דרישה לפסילת דיין בטענה שהוא עוין את בעל הדין, ודרישה להפחתת ערובה / בית הדין הגדול 809968/6

ב"ה

תיק 809968/6

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערער:         פלוני  

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ניצן כספי שילוני)

הנדון: חובת הערובה להוצאות למרות טענת חוסר יכולת שמשמיע המערער, בעל מעגן שלא ציית דינא שנים רבות שהתנהלותו זו הביאתו לחוסר היכולת

החלטה

לפניי בקשת המערער הכוללת כמה מרכיבים, האחרון שבהם אך הראשון להתייחסות – כפי שמחייב החוק – הוא בקשתו כי אפסול עצמי מלדון בעניינו. בקשה זאת מנומקת בנקיטתי, לדעתו, עמדה עוינת כלפיו בקביעת הערובה להוצאות המשפט שעליה הוריתי ובקביעת המועד שעד אליו נדרש הוא להפקידה – קביעות שלטעמו הן בלתי סבירות, בלתי הגיוניות ובלתי ניתנות לביצוע על ידי אדם במצבו.

דינה של בקשת פסילה זו הוא דחייה על הסף.

עילות הפסילה קבועות בהלכה ולהבדיל גם בחוק. טענות נגד החלטה לגופה, במקרה זה הטענה כי ההחלטה בלתי סבירה או בלתי ישימה, אינן עילת פסילה אלא לכל היותר עילת ערעור (כשמדובר בהחלטות של ערכאה קמא הניתנות לערעור). אין יסוד בהלכה או בחוק לסברה כי דיין שהחלטתו אינה נושאת חן בעיני בעל דין ייפסל מלדון את אותו בעל דין או ייחשב כמי שעוין אותו, נקט עמדה נגדו, או נושא פנים לשכנגדו.

לאחר דחיית בקשת הפסילה רשאי וצריך אני לבחון את יתר הבקשות, אגב כך יבוא גם מענה נוסף לגופה של הטענה דלעיל.

ערעורו של המערער הוגש זמן רב לאחר המועד הקצוב בתקנות הדיון להגשת ערעור. היה אפוא מקום, מן הדין, לדחותו על הסף ולו מטעם זה בלבד ומה גם שלכאורה עיקריה של ההחלטה מושא הערעור אינם אלא חזרה על דברים שנקבעו זה מכבר בפסקי דין חלוטים.

אף על פי כן, לפנים משורת הדין וגם משום שהמשיבה לא הגיבה לערעור במועד ולא טענה בעצמה (במועד) לדחיית הערעור מטעם זה, החלטתי לאפשר את שמיעת הערעור בכפוף להפקדת הערובה להוצאות.

דבר הלמד מעניינו הוא גם כי אין מקום לטענה על עוינות וכדומה או על היות הערובה בלתי מידתית: שעה שכל האפשרות לערער – ולו גם בכפוף להפקדת ערובה – אינה אלא לפנים משורת הדין ודאי שמי שנתן אפשרת זו אינו עוין את מי שקיבלה וודאי שאי אפשר לו להלה להלין על כי אותה "לפנים משורת הדין" הוגבלה והותנתה בערובה זו או אחרת או בכל תנאי אחר, המקבל דבר לפנים משורת הדין אינו יכול להלין על שלא קיבל יותר: ירצה – ייטול את שקיבל, ימאן – ימשוך ידו.

לעצם העניין גובה הערובה נגזר מהצורך להגן על הצד שכנגד, המשיבה, ששבעה תלאות של הליכים ובעיקר של עיגון ממושך מצידו של המערער. המערער מבקש לגרור אותה בערעורו להליך נוסף, ערעור שסיכוייו נראים קלושים, ובין השאר נוכח היותו למעשה לא רק נגד ההחלטה האחרונה שבעניינה הוגש אלא גם נגד החלטות רבות של בתי הדין במשך השנים, לרבות החלטות של גדולי הדיינים שלפנינו. דיון כזה, אף אם נעשה הוא במסגרת ערעור שבזכות, מצריך ומצדיק הפקדת ערובה להוצאותיה של המשיבה – ובנסיבות אלה עשויה היא להימצא זכאית להוצאות במובן הרחב ביותר, קרי גם פיצוי בגין עוגמת הנפש וכו' – וקל וחומר כשעצם ההחלטה לשמוע את הערעור היא לפנים משורת הדין כלפי המערער, מה שמצריך איזון של הבטחת ההוצאות כאמור כדי לא יימצא בית הדין מטיב עם המערער לפנים משורת הדין ובתוך כך פוגע במשיבה בניגוד לשורת הדין.

למען הסר ספק נבהיר גם את האמור לעיל ונאמר כי אומנם מעיקר דין תורה חיוב הוצאות נדיר הוא ועל אחת כמה וכמה חיוב הוצאות במובן הרחב הנזכר לעיל, אולם אדם יכול להתחייב לשלם הוצאות כאלה, ומאחר שהליך הערעור כולו – גם הוא אינו מעיקר דין תורה, אפשר להתנות את קיומו בהתחייבות כזו ואף בהפקדת ערובה למימושה, ואף זאת כאמור – בכל ערעור ועל אחת כמה וכמה כשמתאפשר הוא רק לפנים משורת הדין.

עקרונות אלה התבארו בלא מעט פסקי דין והחלטות שניתנו בשנים האחרונות הן החלטות של החתום מטה והן של דיינים אחרים (וראה למשל החלטת כבוד נשיא בית הדין הגדול הגר"ד לאו בתיק ‏1164422/2 ובתיק‏ 1202966/1, החלטות החתום מטה בתיק 1193314/11 ובתיק 1331339/1, דברי בית הדין הגדול בהחלטתו בתיק 970523/19 ועוד).

בכמה מאותן החלטות ואף בהחלטות אחרות התבאר גם כי טענת חוסר היכולת הכלכלית – אף שיש מקום להביאה בחשבון בקביעת הערובה – אף לה שני צדדים וחרב פיפיות היא, שכן הטוען לחוסר יכולת כלכלית מודה בעצם כי אם יידחה ערעורו ויחויב הוא בהוצאות יתקשה הצד שכנגדו לגבותן. בנסיבות כאלה עשויה ההיעתרות לפטור מן הערובה להיות עוולה כלפי המשיב שייגרר להליך שעשוי להתברר כהליך סרק כשידוע מראש שהסיכוי שיוכל לקבל את הפיצוי על כך, אם ייקבע כי זכאי הוא לו, קלוש הוא. וגם כאן יש לומר כי חשש זה מקבל משנה תוקף כשסיכויי הערעור נראים דלים, ויתר על כן כשהאפשרות לערעור ניתנת לפנים משורת הדין, שוודאי הוא שלא ראוי שתינתן 'על חשבון' הצד שכנגד שיינזק ולא יפוצה – סטייה כזו משורת הדין לא תהיה בגדר כניסה לפנים משורת הדין אלא בגדר עיוות וקלקול של שורת הדין.

ולא זו אף זו, מערער דנן שהוחזק כשני עשורים כלא ציית דינא – היה מקום לנעול בפניו את דלתי בית הדין אף מטעם זה ועל יסוד העיקרון המחייב את ההגעה לבית הדין 'בידיים נקיות'. משנעתר בית הדין לשמוע את ערעורו למרות זאת מתבקש גם להבהיר מראש כי אם יידחה הערעור צפוי המערער להיות מחויב גם בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הטרחת בית הדין בערעור סרק, המצדיקה השתת הוצאות כאלה בכלל, וכלפי מעגן המפר את הוראות בית הדין זה עשרים שנה בפרט. בנסיבותיו של אדם הטוען להיותו חסר כל יכולת כלכלית יש מקום לקבוע כי הערובה להוצאות תשמש אף להבטחת הוצאות כאלה אם ייפסקו ואף מטעם זה עליה להיות ערובה ראויה שוכל להבטיח לפחות חלקית גם את הוצאות המשיבה וגם את הוצאות אוצר המדינה.

בנסיבות אלה אין מקום לפטור מן הערובה או להפחיתה.

וגם זאת ייאמר בהקשר זה:

מצבו הכלכלי של המערער הוא לפי הנטען בבקשתו עצמה, תולדה של היותו כלוא קרוב לשני עשורים. כליאתו של המערער אומנם מכונה בבקשתו ביותר מקורטוב של עזות מצח "כליאת שווא" אך למעשה נעשתה על פי שורה של החלטות תקפות על פי ההלכה ועל פי החוק. תלונתו של המערער על הדרישה המופנית אליו להפקיד ערובה להוצאות בעוד מצבו הכלכלי עגום – שעה שהוא עצמו מודה כי הגורם למצב זה הוא מאסרו הממושך, מאסר שהוא עצמו הנושא באחריות לו ושלכל אורכו היה יכול להשתחרר ממנו לו התרצה לקיים את פסקי הדין וליתן את הגט – כמוה כבקשתו של הרוצח את הוריו לרחמים בדין בטענת "יתום אני".

סוף דבר, אין מקום לפטור את המערער מן הערובה שנקבעה או להפחית משיעורה.

אין גם מקום למתן ארכה משמעותית להפקדת הערובה, שכן אי אפשר ליתן את הארכה – וודאי כשהערעור מלכתחילה הוגש באיחור רב כאמור – לפנים משורת הדין על חשבון זכויותיה של המשיבה שלא להמשיך ולהיות תלויה ועומדת זמן נוסף ללא ודאות בנוגע לתוצאת ההליך שבעניינו ניתנה ההחלטה מושא הערעור.

עם זאת לבקשה להתיר את הפקדת הערובה על ידי צד ג' יש מקום להיעתר, שכן הפקדה כזו תשרת את מטרת הדרישה לערובה כפי שהתבארה לעיל, ומאחר שהבקשה הוגשה סמוך לכלות הזמן להפקדה וקודם לכן לא יכול היה המערער להגישה בשל חג הסוכות, יש מקום גם ליתן ארכה מסוימת להפקדה זו ובלבד שארכה זו תהיה מידתית ותביא בחשבון את זכויותיה של המשיבה לסיום ההליך וכאמור לעיל. פרק הזמן הסביר לארכה זו, לאחר שיקול דעת ואיזון בין מכלול השיקולים דלעיל, הוא חמישה־עשר יום.

מסקנות והוראות

א.         בקשת המערער כי אפסול עצמי מלדון בעניינו נדחית בהעדר כל תשתית לה.

ב.         בקשת המערער לפטור אותו מן הערובה להוצאות המשפט – נדחית מהנימוקים שפורטו לעיל בהרחבה.

ג.          מתקבלת בקשת המערער להתיר את הפקדת הערובה על ידי צד ג' ומתקבלת הבקשה למתן ארכה לשם כך. הערובה להוצאות תופקד בקופת בית הדין – על ידי המערער או על ידי צד ג' בעבור – בתוך חמישה־עשר יום ממועד החלטה זו.

ד.         ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בתשרי התשפ"ב (3.10.2021).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה