שינוי חלק מפסק הדין לאחר שחלקו האחר בוטל / בית הדין אשקלון 59162/10

ב"ה

תיק 59162/10

בבית הדין הרבני האזורי אשקלון

לפני כבוד הדיינים:

הרב ישי בוכריס – אב"ד, הרב בן ציון ציוני, הרב עודד מכמן

התובע:                       פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד פנינה יחזקאל כחלון)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איילת קריספל)

הנדון:תביעה לביטול העברת רישום הדירה לאחר קבלת ערעור על חיוב הכתובה

פסק דין

 

בפני בית הדין תביעה לביטול פסק דין המורה על העברת זכויות התובע בדירה הרשומה על שם שני הצדדים - לאשה.

רקע כללי

בתאריך 23.05.2005 הגיש הבעל תביעת גירושין, במסגרתה כרך את ענייני הרכוש.

ביה"ד קיים דיון ראשון בתאריך 22.06.2005, בתחילתו טען הבעל:

"אני מבקש להתגרש, מאחר ויש בינינו הרבה מריבות וקללות ולא מסתדרים, והגענו למטרה להתגרש".

בהמשך הדיון טען ב"כ הבעל:

"זה מה שאמרתי, כי הם רוצים להתגרש ולאחר שאני שומע מהאשה שרוצה להתגרש, אנו מנהלים דיונים בבית המשפט, ויש משא ומתן להגיע להסכם.

הצדדים הסכימו למכור את הדירה, והתמורה תחולק, והם יערכו את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה".       

האשה טענה בדיון שבעלה שירך את דרכיו ובגד בה, וקשר קשר זוגי עם שתי נשים זרות. על כן היא תובעת את כתובתה.

לאחר מספר דיונים, פסק ביה"ד בתאריך 26.11.2008 שהאשה זכאית לכתובה וקבע מועד לסידור הגט.

לאחר החלטה זו, ביקש הבעל לעכב את סידור הגט עד לבירור הנושאים הכספים. בתחילה ביה"ד נעתר למבוקש, אלא שלאחר מכן, בתאריך 03.12.2008 החליט:

"לאחר שמיעת הצדדים פוסק ביה"ד שעל הבעל לתת גט פיטורין לאשתו ללא עיכובים. שני בני הזוג מעוניינים להתגרש ותיק הגירושין נפתח על ידי הבעל. הבעל בקש בדיון הקודם לעכב את הגט עד שיבוררו העניינים הכספיים. ביה"ד נעתר למבוקש לקיים דיון על הנושא הכספי עוד לפני הגט, אולם לאחר שהתקיים דיון אין ביה"ד רואה הצדקה לעכב יותר את הגט, גם אם לא נסגרו כל הענייניים הכספיים".

בתאריך 31.12.2008 זומנו הצדדים לסידור גט, אך הבעל סירב להתגרש. כך בהחלטת ביה"ד:

ביה"ד פסק כבר שעל הבעל לתת גט לאשתו והם זומנו לסידור הגט.

הצדדים הופיעו במועד שנקבע, והבעל סירב לתת את הגט בטענה שעדיין הרכוש לא חולק.

ביה"ד לא קיבל את טענתו. הם כבר ארבע שנים פרודים, הוא הודה בקשר עם אשה אחרת, ואין לו כל הצדקה לדחיית הגט. הנושא הרכושי יכול להיות נידון גם לאחר הגט, כפי שכבר פסק ביה"ד והוא לא יינזק מכך.

לבסוף בקש הבעל לזמנם לעוד כמה ימים לסידור גט, ובו הוא יתן תשובה לביה"ד על החלטתו.

לאור זאת, הצדדים קיבלו זימון ביד לסידור גט. הבעל יופיע בעצמו וכפי ההתפתחות תזומן האשה. במועד זה יוחלט על המשך ההליכים ומועדי הדיון".

אכן, לאחר מספר ימים בתאריך 08.01.2009 הצדדים התגרשו.

 

הדיונים בעניין חיוב הכתובה וחלוקת הרכוש התמשכו זמן רב, בשל התנהלותו של הבעל לשעבר.

הוגשו בקשות רבות לדחיית הדיונים, בקשות לגילוי מסמכים שעניינם זכויות סוציאליות של הצדדים, טענות לפסלות הכתובה בשל חסרון עד וכדומה.

לאחר כל זאת, נקבע דיון שמטרתו איחוד כל הקצוות, דהיינו, חישוב סכום הכתובה, חישוב זכויות סוציאליות וכו' (יעויין בהחלטת בית הדין מתאריך 29.12.2013).

למרות כל הנ"ל עדיין היו עיכובים רבים, ובתאריך 13.01.2016 התקיים דיון שעניינו בקשת האשה להעברת זכויות הבעל בדירה על שמה, בשל תביעת הכתובה ובשל חלוקת הרכוש.

בהחלטה לאחר דיון זה נכתב כדלהלן:

"בפני ביה"ד בקשת התובעת להורות על העברת זכויות בעלה לשעבר בדירה הרשומה על שם שניהם, על שמה בלבד, בשל פסקי בית הדין בעניין תביעת הכתובה ובעניין חלוקת הרכוש.

הצדדים מנהלים דיונים רבים במשך זמן רב מאז שנת 2005 ועד עתה.

בתאריך 17.12.2013 החליט ביה"ד שבעצם לנוכח פסקי ביה"ד בעבר ולנוכח הטענות שהתבררו יוצא איפוא שאין מניעה מלהעביר את זכויות הבעל לשעבר בדירה על שם האשה, משום שלפי כל חישוב הסכום לו זכאית האשה, עולה על מחצית משווי הדירה.

ב"כ הבעל לשעבר הסכים, אלא שביקש שביה"ד ימתין מהעברה בפועל משום שהוא מבקש למצות את זכויותיו בערעור לביה"ד הגדול. בשל כך התעכב מתן פסק דין המעביר את הזכויות כאמור.

עתה לאחר שנתיים ימים שהנושאים בין השניים התבררו בערכאות ונדחו כל טענות הבעל לשעבר הגיע העת להשלים את ההליכים.

בישיבה הנוכחית העלו ב"כ הבעל לשעבר טענות נוספות שעליהן לבדוק וכן לדבריהם יש אפשרות לראיות חדשות, ועל כן הציע ביה"ד לעכב את ביצוע פסק דין זה בשלושים יום על מנת לאפשר לב"כ הבעל לשעבר להמציא טענות או ראיות חדשות כאמור.

אין ספק שאם ימצא ביה"ד שטענות אלו או הראיות היו לקינטור בלבד או על מנת לגרום לסחבת כדי שהבעל לשעבר יזכה בהטבות כספיות כאלה ואחרות,  יידרש לכך ביה"ד בעניין הוצאות משפט.

ב"כ הבעל הסכים למתווה הנ"ל ואמר שהדבר מקובל עליו.

סוף דבר, ביה"ד קובע בזה שעל הבעל לשעבר לחתום על כל מסמך הנצרך לשם העברת זכויותיו בדירה על שם האשה.

העברת הזכויות הינה רטרואקטיבית מיום הגירושין 1.2009 לפי החלטת ביה"ד מתאריך 17.12.2013.

אם הבעל לשעבר יסרב לחתום על מסמך כלשהו, ביה"ד מייפה בזה את כחה של ב"כ האשה הגב' איילת קריספל לחתום בשמו".

 

יוצא אפוא שבעצם רק בהחלטה זו, שניתנה כאמור בהסכמת הצדדים, הוכרע גם גובה הכתובה.

החישוב עליו הסכימו הצדדים הוא כדלקמן:

שווי הדירה הוא 1,3000,000 ש"ח. המשכנתא באותה העת עמדה על סך של כ150,000 ש"ח. יוצא איפה שזכויות שני הצדדים בדירה בניכוי סכום המשכנתא באותה העת עמדו על סך של 1,150,000 ש"ח. נמצא כי זכויות התובע בדירה הינם 575,000 ש"ח.

הזכויות הכספיות שאמורות להיות משולמות לאשה, הוערכו על ידי האקטואר ועמדו על סך של כ-290,000 ש"ח. יוצא איפה שנותרו מזכויות התובע בדירה סך של 285,000 ש"ח.

 

האשה הסכימה שבהעברת הזכויות של התובע על שמה היא תוותר על זכות נוספת שלדעתה מגיעה לה.

גם התובע הסכים באופן עקרוני לחישוב ואף להצעת האשה שבהעברת זכויותיו בדירה יסתיימו כל ההליכים, אלא שהוא ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין בשלושים יום על מנת לוודא שאין לו ראיות נוספות, או טענות נוספות.

לאחר תום שלושים היום ואי הגשת כל בקשה להבאת טענה או ראיה נוספת, פסק הדין נכנס לתוקף.

 

לאחר שמצא הבעל ראיות שמהן עולה שהאשה אינה זכאית לכתובה, הוא עתר לביה"ד ולאחר מכן לביה"ד הגדול, וזה קיבל את עתירתו כמעט באופן מלא והעמיד את כתובת האשה על סך של 60,000 ש"ח בלבד.

זה המקום להעיר ששגגה נפלה בפסק הדין של בית הדין הגדול במה שכתב בסעיף א', בסוף פסק הדין:

"ערעור האיש מתקבל בחלקו, והחיוב במלוא הכתובה בסך מיליון ש"ח, מבוטל בזאת."

כפי שהתברר לעיל, מעולם לא נפסק על ידי בית הדין האזורי שהבעל חייב בכתובה בסך של 1,000,000 ש"ח. ההיפך הוא הנכון, נקבעו מועדים לקביעת סכום הכתובה ולבסוף הושגה הסכמה לחישוב כאמור לעיל.

בית הדין האזורי פסק שבאופן עקרוני האשה זכאית בכתובה והסכום ייקבע לאחר דיון. אכן כך נעשה, אלא שהדיונים ארכו מספר שנים כאמור, ולבסוף היתה הסכמה שמשמעותה כנ"ל.

על כל פנים בוודאי כוונת פסק הדין של בית הדין הגדול הוא שכל סכום שנפסק על ידי בית הדין עבור כתובה העולה על סך של 60,000 ש"ח - בטל.

 

טענות התובע 

כיוון שפסק הדין לזכאות האשה בכתובתה בוטל חלקית, ובית הדין הגדול העמיד את הסכום לו זכאית האשה עבור הכתובה על סך של 60,000 ש"ח, יוצא אפוא שלא היה צורך בהעברת זכויות התובע בדירה על שם הנתבעת, ועל אף שהעברה זו היתה מתחילה בהסכמתו, הרי שהיא היתה הסכמה בטעות, כיוון שבאותה העת נקבע שהאשה זכאית לכתובתה.

ועל אף שנלקחו בחשבון גם הזכויות הסוציאליות שעליו להעביר לה המסתכמות כאמור בסך של כ-290,000 ש"ח, הרי שגם זה היה בטעות, כיוון שאילו באותה העת היה יודע שהאשה זכאית רק ל-60,000 ש"ח עבור הכתובה, לא היה מסכים להוון את זכויותיו הכספיות והיה מבקש לתתם לאשה במועד גמילתן.

סוף דבר, לדברי התובע העברת זכויותיו בדירה על שם האשה היו בשל פסק הדין שהאשה זכאית לכתובתה, דבר שלבסוף התגלה כטעות. על כן יש לבטל את העברת הזכויות בדירה ולהותיר את רישום הזכויות בה על שם שני בני הזוג.

כן יש לערוך חישוב מחדש של הזכויות המגיעות לה בעת גמילתן, ובנוסף לחשב את הסכום שקבע ביה"ד הגדול עבור הכתובה, דהיינו, סך של 60,000 ש"ח.

טענות הנתבעת

על אף שפסק הדין בעניין הכתובה שונה, אין לשנות את פסק הדין שהעביר את זכויות התובע בדירה לאשה.

הנימוקים לכך הינם:

1. העברת הזכויות בדירה לא היתה רק בשל חיוב הכתובה אלא גם עבור הזכויות הסוציאליות המגיעות לה.
2. את קבלתה את זכויות התובע בדירה יש לראות כאילו אדם שלישי הוא זה שקנה את הבית והתמורה ניתנה לה בגין הכתובה, וכיוון שהתברר שקיבלה בגין כתובתה סכום גדול יותר ממה שנפסק על ידי בית הדין הגדול, הרי שצריכה היא להשיב לו את היתרה שגבתה לפי פסק הדין באותה העת.

 

טענות הצדדים בפירוט, והנימוקים לטענות נמצאים בהרחבה בפרוטוקול הדיון הראשון ובסיכומי הצדדים.

 

נגזרות מטענות הצדדים

1. אם נקבל את טענת התובע לביטול העברת הזכויות בדירה, יוצא אפוא שהדירה הינה למעשה עדיין בבעלות שני הצדדים וגם חוב המשכנתא בעצם רובץ בחלקו עליו, וחלק המדור ששילם התובע באופן שוטף עבור מדור הילדים שעולה בדיוק למחצית המשכנתא - יש לראותו כאילו התובע שילם את מחצית המשכנתא מאז הגירושין.

מאידך, אם נקבל את טענת הנתבעת שאין לשנות את פסק הדין להעברת הזכויות בדירה, הרי שבעצם המשכנתא היתה מוטלת רק עליה, והיא זו ששילמה אותה.

תשלום המדור ששילם התובע עבור מדור ילדיו הוא תשלום מדור בלבד, ורק באופן מקרי הוא שווה למחצית המשכנתא (כיוון שיש לצדדים שלושה ילדים, נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה שהוא חייב כמדור לילדים תשלום של מחצית המשכנתא).

1. אם נקבל את טענות התובע כאמור לעיל, הרי שהדירה בעצם היתה שייכת לשניהם (העברת הזכויות בטלה), אזי, השימוש שעשתה הנתבעת בדירה כדיירת יחידה מקנה לתובע זכות לדמי שימוש ראויים, שכבר נפסקו עקרונית על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וגבייתם עוכבה רק בשל פסק הדין של בית הדין האזורי שרואה בדירה כשייכת לנתבעת בלבד, ועל כן לא זכאי התובע לדמי שימוש ראויים, אולם אם מתבטלת העברת זכויות הדירה על שם הנתבעת, קמה וגם ניצבה התביעה לדמי שימוש ראויים ויש לבטל את העיכוב שציווה עליו בית הדין.

 

תביעה זו הינה התביעה העיקרית, אולם יש לה משמעות גם לחלוקת הרכוש הכללית, כיוון שעתה יש לחשב את הזכויות הסוציאליות שמגיעות לאשה ולהורות שהן ישולמו בעת גמילתן, דהיינו, בשעה שיפרוש התובע מעבודתו.

 

שתי תביעות נוספות

טענות התובע

בנוסף ישנן שתי טענות נוספות באשר לחלוקת הרכוש, שבפועל לא התבררו די הצורך בשל הסכמת הצדדים לראות בהעברת זכויות התובע בדירה כסיום כל התביעות הכספיות:

1. הלוואה שלטענת התובע נלקחה במהלך החיים המשותפים ועמדה על 65,000 ש"ח.
2. לאחר מועד הקרע בתאריך 24.03.2005 הבריחה הנתבעת סך של 212,174.77 ש"ח מהחשבון המשותף לחשבונה ועל כן יש להשיב כספים אלו לשיתוף בין הצדדים.

 

לטענת התובע גם הדו"ח האקטוארי לא נעשה כיאות בשל אי שיתוף פעולה של הנתבעת, ורק מחמת פסק הדין לכתובה הוא לא עמד על קוצו של יו"ד, כיוון שבכל מקרה הסכום לא היה משנה את חיובו שעמד באותה העת על יותר ממחצית שווי הדירה.

משום כך התובע סבור שיש למנות אקטואר שייתן חוו"ד חדשה נוכח ביטול פסק הדין לכתובה ויערוך חישוב מדויק בשיתוף פעולה של שני הצדדים תוך לקיחה בחשבון של שתי הטענות שהועלו לעיל.

 

טענות הנתבעת

באשר להלוואה שטען התובע שנלקחה במהלך החיים המשותפים, טענה הנתבעת שאכן נלקחה הלוואה כחודש לפני פתיחת תיק הגירושין, אלא שלדבריה התובע באותה העת עזב את הבית וכבר התגורר עם האשה הזרה, ועל כן אין ספק שהלוואה זו לא שימשה את הצדדים אלא את צרכיו של התובע בלבד.

באשר להברחת הכספים, טענה הנתבעת שטענה זו נטענה לראשונה בכתב תביעה זה ומעולם לא נידונה ולא התבררה בבית הדין. האיש לא העלה מעולם טענה זו ועל כן האשה לא נדרשה להציג את עמדתה וראיותיה לטענה זו.

תגובת התובע לסיכומי הנתבעת

בסיכומי התגובה טען התובע שההלוואה נלקחה בחשבון על ידי האקטואר ולא הייתה כל טענה של הנתבעת כי היא נלקחה לצרכיו הוא.

ובאשר לטענת ההברחה, טען התובע שהוא העלה זאת במסגרת התביעה לחלוקת רכוש, (יוער כי התובע לא הפנה את בית הדין לאיזכור שכזה), ובנוסף טען שבמסגרת כתב תביעה זה העלה טענה זו, והנתבעת לא טענה שהתביעה לא הועלתה, אלא טענה שהכספים הללו היו שייכים לאביה וע"כ אין דינם להתחלק ביניהם.

 

דיון והכרעה בשאלת העברת הזכויות בדירה

בבירור סוגיא זו נרחיב את היריעה, כיוון שלא ראינו התייחסות מרובה לכך הן בפדרי"ם והן בספרי השו"ת באופן כללי.

 

דין "שומא הדר"

בב"מ טז ע"ב בעניין המוצא שטר בשוק למי יחזירו ובאילו תנאים נאמר כך:

"אמר רב עמרם אף אנן תנינא: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, אלמא לא חיישינן לפירעון".

כלומר, אם מצא אדם שטר של מעשה בי"ד יחזיר למלווה. ואף שאין לחשוש לכך שלא היתה הלוואה כיוון שמקיום ההנפק מוכח שהיא אכן היתה, אולם עדיין היה מקום לחשוש שמא פרע כבר את החוב, ומכך שפסקו במשנה שמחזיר למלווה, מבואר שאין חוששין שמא נפרע השטר. (כיוון שאילו היה פרעון היה השטר נקרע, ולא היה מניחו בצורה שניתן לגבות בו).

דחה רבי זירא:

"מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו בני פירעון נינהו".

כלומר משנה זו אינה עוסקת בשטר חוב, אלא בשטר שמוסרים בי"ד למלווה ובו הם יורדים לנכסי הלווה ומחלטים אחד מנכסי הלווה (=שטרי חלטאתא), ויש בכך אישור בי"ד שהנכס הגיע לידי המלווה כדין, או שמדובר בשטר הניתן למלווה כאשר לא מצאו בי"ד נכס של הלווה לגבייה, ובו הם מסמיכים את המלווה לבדוק אחר נכסי הלווה, וכאשר ימצא נכס יגבה אותו בחובו (=שטרי אדרכתא).

הקשה רבא על דחיית רבי זירא:

"אמר רבא והני לאו בני פירעון נינהו? והא אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא, ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם."

דהיינו, גם אם מדובר בשטרי חלטאתא ואדרכתא עדיין יש לחוש לפירעון, משום שייתכן שחזר הלווה ופרע את חובו וקיבל בחזרה את הקרקע שגבו ממנו, וגם את השטרות הללו שדרכם נעשתה הגביה.

וא"כ מכך שהמשנה פוסקת להחזירם למלווה משמע שלא חיישינן לפירעון.

דחה רבא את דחייתו:

"אלא אמר רבא התם היינו טעמא, דאמרי איהו הוא דאפסיד אנפשיה, דבעידנא דפרעיה איבעי ליה למקרע לשטריה, ואי נמי למכתב שטרא אחרינא עלוויה, דמדינא ארעא לא בעיא למהדר, ומשום ועשית הישר והטוב הוא דאמור רבנן תהדר, הלכך מרישא הוא דקא זבין, איבעי ליה למכתב שטר זביני."

דחה רבא שבשטרי חלטאתא ואדרכתא אכן מחזיר המוצא את השטר למלווה, אלא שהטעם לכך הוא, שהלווה הפסיד את עצמו, משום שהיה לו לקרוע את השטר כאשר פרע את החוב, ואף אם המלווה היה משתמט ואומר שאבד לו השטר, היה יכול הלווה לדרוש לכתוב לו שטר אחר על החזרת הקרקע.

הגמ' מסבירה מדוע הלווה יכול לדרוש מהמלווה לכתוב לו שטר אחר, משום שבאמת מעיקר הדין אין המלווה צריך להחזיר ללווה את הקרקע שגבה, אף אם כעת פורע הוא את ההלוואה, אלא משום שאמרה התורה "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " אמרו חכמים שהקרקע חוזרת עם פירעון ההלוואה, ופירש רש"י, שכיוון שכך, נחשב כאילו קונה עתה את הקרקע מחדש, ולכן זכאי הלווה לדרוש מהמלווה לכתוב לו שטר על מכירת קרקע זו, וכיוון שלא דרש זאת, הוא הפסיד את עצמו, ומשום כך מחזיר המוצא את השטר שמצא למלווה.

מסוגיא זו למדנו שהגובה קרקע בחובו, ואח"כ הצליח הלווה להשיג כסף, יש לו זכות לפרוע את חובו ולהחזיר לעצמו את הקרקע.

הלכה זו נקראת "שומא הדר", והיא מיוסדת על העקרון ההלכתי שנלמד מהציווי "ועשית הישר והטוב".

ופירש רש"י (ב"מ לה ע"א ד"ה אדעתא) שהטעם להלכה זו הוא שהמלווה הלווה את הכסף על מנת לקבל כסף ולא על מנת לקבל נכס, ולכן אם בשעת פירעון לא היה ללווה כסף, ראוי למלווה לקבל את הכסף ולהחזיר את הקרקע.

סברא זו שכתב רש"י מסבירה מדוע לא נאמר שכל קונה קרקע בשל מצוקה כספית של המוכר, לאחר שהורחב לו למוכר הוא יוכל לחזור אל הקונה להשיב את כסף המכירה ולהחזיר את הקרקע אליו משום "ועשית הישר והטוב". התשובה לכך היא שקונה קרקע ירד על דעת הקרקע משא"כ מלווה שירד על דעת לקבל את כספו בחזרה.

 

מחלוקת הראשונים בביאור דין "שומא הדר"

לעיל כתבנו עפ"ד הגמ' ורש"י שכאשר מחזיר הלווה למלווה את הכסף הוא יכול לדרוש ממנו לכתוב שטר חדש על הנכס שנגבה וחוזר כעת שכיוון שהדין הוא ש"שומא הדר", הרי הוא כחוזר ומוכרה לו עתה.

וכתב הרמב"ן (ד"ה איבעי) שכיוון שמעיקר הדין שומא אינה חוזרת, ומה שאמרו ש"שומא הדר" זה רק משום עשיית הישר והטוב, הרי שהשטר שנכתב כעת הוא שטר מכירה, ובלא זה לא יכולה הקרקע לחזור ללווה.

אולם הר"ן (ד"ה איבעיא להו) הקשה על הרמב"ן, שלפי דבריו יוצא שתירוץ הגמ' המעמיד את המשנה בשטרי חלטאתא ואדרכתא עומד במקומו, וא"כ מדוע אמרו בגמ' "אלא אמר רבא", לשון שמשמעותה חזרה מהתירוץ. ומשום כך פירש שכיוון ששומא הדר, הרי שבעל כרחו של המלוה הקרקע חוזרת ואין צריך דעת מקנה, ואין זה כמכירה מחודשת, אלא סילוק בעלמא.

והטעם שאין זו הקנאה מחודשת פירש הר"ן בשתי דרכים: או שכאשר גבה את הקרקע, הגביה היתה מוגבלת בזמן עד שישיג הלווה כסף, או משום שהפקר בי"ד הפקר. (את הגמ' הסביר הר"ן אחרת. יעויין בדבריו).

היוצא מכך הוא שנחלקו הרמב"ן והר"ן בביאור דין "שומא הדר" - האם משמעות הדין הוא שכאשר הלווה פורע את חובו והקרקע חוזרת אליו הרי זו קניה מחודשת או שבטלה הגביה הקודמת.

הר"ן מדייק כשיטתו מלשון הרמב"ם (פרק כב ממלוה ולוה הלכה טז) שכתב:

"בית דין ששמו לבעל חוב, בין בנכסי לוה ובין במשועבדים שביד לוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהן, והביאו לבעל חוב את מעותיו מסלקין אותו מאותו הקרקע."

מדייק הר"ן מהביטוי "מסלקין" שמדובר בגדר של סילוק ולא של מכירה, והביאו הש"ך בסי' קג סק"י.

ניתן היה לדחות את דיוק הר"ן שכוונת הרמב"ם שאף שהחזרת הקרקע נעשית בעל כרחו של המלווה, ואף שבדרך כלל מכירה נעשית ברצון מקנה, כאן חכמים תיקנו שאין צורך בכך, וע"כ כתב את הלשון "מסלקין", דהיינו שאין צורך ברצונו, אולם אין בכך כדי ללמד שאין זו מכירה מחודשת, אך עכ"פ כך ביאר הר"ן.

 

נפק"מ שונות ממחלוקת הראשונים הנ"ל

בב"מ לה ע"א כתב הריטב"א (ד"ה "זבנה") שבמקום ששמו קרקע לקטן אין היא חוזרת עד שיגדל וידע להקנות. וכתב הש"ך (סי' קג ס"ק יא) שדברי הריטב"א הם לשיטתו ש"שומא הדר" פירושו הקנאה מחודשת, לפיכך קטן שאינו יכול למכור אינו בדין "שומא הדר", אבל לדעת הר"ן שאין צריך לכתוב שטר מכירה חדש, גם בקטן שייך הדין ש"שומא הדר". ויעוין בתומים ס"ק ח' מה שהעיר על הש"ך.

האחרונים כתבו נ"מ נוספות למחלוקת זו:

1. נחלקו המשל"מ (פרק כד ממלוה ולוה הלכה טז) והמהרש"ל (שו"ת סימן נ') האם יכול הלווה לשלם את חובו אף במטלטלין ולא רק במעות, כפי שהיה יכול בזמן הפירעון. וכתב בשו"ת ברית יעקב (סי' צו) שתליא במחלוקת הנ"ל.
2. כתב האור שמח (על הרמב"ם שם) שאם חזר הלווה וסילק את המלווה מקרקע זו במעותיו יש לדון האם יכול בעל חובו של הבעל חוב לגבות אותה מן הלווה, שאם הוא כקנה שדה ומכרה, משתעבדת שדה זו למי שלווה ממנו קודם שסילקוהו בדמים, והוא הדין בשדה ששמו לו בית דין שהיא נקנית למלווה ורק משום הטוב והישר אמרו חכמים שיחזיר. יעויין שם בדבריו שהאריך מאוד בצדדי דין זה.
3. בחידושי הריטב"א החדשים דן אם כתב הלווה שטר מכירה על הקרקע בנוסף לגביית ביה"ד, או שמחל בפירוש על זכותו להשיב את הקרקע גם אם תשיג ידו לאחר זמן, האם בכה"ג ג"כ אמרינן "שומא הדר", ולכאורה הדבר תלוי בשני צדי המחלוקת.

 

אולם נראה שישנן שתי נפק"מ משמעותיות ביותר:

1. כשהקרקע התייקרה או שהמלווה השביחה.
2. האם משלם המלווה עבור הפירות שאכל כאשר הייתה הקרקע אצלו.

 

כתב הרא"ש בפסקיו במסכת בבא מציעא פרק ג' סימן ד':

"דווקא בשלא השביח המלוה או שלא נתייקרו הקרקעות. אבל נתייקרו הקרקעות, לא מסתבר כלל שיצפה הלווה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות, שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין."

כלומר שלא אמרינן "שומא הדר" במקרה שהתייקרו הקרקעות.

הטור בסי' קג כתב בשם אביו הרא"ש שאם נתייקרו הקרקעות יכול הלווה להחזיר את הקרקע אלא שצריך לשלם כדהשתא, משא"כ אם השביח המלווה את הקרקע שבכה"ג אין דין "שומא הדר" (ויעויין בסמ"ע ס"ק יד ובש"ך ס"ק יד שביארו מה החילוק בין השביחה לבין התייקרה). אך הביא שם גם דברי בעל התרומות (שהיא גם דעת המ"מ בפכ"ב ממלוה ולוה הי"ז) שחלק על הרא"ש וז"ל:

"כתב בעל התרומות וכו' אם השביח הקרקע מאליו כגון דאייקור ושוה כפליים, כיוון דשומא חוזרת לעולם, הרי המעות אצל הלווה עדיין כמלוה, ואם יטול המלוה אותו השבח דממילא, הוה ליה כנוטל שכר המתנת מעותיו והוה ליה כריבית וכו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב וכו' ואם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו."

(יעויין בקיצור פסקי הרא"ש ובפלפולא חריפתא שם).

ובפשטות פליגי שתי הדעות בגדר דין "שומא הדר", יעויין בקובץ שיעורים בבא בתרא אות תרכז.

וצ"ע בדעת בעל התרומות והמ"מ הסוברים שהלווה פורע את חובו כשווי ההלוואה ולא כשווי הקרקע עתה, א"כ כיצד אכל את פירות הקרקע עד הפירעון, הרי הוי כריבית. יעויין בתוס' ב"מ סז ע"ב ד"ה "האי", שמהלכה זו רצו להוכיח ששומא הדר משמעותו מכירה חדשה.

ואכן קושיא זו הקשה בבדק הבית על הטור:

"ובנתייקרה, אין טעמו נכון בעיני, דאי מטעם דמחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות... אלא על כרחך מכר גמור הוא, וליכא משום חשש מחזי כנוטל שכר מעותיו כלל. אלא אי איתא להאי דינא מטעמא אחרינא הוא, דכיוון דמשום ועשית הישר והטוב הוא, דיו שיתן לו כדי חובו ולא שיצטרך לפדותה יותר מכדי חובו, דאין זה טוב לו."

ובפשטות פליגי הב"י והטור במחלוקת הנ"ל, וכך העלו רבים מן האחרונים.

 

אולם עיון נוסף בדברי הכס"מ מעלה אפשרות למסקנה אחרת.

בהלכה הנ"ל ברמב"ם (פרק כב ממלוה ולוה הלכה טז) הביא הכס"מ את דברי הר"ן תחילה:

"הר"ן ז"ל דקדק מלשון רבינו, שאין צורך לקניה אחרת אלא לסילוק כעלמא, ושלא כדברי הרב רבינו משה בן נחמן, שהצריך לכתוב שטר מכר."

ולאחר מכן הביא את דברי המ"מ לגבי נתייקרה הקרקע, והשיג עליו כפי שהשיג בבדק הבית על הטור. ולכאורה דבריו סותרים אלו את אלו, שפתח בדברי הר"ן דהוי סילוק והמשיך כדבריו בבדק הבית בהשגתו על המ"מ דהוי כמכירה חדשה.

אכן אפשר שהכס"מ סבור שגם לפי הר"ן ניתן לבאר שהוי מכירה חדשה. והיינו שי"ל שאין הפירעון מבטל את השומה והגבייה למפרע אלא רק מכאן ולהבא. דהיינו, שבין אם ביטול השומא הוא משום תנאי מעיקרא ובין אם הוא משום הפקר בי"ד הפקר (שני הטעמים שהזכיר הר"ן), אין זה אלא ביטול מכאן ולהבא. ונמצא שעל כל פנים עד שעת הפירעון הוי מכר גמור, ומשום כך אף לדעת הר"ן אין באכילת הפירות חשש של מחזי כריבית.

 

חילוק בין "שומא הדר" לבין שומא בטעות

אולם לכאורה כל הנאמר לעיל שייך לדין "שומא הדר", אך מהגמרא עולה שיש דין נוסף - שומא בטעות.

כאמור, בגמ' ב"מ לה ע"א רצו להוכיח ממה שהורה רב נחמן למפקיד, לאחר שנמצאו הנזמים שאבדו אצל הנפקד, להשיב את האפדנא שגבה תמורת הנזמים שאבדו (ושהנפקד יחזיר את הנזמים למפקיד ואפילו שכבר התייקרו) שהוא סבור ש"שומא הדר". ודחתה הגמ' שאפשר שרב נחמן אינו סובר "שומא הדר", אלא שכאן מדובר בשומא בטעות והיא בודאי חוזרת.

בהגדרת שומא בטעות נחלקו הראשונים כפי שיבואר להלן.

שם בגמ' פירש רש"י דהוי טעות משום:"דסבור היה שאבדו הנזמים, והרי לא אבדו".

יוצא אפוא שלשיטת רש"י הטעות היתה בדעתו של מפקיד הנזמים שעל אף שגבה תמורתם את האפדנא, לא היה עושה כך אילו היה יודע שהנזמים לא אבדו. ומשמע שאילו היו נגנבים הנזמים, ולאחר שגבה את הנכס תמורתם נמצא הגנב, השומא לא היתה חוזרת, כיוון שמתברר שלא היתה טעות בשעת גבית הנכס.

אך מהרמב"ן (ד"ה "שאני") וכך משמע גם מהרמב"ם (הל' שאלה ופקדון פרק ח' הלכה ג') מבואר שבין אם אבדו ובין אם נגנבו, כיוון שחזרו בעין חשיב כשומא בטעות. ולכאורה צ"ע הרי לא היתה כל טעות ובשעתה הייתה הגבייה כדין שהרי נגנבו הנזמים?

לפי הרמב"ן והרמב"ם יש לבאר ששאני פקדון שכל זמן שהוא קיים בעין הוא עדיין ברשות הבעלים, ומעולם לא היתה הקנאה של הנזמים לנפקד, ועל כן כאשר נמצאו הרי הם עדיין בבעלות המפקיד ומשום כך הם חוזרים. הטעות היא אם כן בעצם השומא כאשר הפקדון עדיין בעין בכל מקום שהוא.

בהמשך לכך דייק האור שמח מדברי הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ח' הלכה ג' ואור שמח שם ועי"ש במ"מ) שדין שומא בטעות שייך גם במטלטלין ולא רק בקרקעות. דין "שומא הדר" יסודו מכח "ועשית הישר והטוב" ועל כן הוא רק בקרקעות, כיוון שרק בזה שייך להשיב את הקרקע לבעלים (ראה בזה דברי הסמ"ע סי' קג סקי"ג שכתב דקדקע קרויה נחלה ועומדת לדורות, ובתומים סק"ט כתב דקרקעות לא שכיחי ואדם רוצה בשלו יותר מבשל חברו, וכתב בערוה"ש סקי"ב שמפני טעם בזה יש יותר עוגמת נפש במכירתן ושייך בזה "ועשית הישר והטוב" עי"ש), משא"כ שומא בטעות היא מעיקר הדין, ולפי הרמב"ם המשמעות היא שהנזמים מעולם לא עברו לבעלות הנפקד, ועל כן דין זה שייך גם במטלטלין.

ובספר בית אהרן (וואלקין) עמ"ס ב"מ (לה ע"א ד"ה שאני) ביאר שנחלקו הראשונים בשאלה האם זוכה הנפקד בנזמים כאשר אבדו באמת (ולא רק שהיה הנפקד סבור שאבדו) ושילם בעדן. רש"י סבור שאף כשאבדו המפקיד מקנה לנפקד את הנזמים כאשר שילם בעדן באמצעות גביית האפדנא, ואילו דעת הרמב"ן והרמב"ם (וכמותם סוברים גם הרשב"א והריטב"א) שלא ניתן להקנות לו את הנזמים, נמצא שאין לנפקד שום קנין בנזמים, שהרי בשעת התחלת השמירה ודאי לא הקנה לו, ובשעת התשלום אינו יכול להקנות לו, וכיוון שהנפקד לא קנה את הנזמים בדין הוא שיחזירם למפקיד.

ולפי זה נראה שגם באשר ליוקרא ובאשר לפירות שונה דין שומא בטעות משומא הדר, שבשומא בטעות מחזיר כשעת הגבייה לכולי עלמא, וגם את הפירות יחזיר.

ועל אף שבנודע ביהודה (מהדו"ת חלק יורה דעה סי' עה) העיר שבגמ' משמע שאין חילוק בין שני סוגי השומא, נראה עיקר לדינא כפי שכתב האו"ת בסי' קג אורים אות מג.

 

נידון דידן

עתה נשוב לנתח מהם פני הדברים בני"ד נוכח הסוגיא הנ"ל.

כאמור בתחילת דברינו, בשאלת הכתובה נקבע תחילה כי האשה זכאית לכתובתה.

ובאשר לחלוקת הרכוש, בעצם צריך היה לחלוק את הנכסים בין שני הצדדים, ונמצא שבאופן עקרוני היה צורך בפירוק השיתוף בבית אשר באותה העת עמד שוויו על כ-1,300,000 ש"ח. בנוסף לכך היה על הבעל לתת מחצית מהזכויות הסוציאליות הרשומות על שמו בעת גמילתן המסתכמות לפי הערכת האקטואר בכ-290,000 ש"ח.

בדיון בתאריך 13.01.2016 אוחדו שתי התביעות – התביעה לחלוקת רכוש והתביעה לכתובה. האשה הסכימה לקבל את זכויות הבעל במחצית הדירה (ששוות כאמור כ-650,000 ש"ח), ולראות בכך כפירעון לכל תביעותיה, למרות שלפי עמדתה היא זכאית ליותר מכך. גם הבעל הסכים להצעת האשה וניתן לזה תוקף של פסק דין. בית הדין אף הסמיך את ב"כ האשה לחתום בשם הבעל על העברת זכויותיו בדירה על שם האשה (בפועל האשה השתהתה מהעברת הזכויות ועד היום הן רשומות בלשכה לרישום מקרקעין בבעלות שני הצדדים).

לאחר שמצא הבעל ראיות שמהן עולה שהאשה אינה זכאית לכתובה, הוא עתר לביה"ד ולאחר מכן לביה"ד הגדול, וזה קיבל את עתירתו כמעט באופן מלא והעמיד את כתובת האשה על סך של 60,000 ש"ח בלבד.

עתה עותר הבעל לביה"ד ולטענתו העברת זכויותיו בדירה היתה בטעות, כיוון שבאותה העת האשה הוכרזה כזכאית לכתובה, דבר שהתגלה בדיעבד כטעות, כפי שנפסק בבית הדין הגדול שהאשה אינה זכאית לכתובתה, וכפשרה בעלמא נפסק שתקבל סך של 60,000 ש"ח בלבד. יוצא איפה שגביית זכויותיו בדירה היו טעות ויש להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו, להכריז שזכויותיו בדירה נותרו שלו.

המבקש נימק את טענתו במסקנת הסוגיא שהובאה לעיל ששומא בטעות חוזרת.

אכן יש לדון בהשוואת מקרה דנן לסוגיא דלעיל.

לדעת הרמב"ן והרמב"ם בהגדרת שומא בטעות, כפי שהובא לעיל נראה שאין הנידון דומה לראיה. לדעת הרמב"ן והרמב"ם שומא בטעות זהו דווקא כעין "כיפי", שהנזמים מעולם לא עברו לבעלות הנפקד, כיוון שהפיקדון כל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא, והוא לא הקנה את הנזמים בקנין כל שהוא. בוודאי שמקרה דנן אינו כנ"ל, שהרי בנידוננו הבעל הקנה את חלקו בבית לאשה בפירוש, אלא שהוא טוען שהיה זה בטעות, ועל כן אפשר שרק לדעת רש"י נידון אירוע זה כשומא בטעות אך לא לדעת הרמב"ן והרמב"ם.

מאידך, אפשר שאף לדעת הרמב"ן והרמב"ם שאין זה כשומא בטעות, אך אפשר שעדיין ניתן לומר שתיהדר הקרקע מדין "שומא הדר", שהרי לכאורה אף אם לא היתה טעות, והיתה גביית הקרקע (מחצית מהבית) בשל חוב הכתובה, עדיין יכול לכאורה התובע לדרוש להשיב את חוב הכתובה ולקבל את הקרקע (חלקו בבית) בחזרה כיון שביטול חיוב הכתובה הוי כאילו מצא כסף לבטל את הגביה. אמנם יש הבדלי דינים בין אם חוזרת הקרקע מדין "שומא הדר" או מדין שומא בטעות כדלעיל, אולם כעת אנו דנים רק בשאלה אם ישנה אפשרות כל שהיא להחזרת הקרקע לתובע.

 

נימוק נוסף לכאורה להחזרת המצב לקדמותו

נדון בטעם נוסף, שלא הובא על ידי התובע, אולם לצורך בירור ההלכה יש צורך להתייחס גם אליו.

מובא במסכת כתובות צז ע"א:

"איבעיא להו זבין ולא איצטרכו ליה זוזי, הדרי זביני או לא הדרי זביני? תא שמע וכו'. והלכתא זבין ולא איצטרכו ליה זוזי הדרי זביני."

וכך פסק בשולחן ערוך סימן רז ס"ג:

"מי שמכר חצירו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמי חצירו, הרי זה כמוכר על תנאי, לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ, או שלא נסתייע לו להעלות או לקנות חטים, הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני ולא נעשה, וכן כל כיוצא בזה."

מבואר שכאשר ידוע שאדם מוכר קרקע בשל סיבה מסויימת והוא פירש שמשום כך הוא מוכר, ולבסוף התברר שהסיבה שהיתה למכירה לא היתה קיימת באותה העת (אלא שלא ידע על כך), המכירה בטלה. וא"כ בנידון דידן כיוון שהעברת הבעלות על חלק התובע בדירה נעשתה משום שסבור היה שהוא חייב בכתובתה של האשה, דבר שלבסוף התגלה כטעות, הרי שבטלה העברת הבעלות.

ואף שבשולחן ערוך פסק שדווקא כאשר פירש המוכר שבשל כך הוא מוכר הדין כן, וא"כ בנידון דידן שלא פירש, לכאורה לא נאמר שבטלה ההעברה. נראה שאין הדבר כך, כיוון שמסתבר שדבר הידוע לכל הרי הוא כאילו פירש. וכיוון שברור שהעברת הבעלות היתה בשל כך שהיה סבור התובע שהוא חייב בכתובתה של האשה, והכל ידעו שזו הסיבה - הרי זה כמפרש.

ואף שהרמ"א סייג דין זה וכתב שזהו רק במוכר קרקע ולא במטלטלין, הרי בנידון דידן מדובר בדירה שדינה כקרקע.

הסיבה שהמקח בטל בכל המקרים המוזכרים בשולחן ערוך היא משום שנחשב שהמוכר כאילו התנה ואמר שרק אם הסיבה שבגינה הוא מוכר תהא משמעותית המכר חל.

 

סיכום ביניים – שלושה טעמים לקבלת עמדת התובע

נוכח כל מה שנתבאר עולים ג' טעמים שיש בהם בכדי לקבל את תביעת התובע ולהחזיר את הדירה על שמו:

1. שומא בטעות לדעת רש"י, מכיוון שהתברר שחיוב הכתובה היה בטעות, מכירה שנעשתה בשל טעות זו בטלה, וכמו שנאמר בגמ' שמכירת הנזמים (כיפי) היו בשל טעות, כאשר התבררה הטעות הגבייה בטלה.
2. "שומא הדר" – גם לפי שיטות הראשונים כמו הרמב"ם והרמב"ן (הסבורים שאין לראות בנידון כעין זה דין שומא בטעות, ורק כאשר התברר שמעולם לא היתה העברת בעלות, ומאז ומתמיד נשארו הכיפי בבעלות המפקיד, רק בכה"ג נקרא שומא בטעות, משא"כ כשהיתה העברת בעלות כדין, אלא שהיא התבססה על טעות) יש דין נוסף משום "ועשית הישר והטוב" להשיב קרקע שנגבתה בשל חוב מסויים, כאשר לבסוף הצליח החייב להשיג את הכסף להשיב את חובו.

וא"כ בנידון דידן כאשר ביטלו את חיוב הכתובה, הרי זה כאילו הוא מצא כסף לבטל את גביית הקרקע. אלא שאם זו הסיבה להשבת הדירה – בזה הראשונים סבורים שאין הגובה משלם עבור הפירות שהשתמש בהם, דהיינו, שכירות דירה באותו זמן שהיתה הדירה בבעלותו. וגם לגבי הערכת שוויה נחלקו הפוסקים אם החייב ישלם עבור שוויה כעת או כפי שהיתה שוה בשעת הגביה.

1. מדין תנאי, כפי שנאמר בגמ' ונפסק בשו"ע סימן רז ס"ג במי שמוכר קרקע ופירש (ולפי האמור גם אם ידוע היה) שמוכר בשל סיבה מסויימת, והתברר שבאותה העת הסיבה לא היתה קיימת הרי שהמכירה בטלה, והרי זה כעין תנאי שהתנה המוכר בשעת המכירה.

 

ואף שהראשונים דייקו מהגמ' (שהספינות מכילות החיטים היו כבר בדרך) שדווקא כאשר בעת המכירה היתה הסיבה בטלה, אלא שלא ידעו מכך, מסתבר שגם נידון דידן כך הוא, שכאשר פסקו בביה"ד הגדול אחרת, הרי שמשמעות הדבר שמעת הגירושין האשה לא היתה זכאית למלוא כתובתה, אלא שלא ידעו זאת. (יעויין גם בשו"ת שואל ומשיב חלק ג' סימן נב).

 

ניתוח מקרה דנן

אולם נראה שבנידון דידן אין הסיבות הללו מהוות עילה להחזרת הדירה לתובע.

כאמור לעיל בנידון דידן לצדדים בשעת הגירושין היתה דירה הרשומה על שם שניהם. התובע הוא שביקש למכור את הדירה ולחלק את תמורתה בין שני הצדדים בעת הגירושין. יוצא אפוא שמכירת הדירה היה דבר בלתי נמנע גם אם לא היה חייב התובע בכתובת האשה. כך טען התובע כבר בדיון הראשון שהובא בתחילת פסק דין זה. ההגיון למכירת הדירה במקרה כעין זה הוא ברור, כאשר בני זוג מתגרשים והדירה רשומה על שם שניהם, כמעט ואין מוצא אחר פרט למכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים. פירוק השיתוף הוא בלתי נמנע, כיוון שהם כגרושים לא יכולים להמשיך להתגורר ביחד באותו הבית.

אין זו רק סברה בעלמא, ואפילו לא ניתוח המקרים הבאים בפני בית הדין בדרך כלל, זהו ממש מקרה דנן, וכפי שאמור לעיל שהתובע הוא זה שהודיע לביה"ד שהוא מבקש שיוצא צו לפירוק שיתוף, הדירה תימכר ותמורתה תחולק.

א"כ מכירת חלקו של הבעל בדירה היתה מעשה גמור בכל סיטואציה, גם אם לא היה חיוב כתובה כלל.

קיזוז הכספים שאמורה היתה האשה לשלם לבעל עבור חלקו שהועבר על שמה, הוא היה הטעות שנבעה מכך שבאותה העת היו סבורים שהבעל חייב בכתובת האשה.

כל הדוגמאות דלעיל בין שומא בטעות ובין "שומא הדר" ובין תנאי במכר, הינם כאשר המכר עצמו היה נמנע אילו היתה הטעות ידועה, או שהיה כסף למוכר, משא"כ בנידון דידן, גם אם לא היה חיוב בכתובה עדיין המכר היה מתקיים, אלא שהתובע היה מקבל את הכסף המגיע לו ועתה לא קיבל את כספו כיוון שהיו סבורים שהוא חייב בכתובה.

ההוכחה לכך שמכירת הדירה היתה בלתי נמנעת היא שחלוקת הרכוש - כולל פירוק השיתוף בדירה, לא נעשתה בתיק תביעת הכתובה אלא בתיק לחלוקת הרכוש. תביעה זו לפירוק השיתוף ולמכירת הדירה הובאה בפני בית הדין, כאמור בפרוטוקול הדיון הראשון, עוד בטרם הוחלט שהאשה זכאית לכתובתה ואפילו בטרם נפתח התיק לתביעת הכתובה.

סוף דבר הנידון בכל הסוגיות דלעיל להחזרת גביית הקרקע למי שנגבתה ממנו הוא במקרה שהגביה היא הגורמת לכך שהקרקע הוצאה מרשותו, לא כך בנידון דידן, שהתביעה למכירת הדירה וחלוקת תמורתה שהוגשה על ידי התובע דנן היתה בלא כל קשר לגביית הכתובה, ועל כן היא לא נעשתה בטעות ולא על תנאי.

אמנם, האשה קיבלה את חלק התובע בדירה כתשלום עבור הכתובה, והתברר כאמור על ידי פסק בית הדין הגדול שהפסיקה שהאשה זכאית לכתובה באופן עקרוני הינה טעות, וע"כ יש לחשב כמה כסף היא קיבלה בפועל בשל פסק דין זה, וסכום זה עליה להשיב לתובע, אך אין לבטל את העברת הבעלות על הדירה.

 

ראיות לחילוק הנ"ל

דין "שומא הדר" נאמר במקרקעי בלבד ולא במטלטלין, כך פסק הטור בסי' קג. וכתב הבית יוסף שכך כתב הרא"ש והנמוק"י ובעל התרומות, וכן כתב המ"מ בפרק כב ממלוה ולוה הט"ז בשם הרמב"ן, והוסיף שכל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא כלל, ושכך נראה גם מדברי הרמב"ם.

ופירשו בטעמו שהוא משום שקרקעות קרויים נחלה ועומדים לדורות משא"כ מטלטלין (סמ"ע סי' קג סקי"ג), וע"ע בתומים סק"ט ובערוך השולחן סעיף יב שהטעם הוא שדווקא בקרקע תיקנו חכמים "שומא הדר", כיוון שיש ערך לכך שהקרקע תישאר בידי הבעלים המקורי "מפני עגמת נפש דלכל אדם חביב קרקע שלו" כיון שמקרקעין לא שכיחי, משא"כ מטלטלין דבהם "לא שייך עגמת נפש כל כך דביכולת להשיג אחרים".

ובשל סברה זו שדין "שומא הדר" שייך רק בקרקע משום שיש לקרקע חשיבות גדולה יותר אצל הבעלים מאשר מטלטלין, חידש הפרישה הגבלה נוספת בדין זה אפילו במקרקעין, וכדלהלן.

כתב הטור בסי' קג בשם הרמב"ם (פרק כב מהלכות מלוה ולוה הלכה טז):

"והוא הדין נמי אם שמו נכסי לוקח למלוה דהדרא ליה או ליורשיו, שאימתי שירצה לוקח ליתן למלוה המעות יקחנה."

והוסיף הטור:

"ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דלא הדרא ליה, דמה דשומא הדרא, היינו משום ועשית הטוב והישר, שישאר הקרקע ביד בעליו, אבל לוקח שלקח שיעבוד המלוה לא שייך ביה הטוב והישר, כי נכנס בשעבודו של מלוה ולקחו במעותיו, יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר ויישאר למלוה שיעבודו."

וכתב הפרישה:

ומה שכתב יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וכו'. אף אם לא יוכל לקבל עתה ממנו, מכל מקום אין שומא הדרא ללוקח. ואפשר דכוונתו בזה דאפילו אם הלוה בא לפדותו במעותיו מהמלוה ולהחזירה ליד הלוקח, אין המלוה מחוייב להחזירה, אלא הלוקח יקבל הדמים מהלוה ולא מהמלוה, מאחר שלא תישאר הקרקע ביד הלוה להיות מקויים בו ועשית הטוב והישר לחזור לנחלתו, וק"ל.

מבואר בדבריו שאף אם הלווה בא עם המעות לצורך השבת הקרקע, אעפי"כ אם לא תישאר הקרקע ביד הלווה, אין דין "שומא הדר". אף שהרמב"ם חולק על הרא"ש, זהו דווקא במקרה ספציפי שהקרקע לא תישאר אצל הלווה, אולם אם התביעה מראש היא שהקרקע לא תישאר בידו, בוודאי אינו חולק על עיקר הדין שהלכה זו נקבעה אך ורק על מנת להשאיר את הקרקע בידיו.

וזהו בדיוק כפי שכתבנו לעיל שאם הקרקע בכל מקרה נמכרת ולא תישאר ביד הלווה אין דין "שומא הדר".

 

סיבות נוספות לאי ביטול הגבייה

פסק הדין של בית הדין הגדול שדן בעניין זכאות האשה לכתובתה אינו חד משמעי. הראיה הברורה לכך היא שפסקו לבסוף, שעל אף הראיות שהמציא התובע, האשה זכאית לסך של 60,000 ש"ח עבור כתובתה. אילו היה ברור שהאשה אינה זכאית לכתובה כלל, היה להם לפסוק כך.

זאת ועוד, הראיות שהמציא התובע שבגינם אמורה היתה האשה להפסיד את כתובתה היו מעשי כיעור שהתבצעו על ידה, כאשר היו הצדדים פרודים מספר שנים, ושני הצדדים היו מעוניינים בגירושין, ואף ניתן פסק דין לגירושין, כך שברור שבשלב הזה "הנישואין מתו", ולא היה ניתן לאחות את הקרע.

מקרה כעין זה הובא לפני בית הדין באשקלון שם התברר שהאשה בגדה בבעלה לאחר שניתן פסק דין לגירושין, ובעלה טען שבשל מעשה זה הפסידה האשה את כתובתה. (תיק מס' 59647/9).

ביה"ד הכריע ברוב דעות שתביעת התובע מתקבלת ואכן האשה הפסידה את כתובתה. מאידך, דעת המיעוט היתה שלמרות שהאשה בגדה בבעלה, כיוון שמעשה זה אירע לאחר פסק דין לגירושין ולאחר שברור היה שלא ניתן לאחות את הקרע, הרי שבכהאי גוונא מעשה הבגידה אינו מהווה סיבה להפסד תוספת הכתובה.

לא נאריך בנימוקי פסק הדין, ניתן כמובן לעיין במקור הדברים.

ואף על פי כן בקצרה נבאר שלכאורה הדבר תלוי במחלוקת הח"מ והב"ש באבן העזר סי' עח, בענין אשת כהן שנאנסה ואח"כ זינתה אם חייב לפדותה.

שם מדובר על אשת כהן שנאנסה ולאחר מכן זינתה בכה"ג האשה אסורה לבעלה בשל כך שנאנסה, ועל כן מעשה הבגידה אינו הגורם לאיסורה על בעלה, כיוון שכבר קודם לכן היתה אסורה.

בכה"ג נחלקו הח"מ והב"ש במקרה שהיתה אסורה האשה על בעלה וזינתה, האם הפסידה את זכותה לפדיון.

מחלוקת זו תלויה בחקירה האם הפסד הכתובה כאשר האשה זינתה נובע מכך שעשתה מעשה הגורם לכך שלא תוכל לשוב לבעלה, ומשם כך היא נחשבת כיוזמת הגירושין, ועל כן כאשר האשה כבר היתה אסורה, הרי שמעשה הזנות לא גרם לאיסורה. או שבגידה הגם שאינה גורמת לאיסורה על בעלה, מהווה עילה להפסד כתובתה.

החקירה נשענת על לשון הרמב"ם פרק כד' מאישות ה"ו :

"מי שזינתה תחת בעלה, אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה."

ומכאן הסיקה דעת המיעוט בפסק הדין, שגם אם האשה לא היתה אסורה לפני מעשה הזנות, אם "הנישואין מתו", ולא ניתן לאחות את הקרע, גם בכה"ג הדין לא משתנה והאשה לא מפסידה את כתובתה.

על אף שכותב פסק דין זה סבור היה כדעת הרוב בפסק הדין הנ"ל בבית הדין באשקלון, והאשה אינה זכאית בכה"ג לכתובה, היתה דעת מיעוט שניתן להתחשב בה במצב של ספק.

יתר על כן, במקרה דנן אפשר שאף הסוברים שבזנות מפסידה את כתובתה, בכה"ג אינה מפסידה. הנימוק לכך הוא שהראיות שהובאו הינן על מעשי כיעור ולא על זנות ממש. ועל כן במקרה כזה אילו היה איחוי הקרע והצדדים היו מבקשים לשקם את היחסים ביניהם ולחזור לחיים משותפים, לא היה ביה"ד פוסק שהם אסורים זה על זה למרות מעשי הכיעור, שהרי אין אשה נאסרת על בעלה אלא בעידי קינוי וסתירה.

אשר על כן הרי שאף אם איננו מקבלים את ההשוואה שבין מחלוקת הח"מ והב"ש למקרה שבו זינתה האשה לאחר פסק דין לגירושין, כיוון שבטרם הזנות היה ניתן באופן עקרוני לשקם את היחסים, והזנות החמירה את המצב המשפטי, כך שלאחריה אין אפשרות כלל שהצדדים ישובו לחיים משותפים, בנידון דידן, מעשי הכיעור לא שינו כלל את המצב המשפטי, וכפי שקודם לכן היתה האשה מותרת לבעלה, כך גם לאחר מעשי הכיעור.

יעויין במנחת שלמה מהדו"ת סימן קכט אות ב, שהתייחס לכעין זה.

ער אני לכך שפסק הדין של ביה"ד הגדול לא התייחס כלל לטענה זו, ופסק שבאופן עקרוני האשה אמורה להפסיד את כתובתה בשל מעשי כיעור, וצ"ע אם יש אפשרות משפטית להביא את הדברים לעיון מחודש. על כל פנים בעניין תביעה זו בוודאי שניתן לצרף את הנ"ל לכך שאפשר שהאשה לא הפסידה את כתובתה כלל, וע"כ בוודאי שאף אם הוכרע אחרת, הרי שיכולה לומר קים לי כדעה האחרת ואין להשיב את הבית אלא רק את תמורתו לפי ערכו ביום הגירושין.

 

הכרעה בספקות בדין שומא הדר

כתב הטור בסי' קג בשם בעל התרומות:

"מלוה שסתר ובנה כרצונו בקרקע, ולפי מראית העין לא השביח הקרקע באותו הבניין, אלא שהוא היה חפץ לבנותו כך, אף על פי שהוא כמקלקל בעיני הלווה, כשבא לסלקו צריך לתת לו דמי הבניין. ויש חולקים בדבר ואומרים כיוון שלא השביחו מחזיר לו דמי חובו ונוטל הקרקע."

וכתב הבית יוסף במקום:

"ולענין הלכה נראה כיוון דספיקא הוא דיינינן ביה קולא לנתבע."

וכתב בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות יח (הובא בהגהות והערות לטור):

"לא פירש מי הוא הנתבע ומי הוא התובע, ולפי הנראה שהנתבע הוא המלוה, דקרקע זו עומדת בחזקתו, כיוון שבדין וברשות ירד המוחזק, הוא המלוה, וכן כתב הסמ"ע ס"ק טו, אבל ראיתי בספר הקצר סט שכתב דאין המלוה נוטל הוצאתו. נראה דסבירא ליה דהלווה הוא המוחזק, דהוא מריה קמא, והוא תימא."

אולם מדברי השו"ע בסי' קג ס"ט משמע כדברי ספר הקצר שהרי כתב:

"ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך, אינו נוטל הוצאתו."

ואכן כתב הסמ"ע שם ס"ק טו דהמחבר סובר שהלווה, שהקרקע היתה שלו מתחילה, ובידו לסלק את המלוה, מקרי מוחזק בקרקע. משום כך אין המלוה התובע, שרוצה להוציא מידי הלווה המוחזק, נוטל דמים מספק. אולם הסמ"ע חולק וסובר שהמלוה אוכל פירות השדה והקרקע מצויה בידו, הוא המוחזק, ומשום כך, הלווה שרוצה לסלק את המלוה מהקרקע הוא התובע, ועל כן צריך לשלם למלוה מה שהוציא בבניינו, אם חפץ הוא בקרקע.

והקשו האחרונים שלכאורה המחבר סותר משנתו, שהרי בסימן קעה סעיף ז', בדינא דבר מצרא פסק ההיפך, שבמקום שיש ספק תשלומים בין המצרן לבין הלוקח, הלוקח מקרי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה.

יעויין בקצות החושן סק"ו ובנתיבות המשפט סק"ט מה שיישבו בסתירה זו.

והט"ז במקום כתב כדברי המחבר שהלווה הוא המוחזק, והוכחתו מהגמ' בפרק לא יחפור שם נאמר שאם סמך אילן לעיר, ויש ספק אם האילן קדם לעיר, קוצץ ואינו נוטל דמי האילן, ואמרו בגמ' שהטעם הוא דכיוון דעל כל פנים למיקץ קיימי והספק הוא אם חייבים לשלם או לא, מספק לא מפקינן ממונא. וא"כ גם בנידון דידן בוודאי "שומא הדר", אלא שהספק כמה צריך לשלם, על כן בספק זה הלווה הוא המוחזק.

מבואר בדבריו שיש שני סוגי ספיקות: האחד שבוודאי חייב להשיב את הקרקע והספק הוא רק בגובה התשלום שצריך הלווה להחזיר, והשני שיש ספק אם בכלל חייב להחזיר את הקרקע, שבוודאי שהמלוה מוחזק שהרי החזיק ברשות כפי שכתב בעל כנסת הגדולה.

יוצא א"כ שכאשר יש ספק אם שומא הדרא אם לא גם למחבר המלווה הוא המוחזק, ולא אמר  המחבר שהלווה מוחזק אלא רק במקרה שבוודאי שומא הדרא והספק הוא רק כמה צריך לשלם.

לענייננו, גם אם נחליט שכל האמור לעיל גורם רק לספק אם שומא הדרא, הרי שהאשה היא המוחזקת בין לפי הסמ"ע ובין לפי המחבר, ועל המבקש להחזיר את הקרקע מוטלת הראיה כיוון שהוא המוציא.

ראוי להדגיש כי בעצם הוגשו לבית הדין שתי תביעות, האחת לחלוקת רכוש ופירוק שיתוף שהוגשה על ידי הבעל והשניה תביעה לכתובה שהוגשה על ידי האשה. באופן עקרוני התביעה לפירוק שיתוף התקבלה, אלא שבשל תביעת הכתובה ופסק הדין בתביעה זו, הוגדרה הגביה בצורה זו.

בהסכמת הצדדים בהעברת זכויות הבעל בדירה הרשומה על שם שני הצדדים לטובת האשה הסתיימו כל ההליכים הרכושיים לרבות הכתובה, אך לא היא בלבד, ועל כן משמעות התביעה הנוכחית לבטל את פסק הדין בתביעה לחלוקת רכוש ולא בתביעת הכתובה.

 

סוף דבר

סוף דבר לעניין התביעה להשיב את המצב לקדמותו ולהכריז ששני הצדדים הינם בעלים על הבית קובע בית הדין שהתביעה נדחית, והאשה רשאית להמשיך את ההליכים הפרוצדורליים להעברת זכויות התובע על שמה מיום פסק הדין בתאריך 13.1.2016.

באשר לתביעה למינוי אקטואר שנית ולחישוב כעת את החישובים לאור פסק דין בית הדין הגדול, מבקש בית הדין את עמדת שני הצדדים, כיון שאין ספק שנוכח פסק הדין בעניין הכתובה שהשתנה, לא נתנו הצדדים את דעתם בדווקנות, בשל העובדה כי לא היתה לכך נפקות משמעותית, באותה העת.

כעת ישנה משמעות גדולה הן לחישוב הזכויות, והן לטענות הצדדים באשר להלוואה או הברחה והן באשר לשאלת ההיוון.

על הצדדים להמציא את עמדתם המנומקת למינוי אקטואר שנית, וכן לעניין שאלת ההיוון, תוך שלושים יום.

 

דיין א

 

 

ראיתי דברי חברי והנני מסכים לדבריו ואף אוסיף בהם נופך משלי.

בסיכומי התובעת מזכירה היא כמה מושגים והם: מחילה בטעות (ב"מ סו ע"ב – סז ע"א), שומא בטעות (ב"מ לה ע"א) והסכמה בטעות.

כמובן שלטענת מחילה בטעות אין כאן שייכות, שהרי לא האיש הוא זה שמחל בתחילה אלא האשה היא זו שהסכימה לקבל את הזכויות בדירה ולא לעמוד על תשלום מלוא סכום הכתובה דאז.

לגבי הטענה של שומא בטעות האריך חברי לעיל ואף הוסיף לדון ולהאריך בדין "שומא הדר" ומדוע אין להחילו בני"ד.

גם אני סבור כי אין מקומן של סוגיות אלו בני"ד. בני"ד לא עסקינן בשומת וגביית בי"ד שבאמת מעולם לא נעשתה. דיני שומא שייכים במקרה בו הלווה או הנפקד לא היה בידם לתת מעות ובי"ד ירדו לנכסים וגבו בע"כ (עי"ש בסוגיא ב"מ לה ע"א א"ל זיל שלים, לא שילם, אזל ר"נ אגביה לאפדניה וכו'), וכאן לא כך הם פני הדברים. בין הצדדים התנהלו מספר תיקים, ביניהם תיק הכתובה ותיק חלוקת הרכוש. כריכת שתי התביעות זו בזו על מנת לגמור את כל העניינים הרכושיים ביניהם במסגרתה הוסכם על העברת הזכויות תמורת הכתובה נעשתה בהסכמת שניהם, ועל כן אין זה שייך כלל לסוגיות הנידונות.

שומא בטעות, אפי' לפי רש"י, היא בסופו של דבר הלכה בהלכות גביית חוב ע"י בי"ד, שלמרות שבי"ד ירדו לגבות ונעשה מעשה גביה ע"י בי"ד, כיון שהוא נעשה על סמך טעות, שהרי באמת הכיפי היו ברשותו וכלל לא אבדו, אמרינן שאין זה מעשה בי"ד וחוזר. בני"ד אין מדובר במעשה בי"ד של גביה, אלא בהסכמה כתוצאה מפסיקת בי"ד שלאחר מכן התבטלה (פי' חיוב הכתובה התבטל).

לגבי "שומא הדר" הדברים מפורשים אף בגמ' ופוסקים שכאשר הלווה או הנפקד מיוזמתו נתן קרקע למלווה בעבור החוב לא אמרינן בכה"ג "שומא הדר". כך מבואר בגמ' ב"מ לה ע"ב:

"אגביה איהו בחובו, פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: הדרה, וחד אמר: לא הדרה. מאן דאמר לא הדרה - סבר: האי זביני מעליא היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה."

ופרש"י שמדובר שלא שמוה בית דין למלוה על כרחו של לוה, אלא קם והגבה מעצמו, ולא הטריחו לדין, ואמר לו: טול קרקע זה בחובך.

והלכה כמ"ד לא הדרה, וכן הובא בטור (סכ"ו בסעיפי הטור) וברמ"א סוף סעיף ט' (ואמנם יש ראשונים שפירשו אחרת סוגיא זו והו"ד בשו"ע סעיף י', אך עי"ש בש"ך סקט"ז שכתב שלענין דינא לא פליגי וזיל בתר טעמא). ואף לדברי הב"י והסמ"ע בסקכ"א שכתבו שכל שהטריחו לבי דינא, אף שמיד נתרצה לתת לו קרקע בחובו, שומא מקרי והדר אף שבי"ד לא נחתי לנכסיו להגבותו בעל כרחו, נדון דידן לא דמי לזה, כיון שלא הטריחו בע"כ לבי דינא בחינם לצורך גביית חוב ברור, ועמידת הצדדים בפני ביה"ד היתה לצורך בירור עצם התביעות וזוהי זכותם, ועל כן בכה"ג אף הסמ"ע יודה דלא הדר.

על כן כל שניתן לדון כאן הוא שהיתה כאן הסכמה בטעות, ומדין תנאי, כסברה השלישית שהביא חברי לעיל, ובזה מסכים אני לתשובת חברי כי מכיון שההסכמה לעצם מכירת הדירה לא היתה תלויה בשאלת הכתובה, שהרי התביעה הוגשה ע"י האיש בעצמו לצורך פירוק השיתוף, ודין הדירה היה להימכר בכל מקרה אז, אין לומר שיש כאן תנאי שהדירה לא נמכרה אלא על דעת כך שהאיש חייב בתשלום מלוא הסכום הנקוב בכתובה.

 

דיין ב

 

עיינתי עיין היטב בדברי חבריי הרה"ג שליט"א והנני מסכים לדבריהם ומצטרף למסקנתם.

 

דיין ג

 

הכרעה סופית וההוראות האופראטיביות:

1. לעניין התביעה להשיב את המצב לקדמותו ולהכריז ששני הצדדים הינם בעלים על הבית, קובע בית הדין שהתביעה נדחית, והאשה רשאית להמשיך את ההליכים הפרוצדורליים להעברת זכויות התובע על שמה מיום פסק הדין בתאריך 13.1.2016.
2. באשר לתביעה למינוי אקטואר שנית וחישוב כעת את החישובים לאור פסק דין בית הדין הגדול, מבקש בית הדין את עמדת שני הצדדים, כיון שאין ספק שנוכח פסק הדין בעניין הכתובה שהשתנה לא נתנו הצדדים את דעתם בדווקנות, בשל העובדה כי לא היתה לכך נפקות משמעותית, באותה העת.

כעת ישנה משמעות גדולה הן לחישוב הזכויות, והן לטענות הצדדים באשר להלוואה או הברחה והן באשר לשאלת ההיוון.

על הצדדים להמציא את עמדתם המנומקת למינוי אקטואר שנית, וכן לעניין שאלת ההיוון, תוך שלושים יום.

 

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

 

ניתן ביום י"א בתמוז התשפ"א (21.06.2021).

 

 

הרב ישי בוכריס – אב"ד              הרב בן ציון ציוני                         הרב עודד מכמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה