ב"ה

תיק ‏297491/29

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז

המבקש:          פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד אמיר שי ועו"ד עמרני יצחק)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אלישבע (לילי) הורביץ)

הנדון: סמכותו של בית הדין למתן צו הרחקה מהילדים כנגד כל צד ג'

החלטה

תגובת האם נקראה.

עניינה של החלטה זו לדון בסמכותו של בית הדין לתת צו הרחקה מהילדים נגד צד ג'.

צו הגנה הדדי

ובכן, נזכיר ראשית מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום כ"ז בסיון תשע"ט (30.6.19):

בנוסף, לאור האמור להלן, שהמבקש מסכים להטלת צו הגנה הדדי בין המבקש למשיבה, בית הדין פונה לקבלת תגובת המשיבה בתוך 5 ימים, האם היא מסכימה למתן צו הגנה הדדי בין שני הצדדים (שהרי הם גרושים, ואין צורך לכל קשר ביניהם), ובכן יתייתר אף דיון באשר לכך, וכן תתייתר בקשתה לזימון כל המומחים המצוינים בבקשתה.  

כמובן שצו הגנה הדדי, לא יגרום להרחקת המבקש מהילדים, וראו האמור להלן באשר לכך.

ועתה בפנינו הסכמת האם לצו הגנה הדדי בין הצדדים.

משכך, ובהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה (תשנ"א-1991) ניתן בזאת צו הגנה הדדי, ולפיו כל אחד מהצדדים (שפרטיהם מעלה) מנוע מלהתקרב לצד השני, לביתו ולרדיוס של 500 מטר ממקום מגוריו של הצד השני או לכל מקום אחר בו הוא נמצא.

הצו הוא זמני וניתן למשך 90 יום.

כאמור לעיל, אין בצו הגנה הדדי זה כדי לגרום להרחקת המבקש מהילדים.

הסדרי שהות והרחקת המבקש מהילדים

באשר לשאר הפרטים שבתגובת המשיבה; למעשה, זה מה שנדרש מהצדדים במסגרת החלטת בית הדין מיום כ"ז בסיון תשע"ט (30.6.19):

באשר להרחקת המבקש מהילדים; בשלב זה אף סוגיה זו לא רלוונטית לאור מעצרו של המבקש, ואף לא רלוונטית לאור העובדה שבשלב זה, ולאור חו"ד ד"ר וייל, לא נקבעו עדיין למבקש הסדרי שהות עם הילדים.

באשר לכך, מבוקש שכל אחד מהצדדים יביע עמדתו בתוך 7 ימים במקביל, האם לשיטתו יש לקבל את המלצת ד"ר וייל להסדרי שהות רק בפיקוח מרכז הקשר, או שמא יש לדחות המלצתו (אף אם הם כבר התייחסו לכך בעבר במסגרת תגובה זו או אחרת). תגובת כל אחד מהצדדים לא תעלה על 3 עמודים בגודל אות גופן המקובל. לאחר קבלת תגובת שני הצדדים, בית הדין ישקול האם יש מקום לקביעת דיון נוסף, או שמא ניתן להכריע בכך אף ללא קיום דיון.

ברם, תגובת האם אינה "מכסה" את כל הנדרש ממנה, כגון המבוקש - האם לשיטתה יש לקבל את המלצת ד"ר וייל להסדרי שהות רק בפיקוח מרכז הקשר וכו' טרם להחלטה האם יש לקבוע דיון נוסף. ואולם, האם בחרה שלא להגיב על כך, וזו בחירתה, כאשר כמובן לבחירת בעל דין שלא להגיב כפי שהתבקש קיימת השלכה.

בית הדיון ימתין לתגובת האב באשר לכך ובמסגרת הזמן המוקצב לתגובתו.

מתן צו הגנה כנגד בן זוג/מכר של האם להרחקתו מילדי הצדדים

ועוד נרשם בהחלטה שם באשר לבקשה למתן צו הגנה כנגד צד ג':

למעשה, בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה, בית הדין הרבני מוסמך להוציא צו הגנה אף כנגד בן זוג של הורה. 

באשר לכך, בית הדין ינקוט בכמה צעדים מקבילים:

א. בית הדין פונה לשירותי הרווחה למתן תסקיר בהול באשר לטענות האב לאירוע האלימות הנטען מצד בן זוגה של האם כנגד אחד מילדי הצדדים.

ב. מצופה כי גורמי הרווחה ישוחחו אף עם הבן [י'], שלטענת האב, כלפיו הופעלה האלימות, ומבוקש כי בתסקיר הבהול שיוגש לבית הדין, יתואר האירוע אף מזווית מבטו של הילד [י']. 

ג. במקביל, תוגש תגובת האם ובן זוגה [ת'] לטענות האב, וזאת בתוך 7 ימים.

תגובת בן זוגה/מכרה של האם עדין לא הוגשה. תגובת האם עצמה בפנינו עתה.

ברם, בניגוד לטענות האם בתגובתה, שאותו אדם הוא צד ג' ואין לבית הדין הרבני סמכות להוציא צו הגנה כנגדו, בית הדין קבע כבר בהחלטתו המצוטטת מעלה שהסמכות לדון בכך נתונה לו.

ונבאר עתה החלטה זו.

כאמור, עקרונית, אכן ניתן להוציא צו הגנה כנגד בן זוג של הורה בבית הדין הרבני.

בסעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 נאמר:

1.         בחוק זה – "בית משפט" – בית משפט השלום, בית המשפט לעניני משפחה, וכן בית דין דתי לגבי צדדים שבענינם הוא מוסמך לדון;

 (... )   "בן משפחה" – לרבות מי שהיה בן משפחה בעבר, והוא אחד מאלה:

(1)        בן זוג, הורה או בן זוג של הורה, הורה של בן זוג או בן זוגו של ההורה, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוג, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית;

ובסעיף 2 לחוק נאמר:

2.         (א)        בית המשפט רשאי לתת צו האוסר על אדם לעשות את אלה כולם או מקצתם או לקבוע להם תנאים (להלן -  צו הגנה):

(1)        להיכנס לדירה בה מתגורר בן משפחתו או להימצא בתחום מרחק מסויים מאותה דירה, והוא אף אם יש לו זכות כלשהי בה;

[...]

(ח1)     בית משפט הדן בבקשה למתן צו הגנה לפי הוראות חוק זה, רשאי לתת גם צו מניעת הטרדה מאיימת לאדם, לענין בן משפחתו, בהתאם להוראות חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב–2001.

כך שעל פי חוק, בית הדין מוסמך ליתן צו הגנה אף כנגד בן זוג של הורה.

האם סמכות זו היא אף לאחר הגירושין?

ובכן, נראה שקיימת סמכות אף בכך, שכן כך עולה בבירור מלשון החוק, וכדלהלן.

בסעיף ההגדרות לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, נאמר:

"בית משפט" – בית משפט השלום, בית המשפט לעניני משפחה, וכן בית דין דתי לגבי צדדים שבענינם הוא מוסמך לדון;

"בית דין דתי" – בית דין רבני, בית דין שרעי, בית דין של עדה נוצרית ובית דין דתי דרוזי;

ובהמשך, בהגדרת "בן משפחה", נאמר:

"בן משפחה" – לרבות מי שהיה בן משפחה בעבר, והוא אחד מאלה:

(1)   בן זוג, הורה או בן זוג של הורה, הורה של בן זוג או בן זוגו של ההורה, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוג, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית;

(2)   מי שאחראי לצרכי מחייתו, בריאותו, חינוכו או שלומו של קטין או חסר ישע, המתגורר עמו, וקטין או חסר ישע המתגורר עם מי שאחראי עליו כאמור;

דהיינו, ההבנה הראויה בחוק היא, שבית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה לצו הגנה אף לאחר שהצדדים התגרשו, שכן החוק מגדיר "בן משפחה" לרבות אף מי שהיה בן משפחה בעבר והוא גם מי שהיה בן-זוג לשעבר.

ברם, במסגרת תגובת האם שבפנינו, טוענת עתה האם שאותו אדם, נשוא הבקשה לצו הגנה והרחקתו מהילדים, אינו בן זוגה, אלא רק "מכר".

בית הדין לא ירד עתה לבחון האם בפן העובדתי אכן כך הוא.

אך אף אם הוא אינו בן זוגה של האם, עדיין לבית הדין הרבני נתונה הסמכות להוציא כנגדו צו הגנה ולהרחיקו מילדי הצדדים, מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ונבאר. 

ראשית ראו האמור בסעיף 14 לפסק הדין רמ"ש (חיפה) 37077-01-14:

גם אם נגרוס אחרת, והתנהגותו של המבקש לא עלתה כדי הטרדה או אלימות המקימה עילה למתן צו הרחקה, הרי שבחינה של החלטת בית משפט בראי של טובת הקטינים, חייבה הרחקתו של המבקש מן הדירה. בית משפט קמא היה מוסמך להיזקק לעילות אחרות, שלא על פי חוק למניעת אלימות במשפחה או מניעת הטרדה מאיימת, בין אם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המסמיך את בית המשפט על פי סעיף 68 לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין, של פסול דין ושל חסוי, לא רק על דרך מינוי אפוטרופוס זמני אלא גם בכל דרך אחרת, ובין אם, על פי אמנת זכויות הילד, המהווה חלק מהמשפט הישראלי משאושרה ביום 4.8.1991 ונכנסה לתוקף ביום 2.9.1991, ובין אם על פי מבחן "טובת הילד". יישומם של אלה על המקרה דנן, הייתה מחייבת הרחקת המבקש דווקא מהדירה, הן משום שבשלב זה, ובעת משבר קשה דוגמת זה שפקד את חיי בני הזוג – הצדדים, הם נחשפים לצדדיו המכוערים של הסכסוך כשההורים אינם מצליחים לנהוג בכבוד ובאיפוק אחד כלפי השני, והבית המשמש למגורי המשפחה והילדים הופך לזירת התגוששות, ולכך תהיינה בהכרח השלכות מזיקות על הקטינים. בעניין זה לא ראיתי להכביר מילים והדברים ידועים, כאשר די בתיאורי האלימות המילולית, שלא נסתרו, כדי ללמדנו כי לקטינים נגרם נזק רב ויש למנוע כל נזק נוסף שעלול להיגרם להם בעטיו של אותו סכסוך בין ההורים.

כך שמכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, רשאי בית הדין לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין.

כן ראו האמור בעמוד 6-7 לפסק הדין – תלה"מ (י-ם) 38233-07-18:

בפן הפרוצדוראלי:

בראש ובראשונה יש לדחות את טענת האב כי בית המשפט אינו יכול להעניק סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. על אף שזה הדין במקרים הרגילים, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות להעניק סעדים מכוח סעיף 8 (א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995 (להלן-"סעיף 8 (א)") לפיו:

"בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".

כידוע, סעיף זה מעניק לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסדרי הדין ודיני הראיות ראו: בע"מ 2764/16 מיום 6.7.16 (פורסם בנבו) ומכוחו, רשאי בית המשפט בין היתר, להעניק סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ראו: תמ"ש 6495-11-11 מיום 11.01.16 (פורסם בנבו).

באופן דומה, אין לקבל את טענת האב כי בית המשפט רשאי להרחיק אדם מביתו רק במסגרת תביעה למזונות על דרך של מתן צו של מדור שלו ושקט.

סעיף 68 (א) קובע כך:

"בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו".

בבע"מ 421-17 [פורסם בנבו] מיום 21.03.17 הבהיר בית המשפט העליון כי:

"על פניו, סעיף זה (אף לגביו אין דברי הסבר) נועד לשמש "סעיף סל", לעניינים החורגים מדרך המלך ה"שגרתית"; כך למשל, עשו בתי המשפט שימוש בסעיף זה לשם מתן טיפול רפואי לקטין, בניגוד לעמדת הוריו (רע"א 5587/97‏ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני‏, פ"ד נא(4) 830 (1997)); למנוע עריכתה של בדיקת רקמות לקטין, בניגוד לעמדת אמו ובן זוגה (ע"א 1354/92 היועץ המשפטי‎‎ לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(1) 711 (1994); למתן טיפול פסיכולוגי לקטין, לבקשת האם ובניגוד לרצון האב (בע"מ 5710/05‏ פלוני נ' פלוני, פ"ד סא(2) 663 (2006); ואף לעריכת ברית מילה לקטין, לבקשת אחד מהוריו ובהתנגדות ההורה האחר (ראו בג"ץ 8533/13 ‏פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] פסקה 18 לפסק דינה של המשנה לנשיאה – כתארה אז – מ' נאור (2014), המפנה ל- תמ"ש (ת"א) 39553-09-10 ט.ל. נ' ע.ה.ס. [פורסם בנבו] (2010); לעמדה שונה ראו א' טבקה וא' סדן "הסמכה למילה: בית הדין הרבני, ברית מילה וסמכות שיפוט עניינית  – ניתוח דיוני"  המשפט ברשת – זכויות אדם, מבזק 20 (ינואר 2014)). קיומה של סמכות אינו סופה של דרך, ויש לבחון אם השימוש בה הכרחי".

דומה כי כאשר עסקינן בהצלת חיי הקטין, אשר גיבש תוכנית התאבדות סדורה וכל שנותר הוא להוציאה, חלילה, אל הפועל, עשיית שימוש בסעיף 68 (א) מובנת מאליה ואף הכרחית בנסיבות העניין.

והדברים מדברים בעד עצמם באשר לסמכות בית הדין למתן צו הגנה כנגד כל אדם העלול לפגוע בקטין.

ברם, אף בסוגיה זו, בחרה האם שלא להגיב עניינית כמבוקש, לאור טענתה כי בית הדין נעדר סמכות לדון בכך, וכלשונה "הרי שהמשיבה לא תתייחס לגופם של דברים" (מלבד אמירה כללית כי היא "מכחישה את כל הטענות השקריות שהועלו על ידי המבקש, ושהוא מעולם לא הרים יד על הקטין"), וכמובן שקיימת השלכה לבחירת בעל דין שלא להגיב כמבוקש, בניהול התיק ומתן החלטות בית הדין.  

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ט (04/07/2019).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה