חוקי התורה: פרשנות הסכמי ממון

1.       הגדרות

פרק א: כוונת הצדדים ולשון ההסכם

2.       לשון ההסכם גובר על כוונת אחד הצדדים

הסכם ממון יפורש בהתאם לכוונת הצדדים וללשון ההסכם. ואולם, מקום בו קיימת סתירה בין השניים, יפורש ההסכם בהתאם ללשונו.[1]

3.       כוונת שני הצדדים גוברת על לשון ההסכם

על אף האמור בסעיף 2, כאשר הנסיבות מוכיחות שכוונת הצדדים שונה מזו העולה מתנאי ההסכם, יפורש ההסכם בהתאם לכוונת הצדדים.[2]

פרק ב: השלמת ההסכם

4.       השלמה על פי הסכם קודם

צדדים שכרתו ביניהם הסכם (להלן: ההסכם הראשון), ואחר כך כרתו ביניהם הסכם נוסף, העוסק באותו עניין שבו עסק ההסכם הראשון (להלן: ההסכם השני), ובהסכם השני קיבלו במפורש חלק מתנאי ההסכם הראשון, חזקה עליהם שקיבלו על עצמם בהסכם השני את שאר התנאים שנכללו בהסכם הראשון, אף אם תנאים אלו לא הוזכרו במפורש בהסכם השני.[3]

5.       השלמה על פי המנהג

תנאים שלא נקבעו במפורש על ידי הצדדים, ולא ניתן להשלימם על פי הסכם קודם בין הצדדים כאמור בסעיף ‎4, יושלמו בהתאם למנהג המקובל.[4]

פרק ג: כללים בפרשנות ההסכם

6.       פרשנות בהתאם להלכה

יש להעדיף פרשנות על פיה תנאי ההסכם זהים לתנאים החלים על פי ההלכה.[5]

7.       פרשנות סבירה

יש להעדיף את הפרשנות הסבירה ביותר מבין האפשרויות הפרשניות השונות.[6]

8.       פרשנות המקיימת את ההסכם

יש להעדיף פרשנות המקיימת את ההסכם על פני פרשנות המבטלת את תוקפו או מונעת את יישומו.[7]

9.       פרשנות בהתאם למידע שהיה בידי הצדדים

הסכם יתפרש כמתייחס לנסיבות האירועים האפשריים שהיו ידועים לצדדים בעת כריתתו.[8]

10.    פרשנות לרעת מי שניסח את ההסכם

אין הכרח לפרש הסכם לרעת מי שניסח אותו.[9]

פרק ד: פרשנות הסכם בהתאם לתמורה ("דמים מודיעים")

11.    שיעור התמורה אינו ראייה להכללת פריטים נוספים בעסקה

כאשר מדובר בהסכם העוסק בנכס ממשי שיעור התמורה שנקבע בהסכם אינו מהווה ראיה שההסכם כולל פריטים נוספים מעבר למה שסוכם במפורש,[10] אלא אם פריטים אלו היו מחוברים לנכס הנמכר.[11]

12.    שיעור התמורה מהווה ראיה כשיש מחלוקת במה עוסק ההסכם

כאשר ההסכם עוסק במכירת נכס או שירות ששמו זהה לנכס או שירות אחר ובשל כך לא ברור במה בדיוק עוסק ההסכם, ניתן להכריע את הספק על פי שיעור התמורה שנקבעה בהסכם.[12]

13.    התמורה כראייה לקיומו של תנאי בעסקה או לאיכות המוצר

שיעור התמורה עשוי להוות ראיה לעניין קיומם של תנאי הסכם שלא הוזכרו במפורש[13] וכן לעניין איכות הנכס שנמכר.[14]

14.    תחולה על עסקות שלא חלות עליהן דיני אונאת ממון

הוראותיו של פרק זה חלות גם על הסכמים שלא חלים עליהם דיני אונאת ממון כמפורש בחוקי התורה: אונאת ממון, כגון, עסקות במקרקעין.[15]

פרק ה: סתירות בהסכם

15.    העדפת פרשנות המיישבת סתירות

בהסכם שבו שני תנאים הסותרים זה את זה –

1. יש להעדיף פרשנות המיישבת את הסתירה.[16]
2. לא ניתן לפרש את ההסכם כאמור בס"ק (א), יש להעדיף תנאי שנכתב מאוחר על פני זה שנכתב מוקדם.[17]

16.    טעות סופר

בהסכם שבו שני תנאים הסותרים זה את זה ונראה כי אחד מהם נכתב בטעות, יש להתעלם מתנאי זה.[18]

17.    סתירה בין רשימת פריטים לסיכום שלהם

בהסכם שיש בו סתירה בין רשימת פריטים לבין הסיכום שלהם – יש להעדיף את רשימת הפריטים.[19]

פרק ו: ספק שאינו מוכרע

18.    יד המחזיק על העליונה

כאשר קיים ספק בפרשנות ההסכם, ולא ניתן להכריע את הספק בהתאם לכללי הפרשנות האמורים בפרקים הקודמים, אין להוציא מאדם ממון או נכס על יסוד פרשנות התומכת בכך.[20]