הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב פרויקט חוקי התורה

תביעת מזונות רטרואקטיבית / פד"ר 300909-12

לאור אורכו של פסק הדין נבא רק חלקים ממנו, פסק הדין המלא מובא בקובץ המצורף

ב"ה

תיק ‏300909/12

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק מרוה – אב"ד, הרב רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אילן יניר)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד יעקב פינקוביץ)

הנדון: חיוב מזונות ילדים רטרואקטיבית

פסק דין

בפנינו תביעת מזונות ילדים רטרואקטיבית.

אקדמות מילין

מדובר בבני זוג מעוטי יכולת שהתגרשו זה מכבר כאשר בהסכם הגירושין משנת 2004 נקבע בהסכמה שהמשמורת תיוותר בידי האם. האם - אישה המוכרת כנכה וקשת יום - טוענת כי במשך שנים האב לא שילם חובו למזונותיהם, למעט באופן חלקי מזערי בלבד. בעקבות כך נכנסה לחובות גדולים של 150,000 ש"ח ועתה תובעת את האב בגין מזונות עבר, וכדי לפנות להוצל"פ זקוקה היא להחלטה שיפוטית המתייחסת למזונות עבר.

...

לאור כל הנ"ל יש לפסוק

א. בית הדין מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לישא בתשלום חובות התובעת מחמת 'מזונות עבר' של ילדיהם.

ב. לאור האמור בית הדין מחייב את הנתבע בתשלום בסך 150,000 ש"ח בגין חובו זה.

ג. בית הדין מאפשר לנתבע לשלם זאת במאה תשלומים חודשיים שווים של 1,500 ש"ח לחודש. תשלום זה יבוצע בכל 1 לחודש קלנדרי לחשבונה של האם – החל מתאריך 01.07.2020. ברור כי כל ההוצאות הכרוכות עקב פריעת החוב בתשלומים יחולו על הנתבע ולא על התובעת.

ד. במידה והאב לא יעמוד בחיובו זה והאם תיגש להוצל"פ לגבות את חובה, בית הדין לא יזדקק לטענות הנתבע בעניין זה.

רפאל זאב גלב – דיין

 

עיינתי בדברי ידידי ורעי הרה"ג רפאל גלב שליט"א, אשר נכתבו, כדרכו, בטוב טעם ובהרחבה, וברצוני להעיר ולהאיר בקצרה בנקודות הבאות:

לעניין טענת פרעתי נגד התחייבות למזונות בהסכם גירושין, אצטט חלקים רלוונטיים מתוך פסק דין שכתבתי בעבר במקרה דומה, על אף שחלק מהדברים כבר באו לידי ביטוי בדברי חברי.

בעניין טענת פרעתי ישנם בהלכה חילוקים בין מקרים שונים, כגון: מלוה על פה, מלוה בשטר, מלוה בכתב יד, חוב על פי פסק דין.

עלינו להגדיר את מעמדו ההלכתי של הסכם הגירושין. 

ראשית, אף אם ההסכם היה ערוך וחתום כשטר ממש, היה מקום להסתפק האם דינו כשטר חוב לעניין טענת פרעתי. שהרי הדין שאין נאמן לטעון פרעת נגד שט"ח הוא מכח טענת 'שטרך בידי מאי בעי', וטענה זו אינה קיימת בצורתה הפשוטה במקרה זה, היות ובהסכם נכללים גם נושאים שאינם קשורים לתשלום המזונות (ולכן על בעל השטר להשאירו בידיו), וכמו כן כיום ישנם בין כך כמה וכמה עותקים של ההסכם, כך שאין משמעות לעובדה שההסכם נשאר בידי האישה לאחר התשלום. אולם יש מקום לדון בעניין זה בראיות לכאן ולכאן, אלא שלענייננו אין הדבר נוגע במישרין. 

ההסכם מצד עצמו חתום רק ע"י הצדדים עצמם ללא עדים, וא"כ לכאורה דינו ככתב יד. ואמנם בפד"ר יא עמ' 185 (הגר"מ אליהו זצ"ל) כתב שדין שטר יש לו לכל דבר, אף לעניין טענת פרעתי. אך יתכן שלדעתו יש לצרף את חתימת הדיינים על אישור ההסכם כעדי שטר, ואילו בנידוננו האישור היה בפני דיין יחיד.

(הערה: יש לציין שפרט זה היה נכון לאותו פסק דין שכתבתי בזמנו, ואינו נכון לגבי הנידון הנוכחי, היות וההסכם אושר ע"י שלשה דיינים.)

בעניין טענת פרעתי בכת"י נחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים, ובשו"ע (חושן משפט סי' ס"ט) פסק המחבר כדעה שנאמן לטעון פרעתי, והרמ"א הביא דעות החולקים, וכתב שאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות, כדברי שו"ת ריב"ש סי' תנ"ד. 

הש"ך (שם סקי"ד) הכריע עקרונית כדעת המחבר, שנאמן בטענת פרעתי, בפרט במקום שנהגו להאמינו בטענה זו, אך אם יש לדיין איזו אומדנא שלא היה פורע ומניח הכת"י בידו - הכל לפי ראות עיני הדיין. 

לעניין האומדנא, יש לציין לדברי התומים (שם סק"ה, ע"פ הרמב"ן בתשובה), שבסוג כת"י שיכול להציגו בערכאות ולא יאמינו לטענת פרעתי, ממילא גם לדידן אינו נאמן, משום החזקה שהיה הלוה חושש לפרוע בלא ראיה, שמא יחזור המלוה ויגבה ממנו בערכאות. ואמנם בדברי התומים הנ"ל היה מקום להבין כי מדובר דוקא בכת"י שניתן להעברה (למוכ"ז), וראה פד"ר ט' עמ' 245 וכן ח"ז עמ' 340 שדנו בזה, אך בשו"ת נוב"י (מהדו"ק חושן משפט סי' י' מבן המחבר) משמע בפשטות שאין חילוק בכך. 

בימינו, הסכמי גירושין יכולים להיגבות ע"י הוצל"פ, וכן עשויים להגיע לדיון ולאכיפה אף בפני בימ"ש למשפחה, וכמדומה שבדיניהם אין נאמנות בטענת פרעתי במקרה זה, לפחות לא באופן גורף. מה גם, שבאופן כללי נראה זה בלתי סביר שאדם יפרע תשלום מזונות, בנסיבות כאלה של חוסר אמון, ללא קבלות. 

עם זאת, האומדנא הנ"ל מתערערת ע"י העובדה, שהתובעת עצמה מודה בחלק קטן מהתשלומים, שאכן בוצעו ללא קבלות.

לעיל כתבנו שההסכם מצד עצמו אינו נדון כשטר אלא ככת"י. אך בנוסף לכך קיימת בקשת הצדדים לאישור ההסכם בתוקף של פסק דין, ויש להתייחס להשלכה ההלכתית של בקשה זו, ופסה"ד שניתן בעקבותיה, לעניין שבפנינו. 

עיקר תפקידו של בית הדין בהליך של אישור ההסכם הוא הפיקוח על תקפותו מבחינת ההלכה - ניסוח, התחייבויות וקנינים. כמו כן, בית הדין מקפיד לבחון את רצון הצדדים והבנתם את הנכתב בהסכם, ורק במידת הצורך מתערב בתוכנו משיקולים שונים.

תקפותו של ההסכם מבחינה הלכתית היתה יכולה להתקיים אף ללא אישור בית הדין. אך היות וכיום הנוהג המקובל הוא שכל הסכם גירושין מקבל תוקף ע"י בית הדין, א"כ אישור בית הדין הוא תנאי לתקפותו גם מבחינה הלכתית (כעין ההלכה בשו"ע חושן משפט סי' קצ ס"ז לגבי מקום שנהגו לכתוב שטר על קניית קרקע, שמנהג זה גורם לכך שהקנין לא יחול ללא שטר, על אף שמצד הדין די לקרקע להיקנות בקנין כסף). 

מסיבה זו כתבו בפד"ר ח"י עמ' 366 שבית הדין המאשר הופך את ההסכם לשטר. אולם מסתבר שלא כוונו לומר שלהסכם עצמו יהיו כל דיני שט"ח, אלא לעניין המדובר בנידונם - שחזקה על הדיינים שקראו את פרטי ההסכם, כשם שחזקה זו קיימת בעדי השטר. וראה גם בקובץ 'ישורון' (ח"ז עמ' תקכד) במאמרו של הגרז"נ גולדברג (שליט"א) זצ"ל שכתב, כי המונח של 'נתינת תוקף פסק דין' אין לו כל משמעות הלכתית, באשר תקפותו של ההסכם אינה מכח פסק דין, ועניין זה לקוח מהמשפט האזרחי. 

עם זאת, למרות שאין חולק על כך שמעיקרא לא היה צורך הלכתי במתן 'פסק דין', מ"מ מאחר והצדדים מבקשים מבית הדין לתת להסכם תוקף של פסק דין, הרי בכך קיבלו על עצמם כל ההשלכות ההלכתיות של פסק דין. 

בעניין טענת פרעתי לאחר מתן פסק דין בכתב, נחלקו הראשונים. ובשו"ע (חושן משפט סי' לט ס"י) פסק המחבר כדעת הרי"ף והרמב"ם, שאין נאמן לטעון פרעתי - כדין שט"ח. ורמ"א שם כתב בשם יש אומרים (מרדכי ספ"ק דב"מ) שנאמן. והכרעת הש"ך (שם סקל"א) כדעת המחבר, וכתב שאף דעת הרמ"א עצמו כן להלכה. 

יוצא א"כ, שכשקיבלו עליהם תוקף של פסק דין להסכם, קיבלו בזה ג"כ שהחייב אינו נאמן בטענת פרעתי, כעין דין "נאמנות" המבואר בשו"ע חושן משפט סי' ע'. 

ואכן כך נקטו בפד"ר חי"א עמ' 179 ושם עמ' 185 (הרבנים ישראלי ואליהו זצ"ל), וכמדומה שכך מקובל לראות זאת בבתי הדין. 

ואין זה שייך להלכה (חושן משפט סי' ל"ט סעיף ז וסעיף ט) שבהודה (וה"ה התחייב) בפני ב"ד אין כותבין ונותנים לו אלא ב"קבעו ושלחו", משום שבכה"ג אין הדבר מוגדר כ"מעשה ב"ד", אך כשמקבלים עליהם דין של פסק דין, הרי בכך מוגדר הדבר כמעב"ד לאחר שבית הדין דן ופסק בדבר, כבסעיף י. 

ואמנם, הרמ"א שם בהלכה הנזכרת כתב, שאף לדעת הסוברים שבפסק דין אין החייב נאמן לטעון פרעתי, מכל מקום "אם איחר זה כמה ימים הפסק דין בידו ולא תבעו, סברא שפרעו מדשתק כולי האי". ובנידוננו הלא חלפו להם הרבה יותר מ"כמה ימים" שהתובעת השהתה את תביעתה. 

אך עיין שם בנתה"מ, שדין הרמ"א מיירי דוקא בפסק דין גרידא, אך בפסק דין בנוסף לשטר שבידו, אין בהשהיית התביעה משום הוכחה שפרע, כבכל תביעה רגילה. 

ושוב היה מקום להסתפק בנידון זה של הסכם גירושין, אשר לדברינו הנ"ל אינו נחשב בפני עצמו כשט"ח, ורק דין פסק דין שנוסף עליו מעלהו בדרגה, א"כ יתכן שבהשהתה תביעתה כ"כ הרבה זמן שוב קיימת בזה הריעותא שעליה כתב רמ"א, שמא פרעו. 

ולעניין הדין של הרמ"א, עיין ערוך השלחן שם אות ט"ז שכתב, ש:"יש לדיינים לחקור ולהבין אם מה שלא תבעו הוא מחמת שפרעו, ויפסקו בזה כפי הבנתם בעניין". 

עד כה עסקנו בנאמנות בטענת פרעתי כנגד ההסכם באשר הוא: כת"י, שט"ח או מעב"ד. 

מלבד זאת, יש להתייחס לשאלת הנאמנות מבחינת העובדה שמדובר בחיוב מזונות: 

הגמ' בכתובות צו ע"א (לגבי מזונות אלמנה):

"בעי ר' יוחנן, יתומים אומרים נתנו ואלמנה אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה. נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה".

ופשטה הגמרא, שכל זמן שלא נישאת הנכסים בחזקתה ונאמנת, ולאחר מכן היורשים נאמנים. 

והקשה הר"ן (וכעין זה בתוס'), שהלא ר' יוחנן הוא זה שאמר (ב"מ יז,א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ותירץ הר"ן, ששונים מזונות היות ועשויים להיפרע בכל יום. וכעין זה בתוס' - "דמיירי במזונות שעברו, דמוכח טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי". והיינו - למרות שמדובר בחיוב שהוא 'תנאי ב"ד', ודינו לדעת ר' יוחנן כשט"ח, מ"מ נאמן לטעון פרעתי.

מכח סוגיא זו פסק הרה"ג ש. ישראלי זצ"ל בפד"ר יא עמ' 179 שנאמן הבעל לטעון פרעתי כנגד חיוב מזונות בהסכם גירושין. לעומתו, הרה"ג מ. אליהו זצ"ל באותו פסק דין התעלם מראיה זו. 

ואכן, מסתבר יותר שסברא זו של "מזונות עשויין להיפרע בכל יום" אינה קיימת גם במציאות של חיוב שאמור להיפרע אחת לחודש בצורה מסודרת, כנהוג כיום. 

בטעם הדבר שהיורשים נאמנים, למרות דהוי כחוב בשטר, מצינו - מלבד דברי הר"ן ותוס' הנ"ל - בדברי הריטב"א (בתשובה קנ"ה) שכתב, שדוקא באלמנה שהנכסים בחזקתה היא נאמנת, אך בעל כנגד אשתו נאמן לטעון פרעתי. ואף דהוי כשט"ח מאחר וכתוב חיוב המזונות בכתובה - משום שבכה"ג לא שייכת סברת שטרך בידי מאי בעי. 

הריטב"א לא באר מדוע לא שייכת סברא זו, וכנראה היינו משום שדין שטר הכתובה להישאר ברשות האישה לצורך חוב כתובתה.

ואמנם, בשט"ח הקבוע לפרעון בתשלומים מצינו בתשובת הרשב"א (אלף פ"ה) ובשו"ע (חושן משפט סי' פב ס"ב), שלמרות שנותרו עדיין תשלומים לפרעון, מ"מ אין הלוה נאמן לטעון פרעתי חלק מהתשלומים והשארתי בידו את השטר לצורך יתר התשלומים, היות והיה על הלוה לכתוב שובר. ולפ"ז לכאורה גם בענייננו היה על הבעל לכתוב שובר ואינו נאמן, ודלא כהריטב"א. אך יש לומר, שדוקא בהלואה, שלגביה חל הכלל "עבד לוה לאיש מלוה" חובה על הלוה לכתוב ולשמור שובר (ב"ב קעא ע"ב), מה שאין כן בחיוב מזונות. וכך נקט הרה"ג ש. שאנן בשורת הדין כרך י' עמ' קא. 

עם זאת, הלא לא יתכן מצב שבו בעל יהיה נאמן בכל רגע לטעון פרעתי המזונות, שא"כ לא תהיה אפשרות לאישה לגבותם. ובהכרח, שהאישה תוכל לבקש מבית הדין להתרות בו שלא יפרענה אלא בעדים או בשובר. והלא זה בדיוק הדבר שנעשה בהסכם זה, שהותנה שהפרעון יהיה דוקא דרך המל"ל, ואף סעיף זה קיבל תוקף של פסק דין, וא"כ הרי זה כאילו התרתה בו באמצעות בית הדין שלא לפרוע ללא ראיה. 

בדברינו הנ"ל העלינו צדדים שונים לכאן ולכאן בכמה היבטים, ולא בכולם הכרענו. 

סיכום הדברים: 

הסכם הגירושין שאושר ע"י דיין יחיד ולא נחתם ע"י עדים, דינו ככת"י. 

בקשת הצדדים לאשרו נותנת לו דין מעשה ב"ד. 

גם ללא דין פסק דין יש מקום שלא לקבל טענת פרעתי, משום שניתן לגביה בערכאות, בכפוף לאומדן דעת בית הדין. 

התנאי שהחוב ישולם באמצעות המוסד לביטוח לאומי נותן עדיפות רבה לנאמנות האישה, בפרט לאחר שאושר כפסק דין, אך נאמנות זו נגרעה ע"י העובדה שחלק מהתשלומים בוצעו בהסכמה שלא דרך המל"ל. 

העובדה שהתובעת השהתה תביעתה תקופה ארוכה נותנת מקום לערעור נאמנותה.

עד כאן מתוך פסק דין קודם. 

לעניין החשבת אי גביית החוב כמחילה

עמיתי העלה שאין מקום לכך, היות ואין מחילה מועילה בלב, ויש צורך במחילה מפורשת או לכל הפחות אומדנא ברורה של מחילה, כדין דברים שבליבו ובלב כל אדם.

עמיתי ציטט בעניין זה את דברי קצוה"ח ונתה"מ בסי' יב.

אך בדברי נתה"מ שם (סק"ה) ישנו חילוק בין מחילה על חוב עבר, הדורשת מחילה מפורשת, לבין התייחסות לחיוב עתידי, וזה לשונו:

"אמנם נראה דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו לא מהני, אבל בדור עמי או אכול עמי שאומר שהיה בדעתו למחול לו, ודאי מהני מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה, ופשוט".

כלומר: כאשר האם/התובעת מכלכלת את ילדיה בלא שתתבע את האב בגין כך – אזי ככל שנחליט שהיא עושה כן מתוך מחילה כלפי האב, הרי שמאותו שלב ואילך כל סכום שתוציא למזונותיהם ייחשב כמתנה, ללא זכות תביעה בגינו, וללא צורך במחילה מפורשת, ורק לגבי מזונות העבר ישנו צורך במחילה, היות וכבר נוצר חוב.

לאור האמור נדחית גם ראייתו של עמיתי מדברי הרא"ש בכתובות ושו"ע אבהע"ז סי' קיד ס"ג לעניין מזונות בת אשתו (שאין האם יכולה לפטור אותו מהתחייבותו כלפי הבת), משום שכאן היא לא פטרה אותו, אלא כלכלה את הילדים במקומו.

ולפי זה, יש מקום לבחון לגופו של דבר, האם היתה מחילה מצד התובעת החל משלב כלשהוא ואילך, כדלהלן:

לעניין החשש שמא נפרע או נמחל חלק מהחוב

כהתייחסות לדברי עמיתי בעניין התיישנות החוב, יש לציין את הדין של 'שטר ישן':

בשו"ע חושן משפט סי' סא ס"ט נפסק כי שטר ישן כשר לגביה, אלא שיש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו.

וכן בהגהת רמ"א שם: וכן כל שטר ישן יש לבית דין לחקור ולפשפש אחריו.

ובנתה"מ שם (ביאורים סקי"א): "והמנהג שאין גובין בשטר ישן [..] .והלוה נאמן לטעון פרעתי".

ובחידושים (שם סקי"ז) מוסיף: "ושטר ישן הוא בלא רווחים ג' שנים ועל רווחים ו' שנים".

בפת"ש סק"ד ציין לתשובת רשד"ם (חושן משפט שס"ז) לגבי יתומה שבאה לגבות שט"ח ישן של אביה מהלוה, ופסק רשד"ם:

"סוף דבר, אם יראה לחכם העיר שיש טעם מה במה לתלות אריכות הזמן אלו השלש שנים הנזכר, ואם יראה בפני ב"ד העיר שיש טעם למה האריך יעקב הנזכר הזמן, יפרע ראובן הנזכר כל החוב משלם. ואם לא ימצאו טעם, יעשו הב"ד איזו פשרה קרובה לדין, כיון שהדין עם היתומה כפי האמת".

גם בתשובת שבו"י (ג,קפב) פסק לנכות שליש בכה"ג.

אמנם, ודאי כאשר הלוה לפנינו (בשונה מהנידון של התשובות הנ"ל) ואינו טוען טענת ברי, לא ניתן להסתמך על התשובות הנ"ל. אך בנידוננו, על אף שאכן הנתבע לא טען טענה סדורה וברורה לגבי סכומי הפרעון ואופן התשלומים, מכל מקום טען כי באופן וודאי פרע חלק מהחוב, ואף התובעת הודתה בכך, אם כי בסכום זעום.

על כן, לכאורה יש מקום להתחשב בעובדת התיישנות השטר, ולערוך פשרה לפחות על הסכום שנצבר עד שלש שנים לפני הגשת התביעה.

לעניין עצם האפשרות לתבוע חוב עבר של מזונות

עמיתי נקט בעניין זה עמדה נחרצת מסברא, שאין אפשרות לגבות חוב עבר למזונות, באשר מהותו של חיוב זה היא להאכיל את הבן, ולפיכך מרגע שחלף הזמן והוא אכל ממקור כלשהו, הרי שחיוב האב כלפיו פג, ולכל היותר - מי שזן אותו יוכל לתבוע את האב להחזר הוצאותיו.

אלא, שדעתו זו נסתרת מסוגיית הגמרא (כתובות צו ע"א), שדנה לגבי חוב היתומים למזונות האלמנה – למי מהם יש נאמנות במקרה של הכחשה ביניהם האם ניתנו מזונות. ולדעת התוספות ועוד ראשונים שם - הנידון הוא לגבי מזונות העבר.

אין מדובר שם בתביעה של צד ג' שזן אותה, אלא בתביעת האלמנה עצמה, ואם כן, הרי שכל הנידון הינו רק אם נאמנים היתומים בטענת פרעון, אך על עצם החיוב, ככל שידוע שלא שולמו המזונות, אין ספק שהוא קיים גם לגבי העבר, ולכאורה אין סברא לחלק בין מזונות אלמנה למזונות ילדים בעניין זה. וכפי הנראה צריך לומר, שאמנם ביסודה חובת האב היא לזון ולכלכל את בנו במזון וכדו', אך במידה ואינו עושה כן - החובה מתורגמת לחיוב כספי שניתן לתביעה בדיעבד, ומכאן גם החילוק בין מותר מזונות שהוא לבעל – משום שהוכח במציאות שלא היה צורך במותר זה, ועל כן הבעל לא היה מחוייב בו – לבין אם צמצמה והותירה, שאז המותר הוא לאישה – משום שהמזונות שניתנו אכן היו נצרכים, ולכן זכתה בהם אף אם הרעיבה עצמה ולא השתמשה בהם בפועל.

כמדומה שבפדרי"ם שנדפסו נקטו כך כדבר המובן מאליו, ובנוסף אציין לתשובת נודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' צה), שגם הוא נקט כך בפשיטות.

לעניין ניכוי קצבת הנכות המשולמת בגין הילדים מחיוב המזונות של האב

ראשית אציין, שמחלוקת הרא"ש והרשב"א שהזכיר עמיתי (האם אב חייב במזונות בנו כאשר מתפרנס ממקום אחר) אינה קיימת בענייננו, היות שעוסקים אנו במזונות לילדים מעל גיל שש, שלגביהם אין חולק שהאב פטור במקרה זה – ב"ח וב"ש אבהע"ז ריש סימן ע"א.

השאלה מתעוררת בכל זאת (ללא קשר למחלוקת הרא"ש והרשב"א) היות ומלבד החיוב המקורי מדין מזונות - האב התחייב למזונות הילדים במסגרת הסכם הגירושין, וכאן ציין עמיתי להלכה לגבי המתחייב לזון את בת אשתו חמש שנים, שחיובו אינו פוקע גם כאשר היא ניזונת בהמשך מאדם אחר – "אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות" (כתובות קא ע"ב ושו"ע אבהע"ז סי' קיד ס"ח), ומכאן הקיש גם לנידוננו.

אלא שבנוגע להלכה זו התעוררה מחלוקת בין האחרונים, העשויה להשליך על נידוננו:

ברמ"א חושן משפט סי' ס ס"ג נפסק:

"ויש אומרים, המקבל עליו לזון חברו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע."

וביארו הסמ"ע והש"ך:

"אפשר דהכי קאמר: אם נדר לו כן בשעה שצריך, מסתמא היתה דעתו כל זמן שצריך. ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היתה לכל ימי חייו, וצ"ע."

הט"ז (שם) הקשה סתירה בין ההלכה הנ"ל לבין הנפסק לגבי בת אשתו, ונשאר בצריך עיון.

על קושיא זו תירץ החכם צבי בהגהת הט"ז בשני אופנים:

א. יש לחלק בין התחייבות קצובה בזמן (כמו בדין בת אשתו), שאז היא תחול גם אם מתקבלים מזונות ממקום אחר, לבין התחייבות שאינה קצובה בזמן.

ב. במתחייב לבת אשתו הוא מתחייב על דעת אשתו, שהיא צד לעניין (היות ומדובר בהתחייבות כחלק מתנאי הנישואין), ומן הסתם דעתה היא להתחייבות ללא סייג, בשונה למתחייב לחברו סתם, שמתחשבים רק בדעת המתחייב.

החכם צבי מסיק שהעיקר כחילוקו הראשון, אך יש לציין, שסברא כעין החילוק השני נכתבה בתוס' בכתובות (מז ע"ב ד"ה שלא כתב), עיין שם ובמל"מ זכיה ומתנה פ"ו ה"א.

לעומתו, ההפלאה (בקו"א לאבהע"ז סי' קיד,ו) מתרץ את קושית הט"ז באופן אחר:

לדעתו אין סתירה בין ההלכות, היות ויש להעמיד את ההלכה של בת אשתו באופן מצומצם, שגם בשעת ההתחייבות היו לה מזונות ממקום אחר, ולכן אף לשיטת הרמ"א הנ"ל בחושן משפט - ההתחייבות לא תיגרע אם יתווספו בהמשך מזונות נוספים ממקור אחר.

אם כן, בנידוננו, שהבעל התחייב למזונות בהסכם הגירושין בזמן שהילדים היו זקוקים למלוא הסכום, ורק לאחר מכן החלה להתקבל קצבה בגינם – שאלת הקיזוז תהיה תלויה לכאורה במחלוקת:

לדעת ההפלאה לא נוכל ללמוד מדין בת אשתו להמשיך ולחייב במלוא ההתחייבות, ואילו לדעת החכם צבי, לפי שני התירוצים, לכאורה ההתחייבות עומדת בעינה: לפי התירוץ הראשון – היות וההתחייבות מוגבלת לזמן – עד גיל 18, ולפי התירוץ השני – היות והאישה היא צד לגיבוש ההסכם, כפי הסברא שנקט החכם צבי לגבי בת אשתו.

ויעויין בפד"ר ח"י עמ' 145 שהזכירו מחלוקת זו ללא הכרעה, אם כי שם בעמוד 152 ציינו כי מדברי החתם סופר בתשובה (חושן משפט סי' ז) (שדן בנושא דומה) נראה כי סובר כשיטת ההפלאה בעניין זה.

וראה עוד שם שהרחיבו לדון באופן כללי בשאלת ביטול מתנה ע"פ אומדנא או ספק אומדנא.

ראוי לציין בעניין זה סברא שהעלו בפד"ר הנ"ל (ע' 151): אף לשיטת החכם צבי בחילוקו הראשון, שהאומדנא תלויה בקציבת זמן ההתחייבות, אין זו הלכתא בלא טעמא. אלא היות והמתחייב קצב את ההתחייבות בזמן, מן הסתם כוונתו היתה להתחייב בעין יפה, וללא קיזוזים. אך הנחה זו נכונה רק במקרה כדוגמת קציבת חמש שנים לבת אשתו, שבה אין בהכרח קשר בין תקופת הקציבה לבין צרכי הבת. בשונה מכך - קציבת זמן עד גיל 18 לעניין מזונות הילד מוכיחה דוקא על אומדנא הפוכה, משום שגיל זה נקבע מן הסתם רק על בסיס ההבנה שעד גיל זה לא צפויות לילד הכנסות משלו, והוא יזדקק לתמיכת האב, ומשכך - ככל שלא יזדקק לתמיכתו, יש לומר שההתחייבות בטלה.

מאידך, יש לטעון כנגד סברא זו כדלהלן: התחייבות הבעל למזונות הילד במסגרת הסכם גירושין אינה עומדת בפני עצמה מול הילד, אלא הינה (רק או בנוסף) חלק ממכלול הסדרים שבין ההורים לצורך הגירושין, ולעיתים נקבע כנגד ויתור כזה או אחר באחד מהרכיבים, ו/או כנגזר מיכולתו הכלכלית של הבעל. משום כך, במקרים רבים גובה המזונות שנקבע בהסכם אינו משקף בהכרח את הצרכים האמיתיים, לכאן או לכאן.

נוסף על כך: באופן טבעי, כאשר הילד נמצא במשמורת אמו אין הפרדה בין המשק הכלכלי שלה ושל הילד, היות והוא ניזון יחד עם אמו, ומשכך – גובה דמי המזונות עשויים להשליך במידה מסויימת גם על ההתמודדות הכלכלית של האם עצמה.

כתוצאה מכך יש לומר, שמלבד שהאם הינה צד לגיבוש סעיף המזונות בהסכם (חילוקו השני של החכם צבי) – היא אף במעמד של מוטב בסעיף זה, ולפיכך יש לבחון גם את אומד דעתה בעניין. (מסיבה זו נראה גם שאין צורך לדון בשאלה שדן בה עמיתי, האם הבעל פטור מלפרוע לאישה את המזונות לתקופת העבר מדין 'הפורע חובו של חברו הניח מעותיו על קרן הצבי' – משום שההתחייבות הינה גם כלפיה עצמה, ולא רק כלפי הילד. ולחילופין – ניתן לראות במסגרת התחייבותו למזונות גם התחייבות שיפוי כלפי האם על מה שהיא מוציאה לצרכי הילד). והיות ובמקרים רבים דמי המזונות שבהסכם אינם מכסים את מלוא הסכום שהיה מקום לחייב את האב (בפרט אם מתחשבים גם בדמי טיפול), אם כן כאשר מתקבלת מאוחר יותר קצבה בגין הילד – יש לזקוף אותה לטובת האם כהשלמה לדמי המזונות הראויים, אלא שראוי לבחון זאת בכל מקרה לגופו, בהתאם לתנאי ההסכם ולגובה הקצבה שהתקבלה.

הכרעה

לאחר העיון ושיקול הדעת בהתאם לכל הצדדים בהלכה שהוזכרו לעיל, דעתי לחייב את הנתבע בתשלום 120 אלף ש"ח לתובעת בתשלומים חדשיים ע"ס 1500 ש"ח.

יצחק מרוה

תגובתי לדברי האב"ד שליט"א

עיינתי בדבריו של ידידי ורעי אב"ד הגאון הרב יצחק מרווה שליט"א המלמדני בינה, ולאחר עיון בדבריו המחכימים עדיין אנוכי סבור כי יש לחייב את האב בסך 150,000 ש"ח ועל משמרתי אעמודה.

הנה עיקרי הערותיו של אב בית הדין שליט"א על דברי, נסובו סביב חמש נקודות:

1. טענת פרעתי נגד פסק דין.

2. דין 'שטר ישן' (שו"ע חושן משפט סימן ס"א סעיף ט' ובנו"כ).

3. דין 'מחילה בלב' מכאן ולהבא (עפ"י הנתיבות).

4. האם אפשרי לתבוע חוב עבר של מזונות (מסוגיה בכתובות צ"ו.).

5. ניכוי קצבת הנכות המשולמת בגין הילדים מחיובו של האב במזונותיהם.

כאמור לאחר שעיינתי במקורות שהביא הנני עומד אחר מסקנתי האמורה. אבאר את הדברים ואתייחס להערותיו של האב"ד שליט"א על פי סדר דבריו.

...

סוף דבר

לאחר שדנתי טובא בדבריו של עמיתי שליט"א ולאחר שיקול הדעת בשנית אינני יכול להסכים עמו ואנכי על משמרתי אעמודה. משכך לענ"ד יש לחייב בנידוננו את הנתבע בסך 150,000 ש"ח כפי שפסקתי לעיל. ייתכן אף שהיה ממקום לחשבן ביתר פירוט לנוכח עוד כמה חודשים שהתעכב פסק דין זה עד צאתו לאור ומאידך הילדים כבר בני 18 (אחד מהם), אך בשיקול דעת רחב הנני מעמיד זאת כאמור על סכום זה ובתשלומים חודשיים כדלעיל בגוף פסק הדין.

רפאל זאב גלב - דיין

...

לאור האמור, להלן הכרעת הדין:

א. בית הדין מקבל את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לנתבעת 120 אלף ש"ח.

לדעת המיעוט, עליו לשלם 150 אלף ש"ח.

ב. בית הדין מאפשר לנתבע לשלם בשמונים תשלומים חודשיים עוקבים ע"ס 1,500 ש"ח לחודש. תשלום זה יבוצע בכל 1 לחודש קלנדרי לחשבונה של האם – החל מתאריך 01.07.2020.

כל ההוצאות הכרוכות בפריעת החוב בתשלומים יחולו על הנתבע.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים כנדרש.

ניתן ביום ג' בתמוז התש"פ (25/06/2020).

הרב יצחק מרוה – אב"ד, הרב רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה