באונס. על מקרה זה כתב הרמ"א[3]: "מי ששכר בית לדור בו, ומת בתוך זמן השכירות, אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו, דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות. מיהו יש חולקין. לכן אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום, כן נראה לי"[4].
מכאן עולה, שאם עוד לא שילמו על השכירות, אינם חייבים לשלם, כיוון שהיה אונס. כדעת הרמ"א פסק הש"ך, וערוך השולחן[5]. פוסקים אחרים הכריעו שאף אם מת השוכר עליו לשלם את מלוא הסכום[6].
ישנם פוסקים הסוברים שלדעת הרמ"א רק באונס של מוות פטור מלשלם אך בכל אונס אחר חייב לשלם (פתחי חושן שכירות ו הערה כד, ד"ה ובדברי) אך ישנם אחרונים שחולקים על כך וסוברים שאף מחלה נחשבת לאונס[7].
הרב עובדיה יוסף[8] דן במקרה של ביטול הזמנת אולם חתונות, עקב ביטול החתונה (לאחר פטירת אביו של החתן). הוא דן במחלוקת הראשונים לגבי שוכר שמת שהובאה לעיל, ומסקנתו היא:
"לכאורה גם כאן שכבר הקדים ושילם שכירות האולם, א"צ להחזיר לו כלום. אולם הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (בחו"מ סי' שלד) כתב, שבתשובה לחו"מ העלה, שזהו דוקא אם כבר דר בבית שעה אחת, אבל אם עדיין לא דר בו כלל, צריך להחזיר. ע"כ. אולם מאחר שמתשובת הרשב"א ח"ב (סי' שכח) לא משמע כן, וכ"כ בספר דברי משפט, הורתי לפשר ביניהם, ומכיון שבעל האולמות של "המרכז" מוחזק בכסף, ששולם לו מראש, יש להורות לו, שיחזיר שליש לאברך התובע, שיש לצרף ג"כ בזה מה שנהנו בעלי האולם, שבאותו יום שנשאר האולם פנוי, לא הוצרכו להכינו ולסדר בו הכסאות של הקרואים, ולנקותו לאחר מכן. (וע"ע בתשובת מהר"ם ד"פ ס"ס שפח, ובש"ך שם סק"ב בשם מהר"ם). וכן נעשה מעשה בהסכמת שני הצדדים. ושלום על ישראל".
כלומר, בגלל שמצד אחד המשכיר מוחזק בכסף, ולפי הרמ"א לא צריך להשיב, אך מצד שני צריך לדור בבית שעה אחת גם לדעת הרמ"א, וגם למשכיר היה חסכון בכסף, מצא הרב עובדיה יוסף מקום לפשר ביניהם.
במקרה שלכם, איני יודע מי מוחזק בכסף. מצד שני דרתם בדירה ואע"פ שחלק מהאורחים לא באו, כתבנו בתחילת הדברים, שלדעתנו מדובר פה על עסקה אחת ולא כמה עסקאות, ובנוסף, אם אין חסכון למשכיר בכך שלא באו כולם, כגון שזו שכירת דירה בלבד ללא מזון, הרי אין להם חסכון משמעותי, וממילא הסיבה הנוספת של הרב עובדיה יוסף להתפשר לא קיימת. ובנוסף לדברי הפוסקים האומרים שתמיד יש לפסוק שיש לשלם את מלוא השכיורת אפילו באונס גמור שלא כהכרעת הרמ"א, נראה שעליכם לשלם את מלוא הסכום.
המזון
אם הכינו וקנו מזון עבור האורחות שלא באו, כתב השו"ע בסימן ר"ד סעי' ב:
"נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר ליה: תן לי מקחי או החזר לי מעותי, אף על פי שיש עדים שאבד באונס ולא היה כח במוכר להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר הדמים ואין כאן מקום למי שפרע".
אך הסמ"ע (סק"ה) כתב, שזה רק אם ירא שכל המקח ייאבד, אך אם ירא שרק חלק מהמקח יאבד לא יכול לחזור בו ויש עליו מי שפרע. במקרה שלפנינו מדובר על חלק מעסקת המזון וכן אין יכולת לחזור, וכ"ש וק"ו אם המזון כבר הוכן. אבל אם לבעל בית הארחה יש מה לעשות עם האוכל, אין עליכם חובה לשלם על כך.
שכירות פועלים
יש מקום לדון בוגע לשכר המלצרים והחדרנים אם ישנם, אולם כיוון שלא נשאלנו על כך וכיוון שנראה שבביטול של שניים שלושה אורחים שכרם לא נפגע, לא נאריך בזה כעת.
מסקנה
א. אם כבר שילמתם מקדמה, המשכיר מוחזק במעות ועליכם לשלם עבור כל הסכום.
ב. אם לא שולמה מקדמה, נראה שעליכם לשלם לדעת הרבה מהפוסקים.
ג. בנוגע למזון- עליכם לשלם על המזון אם הוא נקנה כבר ואין מה לעשות איתו. ואם לא נקנה דבר אתם פטורים.
[1] ראו קצות החושן סימן שטז סעיף קטן א. וראו באריכות על סוגי האונס השונים והנפקות היוצאת מהם פה. נעזרנו בפס"ד זה בהרבה מהמקורות המובאים להלן.
[2] בשו"ת משפטי ארץ הלכות עבודה עמו' 108 נכתב על מקרה של הזמנת מונית עבור כמה אנשים שלא התממשה: "...אלא שיש לדון בשיעור התשלום שהרי ההזמנה נעשתה עבור אנשים נוספים. נראה שיש לחלק בין המקרים: אם המזמין אחראי לכך שכולם יהיו נוכחים, למשל כשמדובר בבני משפחתו, ובסופו של דבר חלק מהם חזרו בהם – הרי שהוא חייב בפיצוי עבור כולם. אולם, אם ברור שהוא רק שליח של המזמינים האחרים – הרי שיש צורך לתבוע כל אחד מהם בנפרד (אם המזמין לא הודיע לתחנה שהאחרים אינם קשורים אליו, מהש"ך חו"מ שלב, ד, משמע שבמקרה כזה אחריות התשלום מוטלת עליו)". במקרה שלפנינו נראה שיש פה הזמנה אחת ולא שכל אחד מהאורחים עומד בפני בעל הדירה.
[3] חושן משפט סימן שלד סעי' א.
[4] הש"ך ביאר את המחלוקת כשאלה האם שכירות היא קניין, או שכירות היא התחייבות. המחנה אפרים הל' שכירות סימן ה ביאר את המחלוקת האם היה תנאי בשכירות מכללא אבל לכל השיטות שכירות כקניין.
[5] חו"מ שלד, יא.
[6] מחנה אפרים שכירות סימן ה; מנחת פתים שלד, א; שו"ת שופריה דיעקב חו"מ ב, ד.
[7] אמנם אם בני המשפחה יכולים להמשיך לגור במקום ראו שו"ת פרח מטה אהרון ח"א סימן צד, שאם מת השוכר אך בני משפחתו עדיין זקוקים למגורים לא בטלה השכירות לכל השיטות. ואף שיש החולקים עליו (משפטים ישרים ח"ב קצג) מ"מ היינו דווקא שם שהשוכר שעשה את העסקה נפטר, אך פה שהשוכר קיים ניתן להוכיח שכל העסקה מתקיימת וצריך להחליט עליה האם יש אונס ככלל או לא. אולם במקרה בו יש יחידת נופש אחת ומשלמים לפי מיטות הרי אין הבדל מהותי במקרה בו כמות האנשים גדלה, אלא הבדל הנעוץ בהסכמה ביניהם, וכיוון שיש אונס ולא ניתן לבצע את מלוא העסקה, אין לחייבם בתשלום מלא.
[8] שו"ת יביע אומר ט, חו"מ סימן יא.
