ערעור של פושט רגל מבלי בקשת רשות מבית המשפט שבו מתנהל הליך פשיטת הרגל / בית הדין הגדול 946481/11

ב"ה

תיק 946481/11

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד אורן בן)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אהובה ריגלר)

הנדון: גבולות הצורך באישור בית המשפט לפשיטת רגל כתנאי לקיום הליך בעניינו של פושט רגל

החלטה

א.         לפניי תגובת עו"ד לב, הנאמן שמונה לנכסי החייב, המערער דנן (להלן: הנאמן), כדלהלן:

1. ביום 27.10.2021 ביקש בית הדין הנכבד את עמדתו של הנאמן ביחס לסוגיה האם המערער, חייב בהליך פש"ר, זקוק לאישורו של בית המשפט המחוזי (בו מתנהל הליך הפש"ר) על מנת לנהל הליכי ערעור בפני בית דין הנוכחי.

2. הנאמן סבור כי בהתאם לסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 (להלן: הפקודה), על החייב לבקש את אישורו של בית משפט המחוזי שבו מתנהל הליך הפש"ר בעניינו של החייב, טרם הוא נוקט בהליכים משפטיים, ובכלל זה הליכי ערעור.

3. באשר לאפשרות כי בית דין הנוכחי ידרוש מהחייב הפקדת ערובה, עמדת הנאמן היא כי יש לחייב את [החייב] בערובה ובלבד שהדבר לא יבוא על חשבון קופת הכינוס.

ב.         ברם השאלה שבעניינה הביע הנאמן את עמדתו בסעיפים 1–2 לתגובתו זו אינה השאלה שבמחלוקת.

לא נטען, אף לא מצידו של המערער, ועל כל פנים לא בהקשר לערעור זה, כי הליכי ערעור פטורים מהוראת סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, אלא שהמערער טען כי ההיתר שנתן בית המשפט לפני כשנתיים נוגע גם להליך הנוכחי בשל הזיקה בינו לבין ההליך שבעניינו ניתן ההיתר האמור.

התגובה גם אינה מכילה מענה לטענות המערער על החרגת הליכים שבענייני מזונות וכו' מהוראת סעיף 20(א) לפקודה ולאסמכתאות שהביא להן מן הפסיקה.

בהעדר תגובות לטענות אלה, ושעה שהמשיבה מצידה מיצתה את תגובת האחרונה בעניין זה בהצעה כי ההכרעה תיפול לאחר תגובת הנאמן, הדעת נותנת כי יש לאפשר את הערעור, ומה גם שאף אם נניח כי יש מקום לספק בדבר – מאחר שזכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד, הרי שיש למונעה רק במקרה שבו ההצדקה למניעתה ברורה ועולה מהוראת החוק ללא ספק, ואילו כשמתעורר ספק בדבר – תיטה הכף אל עבר אי־מניעת הזכות.

נוסיף ונאמר גם זאת:

ההיגיון במגבלה שבפקודה נוגע בעיקר להליכים שבהם החייב הוא נתבע, שלהם פוטנציאל משמעותי של הכבדה על קופת הכינוס. בהליכים שבהם החייב הוא תובע או מערער על פסק דין שהטיל עליו חיובים הרציונל הוא במידה רבה הפוך, שהרי אם יתקבל הערעור עשויה קופת הכינוס דווקא להתעשר. בעניין זה הפנה המערער בבקשה שהגיש בשעתו לבית המשפט להחלטת בית המשפט העליון ברע"א 630/19. ואם כי בית המשפט המחוזי עצמו לא נזקק להכריע בטענה לגופה, אי אפשר לבטלה במחי־יד. אדרבה: לכאורה אכן הדין עם המערער בעניין זה מכוחה של פסיקת בית המשפט העליון האמורה ואף משורת ההיגיון.

ואומנם גם בהליכים שבהם החייב תובע קיים פוטנציאל מסוים של נזק לקופה – במקרה של חיוב בהוצאות, אולם ברי כי על דרך כלל מדובר בפוטנציאל מופחת ושכנגדו כאמור גם סיכוי לתוצאה הפוכה, ואף שיש מקום לשקלול של האפשרויות זו מול זו גם בהתחשב בסיכוייו הלכאוריים של הערעור, וכנהוג בשאלות של עיכוב ביצוע, מתן רשות ערעור וקביעת ערובה להוצאות, מכל מקום – ובלי לקבוע מסמרות לגופו של מקרה – נראה כי קשה להצדיק את מניעת החייב מלתבוע או לערער ולפגוע בזכות הגישה לערכאות בשל חשש לנזק כזה.

לא זו אף זו, אם אכן תושת ערובה כתנאי לשמיעת הערעור וזו לא תושת על קופת הכינוס עצמו אלא תבוא על ידי צד ג' וכדומה, הרי שאף חשש זה כמעט יתאיין ("כמעט" משום שלעיתים ייתכן שלבסוף ייפסקו הוצאות גדולות מהערובה שהופקדה), ואם כך יהיה ודאי שלא יהיה מקום למנוע את הערעור.

ועוד נוסיף ונאמר:

תיק הערעור שהוגש לבית הדין נושא את הכותרת "מזונות" אולם למעשה מדובר בערעור על כמה החלטות בכפיפה אחת. חלק מהחלטות אלה הן החלטות בדבר כשרות הגט, בשאלה אימתי תתברר כשרות הגט ונוגע לקביעה כי המערער פעל לרישומו כגרוש למרות החלטת בית דין קמא שקבעה כי לעת עתה שאלת כשרות הגט מוטלת בספק וממילא אין מקום לרישום הצדדים כגרושים.

עניינים אלה ודאי אינם מצריכים את אישורו של בית המשפט מאחר שהם ענייני מעמד אישי שלגביהם אין הנאמן נכנס בנעלי החייב. הוראותיה של הפקודה עוסקות בנושים ובנשייה – ענייני ממון ולא ענייני מעמד אישי, וכך מתחייב גם משום שסמכותו של בית הדין בענייני המעמד האישי (בהוראה המצומצמת של מונח זה) היא ייחודית ואין אפשרות שערכאה אחרת תגביל אותה או תבוא במקומו של בית הדין ואף מאחר שהחובה לברר עניינים אלה נוגעת לתקנת הציבור בכלל ואין מקום להגבילה בשל חשש לפגיעה עקיפה בקופת הכינוס, פגיעה שתוכל להיווצר רק אם יוטל חיוב הוצאות בגין ערעור זה.

אכן יוער כי סדר הדין התקין מצריך פתיחת תיק ייעודי לכל ערעור ואין מקום להחסות תחת כנפי הליך אחד צרור ערעורים השונים זה מזה.

ג.          תוצאת האמור היא:

1.   המערער רשאי לערער ואינו זקוק להיתר נוסף לכך.

2.   המשיבה תגיב לגופו של ערעור בתוך חמישה־עשר יום בהתאם לתקנות הדיון. לאחר העיון בתגובתה ישקול בית הדין אם אכן יש להשית ערובה להוצאות כתנאי לשמיעת הערעור ועל איזה סכום יש להעמיד ערובה זו.

3.   ככל שהמערער אכן מבקש לערער בנושאים נוספים, מלבד זה שבכותרת החלטה זו, ובכפוף לכך שהללו אכן נכללו בכתב הערעור שלפנינו, שאם לא כן נצטרך לבחון אותם לגופם – יפנה למזכירות בית הדין ויפתח תיקים ייעודיים בכל אחד מאותם נושאים.

ד.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ב בכסלו התשפ"ב (16.11.2021).

הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה