סקירת פסק הדין

הרב שמואל פולצ'ק

תופעה מצויה בעסקים קטנים בעלי אופי משפחתי היא שההבחנה בין הכספים האישיים והעסקיים מטושטשת במידה מסוימת, וכן שאין תיעוד מדויק של ההוצאות ומשיכת רווחים מהעסק. דבר זה יכול להקשות על המעורבים בעסק במקרה של חילוקי דעות או התפתחויות בלתי צפויות. כך קרה במקרה שלפנינו.

שני אחים הפעילו בשותפות חנות למכשירי חשמל במשך עשרות שנים. במשך השנים האחים השותפים עבדו יחד בעסק, ומשכו ממנו כספים לפי צורכיהם וצורכי משפחותיהם. למרבה הצער, העסק נקלע לחובות, והאחים החליטו לפרק את העסק. אולם התעוררה שאלה, כיצד יש לחלק את החובות בין הצדדים. לצורך ההכרעה במחלוקת הסכימו הצדדים לבוררות בפני דיין יחיד בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק מס' 73120, בפני הדיין הרב סיני לוי).

התובע טען שיש לחלק את החובות בשווה בין הצדדים בהיותם שותפים שווים. הנתבע טען שבמשך השנים התובע ומשפחתו משכו סכומי כסף גבוהים יותר מאשר הנתבע ומשפחתו משכו, ובכסף זה קנו התובע ומשפחתו דירות. מנגד, התובע טען שהוא ומשפחתו חיו ברמת חיים נמוכה יותר מאשר משפחת הנתבע, וכן שבתחילת העסק ובתחילת נישואיהם, הוא ומשפחתו השקיעו כספים בעסק וגם נתנו כספים למשפחת הנתבע. בנוגע לקניית הדירות טען התובע שהנתבע ומשפחתו עודדו אותם לקנות את הדירות, והם הסתמכו על כך במשיכת הכספים, ואולי לא היו עושים זאת אילו ידעו שייתבעו להחזירם לעסק.

התנהלות לא מתועדת

בית הדין קבע שאין זה סביר שהדירות שנקנו הן בבעלות משותפת של השותפים בעסק. זאת על פי מרשם המקרקעין שהיה על שם התובע ואשתו שלא הייתה שותפה בעסק, ולא על שם שני האחים. חיזוק נוסף לכך היה לפי אופי השימוש בדירה ואופן ההחלטה לקנותה, שהיו לפי צורכי משפחת התובע ולא לפי השיקולים העסקיים המשותפים.

לגבי הכספים שנמשכו במשך השנים, לצורך ההוצאות השוטפות של השותפים ומשפחותיהם, קבע בית הדין שאין לדקדק ולחשב כמה קיבל כל אחד. זאת, כיון שההתנהלות המשותפת הלא מדוקדקת וללא תיעוד במשך השנים מוכיחה שהצדדים מחלו זה לזה על פערים במשיכות הכספים אם ישנם.

דוגמא קרובה לזה הביא בית הדין מדברי השולחן ערוך (חו"מ קעו, ט) וברמ"א שם, וכן בדברי הרא"ש ב"ק א, יג "דמעיקרא מחלי אהדדי בכהאי גוונא שלא ידקדקו זה אחר זה". אולם באותן מקורות מפורש שיש הבחנה בין מקרים בהם נראה שיש מחילה הדדית לבין מקרים אחרים בהם אין מחילה. ואכן גם כאן בית הדין סבר שמשיכות הכספים שהיו למטרת רכישת דירות אינם כלולים במחילה ההדדית שהיא דווקא לגבי הוצאות שוטפות.

מתי מוחלים

בית הדין מנמק את ההבדל בין המשיכות בשני נימוקים. האחד – בהוצאות שוטפות קשה מאד לעקוב כמה כספים נמשכו, כאשר הדברים אינם מתועדים בזמן אמת. ולכן ברור שאם הצדדים מאפשרים מצב כזה, הם מוחלים על כך. לעומת זאת, ההוצאות לצורך קניית דירה או תשלום משכנתא ידועות פחות או יותר, וניתן לעקוב אחריהן. ואכן הצדדים יודעים בערך על איזה סכומים מדובר.

הנימוק השני – כספים שנמשכו לצורך רכישת דירות נמשכו בעצם לצורך יצירת רכוש. אומד דעת הצדדים שמוחלים על פערים במשיכת כספים הוא כאשר לצדדים יש צרכים שונים, והשותף שצרכיו מועטים מכיר בצרכיו הרבים של שותפו ומוחל על כך. לעומת זאת, כאשר ממשיכת הכספים נצברים נכסים בשיעור שונה בין השותפים, אין זה סביר כל כך שהשותף שמשך פחות מוחל על הפער המוביל לצבירת רכוש בשיעור שונה. וזאת, למרות שעודד את עצם רכישת הדירות.

על כן פסק בית הדין שבחישוב חלוקת חובות העסק בין השותפים, יש להתייחס לכספים שמשך התובע לצורך רכישת הדירות כאל חוב שלו לעסק המשותף, ורק לאחר מכן לחלק את החובות בשווה.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון ביום 23.05.14