הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור מועד הקרע

דחיית בקשה של אדם לפסול את גיור גרושתו / בית הדין טבריה 1287842/3

הרב חיים בזק, הרב שלמה שושן, הרב איתן זן בר ( בית הדין הרבני האזורי טבריה)
אדם טען שאינו חייב כתובה לגרושתו ודרש לפסול את הגיור שלה בטענה שהגיור לא היה כן, ושהיא המשיכה לעבור עברות. בית הדין דחה את טענתו ואמר שבנידון שלפנינו לא הובאה ראיה שבשעת הגיור היא לא רצתה לשמור מצוות.

ב"ה

תיק 1287842/3

בבית הדין הרבני האזורי טבריה

לפני כבוד הדיינים:

הרב חיים בזק – אב"ד, הרב שלמה שושן, הרב איתן זן בר

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רומי קנבל)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ טו"ר יהודה אבלס)

הנדון: דחיית בקשה לפסול את גיור האישה

נימוקים להחלטה

 

במסגרת תביעת כתובה עלתה שאלת מעמדה האישי של האשה.

בהחלטתנו נקבע שלא לפסול את הגיור של התובעת. להלן נימוקינו לקביעה זו:

נימוקי הרב איתן זן בר

בפסק דין זה נתייחס לטיעונים באשר למעמדה האישי של התובעת, שעברה הליך גיור, והנתבע טוען תרתי:

  1. אין תוקף לגירות האישה שכן חזרה לסורה וחיללה שבתות, אכלה מאכלות אסורות ועוד סמוך לטבילתה.
  2. הנתבע טוען קים לי כדעות המחמירות בסוגיה זו וסבור שלפי דעתם אין גירותה עולה לה, ומשכך הוא טוען קים לי שהרי האישה מוציאה מידו, ועליה הראיה שאין הלכה כדעות המבטלות את גירותה.

ועתה נבוא לפירוט טענותיהם ע"פ הסיכומים:

סיכומי הנתבע

  1. התובעת הצהירה כי קבלה את המצוות לאט לאט, דבר המעיד על אי קבלת מצוות בשלמות. גיור עם קבלת מצוות חלקית אינו מקובל אף בדיעבד.
  2. התובעת הצהירה כי התגיירה כדי להשביע את רצון בעלה דאז, וכך גם הצהירה בבית המשפט, דבר המעיד כי גיור זה היה לשם אישות, ומשכך יש את ההגבלות המופיעות בהלכה באשר לכך.
  3. לא קיימה את הוראות ביה"ד לגיור באשר לרישום הקטין לחינוך דתי.
  4. התובעת לא טבלה מעולם במקווה לטהרת המשפחה למעט הטבילה בשעת הגיור, וטענותיה כי טבלה בצפת וטבריה שעה שיש מקווה הסמוך לבית המגורים מעידות כי שקר יסודם.
  5. בשבוע שלאחר הגיור יש רשימת פירוט שיחות המעידה כי התקשרה לחברתה א' ב' במהלך השבת כשלושה ימים לאחר הגיור וכן בשבתות הבאות לבעלה ולחברותיה. האישה נסעה ברכב אשר בשימושה הבלעדי בכביש 6 במהלך שבת (זמן רב אחר הגיור). האישה ביצעה קניות במהלך השבת. האישה העלתה תמונות לאינסטגרם בשבת. הודעות s.m.s  בסמיכות לגיור (החל מ 9.2017). הודאה בבית המשפט על נסיעה שבוצעה בשבת (7.2021). העלתה תמונה בשבת שבו היא מצולמת אוכלת מאכל בשר וחלב (2.2017).
  6. תמונות שהעלתה בלבוש שאינו הולם אישה השומרת תומ"צ.
  7. האישה מצולמת במהלך השבת מבלה בפארק מים בתאילנד (26.11.2016).
  8. בביקורה בתאילנד צולמה עם הבעל דאז במסעדה שאינה כשרה, הודתה שלא התפצלו והכחישה את האכילה ללא מתן נימוק סביר.
  9. האישה הודתה שאין להם מערכות כלים נפרדות, טוענת כי הגעילה את הכלים בגיור במדיח כלים, לפני פסח מטבילה את הכלים במקווה כלים (יש לציין שהדברים נכתבים בלעג מר, שכן מטבילים את הכלים בעת קנייתם ולפני פסח מגעילים אותם ברותחין).
  10. האישה נישאה לאדם שאינו שומר תומ"צ, דבר המעיד על חוסר כנותה בעת קבלת המצוות.
  11. צורפו נימוקים כדי לדחות טענת שיהוי בהגשת הבקשה לפסול את גירות האישה.
  12. הנתבע אינו יודע ספר ורק לאחר יעוץ הלכתי הבין כי נישא לאישה שגירותה אינה תקפה, ולחילופין טוען כי קמה לו הזכות לטעון קים לי כדעות הפוסלות את גירותה לעניין הוצאת ממון של פירעון הכתובה.
  13. מסתמך על פסק הגר"ע יוסף זלה"ה ובנו הגר"י יוסף שליט"א שאישה אע"פ שמחזיקה בשטר הכתובה יש לה דין המוציא מחברו ולכן יוכל לטעון הבעל כי דין כרת שהאישה נענשת בשל אכילת חלב היא כמ"ד שגם בניה נכרתים ומתוך כך הוא מפקיע את זכותה לכתובה כדין נדרנית הפוגעת בילדיה. (יבי"א אבה"ע ג, יט, א, וכן אה"ע ג, כא, יז).
  14. האישה הוחזקה כפרנית.
  15. נימוקים הלכתיים: מצטט מדברי הפוסקים שגירות בטלה כשאין קבלת מצוות מלאה: שו"ת אמרי יושר ע"פ הגהות מרדכי, מנחת יצחק בשם שו"ת אבני צדק, שו"ת אגרות משה, שו"ת בית יצחק, דבר אברהם במענה לגר"ח עוזר גורדזינסקי באשר לחידושו באחיעזר כי המתגייר לשם אישות סופו מעיד על תחילתו. שו"ת דעת כהן לראי"ה, שו"ת היכל יצחק, נשיא ביה"ד והרב הראשי הגר"ד לאו שליט"א בתיק 1241823/1 הפורש את שיטות הראשונים וביניהם דעות שאין גירות חלה במצבים מסוימים, מכתב הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א.

סיכומי התובעת

  1. הנתבע לבש צורה ופשט צורה והחליף טענותיו חדשות לבקרים.
  2. כיוון שהנתבע דרש את מעשי ידי האישה כהלכות נשים יהודיות, הרי שהודה שהינה גירת צדק.
  3. התובעת הינה בת לאב יהודי שומר מסורת וכבר ניסתה בעבר לעבור הליך גיור בהיותה חיילת. כמו כן בזמן ההיכרות בין הצדדים.
  4. הייתה קבלה כנה של עול תורה ומצוות ובשבתות הראשונות היא הצהירה ששמרה על הכול.
  5. אף לפני הגירות שמרו הצדדים על מסורת יהודית כגון לא אכלו בשר וחלב יחד.
  6. התובעת התביישה לטבול בישוב הקטן בו הם גרים ולכן העדיפה לטבול בישובים אחרים.
  7. כיוון שהבעל דאז נפל בהליך הגיור היה עליו לחזור ולשנן את ההלכות. האישה הייתה רצינית יותר. הנתבע מצהיר: 'לה זה היה פשוט'.
  8. הרב ד' שליווה את הצדדים בהליך הגיור מעיד על התובעת שקבלה על עצמה תומ"צ והייתה כנה בכוונתה. הוא מצהיר ששמר עם התובעת קשר לאחר הגירות והיא המשיכה בשמירת מצוות.
  9. מכחישה את קיום השיחות בשבת שכן לא הוכח אמיתות ומהימנות המסמך המפרט את השיחות.
  10. אין בהעלאת מסמכים בפייסבוק או ברשתות אחרות כדי להעיד על זמן הצילומים ולא על שעה המדויקת של העלאת החומר, לטענתה הצילומים הם מהתקופה שלפני הגיור.
  11. אותו עניין יש להסביר את הקניות ביום השבת שעה שנעשו במוצ"ש.
  12. התמונה בו נראים השניים בתאילנד אוכלים מאכלות אסורות היא מהתקופה שלפני הגיור.
  13. ייתכן והתובעת מעדה פעם או פעמיים ולא שמרה שבת מחמת ההרגל כשמדובר בכישלונות עראיים.
  14. הנתבע התנגד שהאישה תשמור מצוות ואף הציק לה שתחדל מעשות כן.
  15. משפחתה של התובעת התגיירה לפניה.
  16. אין להאמין לטענותיו של הנתבע שכן הוא בעל אינטרס ממוני.
  17. טענות הלכתיות: דבריו של הרב הראשי כבוד נשיא ביה"ד הגדול הגר"ד לאו שליט"א, באשר לאפשרויות של ביטול גירות למפרע.

 

סיכומים מתיק הגיור

  1. תאריך הגיור 13.4.2016 ד' ניסן תשע"ו. תאריך הטבילה 29.6.2016 כ"ג בסיון תשע"ו. במסמך מצורף שחתמו עליו חברי ביה"ד בחיפה הרבנים ברונר, אילוז וקריספיל נכתב שקיבלה בפניהם מצוות וטבלה באותו מועד בה' בניסן תשע"ו. טבילות הקטינים והטפת דם לקטין נעשה בתאריך כ"ג בסיון תשע"ו ע"י ביה"ד בהוד השרון ואין מובן מי הם חברי ביה"ד למעט הרב יזדי.
  2. מצורפת כתובה לתאריך נישואין כ"ה בסיון תשע"ו ברבנות יסוד המעלה, סכום הכתובה 260,000 ש"ח.
  3. לא ניתן אישור המרה לקטינים עד שהבן ייכנס לחינוך דתי והם יוזמנו לביה"ד לוודא שמירת תורה ומצוות.
  4. הרב ק' מדווח על לימוד פעמיים בשבוע עם י' מתפלל בבית הכנסת למעט שבתות בגלל הילדים, שומרים שבת מיחם פלאטה לא מדליקים אור, היו ביחד בקריאת המגילה בא', כרגע הקטינים אינם בחינוך דתי יש חינוך דתי רק בגיל בית ספר, מתחייבים לחינוך דתי עד גיל 18.
  5. הרב ד' מדווח שס' בקשר עם אשתו שואלת הרבה שאלות היא רצינית מאד, הוא רציני. ביה"ד שוחח עם הרב ק' על צניעות האישה.
  6. ניסיונות גיור רציניים פעמיים לפני הנישואין, אחד במהלך הצבא השני לאחר שחזרה משהות בת שנתיים בארה"ב, המראיינים רואים בס' אישה עם נטיות אמוניות חזקות, רקע מסורתי, קשר עם דמויות דתיות ורבניות, אבא ש' ממוצא תימני מסורתי, אמא ג' ממוצא הולנדי אחר ניסיון גיור שלא צלח בשל נסיבות משפחתיות היות ובן הזוג היה מסורב גט ושתי אחיות שהתגיירו לפניה (אח נוסף מתגורר באוסטרליה לא דווח על הליך גיור וכמדומה שבסיכומים נטען כי עבר גיור).
  7. הרב א' אחר ראיון טוען שעושה רושם נהדר ומצורף מכתב כוונות הנראה כן משנת 2001.

החלטה

עסקינן בס' שהתגיירה לפני כ-6 שנים, על פניו נראה שכרגע איננה שומרת תורה ומצוות באופן מלא שכן לכאורה הוצגו תמונות וראיות לכך שהגב' ס' איננה שומרת שבת, אינה אוכלת כשר וככל הנראה לא טבלה באופן סדיר במקווה לאחר הגיור.

לא השתכנענו מטענותיה כי מדובר היה בתמונות טרם הגיור.

כמו כן לא קיימה את התחייבותה לרשום את הקטין ג' לחינוך דתי.

מאידך, אין ספק שעברה הליכי גיור משמעותיים ורציניים טרם הכירה את מר ה', יש לה רקע מסורתי והיא בעלת אמונה חזקה בה' יתברך, ותיק הגיור מראה כי עשתה רושם טוב ואמין על דייני הגיור ולאחר שבחנו היטב את ההליך סברו שהיא מקבלת עליה עול מלכות שמיים בכנות גמורה.

ייתכן שהסכסוך הזוגי פגע קשות בהליך ההתחזקות שקבלה על עצמה, וייתכן כי השיגרה וחוסר שיתוף הפעולה של מר ה' פגעו במוטיבציה שלה להמשיך בקיום תומ"צ.

אולם מצבה הנוכחי אינו מכריע, כפי שנציין להלן, את כוונתה בגיור, כי בבואנו לאשר או לבטל הליך גיור יש לוודא את כוונות המתגייר תוך כדי הגיור ובסמוך אליו.

כמו כן, יש לברר דעות הפוסקים באשר לזמן הסמוך לגיור, שאם המתגייר אינו מקפיד על שמירת תומ"צ הרי בכך הוא מבטל את הליך הגיור.

ברשותנו ראיה אחת בלבד לחילול שבת סמוך לגיור שלשה ימים לאחר הגיור ע"י שימוש במכשיר הסלולרי ברשימת פירוט שיחות שנעשה במכשיר הרשום על שם התובעת, מלבד זאת יש ראיות לכאורה לחילול שבת ואכילת מאכלות אסורות רק לאחר כשנה ויותר מהליך הגיור, לכאורה אין בהם די כדי לבטל הליך גיור שהתנהל זמן כה רב קודם להם.

יש להעיר כי שיחת טלפון יש בה איסור דרבנן של פתיחת מעגל חשמלי וכפי שסבורים רוב הפוסקים. מסתבר שאין בכך איסור 'בונה' או 'סותר' כסברת החזו"א שכן ברור הוא שאין בשימוש בכלי גדר בונה או סותר, והאיסור שהתקבל על ידי רוב הפוסקים הוא מצד מוליד, כמו כן בעצם השימוש בטלפון הסלולרי יש איסור מוקצה.

אין בכך כדי להקל ראש באיסור שהתפשט בכל קהילות ישראל שלא לטלטל מוקצה או להתעסק עם מכשירים חשמליים בשבת, אך מאידך ניתן לטעון שאדרבא יש בפירוט השיחות שהציג הבעל לשעבר ראיה לרצינות קבלת המצוות, שכן אדם שאינו שומר כלל שבת עורך שיחות לא מעטות בכל יום ושיחה אחת בלבד ייתכן ונעשתה בחוסר תשומת לב, ייתכן שהיה בהיסח הדעת או מתוך הרגל.

מעיון בפירוט השיחות ניכר כי מנהגה של התובעת היה להתקשר מדי יום מס' שיחות לא מבוטל וביום השבת היא משוחחת שיחה אחת או שניים לא יותר מכך.

איננו מקבלים את טענות ב"כ של התובעת כי לא הוכחה מהימנות המסמכים המפרטים את השיחות היוצאות ממכשיר הסלולר הרשום ע"ש התובעת.

טענה זו מוטב שלא נאמרה, שכן אין סוף לסוג טענות אלו שמופרחות ללא שישענו על כל טענה סבירה או ראיה.

בבירור שנערך עם אב"ד לגיור בתיק זה, צוין בפנינו כי הליך של ביטול גירות הוא הליך חריג וללא עדות בת סמכא על חילול שבת בפרהסיה בשבת הסמוכה לגיור לא נהוג לפתוח בהליך בירור.

לכל היותר הוכח כי התובעת לא הקפידה באופן מוחלט על איסורי דרבנן, שמא בשוגג שמא במזיד, ובגינם נטען לבטל הליך גיור שנכתב ונחתם ע"י שלושה דייני ביה"ד לגיור מנוסים וותיקים.

נציין את הטענה בפירוט:

בתאריך 16.4.2016 הייתה שיחת טלפון יוצאת ממס' [...] בשעה 13.22 ונמשכה כדקה אחת.

בשבת וחג הפסח לאחר מכן בתאריך 23.4, שיחה בשעה 17.29 (שקיעה ב 19.15) השיחה ארכה 33 שניות.

בשביעי של פסח יום ששי שיחה ב 8.41 וכן 11.41 השיחות ארכו סה"כ כדקה.

שבת למחרת 2 שיחות לי' שארכו כדקה וחצי.

שבת בתאריך 13.5.2016 שיחה בשעה 19.20 (כמדומה שמדובר בשעה שהיא טרם השקיעה בזמנים אלו). וכן בשעה 22.11. שיחה בת חמש דקות וחצי.

ובמהלך יום השבת כשש שיחות טלפון.

כיוון ששאר השיחות הם מעבר לחודש מהגיור ביה"ד אינו מפרט אותם אך בהחלט מודע לרשימה שסופקה.

התובעת נחקרה בקשר לכך בדיון בתאריך 17.2.2022

להלן השאלות ותגובותיה:

"ש. את עברת גיור ב- 13.04.2016.

ת. לא זוכרת במדויק את התאריך, זה אמור להיות סביב התאריך הזה.

ש. בשבת הראשונה אחרי הגיור שמרת אותה?

ת. לאחר הגיור שמרתי את השבתות, הקפדתי על הכול.

ש. לא דיברת בטלפון בשבת?

ת. שמרתי על הכול.

ש. את אומרת ששמרת שבת ולא דיברת בטלפון, יש לנו פירוט שיחות.

ת. אתה יכול להביא פירוט שלא קשור אליי. שהתחייבתי שמרתי שבת ודאגתי, הרב אמר לי לקחת על עצמי לאט לאט, ולהיכנס לאט לתהליך.

ש. מס' הטלפון [...] שלך?

ת. היה.

ש. ב- 2016?

ת. הטלפון הזה היה של העבודה של י', זה רשום על העבודה, שיש את העבודה וגם אותי.

ש. ב- 2016 לא נישאתם כדמו"י. 16.04.16 זו שיחה שהייתה בשבת.

ש. את מכירה את המס' הטלפון [...]?

ת. אין לי מושג, היום אף אחד לא זוכר מספרים.

ש. ר', את מכירה אותה.

ת. חברה שלי, בעלה חבר של י'. אולי הוא לא תפס אותו, אולי הוא ענה לו והתקשר אליה לדבר עם בעלה.

ש. יכול להיות שהוא מתקשר לי'.

ש. את י' את מכירה, יש מצב שהוא  מתקשר לי'.

ת. יכול להיות אחד הילדים.

ב"כ הנתבע: אנחנו מדברים על 2016.

התובעת: אפשר שאמא שלו הייתה אצלנו בבית והתקשרה אליו. אני שמרתי.

ביה"ד: על כמה שיחות אתם מדברים באותה שבת?

ב"כ הנתבע: כל שבת יש שיחות, שבת ראשונה שיחה אחת. שביעי של פסח זה היה בשבת.

התובעת: הטלפון הזה רשום על החברה שלו והוא השתמש בו גם כן. היו לו שני טלפונים.

ש. לך לא היה באותו זמן טלפון שלך?

ת. ילדים לא יכולים להשתמש בטלפון".

נציין כי מבירור עם הרשת הסלולרית המדוברת עולה כי ספקי רשת הסלולר נותנים שירות של הצגת רשומות של שיחות יוצאות בלבד, כך שכל השיחות המדוברות הן שיחות יוצאות.

אין בפי הגב' ס' הסברים המניחים את הדעת אך גרסתה בהחלט אפשרית, ייתכן ולא היא ביצעה את השיחות מהטלפון שלה, ייתכן והמספרים נשמרו אצלה בלבד ומטעמי נוחות השיחות בוצעו מהטלפון שלה, ייתכן ואדם שלישי שהיה בבית ביצע בהם שימוש, יתכן והקטינים שיחקו במכשיר ובטעות הוציאו שיחה למספרים שהאישה עשתה בהם שימוש תדיר. בכל אופן מידי ספק של איסורי דרבנן, אקראיים לא נמלטנו, ובזה למעשה די, כי כדי לבטל גירות שנעשתה אחר כמה ניסיונות מדי כמה שנים וארכה זמן רב בהם נבדקה האישה, כוונותיה, רצונותיה, גם ע"י הדיינים וגם ע"י הרבנים המלווים, גם בבחינות ידע, וגם בשיחות מעמיקות וגם בשל ניסיונם הרב של דייני הרכב הגיור שיש להם את העין הבוחנת והביקורתית, לא די בהצגת פירוט שיחות טלפון בשבת ממכשיר הנמצא בידי התובעת, אלא נדרשות הוכחות חותכות על ביצוע עברות שהיו פוסלות אדם מלהיות עד כשר ובהליכים דומים כמפורט בחושן משפט סי' לד.

וכמו שנהגו בתי הדין בארץ שלא לבטל גיור אלא בהליך מוכח על חילול שבת הראשונה ע"י עדות מובהקת וכשרה.

אולם כיוון שלבעל לשעבר יש שתי טענות: טענת ביטול הגירות וטענת קים לי, עלינו להבהיר מהם כל השיטות ההלכתיות בסוגיה, כדי לבחון אם טענת קים לי שייכת כאן אם לאו.

נמצא שבפשטות אין כל מקום ע"פ הנוהג המקובל לבטל את גירותה של הגב' ס', אך יש מקום לעיון באשר לכלל דעות הפוסקים, ובמידה ותמצא שיטה בפוסקים המבטלת את גירות האישה, הרי שיש לבחון לעומק את טענת קים לי של הנתבע באשר לחיובו בכתובה לאישה שפקעה גירותה לפי אותן שיטות ופוסקים.

משכך שומה עלינו לעיין בסוגיה הדק היטב.

ונראה דבכוונת הנתבע לערער על גירות התובעת בתרתי:

  1. סופה העיד על תחילתה שלא עשתה אלא מן השפה ולחוץ, שאם הייתה לאישה כוונת אמת לא הייתה שבה כה מהר לחטאות ואיסורים שאף אנשים מסורתיים נזהרים מהם והם ידועים בבהירות לכל שאין בהם קורט של דרך שמירת תורה ומצוות ואין בהם כל ספק שנעשו מחמת בורות או אי ידיעה.
  2. אע"פ שייתכן וקיבלה את היהדות בלב שלם, עצם זה שהגירות הייתה מתוך אינטרס לשאת חן וחסד בפני בעלה, הרי שהיא תלויה ועומדת זמן רב כדי להוכיח את נאמנותה, ומתוך שחטאה הרי שגם גירות שהייתה לה, חזרה ובטלה.

מסתבר לדחות שתי טענות אלו:

  1. אם החטא אינו סמוך לגירות בוודאי שאין בכך סופו המעיד על תחילתו, מיהו יש לברר מהי הסמיכות הנדרשת, הנוהג בבתי הדין לגיור הוא בבחינת השמירה בשבת הראשונה, מיהו מצאנו דעות באחרונים שמתייחסים לתקופות ארוכות בהרבה וכפי שנביא בשם אמרי יושר, אך כפי שנדקדק לקמן מדובר במקרה בו היה הגיור מתוך אינטרס מובהק מה שלא נראה בנד"ד שכן היו כבר כמה ניסיונות לגיור קודם לנישואין, יש רקע משפחתי, הצדדים היו נשואים בנישואים אזרחיים ואף נולדו להם ילדים, ביה"ד לגיור בחן היטב את רצונה וכוונותיה של התובעת אחר הליך ארוך ולא מצא בהם דופי.
  2. לא מסתבר לטעון שהתגיירה לשם אישות הן בגלל חידושו של הגרע"י זלה"ה ביביע אומר (מובא לקמן) שהוא דין דרבנן ובספק דרבנן נוקטים לקולא, ועוד שביה"ד לגיור קבע שנעשה ההליך מתוך כוונות כנות וכבר כתבנו לדחות לעיל.

עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יד:

"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד יי' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".

בנידון דידן נראה שהגב' ס' שניסתה כמה פעמים טרום נישואיה להתגייר וכן עשו אחיותיה ועלתה להן, יש מקום גדול לומר שמניעיה אינם מחמת אישות, גם הליך הגיור התקיים כאשר הזוג כבר נישאו נישואים אזרחיים והיו להם כבר שני ילדים, כך שנראה שהמניע להינשא או לחוש בטחון אינו המניע העיקרי בהחלטה שקבלה התובעת לעבור הליך גיור ואף לא המניע המשני. לכן נראה שהייתה בכלל 'בודקין אחריו'.

ועיין שם בהלכה טו:

"לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם".

יש לציין שכוונה רווחית בגיור אינה מפקיעה אותו לדעת הרמב"ם, אלא מגדירה את האדם כ'אינו מגירי הצדק'.

אך לכאורה מדברי הרמב"ם עולה שאדם המתגייר מתוך מניע שאינו רוחני הוא תלוי ועומד עד 'שתראה אחריתם'.

ונראה לומר דדווקא ביה"ד של הדיוטות שלא בדקו את מטרת הגירות בודקים ומחכים, אבל בימינו שהדבר נעשה ע"י ביה"ד בר סמכא ובודקים כוונת המתגיירת באופן מדוקדק, שוב אי"צ להמתין להם אלא מייד הוו ישראל, ולקמן נביא הוכחה כי אין לרמב"ם מושג של גר מסופק אלא רק גר צדק מסופק, אך הוא יהודי לכל דבר ועניין וכן מוכח במגיד משנה וכן ברמב"ם הלכות מלכים.

ועיין בהלכה טז:

"ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה".

העלה הכתוב היינו לומר שהן גויות ע"פ הרעיון אך לפי ההלכה נראה לומר שכוונתו שהיו יהודיות ושלוש סיבות לדבר: א. כי מטרת הגירות הייתה לשם אישות בברור. ב. ועוד שהם לא קבלו המצוות אלא היו עובדות ע"ז. ג. ביה"ד שגייר היה ביה"ד של הדיוטות. הנה אע"פ שיש תלתא לריעותא כתב הרמב"ם כאילו הן עכו"ם, כך שנראה שאף במצב זה דינן כבנות ישראל המומרות לע"ז אמנם ניתן לומר שהמעלה עליהן הכתוב כאילו היינו בשעת הנישואין שעדיין לא עמדו על טיבן אך בסופו של דבר אכן התברר שלא הייתה כאן גירות כלל, וצ"ע.

ועיין בהלכה יז:

"גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן".

ישנה סתירה לכאורה בדעת הרמב"ם האם באופן זה הגירות נשארה בתוקפה או בטלה. מחד כתב בהלכה טז 'הוכיח סופן על תחילתן' משמע שהגירות בטלה, ומאידך, בהלכה יז כתב שקיימום אף על פי שנגלה סודן, משמע שהגרות לא התבטלה.

באשר לסתירה שבדברי הרמב"ם נכתבו כמה פירושים ע"י חכמי ישראל:

דעת אחיעזר ח"ג סי' כו, אג"מ יו"ד ח"ג סי' קו, אמרי יושר סי' קעו, יד הלוי סי' קמה, צפנת פענח על הרמב"ם הלכה יד, חזון נחום סי' צ', תשובות חדשות לרב הרצוג עמ' שכו: דורשים אותו לחומרא שהגירות היא על תנאי ומעשי הגר בעתיד מבהירים האם הגירות תקפה או בטלה או נתונה בספק.

דעת ר"א גוטמאכר יו"ד פו, שו"ת פרחי כהונה אבן העזר סי' י', שו"ת דעת כהן סי' קנג, תשובות חדשות לרב הרצוג יו"ד עמ' רצו, הרב ישראלי בחוות בנימין ח"ב עמ' תיב, הרב גרשוני בדיני קבלת גרים בישראל שבילין כה-כו עמ' נא, הרב יפה'ן בהערות לחידושי הריטב"א יבמות כד ע"ב הערה 650: מדינא הינו גר גמור אלא שמבחינת מעמדו האישי אינו כישראל גמור אלא מופרש עד שתראה אחריתו.

והרב א"י אונטרמן שו"ת שבט מיהודה עמ' שעז, כתב שדין זה הוא דווקא בע"ז ולא בשאר עבירות.

ועיין בקובץ תחומין חלק יט במאמרו של אב"ד לגיור הרב צבי ליפשיץ שדן בעניין ביטול גירות שאירע בבית דינו, שבסמוך לגיור כשבוע לאחר הגירות ערכו המתגיירים חופה וקידושין בערב שבת כשהמסיבה נמשכה לתוך הלילה ובמקום שאינו כשר.

וצידד בתחילה דהוי כעובר לתיאבון ומאידך המתגייר היום יודע היטב את האסור והמותר. ובסופו של דבר ציין שהדבר נותר בביה"ד ללא הכרעה.

יש לציין שנידון דידן שונה באופן מהותי, אין מדובר בחילול שבת בפרהסיה, אין מדובר בעריכת מסיבה של מאכלים שאינם כשרים, אלא בשיחת טלפון בשבת הסמוכה כשאין הוכחה נחרצת באשר למי שעשה את השיחה ובהכחשתה הגמורה של התובעת.

ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סי' רסח סעיף יב:

"כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית. ואם אישה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, ה"ז גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו; ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין". 

דברי השו"ע הן ברורים: רק במידה ולא בדקו את מניעיו או שלא הודיעו לו שכר המצוות ועונשם והיה בבי"ד של הדיוטות חוששים לו עד שתתברר צדקתו, וכן יש ספק מה פירושו 'חוששין לו' האם בגדרו של הגר אם גר צדק הוא, אם אינו גר צדק, או שמא הספק אם גר הוא או שבטלה גירותו מעיקרא.

דהיינו בנד"ד שהודיעו לגב' ס' המצוות וכן בדקו את מניעיה ואף אנו בחנו ובדקנו את כוונתה ונראים מניעיה כנים, אין כל מקום להסתפק בגירותה, וכל שכן שאחר הבדיקה נמצאו ראיות קלושות לאי קבלת מצוות בסמוך לטבילה.

הרי שיש כאן ספק משולש:

  1.  ספק מה הדין במידה ויש תלת לריעותא האם הגירות בטלה או היא עדיין בתוקפה.
  2. האם דיבר הרמב"ם בתלת לריעותא דווקא או בכל עניין, כאשר בפשטות נראה שהעיקר בדברי השו"ע דדוקא בתלת לריעותא אמר כן.
  3.  ספק מציאותי באשר לנסיבות של חילולי השבת מדרבנן שארעו בנד"ד.

ועיין במסכת יבמות דף כד ע"ב:

"ורמינהי: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה! הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם".

הראשונים מקשים: מצאנו בכמה מקומות בתלמוד, כגון קדושין ע"ה, ב , שנחלקו תנאים אם הכותים הם גירי אריות ואינם גרים גמורים או הם גירי אמת. מאחר שחכמים סוברים וכן הלכה שהגרות חלה אף אם לא התגיירו בלב שלם אלא מצרכים אישיים, מדוע יש דעות תנאים שהכותים שהתגיירו בימי בית ראשון מפחד האריות שהיו טורפים בהם אינם חשובים כגרים.

הראשונים מתרצים שהטעם לכך הוא משום שהכותים המשיכו לעבוד עבודה זרה, וזה הוכחה לכך שלא נתגיירו כלל אלא ליבם היה לאלוהיהם. לעומת זאת, אם אדם מתגייר אף על פי שהדבר נובע מחשש מאריות וכיו"ב ואינם עובדים עבודה זרה, אזי גירותם עיקר, ובזה עוסקת הברייתא הנ"ל. וכ"כ תוספות, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רלב"ג בפירושו למלכים.

הטעם לכך שמחשיבים גירות כזאת אף על פי שנעשתה מחמת פחד האריות הוא על פי מה שהתבאר במסכת בבא בתרא דף מח, א בעניין תלויוהו וזבין, דאגב אונסיה גמר ומקני מחמת אונסו ומחליט בליבו ומוכרו ברצון וה"ה אגב אונס אריות התגייר בלב שלם. וכן כתב ריטב"א.

התנאים שסוברים שהכותים היו גירי אמת טעמם שמתחילה עבדו עבודה זרה אבל בסוף חזרו למוטב והתגיירו לגמרי וסופם מעיד על תחילתם וכן כתבו התוספות ותוספות הרא"ש.

הרמב"ן בקידושין דף עה, ב בתירוצו הראשון וכן הריטב"א שם בתירוצו הראשון סוברים שהתנאים שנחלקו אם הכותים גירי אמת או גירי אריות הם הדעות החלוקות כאן וכן משמע ברש"י כאן שכתב על גירי האריות שבברייתא "כגון כותים".

הגהות מרדכי סי' קי סובר שרב עצמו בא לפרש את הברייתא ולומר שבתחילה אין מחשיבים אותם כגרים אך לאחר זמן כשרואים שנוהגים בדרך התורה מעיד סופן על תחילתן שהם גרים גמורים.

בנד"ד חשוב לנו לברר דעת הרמב"ם ושו"ע כיוון שדעות הראשונים שהובאו לא התקבלו על בני עדות המזרח היוצאים ביד הרמב"ם וכהבנת מרן הבית יוסף.

ואף לטענת קים לי יש לסייג כאשר הטענה היא נגד מרן הבית יוסף.

ועיין מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יד:

"אל יעלה בלבך וכו' ביבמות בפרק הערל (דף ע"ו) אמרו בסוגיא דשלמה גיורה גיירה לבת פרעה. ומ"ש רבינו סוד הדברים כך הוא מתבאר ממ"ש לא קבלו גרים בזמן דוד ושלמה כמ"ש למטה ובפרק כיצד (דף כ"ד:) הביאו בברייתא אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום מלכים לשום עבדי שלמה אינם גרים דברי רבי נחמיה שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינם גרים ונפסקה הלכה שם כולם גרים וכבר ביאר רבינו כן למטה דדיעבד כולן גרים."

הרי שלהבנת המגיד משנה אין מושג של גירות על תנאי וכיוון שתלה את דברי הרמב"ם בסוגיה הנ"ל ע"כ יש לבאר שגרים אע"פ שכוונתם הייתה לתועלת עצמן גרים הם לכל דבר ועניין. ומה שכתב חוששין לו וכו' היינו לראות האם גר צדק הוא שראוי להידבק בו או לחשוש לו שלא להידבק באדם שהוא בבחינת ספחת ועשוי להשיאו לדברי עברה כמו שעשו נשות שלמה.

ועיין בבית יוסף (יורה דעה סי' רסח אות יב):

"אחד גר שנתגייר לשם אשה ואחת אשה שנתגיירה לשם איש וכו' כולם גרים. מסקנא דגמרא בפרק שני דיבמות (כד:). כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה (הל' יד טו יז) המצוה הנכונה כשיבוא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצאת להם עילה מודיעין להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו, אם קיבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלין אותן, לפיכך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד - שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה - שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין להם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם, מי שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות, הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל, וכתב הרב המגיד לפיכך לא קיבלו בית דין וכו' בפרק הערל (עו.) לא קיבלו גרים בזמן דוד ושלמה וכו' ושם אמרו במקום אחר (עט.) שבימי דוד ניתוספו עליהם ק"נ אלף גרים, ומתוך כך ביאר רבינו שבית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ובדיעבד כולם גרים וכ"כ מן המפרשים ז"ל. גר שלא בדקו אחריו וכו' זה פשוט שאין הודעת המצות מעכב דיעבד ואמרו בפרק החולץ (מז:) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו דאי קידש ישראל משומד הוא וקידושיו קידושין.

ומ"ש רבינו ומצוה להחזיר אבידתו הוא ממה שנתבאר בפרק י"א מהלכות גזילה (ה"ב) שמחזירין אבידת המשומד והוא שיהיה משומד לתיאבון כמו שנזכר שם עכ"ל. ותמיהני עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עבודה זרה? דלא שייכא לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן (מכות כג:), ועוד, דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחת משאר מצות, אבל עבודה זרה שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא - הרי הם כגוים:

ודע, דהא דלא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה איתא נמי בפרק שני דיבמות (שם) וכתבו שם התוספות (ד"ה לא) וההיא דפרק שני דשבת (לא.) דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני על מנת ליעשות כהן גדול, בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים, וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתא לקמיה דרבי ואמרה גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל, ומכאן יש ללמוד דהכול לפי ראות עיני בית דין. ועל מ"ש הרמב"ם שהיו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות נראה לדקדק דמדלא אמר בפני בית דין הדיוטות דאע"ג דאנן הדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (פח:) על בית דין שבזמן הזה מכל מקום אין מקבלים אותם גרים בבית דין דידן, אלא שאם קיבלו אותם הדיוטות שאינם בית דין הרי הם גרים, ואילו היה מדקדק הרב המגיד בדברי הרמב"ם כן, לא היה כותב שבית דין הדיוטות היו מגיירים אותם, וכ"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ (סי' קי) נראה לי דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים, אין לקבלם, והביא כמה ראיות לדבר:

כתב בעל הלכות (הל' מילה כד ע"ד) גר שחזר לסורו יינו יין נסך ופתו פת כותי וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בפרק השולח (גיטין מה:) דגר שחזר לסורו הוה ליה מין, ותניא בפ"ק דחולין (יג.) שחיטת מין לעבודה זרה פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו [ספרי] קוסמין פירותיו טבלים. ופירש רש"י ספריו. תורה נביאים וכתובים שכתבן מין: כספרי קוסמין. נביאי הבעל דלשם עבודה זרה כתבו, והכי נמי אמרינן במסכת גיטין (מה:) ספר תורה שכתבו מין ישרף".

דברי הבית יוסף מתחילתם ועד סופם מעידים שהוא מפרש דברי הרמב"ם "והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין להם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם", שאין הכוונה שהוא גר על תנאי, ואם יתבאר באחריתו שחזר לסורו, הרי התברר שהוא גוי ומעולם לא התגייר, אלא באחריתו יתברר האם עדיין הוא גר גמור, או גר שדינו כישראל שהוא "מין", שאין מחזירים לו אבידה, וזה דבר מבואר, כיוון שהולך בשיטת המגיד משנה ברמב"ם, שהייתה דעתו לתלות את דברי הרמב"ם בדעת רב ביבמות שלהלכה כולם גרים הם ואע"פ שעשו מתוך רווח ואע"פ שהיה לפני הדיוטות.

ועיין רמב"ם הלכות מלכים פרק י':

"בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק, לפיכך אם בא ישראל על קטנה שהטבילוה בית דין, כסף כתובתה או קנס אונס או מפתה יהיה הכול תחת יד בית דין עד שתגדיל ולא תמחה בגירות, שמא תטול ותגדיל ותמחה ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן אלא בדיני ישראל".

מכאן מבואר כי לרמב"ם ביטול גרות שייכת רק בקטן שגויר על דעת בי"ד, שיכול לבטל הגירות אם ימחה אחר שיגדיל, אבל סתם גר אין כל מציאות לבטל את גירותו.

ועיין בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' סג:

"ומדברינו אלה בגויה הנשואה לישראל, נלמוד גם למי שבא להתגייר לשם דבר אחר, במכל שכן - הואיל וגם אם נודע שמל לשם דבר אחר הרי זה גר וכדאמרינן התם, כולם גרים הם (יבמות כ"ד) וכן פסק הטור: אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, ושנתגייר לשם שלחן מלכים ואחד גרי אריות וחלומות, כולם גרים (טור יו"ד סי' רס"ח). וכן כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו ואפילו חזר לסורו ועבד עכו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (שם).

הא למדת דגרות לשם דבר אחר עושה אותו כישראל גמור לענין קידושין ומוציאה אותו מאסור נשואי בת אל נכר והתחתנות ומבעילות זנות".

דברי הרב כדברי התלמיד שפשטות הרמב"ם שאין ביטול גירות למפרע.

מסקנה

אין ספק באשר לגירותה של הגב' ס' מהטעמים הבאים:

  1. חשש לגירות היא בפשטות רק בבי"ד של הדיוטות וכאשר הגיור היה ממניעים רווחיים, דבר שלא היה בנד"ד הן שהיה בי"ד בר סמכא והן שלהערכת בי"ד לגיור כוונות התובעת היו כנות.
  2. פירוש זה הוא רק לחלק מהאחרונים. לדעת מותב זה הפשט המבואר ברמב"ם שאין כל מציאות של ביטול גירות והחשש של הרמב"ם ושו"ע הוא רק למעלתו הרוחנית של המתגייר.
  3. גם לשיטות הסוברות שיש מקום לחשוש לגירות למפרע, לא הוצגו ראיות המניחות את הדעת באשר לתקופה הסמוכה לגיור, ואף אם נצא מהנחה שנעשו האיסורים הנטענים, הרי שמדובר באיסור דרבנן, ובפשטות כדי לפסול גירות נראה שיש להזדקק להליך הדומה לפסול עדות.

 

באשר לטענת קים לי נראה לומר שטענת קים לי יכולה להתקיים רק במידה והיה מדובר בביה"ד של הדיוטות, ורק כאשר היה מוכח שמניעי האישה היו ממניעים שאינם כנים, ורק לאחר הוכחה ברורה שהאישה חטאה ע"י עדות מובהקת.

כאשר יש תלת ריעותות:

  1. ביה"ד בר סמכא.
  2. מניעיה כנים.
  3. אין הוכחות ברורות ומובהקות באשר לחטאיה.

נראה שאין מקום לטענת קים לי. ואע"פ שלקמן נביא את דעת הרב שרמן ועוד שגם תקופה ארוכה אחר הגירות ניתן לבטל את הגירות, לא אמר כן בבי"ד בר סמכא ולא כאשר נראה לומר שמניעי המתגייר כנים.

וכדי לבאר את הדברים נביא לקט מדברי האחרונים להראות כי כנים דברינו:

ועיין בשו"ת אמרי יושר (לגר"מ אריק זצ"ל חלק א' סי' קעו):

"יקרתו הגיעני, וע"ד שאלתו בעובדא דאתי לקמייהו בנכרית א' הבאה להתגייר והיא דרה עם איש אחד זה כביר בלי שום נישואין אף בלי ציווילעהע שבנימוסיהם, ועתה רצונה להתגייר ולקבל עליה דת יהודית ולהנשא לו עפ"י דתוה"ק, וישנו בשאלה על גוף הגירות, אם רשאין לגיירה מטעם חשש שנתגיירה לשום אישות, וגם אפילו אם רשאין לגיירה אם רשאי הד"ר לישא אותה מטעם נטען על הנכרית, וכ"ת האריך בזה בטוב טעם ודעת:

דמבואר בעליל דבגייר לשום אישות וכדומה עדיין גם בתר הגירות חוששין לו עד שיתברר במשך הזמן תהלוכותיו ביהדות, וזה ממש כדברי הגהמ"ר, וכן מבואר עוד להדיא כן ברמב"ם פ"ג מה' א"ב הט"ו וז"ל: לפיכך לא קיבלו ב"ד גרים בימי דוד ושלמה וכו' כי שמא בשביל הטובה והגדולה שהי' לישראל חזרו שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק ואעפי"כ הי' גרים הרבה מתגיירים כו' והי' ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחרותן עכ"ל, שכ"ז הוא ממש כהגהמ"ר, ואף שכ' הרמב"ם ז"ל בסעי' י"ז לאחר שכתב לשון עד שיתברר צדקתו כתב: ואפילו חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מפני שטבל, וע"ש בכ"מ דקאי ארישא בלא עבד עכו"ם ומל משום תועלת, וכיון דכ' דמחזירין אבידתו, ע"כ דאין דנין אותו כספק גוי, דהא ספק גוי ספק ישראל א"צ להחזיר לו אבידתו כדאי' בכתובות ט"ו רק ברוב ישראל, וגם מדכ' הרמב"ם דקידושיו קידושין, משמע דטפי דנין אותו כישראל מכ"מ לענין מילתא דאיסורא כגון ליקח אותה לאישה ולסמוך עלי' באו"ה וכדומה כתב שחוששין לה עד שתתברר צדקתה, ואולי גם לענין קידושין אם בא אחר וקידשה חוששין לקידושי שניהם, עכ"פ שפתי הרמב"ם ברור מללו דחוששין עד שתברר צדקתו."

הרי שנקט (ושיטתו מהמחמירות בדין זה) שדווקא בגיור שנעשה ממניעים שאינם כנים נאמרו דברי הרמב"ם, דבר שלא שייך בנד"ד. הרי שגם לשיטה מחמירה זו דווקא כשמוכח שכוונותיה אינם אלא מצד רווח (ומסתבר דווקא בבי"ד של הדיוטות), כך שלא ניתן לסמוך גם בטענת קים לי.

ועיין בשו"ת אחיעזר (חלק ג' סי' כו) בעניין הנ"ל:

"(ג) והנה להלכה דקיי"ל דכולם גרים הם, מבואר בראשונים ובריטב"א בשם הרמב"ן דטעם הדבר דכיון דנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה דאגב אונסייהו גמרי וקבלי, ובפשוטו נראה דאע"פ דאומדנא דמוכח דכונתו לשם אישות, מ"מ משום אונס הרצון גמר ומקני וקבל הגירות בלב שלם, ואיכא אומדנא שגמר ומקבל בלב שלם, והנה בדין זה מבואר בראשונים ובשו"ע דאפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו, כיון דאין כאן אומדנא שאינו מקבל בלב שלם, לו יהי שבאמת אינו מקבל בלב שלם מה בכך, הרי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן, אדרבא הרי אומדנא שכוונתו בלב שלם דמשום אונסייהו גמר ומקבל.

וכן יש להעיר מד' הרמב"ן והרשב"א שכתבו לפרש הלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש, ולכאורה צ"ע כיון דלהלכה קיי"ל דבדיעבד כולם גרים, ורק לכתחלה אין מקבלים אותו, ודין זה מסור לב"ד לכתחלה א"כ איזה לזות שפתים איכא שנתגיירה שלא לש"ש הא בדיעבד כלם גרים, אלא ע"כ צ"ל דלגירות בעינן לכו"ע לב שלם ול"א בזה דברים שבלב אינם דברים, ולפיכך אם באמת לא נתגיירה בלב שלם לא הוי גר דרק מצד הדין אמרינן דלהלכה כלם גרים הם, ואמרינן דאגב אונסא גמרו בלב שלם, וחיישינן מצד הלעז שיאמרו שלא נתגיירה בלב שלם, ובאמת ל"ה גר, ומהאי טעמא חוששים לו עד שתתברר צדקתו, אף על פי דמצד הדין אנו אומרים דחזקה דגמר בלב שלם, אבל אם באמת לא נתגייר בלב שלם ל"ה גירות, וחוששין להחמיר עד שתתברר צדקתו, וכמו שפ' הרמב"ם בפי"ג מה' איסו"ב הט"ו שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. ובהל' י"ז שם אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו. [וכ"נ מד' הריטב"א שכתב דפליגי בזה בכותים אי גרי אמת הם אם נתגיירו בלב שלם וחזרו, או לא נתגיירו בלב שלם יעוי"ש].

(ד) והנה בנ"ד שמתגיירת ע"מ להנשא הי' מקום לפקפק אף אי"נ דמתגיירת בלב שלם, דהא מבואר בבכורות ל"א נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מד"א =מדבר אחד= אין מקבלים אותו ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' א"ב ה"ח, וכיון שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק אחד מד"ס אין מקבלים אותה. אולם נראה דהדין דנטען על האשה לא ישאנה האיסור רק עליו ולא עליה, וכמ"ש הנוב"י הכולל דכל מקום דתני לא ישאנה האיסור עליו, ולא תנשא האיסור עליה, ואף על פי דאם האיסור עליו ממילא אסורה בלפני עור ל"ת =לא תתן= מכשול, ואף באיסור דרבנן יש איסור לפני עור, וכמו שצידד בשו"ת פנ"י ובמנח"ח דבאיסור דרבנן איכא לפ"ע =לפני עור= דאורייתא דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, מ"מ י"ל כיון דאם ניסת לא תצא, א"כ אין בזה גוף איסור, רק אסור לכתחלה, משום הסר ממך עקשות פה, ואפשר דעל איסור דלכתחלה אין דין דלפ"ע ל"ת מכשול, ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.

(ו) ולענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה, ומה שחשש מעכ"ת שמא תבוא לפני רעפארמער אמת הדבר שזהו חשש גדול שאצל רעפארמער לא תהי' הגירות כדת, דהא מבואר /יו"ד/ בסי' רס"ח ס"ג דקבלת המצות מעכבת אם אינה ביום ובשלשה לכו"ע והרי זהו ב"ד פסול ועדים פסולים, וגם דעצם קבלת המצות אם מפרושם של הרעפארמער בדעותיהם הכוזבות, הרי אין זה קבלת המצות ודמי לחוץ מד"א, מ"מ אין לנו לחוש לזה ועל הב"ד כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה, וגם אין לצדד להתיר איסורא זוטא כדי שלא לעבור ע"ה איסור חמור, וכמו שאמרו בעירובין ל"ב, וכמש"כ המהרשד"ם לצדד בכה"ג וכמש"כ ג"כ בשו"ת מוהר"ח צאנז, וה"נ נאמר דנעבור לכתחלה איד"ר =איסור דרבנן= כדי שלא יעבור על איסור דבא על הנכרית דע"י נישואין הוי בפרהסיא ואסור מה"ת, דהא בנ"ד דיש לחוש בזה בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה ויהי' בועל נדה בכרת [וילה"ע בזה למש"כ הראשונים בס"פ המגרש בזה"ז דליכא סמוכין הגירות מדרבנן ויש כח ביד חכמים בדבר גדול לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולפ"ז י"ל דמה"ת הוה נכרית ואין בזה איסור נדה וכרת דהא אין זו גיורת אלא מדרבנן. אולם הא הרשב"א ביבמות פ' החולץ מסיק דילפינן מקרא דלדורותיכם דבכל הדורות מקבלים אף בזה"ז דליכא מומחים כמו דילפינן בכריתות מזה דלא בעינן הרצאת דמים ולדבריהם הוי גר מה"ת ואיסור נדה בכרת], ובנכרית אין איסור נדה ועי' תוס' שבת דף ד' החילוקים בדין אם אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ולפי החילוקים שם נמי יש לומר דלא שייך בנ"ד אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך וגם מוהר"ח צאנז בדין הנטען מן האשה מסיק שאין מורים להיתר.

(ז) והנה אחרי הרעוואלוציע /המהפכה/ שהייתה בימי המלחמה הגדולה שהותר הגירות וגם הוכר על פי חק ונימוסים נשואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים, בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם ע"פ דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה, וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק מהגאון מוהר"ש קלוגער בסי' ר"ל שהעלה להקל ולהתיר לכתחלה בכה"ג, ונסתייע מד' המהרי"ק סי' קכ"ט ומד' הרמ"א סי' קע"ג ס"ה, אף דלא דמי דהתם בפנוי' מ"מ הא לחד דיעה אסורה ומ"מ כדי שלא תצא לתרבות רעה מתירים מה"ט יש להקל גם בזה. וכיון שאם הי' רוצה הי' משתמד. ונראה מזה דכונתם לש"ש יעוי"ש. ומצאתי יסוד לזה מתשובת הרמב"ם פאר הדור סי' קל"ב שנשאל בבחור אחד שקנה שפחה והיא יושבת בביתו אם חייבים בי"ד להוציאה מביתו משום שנאמר והייתם נקיים כו' ויחוד בגויה באיזה דין נאסור ישיבתה בביתו והשיב על זה הרמב"ם וזה לשונו ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם ואפילו בגיותה, כי לא דברה תורה אלא נגד היצר, כאשר אמרו וכו' ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי, ולא זו הדרך, ולכן מחויבין בית דין אחר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עז ותעצומות לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה, ואף כי הנטען על השפחה ונשתחרה אינו יכול לישאנה לכתחלה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שיגרש וישא ופסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לד' הפרו תורתך, ויכול לישאנה והא' ברחמיו יכפר עונינו כאשר דבר לנו ואסירה כל בדיליך עכ"ל הטהור, ולא נתברר בדברי רבנו אם הוא רק מדין הנטען על השפחה או גם מצד הגירות, דמלשון השאלה נראה שהיא גוי'. אבל בתשו' הרמב"ם נראה רק מדין נטען על השפחה, וע"ד הגירות לא זכר כלל, [ואפשר שהי' גם טבילה וקבלת מצות]. עכ"פ מפורש בד' הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה ומוטב שיאכל בשר תמותות. וד' הרמב"ם יסוד גדול. ולכאורה זהו נגד ד' תשו' הרשב"א סי' א' ר"ה ואולי גם הרשב"א מודה היכי דאיכא תקנת השבים ורק התם שבעט באשתו שהרחיק את האהובה בנשואיה וכנס את השנואה יעוי"ש, עכ"פ הרי מפורש בד' הרמב"ם הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער שמדמה דין שפחה לדין הרמ"א /אה"ע/ בסי' קע"ז ס"ה בפנוי' וכל דאיכא תקנת השבים וחשש שלא תצא לתרבות רעה יש להתיר, וכל זה לענין דין הנטען על השפחה מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מד' הרמב"ם, וחילוק יש ביניהם דנטען על שפחה האיסור עליו ואמרינן מוטב שיאכל בשר תמותות, אבל בקבלת גרים לשם אישות הרי זה דין לגבי הבי"ד שאין לב"ד לקבל המתגיירים לשם אישות והוי כמו חטא בשביל שיזכה חברך, מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, וע"כ נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל".

נסכם את דברי ר' חיים עוזר גורדזנסקי זצ"ל:

  1. אף שידוע שמניעי הגר אינם כנים, ע"פ הכלל דאגב אונסיה גמר ומקני, ה"נ גמר ומתגייר.
  2. הרמב"ם שכתב חוששין לו, כוונתו מצד לזות שפתיים אך הגירות קמה ועומדת.
  3. מי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
  4. לכתחילה אין לבי"ד לגיור לקבל איש או אישה אשר כוונתם להתגייר היא רק לצורך נישואין.
  5. נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תישאר אצלו בגיותה א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכוונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, וע"כ נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל.

עולה מדבריו לגבי נד"ד אף אם הגירות הייתה לשם אישות, כאשר הצדדים נשואים בנישואים אזרחיים, אין להגדיר את המתגייר לשם אישות, ועוד, שהעיקר שאחר הגיור אין לפקפק על הגירות.

בוודאי שאין מקום לסמוך על דעת האחיעזר בטענת קים לי.

ועיין בשו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סי' קנד:

"והרי מפורש אמרו חז"ל בכורות ל' ע"ב נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו, ר"י בר"י אומר אפי' דקדוק אחד מד"ס, ואיך אפשר לקבל גרים באופן כזה שיודעים ברור שאחר גרותם יעברו על דברי תורה, (אמת הדבר שיש לתמוה על השמטת הפוסקים הלכה זו לגמרי, מ"מ הלא משנה לא זזה ממקומה, ואין חולק ע"ז עכ"פ כד' ת"ק שחוץ מד"א של תורה אין מקבלין אותן).

ואף על גב דקיי"ל כמ"ד כולם גרים הם, ביבמות דף כ"ד ע"ב, ונכלל בזה ג"כ איש שנתגייר לשום אשה, ואשה שנתגיירה לשום איש, נראה מדהתו"ס חולין דף ג' ע"ב ד"ה קסבר, ודהת"ו יבמות שם ד"ה הלכה, דהיינו דוקא כשהגירות הייתה שלמה בקיום המצות, אבל כשלא נתגיירו לגמרי, דהיינו בלא קיום המצות ושמירתן, וגם הכונה הייתה בלתי הוגנת, אז הם גרועים מסתם גרי אריות, דחשיב התם בברייתא, דאיכא למ"ד דכולם גרים הם, אלא שהם ככותים, שלמ"ד גרי אריות הם נחשבים מן הדין כגויים לכל דבריהם, והיינו משום דאיכא תרתי, הגירות שלא לש"ש, וקיום מצות בשלימות ג"כ אין כאן, דעכ"פ עבדו ע"ז בשיתוף, כדאמרי' שם בתו' מקרא דואת אלהיהם היו עובדים. ובלשון התוס' דחולין שם שלא נתגיירו לגמרי, ומשמע דלאו דוקא ע"ז, אלא כל שלא מקיימים מצות, וגם המחשבה הייתה שלא כראוי, אז אין כאן גירות כלל. ולשון הרמב"ם והשו"ע בסי' רס"ח בנתגייר בשביל דבר: וחוששים לו עד שתתברר צדקותו מבואר, שאם רואין שאינו מתנהג בדת ישראל, והגירות הייתה בשביל איזה דבר, אין זו גירות גמורה.

ולא עוד אלא שהמקבלים אותם הרי הם עוברים על לפני עור ממנ"פ. דאם נאמר שאין גירותם גירות גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה, בדיני קידושין וגיטין ויבמין, שנחזיק את בנו ממנה כבן, ואם תהי' לו אח"כ אשה ישראלית, וימות בלא בנים אחרים, נתיר אותה לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב, שלא כדין, וכיו"ב טובא. ואם באמת הם גרים, ובדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה, הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של איסורי תורה שעוברים עליהם, וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם, ואין נענשין עליהם, וכדאמרי' ביבמות דף מ"ז ע"א כשמודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה. והרי אנו מצווים על לפני עור אפילו בגויים, וכדאמרי' בע"ז ו' ע"ב מנין שלא יושיט אדם אבר מה"ח לבן נח ת"ל ולפני עור ל"ת מכשול, וק"ו בנ"ד שמכשיל אותו בהיותו אח"כ נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא, והוא נענש על ידו על כל מה שהוא עובר מדברי תורה".

הרי שדברי הראי"ה ברור מללו, דדווקא כאשר הגירות במובהק אינה לשם שמיים ומוכח לאחר מעשה שלא נשמרו המצוות (ובפשטות ע"י הוכחה ועדות) אין זו גירות גמורה, ולא נחית להגדיר מהו דינו, אך למעשה נד"ד שונה וכפי שכתבנו.

ועיין בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג' סי' קו:

"א' הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. וזהו כוונת הש"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' י"ב בנודע שבשביל דבר הוא מתגייר חוששים לו עד שתתברר צדקתו, והוא משום דכיון שבשביל דבר נתגייר יש לחוש שמא אף שקבל המצות בפיו לא קבלם בלבו, וכיון שיש טעם וסברא לחוש לזה הוא כאנן סהדי שיש ספק שאין בזה שוב משום דברים שבלב אינם דברים, עיין בתוס' גיטין דף ל"ב ע"א ד"ה מהו ובקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים ואף ששם איירי בדבר שאנן סהדי בודאי על מה שבלבו מסתבר דכשיש טעם ברור להסתפק הוא כאנן סהדי שיש ספק שלכן חוששין לו להחזיקו רק כספק גר עד שתתברר צדקתו ויעשה בדין גר ודאי. וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ב עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה, ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים, והוא בכלל תקנות לגדר ולסייג לתורה ולדבר מצוה שאין יכולין להתיר כמפורש /שו"ע יו"ד/ בסימן רכ"ח סעי' כ"ח וכדכתב כתר"ה".

דברי הרב עוסקים במי שחזקתו לשם אישות, דבר שלא נראה בנד"ד, הן מצד בירור ביה"ד לגיור, הן מחמת הרקע של האישה שהיא בת ליהודי מסורתי, הן מצד שהיו כבר נשואים בנישואים אזרחיים וכבר נולדו להם ילדים.

כמו כן לא הוכח שבסמוך לגיור חטאה, כך שאין כאן אנן סהדי.

ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סי' כד:

"נשאלתי אודות יהודי שנשא אשה נכריה בנישואין אזרחיים אצל הערכאות, וילדה לו בנים, וכעת באה האשה הנכרית להתגייר ולהנשא אליו בחופה וקידושין, ולגדל בניה בדת ישראל, האם רשאים לקבלה ולגיירה כדת?

ועכ"פ מדחזינן דלכתחלה דוקא אין לקבל גרים לשום אישות, אבל בדיעבד קי"ל שכולם גרים הם, משמע שהאיסור לקבל גרים לשום אישות, הוא רק מדרבנן, דבדאורייתא בדרך כלל לא מפלגינן בין לכתחלה לדיעבד. וכמ"ש התוס' גטין (ג סע"ב). והר"ן גטין (כא ב). והריטב"א סוכה (יא ב) בד"ה ואי רבנן. וע' בתוס' מנחות (לח סע"א) ובתוס' פסחים (יא א) בד"ה קוצרין. וע' בספר יעיר אזן (מע' א אות נו, ומע' ש אות י) ובשדי חמד (מע' ד כלל טז). ע"ש. וכן מצאתי להגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' רל) שכתב בפשיטות דהא דאין מקבלין גרים לשום אישות אינו אלא מדרבנן. ע"ש.

ב) איברא דחזי הוית בהגהות מרדכי יבמות (פרק החולץ סי' קי) שכ', אני הכותב נ"ל שהבא להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הוא עושה, אין לקבלו. וראיה לזה מיבמות (כד ב), ת"ר אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, והקשו התוס', מבת פרעה ואיתי הגתי, ותירצו דמידי הוא טעמא אלא משום שלחן מלכים, הני לא צריכי. (וכן הוא בגמרא יבמות עו סע"א). וההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני על מנת שאהיה כהן גדול, וגייריה, בטוח היה הלל שסופו לעשות לשם שמים. וכן י"ל בההיא דמנחות (מד א) באותה אשה שבאה לפני רבי, ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד. אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו לעשות לשם שמים. ואף על גב דפסקינן הלכה כולם גרים גמורים הם, י"ל דמיירי כשאנו רואים אח"כ שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עשו לשם אישות וכו'. ויותר נראה לי לומר כן, מלומר שהאמורא יפסוק דלא כהברייתא דר' נחמיה. וכ' בהגהה שם, פירוש, דבברייתא שם א"ר נחמיה שאין מקבלים גרים כאלה, ור' יצחק בשם רב פסק שכולם גרים גמורים הם, ומש"ה מחלק דבדיעבד שכבר נהגו בדרך ישרה גרים גמורים הם, הלא"ה איכא למיחש שלא נתגיירו אלא לתועלת. ע"כ.

והנה מ"ש המרדכי "אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו לעשות לשם שמים", אפשר דלאו דוקא מן התורה, אלא כלומר מן הדין, ולעולם דהוי רק מדרבנן, שאילו הוי מן התורה ממש, היה נראה דלא מהני מה שאח"כ בסופו של דבר יעשה לשם שמים, שמכיון שבשעת הגיור לא הייתה כוונתו אלא לשום אישות או לשאר תועלת לעצמו, הרי יש פגם של ממש בגיורו, אלא ודאי דלא הוי אלא מדרבנן. וכן מצאתי בשו"ת תשורת שי ח"ב (סי' ג) בד"ה ועוד לפי מ"ש רשב"א, שכתב, שאע"פ שלפי הס"ד של המקשה נראה דלר' נחמיה אינם גרים אף מן התורה, מ"מ לפי המסקנא שכולם גרים הם, יש לנו לומר שגם לר' נחמיה דס"ל שאינם גרים, אין זה אלא מדרבנן, שכל מה שנוכל לקרב הדעות כן נכון לעשות, כדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה. וכמבואר בכללי הגמרא. ע"כ.

וכן יש להוכיח מדברי המרדכי עצמו, שכתב בראש דבריו, שהבא להתגייר "וידוע לנו" שבשביל תועלת דבר הוא עושה, אין לקבלו, משמע שאם אין הדבר ידוע לנו אם עושה לתועלת עצמו או לשם שמים, ואף אחר שבדקנו אחריו נשאר הדבר בספק, יש לקבלו. דכיון דלא נפיק מספיקא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. וכן דקדק הרב השואל בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקכו) מדברי המרדכי הנ"ל. וע"ש. וכן מצאתי בשו"ת ירושת פלטה (סי' כו עמוד עד) שהוכיח מהמרדכי הנ"ל, שכל שיש ספק בדבר ויש צד לדון לזכות, יש לקבלו לגיור. ע"ש. [וע' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' שסא) בד"ה ואין. ויש להשיב על דבריו. ודו"ק]. ואפי' למ"ד דלא עבדינן ספקא דרבנן בידים, שאני הכא דאיכא מצוה בגיור, וכדאמר ביבמות (מז ב), קיבל מלין אותו מיד, מ"ט שהויי מצוה לא משהינן. וע"ע בתוס' יבמות (קט ב) ד"ה רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, אומר ר"י דהיינו דוקא היכא שמשיאים אותם להתגייר, או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר יש לנו לקבלם, שהרי אמרו בסנהדרין (צט ב) שאברהם ויצחק ויעקב נענשו על שלא קיבלו לתמנע שבאה להתגייר, והלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו, ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. ע"ש.

ושו"ר למרן החיד"א בס' כסא רחמים (על אבות דר' נתן פרק טו) שהביא קושית הרב בני חיי הנ"ל, וכתב, ולק"מ, דהא אוקימנא שפיר למתני' כהלכתא, שכולם גרים הם. וכמו שפסקו כן הפוסקים, דבהכי ניחא ורווחא שמעתתא טפי מלאוקים מתני' דהב"ע באדם גדול כהלל כי שיח וכי שיג לו שסופה לעשות לשם שמים, שזה דוחק מאד, דמתני' מילתא פסיקתא קתני, ואיירי בכל ענין. ע"כ. ומשמע מדבריו דבעינן שיהיה גדול הדור כהלל. ורק אז אפשר לו לסמוך על מה שנראה לו שסופו לעשות לשם שמים. אולם הנה מרן הבית יוסף (סוף סי' רסח) הביא דברי התוס' (יבמות כד ב) הנ"ל, וכ' ע"ז בזה"ל: "ומכאן יש ללמוד שהכול לפי ראות עיני בית הדין". ע"כ. וכ"כ בהגהת דרישה שם, והש"ך (ס"ק כג). ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' רל). וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רכד). ובשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' פג ופה). ע"ש. ואמנם ראיתי בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקכו) בד"ה עוד נ"ל, שכתב, שהלל שעשה מעשה לקבלו, צפה ברוח הקודש שסופו לעשות לשם שמים, שאל"כ איך היה בטוח שסופו לעשות לש"ש, ואף על פי שהב"י כתב שהכול תלוי לפי ראות עיני בית הדין, כיון שלא אמר כן מסברת עצמו, אלא שנתחדש לו כן ממה שלמד מד' התוס', ומאחר שאין לנו ראיה מוכרחת מד' התוס', מפני שי"ל דשאני הלל שידע כן ברוח הקודש, אין לנו לעשות מעשה לכתחלה, זולת ע"פ הוכחה ברורה, או שאין לנו שום סיבה לתלות שהוא מתגייר שלא לשם שמים. ע"כ. ואין דבריו מחוורים כלל, והעיקר כמו שהבין מרן בכוונת התוס', וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל, שהכול תלוי באומדנא דמוכח של ביה"ד והיה ה' עם השופט.

ד) והנה הרמב"ם (פרק יג מהל' איסורי ביאה הל' יג), ומרן השלחן ערוך (בסי' רסח סעיף יב) כתבו בזה"ל:

כשבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני פחד בא להכנס לדת ישראל, ואם איש הוא בודקים אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית, ואם אשה היא בודקים אחריה שמא נתנה עיניה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם עול התורה והטורח שבעשיית המצות על עמי הארץ, כדי שיפרשו, אם קיבלו ולא פירשו וראו אותם שחוזרים מאהבה מקבלים אותם, ואם לא בדקו אחריהם, או שלא הודיעו אותם שכר המצות ועונשם, ומלו וטבלו בפני שלשה הדיוטות, הרי אלו גרים, ואפי' נודע שבשביל דבר התגיירו הואיל ומלו וטבלו יצאו מכלל עכו"ם וכו'. ע"ש.

ולפ"ז יש לדון בנ"ד, שי"ל שמאחר שכבר נישאת ליהודי ע"פ חוק המדינה על ידי הערכאות, והיא יושבת לבטח אתו, ואין פוצה פה כנגדם, אין גיור זה נחשב לשום אישות, אף על פי שאפשר שהיא עושה כן להיות רצויה גם למשפחתו. וראיה לזה מיבמות (עו סע"א) דאמרינן, דהא דכתיב ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים, דגיורי גיירה ונסבה, והא לא קבלו גרים בימי שלמה, מדי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים, הא לא צריכא. (שהרי בת מלך הייתה. רש"י). ואף על פי שבודאי היה מקום לחוש שרצונה למלאת חשקה עם שלמה, (וע' בפירוש רש"י משלי לא. א, ובילקוט שמעוני שם. ובתוס' מנחות סד: ד"ה ועל). ובפרט שהיה מלך גדול שמלך על כל העולם כולו, ועל העליונים ועל התחתונים (מגילה יא ב), וכבוד גדול היה להנשא אליו, ועם כל זה לא חששו, וגיירוה, וה"נ בנ"ד כיון שהיא יושבת עמו זמן רב וילדה לו בנים, באין מכלים, בדורות אלו, יכולים לקבלה ולגיירה לכתחלה, ולא חשיב גיור לשום אישות. וכן ראיתי בשו"ת עבודת השם (חאה"ע סי' ד) בד"ה ומיהו, בנידון אחד שבגד באשתו וחיבק חיק נכריה וילדה לו, ואח"כ גירש את אשתו, וכעת באה הנכרית להתגייר כדי שתוכל להנשא לו בחופה וקידושין כדמו"י, וכתב, שנראה שהואיל והיא יושבת עמו זה זמן רב כאיש ואשתו, והוא נוהג עמה בדרך אישות וגם ילדה לו, אין כאן חשש לומר שבאה להתגייר משום תועלת שתנשא לו כדת, מאחר שאינה חסרה דבר ממנו, ואין לה תועלת בגיורה, יש לקבלה בסבר פנים יפות ולגיירה, שבודאי נראה שכוונתה לשם שמים. וכעין מ"ש התוס' (יבמות כד ב) שהלל קיבל לגיור את האיש שביקש להתגייר בשביל שיהיה כהן גדול, מפני שהיה בטוח שסופו לעשות לש"ש, וכ' הב"י, שהכול תלוי לפי ראות עיני בית הדין, וכ"כ הדרישה והש"ך. וה"ה בנ"ד שיש לגיירה אף לכתחלה, כיון שאין נראה שעושה כן לשום איזה סיבה ותועלת וכו'. ע"ש. גם הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' רל) כתב, שי"ל דמאי דקי"ל שאסור לקבל ולגייר לשום אישות היינו דוקא בלא בא עליה עדיין כלל, דאז תקיף יצרם, אבל בבעל מותר לקבלה לכתחלה, כיון דלא תקיף יצרם, וכ"ש בבא עליה כבר כמה פעמים, והואיל ועיקר האיסור לשום אישות הוא מילתא דרבנן, שפיר יש לסמוך על אומדן שלנו להקל, שאילו היה רוצה היה משתמד ולוקח אותה בדתם, וממה שהוא רוצה להשאר יהודי ושהיא תתגייר, מוכח שכוונתם לשם שמים. ויש להתאמץ בכל עוז לגיירה ולחיות עמה בהיתר וכו'. ע"ש. גם בשו"ת עצי הלבנון (סי' סג) כתב, שנכרית שנישאת ליהודי ע"פ חוק המדינה ע"י הערכאות, מותר לקבלה לכתחלה ולגיירה, ואין לחוש שהגיור לשום אישות, שמכיון שכבר נישאת ע"פ החוק, הגיעה כבר אל מטרתה בשלמות, והיא מסולקת מעתה לגמרי משאיפת וכוונת הגיור לשום אישות, ובבואה להתגייר ולמול את ילדיה כדת, אין לנו הוכחה גדולה מזו שרצונה בדת ישראל בלב שלם. ע"ש. גם בשו"ת דברי מלכיאל חלק ו' (סי' יט) כ' בנידון הנ"ל להקל, שאף שאפשר שהיא מתגיירת מפני שאינה רוצה להפרד מבעלה היהודי, מ"מ אין לדקדק כל כך בזה, כיון דבדיעבד היא גיורת גמורה, וכמ"ש ביבמות (כד ב) וביו"ד (סי' רסח). וע"י כך נציל את הישראל מלשבת באיסור עם נכריה. ואף שיש אחרונים שהחמירו בזה, למעשה יש להתיר וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת ישא איש (חאה"ע סי' ז) בדין נכרית שנישאת לישראל ע"פ חוק המדינה ע"י הערכאות, ונתרצית להתגייר, שאין לחוש שהוא לשום אישות, שהרי בעודה נכרית היא נשואה עמו בפרהסיא, ואין מכלים, הילכך ודאי שכוונתה להדבק בדת ישראל וכו'. ע"ש. וכן כתב בשו"ת פרי השדה ח"ב (סוף סי' ג), שבדין גיור לשום אישות, אם דרו יחדיו קודם הגיור, יש לתלות שכוונתה לשם שמים, שמכיון שהיו כבר ביחד בלא גירות, אין לחוש שלשם אישות באה להתגייר. וכ"כ בשו"ת ישא איש. וזה רבות בשנים שקיימתי כן מסברא דנפשאי. והארכתי בזה בתשובה אחת. ע"כ. וכ"כ הגר"א חזן בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' כט), שאם הנכרית יש לה בנים מבעלה היהודי, והיא באה להתגייר ולגיירם עמה, יש לנו לומר שבשבילם באה להתגייר ולהכניסם תחת כנפי השכינה, שאם מפני הבעל באה להתגייר הרי היא יושבת עמו לבטח, ואין פוצה פה ומצפצף. וכן בבואי פה העירה לרעות ביעקב, מצאתי שכבר קדמני בזה הרב הגדול הגר"מ פארדו זצ"ל (מחבר ס' שמו משה והוראה דב"ד), ועשה מעשה בזה להקל וכו'. ע"ש. גם בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' פה) כ', שמותר לקבל לכתחלה גיורת שרוצה להנשא ליהודי, שכיון שמבואר בב"י (סי' רסח) שהכול לפי ראות עיני ביה"ד, ועינינו הרואות בזמנינו, שיכולה להנשא ליהודי בלי גיור על ידי נישואין אזרחיים, ועוד שאם לא יקבלנה בית דין של יראי שמים, תלך אצל הריפורמים שמקבלים גיורות אף בלי טבילה ובלי קבלת מצות, ויחשבוה גיורת אף שבאמת היא נכרית, לכן מוטב לאחוז הרע במיעוטו, ולקבלה אם תבטיח לקיים כל המצות וכו'. וכן יזהירו את בעלה על כך וכו'. ע"ש.

ו) ומריש הוה אמינא דמ"ש הרמב"ם והש"ע, שאם לא בדקו אחריו, אפי' נודע שבשביל דבר נתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם, וחוששים לו עד שתתבאר צדקותו, ואפי' אם חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, שמאחר שטבל נעשה כישראל. ע"כ. ולכאורה מנ"ל לומר שחוששים לו עד שתתבאר צדקותו. וכבר עמדו ע"ז בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' סד) ובשו"ת חזון למועד (סי' ו). אך היה נ"ל שמקורו מההיא דיבמות (מה ב) ע"פ דברי היש מפרשים, שבפירוש רש"י, ולכן אף על פי שהטבילה הראשונה הייתה לשום אישות, ויש לפקפק בגיורה, מ"מ כיון שנהגה אח"כ ע"פ מצות התורה, וטבלה לנדותה, חשיבא גיורת גמורה. וניחא מה שהקשה רש"י. ושו"ר שקדמוני בזה הערוך לנר יבמות (מה ב). והגאון אמרי יושר ח"א (סי' קעו). ע"ש. אולם יותר נראה שמקור דברי הרמב"ם והש"ע מהירושלמי קידושין (פ"ד ה"א): "המתגייר לשם אהבה, וכן איש מפני אשה וכו', הלכה גרים הם, ואין דוחים אותם כדרך שדוחים הגרים תחלה, אבל מקבלים אותם, וצריכים קירוב פנים שמא גויירו לשם שמים". ומשמע שחוששים להם שמא לשם שמים נתגיירו, וכמ"ש הריטב"א (יבמות כד ב) בד"ה הלכה כדברי האומר כולם גרים הם, שכיון שנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקיבלו, ואף על פי שמחמת האונס קיבלו, גירות היא אליבא דרבנן. ע"ש. ולפ"ז מ"ש שחוששים לו עד שתתבאר צדקותו, חששא מדרבנן היא, וע"פ הרוב גמרו וקיבלו, וחזקה מחמת רובא היא, אלא שיש מיעוט שאינם מקבלים בלב שלם. וע' בשו"ת היכל יצחק (חאה"ע ס"ס כ) שכ', דלכאורה היה נראה שאין להשיא גר כזה ישראלית עד שיתבאר לנו צדקתו שהפנימיות שלו כראוי ובלב שלם. וכן אם היא אשה אין לנו להשיאה עד שיתבאר צדקתה, אולם נראה שאין זה בגדר ספק ממש, אלא מהזהירות הראויה היא, דשמא יחזרו לסורם, הואיל ומטרת הגיור לא הייתה לשם שמים. ואילו היה ספק ממש היאך מחזירים לו אבידתו. ע"ש. וע' בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' קעו). ודו"ק.

מסקנא דדינא בהא נחיתנא ובהא סליקנא שאם יראה לעיני בית הדין שהנכריה באה להתגייר גירות גמורה בקבלת עול תורה ומצות בלב שלם, לשמור ולעשות דיני התורה והמצוה, ולחנך בניה לתורה לאחר גיורם כדת, יש להתיר לגיירה לכתחלה, ולהתיר לה להנשא אליו בחופה וקידושין כדת משה וישראל. וכדעת רוב האחרונים שבזמנינו שכתבו להקל. ואף אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק פלוגתא דרבוותא, מ"מ כיון דהוי מילתא דרבנן, ספקא דרבנן לקולא. ולגבי הגיור ג"כ אף שיש מקום לומר דשמא לא חשיב גיור לשם שמים, שי"ל שעושה כן מפני הלחץ שעליה מהאיש אשר חי אתה, או מלחץ משפחתו עליהם, מ"מ כיון דבדיעבד קי"ל שכולם גרים הם, בספק יש להתיר לכתחלה, וכמ"ש הגר"ח בן עטר בספר פרי תאר (סי' ח סוף סק"א) בדין סכין קטן כל שהוא לשחיטה, שכיון דבדיעבד שרי, ובדין לכתחלה נחלקו בזה הפוסקים, יש להקל, שכל דבדיעבד שרי, ספקו מותר גם לכתחלה. ע"ש. וכיו"ב כתב מרן הב"י באה"ע (סי' קנט). וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' מו, דמ"ח ע"ד) ובספרו דעת תורה יו"ד (בפתיחה אות לו). ע"ש. והנלע"ד כתבתי".

סיכום דברי הראשל"צ הגרע"י זלה"ה:

  1. האיסור לגייר לשם אישות הוא דרבנן וכשיש ספק בדבר הוי ספקא דרבנן ולקולא ושרי לגיירו.
  2. מאידך יש מצוה לגייר, ומול ספק דרבנן של כוונות לא כנות העיקר שיש לגייר.
  3. העיקר כמו שהבין מרן בכוונת התוס', וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל, שהכול תלוי באומדנא דמוכח של ביה"ד והיה ה' עם השופט, ולכן אם הערכת ביה"ד לגיור שכוונות המתגייר כנות זה העיקר לדינא ואי"צ רוח הקדש להכריע בכך.
  4. מאחר שכבר נישאת ליהודי ע"פ חוק המדינה על ידי הערכאות, והיא יושבת לבטח אתו, ואין פוצה פה כנגדם, אין גיור זה נחשב לשום אישות, ובפרט כאשר יש לזוג ילדים.
  5. בספק בדעת הרמב"ם נקט בשו"ת היכל יצחק שכ', דלכאורה היה נראה שאין להשיא גר כזה ישראלית עד שיתבאר לנו צדקתו שהפנימיות שלו כראוי ובלב שלם. וכן אם היא אשה אין לנו להשיאה עד שיתבאר צדקתה, אולם נראה שאין זה בגדר ספק ממש, אלא מהזהירות הראויה היא, דשמא יחזרו לסורם, הואיל ומטרת הגיור לא הייתה לשם שמים.

הרי שלשיטת הראשל"צ הגר"ע יוסף זלה"ה אין כל מקום לתלות קים לי בדבריו שמחזקים גיור בספק כוונתו לשם אישות, כ"ש בנד"ד שהספק קלוש טפי.

 

והנה נחלקו מקוטב לקוטב לפני 14 שנים בפרשיית גיור שנידונה בביה"ד ברחובות והתגלגלה לערעור בביה"ד הגדול בפני דייני ביה"ד הגדול שבדור הקודם: הדיינים הגאונים הרב דיכובסקי מחד והרב שרמן מאידך.

באופן פשטני נראה שראיית העולם ההלכתית של דייני ביה"ד לערעורים שונה באופן מהותי. הרב דיכובסקי נותן אמון בדייני ביה"ד לגיור בדור שלפניו ואף בהצהרות המתגייר, והרב שרמן נוטה לבקר אותם, ואינו נותן בהם אמון, שעה שלדעתו הוכח שההליך היה חפוז ושיטחי.

ולכן הסברא נותנת כי אם נלמד משיטת הרב שרמן שבנד"ד נראה שהיה סומך על הגיור, הרי שטענת קים לי נופלת מאליה, שהרי אם סגולת הביקורת שהוא עמדת קיצון בתפיסת עולמו באשר לגיור היה לכאורה נותן אמון בהליך הגיור דנן, שוב אין מקום להניח שיש דעה כלשהי שהייתה פוסלת.

ניתן רקע קצר: אישה שהתנדבה בקיבוץ חילוני ונישאה לבן הקיבוץ בנישואין אזרחיים בהמשך רצתה להינשא עם בן הקיבוץ כדמו"י (עד כאן יש דמיון בין המקרים), עברה הליך זריז של גיור לפני 48 שנים  שלא כלל את הבעל (בזה יש פער בין המקרים, שהרי בנד"ד היו נסיונות במשך השנים שקודם הנישואין והליך הגיור היה רציני ביותר וכלל את הבעל בלימוד משותף עם הרב ק'), ואז נישאה לו בעודה בהריון (גם בזה יש פער שכן הקטינים נולדו קודם הגיור ולא היו שיקול מבחינת כוונות האישות), הבן הגיע לפני כ 15 שנים לקבל אישור מביה"ד הרבני לשאת אישה, ואב"ד רחובות דאז הרב איזרר זצ"ל טען שהגיור לא אמין וקבלת המצוות לא אמינה, והמבקש הוא ספק יהודי (כאן טמון פער גדול, שכן האישה מס' חודשים לאחר הגיור דאז טענה שכוונתה הייתה לקבל מצוות באופן מסורתי בלבד, ואילו כאן ההצהרה של האישה והמלווים היא שכוונותיה היו כנות ונחרצות, למרות שהתוצאות המעשיות של הליך הגיור נראות לכאורה זהות).

הלה הגיש ערעור לביה"ד הגדול לערעורים במעמד הדיינים הגאונים הרב דיכובסקי, הרב שרמן, והרב בר שלום.

הרב שרמן דחה את הערעור, הרב דיכובסקי קיבל את הערעור, והצטרף אליו הרב בר שלום.

התגלע ויכוח מר בעניין וניתנו תגובות בין הדיינים בבחינת רצוא ושוב באופן שלא ניתן היה להכריע בתיק, ולאחר שהראשל"צ דאז הרב שלמה עמאר חרץ את גורל התיק לקבלת הערעור טען הרב שרמן 'איני יודע', טענה שאמורה להרחיב את ביה"ד וסבר שזו סוגיה עקרונית שצריכה להינתן במעמד כל דייני ביה"ד לערעור, התיק הטלטל על גלי הויכוח מס' שנים עד שלבסוף הוכרע בקבלת הערעור, דבר שלטענת הרב שרמן היה באופן לא לגיטימי, והוא המשיך שלא להכיר ביהדות המערער או למצער להטיל בה ספק.

במהלך הויכוח המרתק בבחינת עוקר הרים וטוחנם זב"ז, פרסו את תפיסתם דייני ביה"ד בכל ענייני הליכי גיור, אבל גם בתוקף הויכוח לא טען הרב שרמן שיש לנקוט ספיקא דדינא בגיורים שנעשו כהלכה במתינות וע"י קבלה ברורה של מצוות, באופן שטענת קים לי בנד"ד נשמטת, כדלקמן:

עיין פס"ד ביה"ד הגדול לערעורים ע"י כבוד הדיינים הרב דיכובסקי הרב שרמן והרב בר שלום מס' תיק 6745-12-2:

"הרב שרמן:

מדובר במבקשים שפנו למחלקת הנישואין ברחובות להירשם לנישואין בחו"ק כדמו"י. המבקש נולד לאם שעברה הליך גיור. טבילת הגיור נעשתה כשהיא בהריון עם המבקש בחודש התשיעי. המבקש נולד לאחר שנסתיים הליך הגיור. המבקש הציג בפני מחלקת הנישואין תעודת גיור של אימו שהונפקה ע"י הרבנות הראשית לישראל ע"י כבוד הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן. אולם לא הייתה חתומה בחתימתו האישית של הרב ש' גורן, למרות שהודפס בה "ועל זה באתי על החתום". במקום חתימת הרה"ר הייתה חותמת הרבנות הראשית לישראל ירושלים. רושם הנישואין אינו רשאי לאשר בקשה לנישואין כאשר בפניו תעודת גיור שאינה חתומה. [יש לציין שגם כאשר אם המבקש פנתה למחלקת הנישואין בת"א לאשר נשואיה עם אבי המבקש נתבקשה שרב הראשי יחתום על הגיור כפי שמחייבות התקנות]. פגם זה כשלעצמו דיו להצדיק את החלטתו של הרב רושם הנישואין לשלוח את המבקשים לבית - הדין לבדיקת הליך גיורה של אם המבקש. יתרה מזו, המבקש נולד בנסיבות מיוחדות - כשהורתו שלא בקדושה ולידתו לאם שעברה הליך גיור, והוא עצמו אינו שומר מצוות. מציאות זו זוקקת ברור הלכתי מעמיק ומסובך, בנפרד מכשרות הליך הגיור של האם, כפי שנתברר בנמוקי פסק - הדין המנומק של בית - הדין. על כן בצדק הפנה הרב רושם הנישואין את המבקשים לבית - הדין שידון בבקשתם להיתר נישואין. בזה טעה ב"כ המערערים שבקש לראות בהתנהגות זו של מחלקת הנישואין כצעד חריג. צדק הרב רושם הנישואין שראה לפניו שאלה הלכתית מורכבת ומסובכת שאינה קשורה באופן ישיר לתקיפותה של תעודת הגיור הפגומה של הרבנות הראשית. בית - הדין הרבני שהוא הסמכות היחידה לברור בקשת היתר הנישואין של המבקשים, לאחר שדרש וחקר את המבקש ואת אמו, ובדק את תיק הגיור שלה וכן את תיק הנישואין של הורי המבקש, ולאחר הברור ההלכתי המקיף והמעמיק בבעיות ההלכתיות שנצבו בפניו, לא השאיר בעיה הלכתית שלא נתלבנה באר היטב, הגיע למסקנתו, שאין מקום להתיר למבקשים להינשא זל"ז בחו"ק כדמו"י.

ב"כ המערערים עתר בפנינו לבטול פסק - הדין של בית - הדין האזורי ולאפשר למערערים להינשא כיהודים כדת משה וישראל. לדעתו, טעה בית - הדין קמא כאשר נכנס לבירור מהותי של יהדות האם כאשר היה עליו לראות בתעודת הגיור משנת 1974 והנישואין שערכו כדמו"י, מעשה בית - דין וסופיות העניין. לטענתו, האם התגיירה בישראל ע"י הרבנות הראשית והעומד בראשה דאז, הרב גורן זצ"ל. כמו כן, היא נישאה בישראל - ברבנות, ובהיתרו המפורש של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, דבר שבית - הדין הרבני התעלם ממנו.

כמו כן, טען ב"כ המערערים שבית - הדין הרבני יחס משמעות לעניין טכני פעוט וחסר משמעות, כאשר תוצאותיו הרי גורל לגבי שני המערערים ובעקיפים גם לגבי האם ויתר ילדיה.

ב"כ המערערים, בסכומיו ההלכתיים שהגיש בפנינו, טוען שבית - הדין האזורי לא פעל ע"פ הכולל שנפסק בסמ"ע ובש"ך שו"ע חו"מ סימן י"ט ס"ק ב', שבית - דין אין רשאין לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית - דין הראשון, דבית - דין בתר בית - דין לא דייקי. טענה הלכתית זו נוגעת רק לענין תוקף כשרות הליך הגיור של אם המבקשת. כמו כן, הוסיף והעלה ספקות הלכתיות הקשורות למעמדו של המבקש בפני עצמו, כמי שהורתו שלא בקדושה ולידתו לאחר הליך גיור של האם, כאשר העלה טעונים הלכתיים הקשורים בדבר גר קטן מטבילין אותו על דעת בית - דין, וכן בשאלה האם עובר ירך אמו או לאו ירך אימו.

לאור ספקות הלכתיים אלו טען ב"כ המערערים, שבית - הדין בחר ללכת לחומרא ולראותו כספק יהודי, ולדעתו היה עליו להקל ולקבוע שהוא יהודי ודאי, ולכן יש להתיר לו ולמבקשת היהודייה להינשא זל"ז.

ב.

לאחר העיון בערעור, ובעיקר בפסק הדין נשוא הערעור, לא מצאתי כל עילה, לא במישור העובדתי הפורמלי, ולא במישור ההלכתי שתצדיק בטולו של פסק - הדין. אדרבא פסק דינו של כבוד עמיתי הגאון ר' חגי איזירר שליט"א, כיום חבר בית הדין הרבני הגדול, יכול לשמש דוגמא מופתית לאופן התמודדות בשאלות גיור החמורות והסבוכות הנצבות בפני בתי הדין בימינו.

כבוד הגר"ח איזירר שליט"א קובע, שאמנם הגר"ש גורן טיפל בהליך הגיור, אבל בפועל בית - הדין שגייר את אם המבקש היה הרב האגר ממחלקת הנישואין ועוד שנים מהרבנות בת"א שצרף לטבילת הגיור של האם. על החלטת בית - דין האם לגיירה, לא החליט שום בית - דין מוסמך לגיור. בפנייתו של הגר"ש גורן ז"ל אל הרב האגר ורבני המחלקה לנישואין מיום ז' באדר תשל"ד, הוא מבקש מהם שהם יחליטו לאחר שיבחנו אותה אם היא כשירה לגיור. ברור אם כן, שהוא בעצמו לא הגיע למסקנה מתוך ראות עיניו, שהיא ראויה להתגייר, והעביר את החלטה זו לכבוד הרב האגר וחבריו הרבנים. מזה יש לומר, שהשלב החשוב ביותר בהליך הגיור, שהוא בחינת בית - הדין המגייר האם המתגייר מקבל על עצמו להיכנס תחת כנפי השכינה ולקיים את מצות התורה, לא נעשתה ע"י כבוד הגר"ש גורן. גם לאחר מעשה בית - דין של רב האגר, אין בפנינו כל אישור של הגר"ש גורן, שכן תעודת הגיור לא נחתמה על - ידו. יש לציין שבתיק הנישואין של האם ואבי המבקש, הם מבקשים שהרב הראשי יחתום על הגיור, ושבועיים לאחר הנישואין שלהם מגיעה תעודת הגיור ללא חתימתו של הרה"ר. א"כ צדק בית - הדין הרבני בפסק דינו, שהליך הגיור לא נעשה ע"י בית - דין שהוסמך לגייר.

טעה ב"כ המערערים בקביעתו שהרב האגר ישב כדיין בבית הדין לגיור מטעם הרבנות הראשית, ונשיא בית דין הגדול הגר"ש גורן זצ"ל. בשנים הרבות שהרב האגר עבד במחלקת הנישואין שע"י רבנות ת"א הוא היה נשלח יחד עם עוד שני רבנים להיות מבצעים את טבילת הגיור ע"ד בית - דין של שלושה רבנים כפי שעשה גם בנדון דנן, אין בזה כל הסמכה להיות חבר בית - דין המגייר. גם בנדון דנן פנייתו של הרה"ר להרב האגר לבחון את אם המבקש, על - מנת שיראה אם היא כשירה לגיור, אין לזה כל תוקף ומנוי להרב האגר להיות דיין מוסמך בבית - דין לגיור. בחינת המבקשים להתגייר האם מתאימים לגיירם אינה נעשית בשליחות והדבר חייב להיעשות ולהיבדק ע"י בית - דין עצמו שמוסמך, לכן רק ביד בית - דין מוסמך האחריות והסמכות לאשר כשירות לגיור, על כן שלושה שנשלחים ע"י בית - דין לבצע את טבילת הגרות או את מצות המילה, לא מסורה בידם הסמכות להכריע את עצם כשירותו של המתגייר בעיקר בכל הנוגע בעניין הכניסה תחת כנפי השכינה, וקבלת שמירת המצות.

שום בית - דין מוסמך ומוכר בישראל לא ייתן עוז בנפשו לבצע הליך של גיור בצורה נחפזת כמו זה, אלא במקרים נדירים ומיוחדים בהם המבקשים את הגיור גילו שביסוד בקשתם מונחת מגמה אמיתית פנימית להתייהד ולהיכנס תחת כנפי השכינה, כדת וכהלכה, ונפשם שואפת לקבל עול מלכות שמים ולהצטרף לעם ישראל, לקיום תורת ה' ומצוותיו. כפי שמצינו אצל הלל הזקן (מס' שבת ל"א ור' חייא במס' מנחות מ"ד) כפי שכתבו עליהם התוס' יבמות קט: ד"ה רעה תחת רעה תבוא למקבלי גרים שיודע היה הלל בהם שסופן להיות גרים גמורים כמו שעשה בסוף. [במקום אחר הוכחנו שידיעתו זו של הלל התבססה על עיון וחכמה מרובים במבקשים את הגיור ובעומק בקשתם, וכן ביחס לר' חייא כפי שמדויק מתוך דברי הגמ' שם].

...

וכן מצינו במרדכי יבמות בהגהות מרדכי סי' ק"י, דנכרים דהלל ור' חייא נתקבלו לגיור אף על פי שאמרו בלשונם לשם תועלת או לשם אישות, והלל ור' חייא גם בלשון בקשתם פרשו שלשם שמים מתכוונים. וז"ל המרדכי שם:

 [...] אני הדיוט הכותב נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים אין לקבלם, וראיה לי מפרק שני ביבמות דף כ"ב [...] וההוא דאתא לקמיה דהלל (שבת דף ל"א) ואמר גייריני על מנת שאהיה כהן גדול בטוח היה שסופו לעשות לשם שמים, וכן י"ל בפרק התכלת דף מ"ד) ההיא דאתת לקמיה דרבי ואמרה גייריני על - מנת שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל. אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים, ואף על גב דפסק שם הלכה כולם גרים גמורים, י"ל לאחר כן שאנו רואים שמישרים דרכיהם אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות. והא דפריך א"ה לכתחילה נמי, רוצים לומר כשמתכוין גם כן לשם שמים. [פי' שרואין שנוהג בדרך ישרה]...

דבר נוסף נלמד מדברי המרדכי - כפי שכתב אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות "בטוח" שסופו יהיה לשם שמים. כלומר שכדי לגייר צריך מן התורה שתהיה לבית - הדין ידיעה בטוחה וודאית בשעת מעשה הגיור מקביעתו של המרדכי הנ"ל - תשובה לספקו של האחיעזר בח"ג סימן כ"ו סעיף ב' "והנה יש לי מקום ספק באופן שלא נתברר לב"ד ויש מקום להסתפק אם יש לו כונה לשם אישות אם מקבלים אותו דאפשר דדוקא בנתברר שיש להם עילה אחרת אין מקבלים והא דבודקים אחריו לכתחילה מספיקא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואין לבית - דין לקבל בלי בדיקה, אבל היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכוונתו בלב שלם כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם ורק לכתחילה אין מקבלים אותו היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל". וכאמור ע"פ קביעתו של המרדכי אין כל ספק, שכאשר לא מתברר לבית - הדין ויש להם ספק בכוונות והמטרות שמביאות את הנכרי לבקש לעבור הליכי הגיור שאין להתחיל בתהליך וכלשון המרדכי "להביא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים".

הב"י ביו"ד הל' גרים סימן רס"ח - לאחר שהביא את הדברי התוס' דיבמות כ"ד ע"ב בענין גיורם של הלל ור' חייא שגיירו את הנכרים שפנו אליהם, קבלו אותם לכתחילה למרות שמלשונם היה מקום לטעון לשם ד"א ותועלת הם מבקשים הגיור, משום שהיו בטוחים שמטרתם וכוונתם לשם שמים - קבע כלל ואומר "ומכאן יש ללמוד דהכול לפי ראות עיני בית דין". והביא דבריו הש"ך בשו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ב אות כ"ג והביא שדברי הב"י הובאו ג"כ בהגהת דרישה על הטור שם, כאשר דבריו יחסם לאמור בסעיף י"ב שבשו"ע שם לגבי השלב הראשוני כשבא הגר להתגייר שבודקים אחריו הסבות והמטרות לבקשתו זו. והקביעה לקבל את הנכרי לבצע בו הליך הגיור מילה ובטבילה וקבלת מצות מסורה לראות עיני בית - הדין, כאשר התנאי הבסיסי לכך שראות עיני בית - הדין תביאם לידי בטחון וודאות שמטרתו של הנכרי לשם שמים ושסופו להיות גר גמור בשמירת המצות. החשיבות הרבה בדברי התוס' שכתבו שהלל ור' חייא בטוחים היו שלשם שמים התכוונו הנכרים שבאו בפניהם, שכן לבדיקת המטרות והכוונות יש השלכה ישירה על תוקף חלק קבלת המצוות שבהליך הגיור עצמו, שאם לא מתברר לבית - הדין בודאות שהמטרה היא לשם שמים, קיים חשש כבד שגם קבלת המצות לא תהיה שלימה, ונמצא החלק המהותי שבמעשה הגיור פגום ולקוי שממלא תוקף וחלות הגיור לא יהיו. ויתכן שזהו עומק באור דברי התוס' ביבמות ק"ט ע"ב שבאר את גיורו של הלל לאותו נכרי שבקש לגיירו על - מנת שיהיה כ"ג, שידיעתו ובטחונו של הלל היו שלמרות שבלשונו אמר שבקשתו היא לשם דבר בכ"ז יודע הלל ובטוח שסופו להיות גר גמור כלומר שגם קבלת המצות כחלק ממעשה הגיור יהיה שלם ולא יפגם. ושמא יש בזה באור שכוונת הרע"א שבגליון הש"ס על התוס' ביבמות דף כ"ד ע"ב, שהפנה לעיין בדברי התוס' דם ק"ט ע"ב. שבעוד שדברי התוס' ביבמות כ"ד ע"ב מתייחסים לבדיקת עצם המטרה שלשמה מבקש הנכרי את הגירות שהייתה לשם שמים שהלל היה בטוח בזה, בדברי התוס' שם דף ק"ט ע"ד מתייחסים גם לבטחונו של הלל על ההשפעה והשלכה שיש בבדיקת הכונה והמטרה שהייתה בפיו של הנכרי שבסופו הוא יקבל את המצות בלב שלם ולשם שמים כך "שסופם להיות גרים גמורים" בקבלת מצות שלמה לשם שמים. ותוספת דברים אלו בתוס' יש השלמה והרחבה לדברי התוס' בדף כ"ד ע"ב המתייחסים לקביעת הלל שבטוח הוא בכוונה והמטרה שהם לשם שמים כל הדברים שנאמרו עד עתה מתייחסים לחלק בדיקת בית - הדין את המטרות וכוונות שלמענם מבקש הנכרי את הגיור.

ד.

יש לציין שלא רק הליך של שלושה ימים יש לראותו חפוז ביותר, גם תעודת סיום הקורס שנערך ע"י מרכז ללימודי היהדות של הרב גורן, שניתנה לאם המבקש, וממליצה לבתי הדין הרבניים לגיירה, מתבססת כולה על הליך מזורז ביותר שנמשך לסירוגין (כדברי הרב גורן) כמשך כחדשים בלבד. פרק זמן כזה, אין בו כלל כדי לקבוע שאצל האם חל מפנה משמעותי ודרמטי כמו כן, בנפשה והשקפתה, שלאחר עשרים ושש שנים מלידתה כנכרייה באנגליה, שעולמה, אורחות חייה והשקפתה רחוקים ביותר מהיהדות, אמונתה, תורת ה' ומצותיה, ולאחר שקושרת גורלה בנישואין אזרחיים עם יהודי חבר קבוץ וחברת הקבוץ החילוני שרחוקים מאד מאמונת היהדות תורת ה' ומצוותו, לפתע פתאום חל מפנה קיצוני של התפתחות אמונה דתית והכרה של תורת ה' ומצותיו ושאיפה לקבלת עול מלכות שמים. תופעה כזו היא נדירה ביותר כך שאין לקבל בשום פנים אופן את חווה"ד של המכון ליהדות שנתנה לאחר הליך קצר וחפוז כמו כן.

לאור כל האמור, יש לדחות מכל וכל את טענתו של ב"כ המערערים, שהרה"ר הגר"ש גורן היה שותף בתהליך המהותי של קבלת ההחלטה לגייר את אם המבקש. ניתן לראותו כמלווה כמעט טכני של ההליך הגיור שנתבצע כולו על כל הפגמים שבו, ע"י הרב א. האגר ושני הרבנים עובדי מחלקת הנישואין בת"א, שאינם בית - דין לגיור מוסמך.

...

בנדון שבפנינו המערערת מופיעה בפני בית - הדין לגיור בירושלים ומצהירה בפניהם שלא מדליקה חשמל בשבת, ואין עושים קידוש, וכן הבדלה עדין לא עושים, ובאותה ישיבה מצהירה בפני בית - הדין הנ"ל שמקבלת מצות, וכן בית - הדין מצוה עליהם להתחתן מיד לאחר הגיור, ועל סמך זה בית - הדין מעביר את המבקשת הליך הגיור וכותב במעשה בית דין שנתבררה לו כנות רצונה להדבק בכנסת ישראל, ולקבל עול תורה ומצות. ארבעה חודשים לאחר הגיור מצהירה המערערת בפני בית - הדין האזורי, שהיא מדליקה אור בשבת, ולשאלת בית - הדין, האם ידעת בגיור שצריך לשמור השבת, תשובתה הייתה "כן אבל זה קשה בשבת אחת". באותה ישיבה מצהיר בן זוגה היהודי ש"אנו מדליקים חשמל בשבת" והוסיף "אשתי התגיירה לפני שלושה חדשים ואין שינוי משמעותי מאז הגיור מלבד טהרת המשפחה". כלומר למרות שקבלה בפני בית - הדין לגיור וכן יש להניח בשעת טבילה, בפועל לא שינתה התנהגותה בשמירת שבת כהלכתה אפי' בצווי ברור וחמור של אסור חלול שבת כהדלקת אור. דברים אלו שנתגלו רק בפני בית - הדין האזורי, מערערים באופן חמור את המרכיב המרכזי שבהליך הגיור, ענין קבלת עול תורה ומצות. דברים אלו, אילו היו ידועים לבית - הדין המגייר בשעה שהכריזה שמקבלת מצות, הוא לא היה כותב וחותם במעשה בית הדין שנשתכנעו מכנותה של המבקשת לקבל עול שמירת תורה ומצות, שכולל בוודאי את עקרונות המצות שנוגעות לשמירת השבת. על כן צדק בית - הדין האזורי שבנסיבות אלו לא נאמרת ההלכה ש"בית דין בתר בית דין לא דייקי", וכדי לדון בבקשת המערערת ובן זוגה היהודי להינשא בחו"ק כדמו"י, חובתו הייתה לבדוק את פסק הדין של בית - הדין המגייר, בעיקר במרכיב של קבלת המצות שנמצא לקוי.

עקרונית ניתן לומר, שכאשר בית - דין עוסק בגיור ומתעוררים ספקות ביחס לענין קבלת המצות, שמעצם טבעו, מתברר רק בעתיד לאחר מעשה גיור, ועובדות העתיד ודאי שלא היו כנגד בית - הדין המגייר, דאז לא נאמר הכולל של בית - דין בתר בית - דין לא דייקי, ובית - הדין מצווים לבדוק את פסק הדין לגיור, ולקבוע בהתאם, את מעמדו האישי של המתגייר האם יצא מגיותו ונכנס לכלל ישראל. וזאת על - מנת שלא יצאו מכשולות מרובים ליחידים ולצבור בעם ישראל.

בית הדין האזורי בפסק דינו מציין שלא רק בגלל העובדות שהיו בפניו ולא היו בפני בית - הדין המגייר הוא אינו יכול לקבוע שהמתגיירת יצאה מגיותה ונכנסה לכלל ישראל, ולכן אינו יכול להתיר לה ולהתיר לבן זוגה היהודי להנשא זל"ז כדמו"י בחו"ק. כותב בית - הדין שם בפסק דינו:

"אמנם לאחר העיון נראה כי בנוסף לנ"ל יש גם ספק בעצם הגיור וכשרותו. בית - הדין שסידר את הגיור ידע שהבעל הנשוי לה באופן אזרחי, אינו שומר תורה ומצות, ובמקרים כאלה יש ספק גדול בכנות של קבלת המצות של המתגיירת, ועל כן הכרעת בית - הדין לגיור בירושלים בשאלה אם קבלת המצוות היא אמיתית, מיוסדת על הכרעה של שקול בדברים גבוליים ביותר, ולאור דבריה כיום הן על אמונתה והן בדבר קבלת מצות על ידה בזמן הגיור מתעורר ספק בהכרעת בית - הדין לגיור".

ונראה שגם בחלק זה פעל בית - הדין האזורי כדין, בזה שבדק את פסק הדין עצמו של בית - הדין לגיור, וכתוצאה מכך הטיל ספק בתוקפו, ואין זה מנוגד הלכתית לכלל שקבע רבא דבית - דין בתר בית - דין לא דייקי.

...

לאור כל האמור בנדון שבפנינו, שבית - הדין האזורי מצא פירכות ורעותות קשות הקשורות להליך קבלת עול תורה ומצות של המערערת, ולקויים בשקול הדעת, ודרך קבלת החלטתו של בית - הדין המגייר להעבירה הליך גיור, נתערערה חזקת בית - הדין המגייר שהם בקיאין ולא יטעו ובזה לא אמר רבא את הכולל דבית - דין בתר בית - דין לא דייקי, ובית - הדין רשאי אף לבטל את פסק דינו של בית - הדין הראשון, כפי שמוכח מהגמ' בב"ב ק"ל ע"ב ממה שאמר שם רבא לר' פפא ורב הונא בר' דרב יהושע כמבואר לעיל.

...

י.

העולה מתוך הברור ההלכתי הנ"ל, שלהוראת וקביעת הלכה של מרנן ורבנן פוסקי וגדולי הדור יש השלכה והתייחסות גם למישור הפרוצדוראלי של הליכי קבלת גרים לצורך נישואין, שקיימים במסגרת הרבנות ומחלקות הנישואין. האזהרה שמזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור האם באמת הייתה הגירות כהלכה כאמור לעיל ושרק לאחר מכן אפשר לרושמם לנישואין, מלמדת שתעודת גיור בפני עצמה שנתנה מכל בית - דין בעולם, יהיו הגדולים המוכרים והמוסמכים אשר יהיו, אינה מאפשרת לרושם הנישואין להכניסו לקהל ישראל לנישואין, כאשר מתעורר חשש שלא הייתה אצל בעל תעודת הגיור, קבלת מצות אמיתית כדין, דבר שנתן להבחין בו, אם מחזותו של המבקש שרחוקה מלהיות חזות של אדם שומר מצות, אם מתוך דברים שהוא מסיח לפי תומו בפני רושם הנישואין, אם המסגרת החברתית והמשפחתית שהוא בא ממנה וחי בתוכה מנותקים ורחוקים משמירת מצות תורת ה', ואם אותו בית - דין שהנפיק את תעודת הגיור נתערערה חזקתו שעושה את הליך הגיור כהלכה וכדין. הוראה זו סותרת לחלוטין את התוקף הפרוצדורלי שיש לתעודת גיור כשלעצמה כאשר נמצאו רעותות ופגמים במהות הליך הגיור או בחזקת כשרותו של בית - הדין שבצע ואשר את הגיור.

כבוד הגר"ש דיכובסקי בתיק א' ל' הנ"ל בו כתב:

"מבחינה פרוצדורלית קשה לי מאד להבין את עמדתו של בית - הדין ברחובות. בית - הדין לגיור שביצע את הגיור הנ"ל הוא בית דין מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל. יושבים בו תלמידי חכמים מובהקים המוכרים לי אישית כיראי שמים ויודעי דת ודין. בית דין זה מוסמך בענייני גיור לא פחות מבתי הדין הסדירים, על כן אין כל מקום לבית - דין סדיר לבטל את דבריהם.

הומצא לי פרוטוקול של מועצת הרבנות הראשית לישראל החתום על ידי נשיא המועצה כב' הראשל"צ הגר"א בקשי שליט"א. נאמר בו כדלהלן:

"החלטה: תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או של בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו על ידי רושמי הנישואין. כל גיור שנערך בין בארץ ובין בחו"ל שלא מבתי הדין הרבניים ובבתי הדין המיוחדים לגיור שעל ידי הרבנות הראשית לישראל טעון אישור בית - הדין הרבני, או של הנהלת בתי הדין או של המחלקה המטפלת בכך בהרבנות הראשית לישראל".

אמור מעתה, גיור שנערך על ידי בית דין מיוחד לגיור אינו טעון אישורו של בית - הדין הרבני. כשם שאינו טעון אישורו של בית הדין הרבני, כך לא יוכל בית דין רבני לבטלו. על כן קשה לי להבין מנין לקח בית - הדין ברחובות את הסמכות לבטל או להטיל ספק בגיור שנעשה ע"י בית - הדין הנ"ל כשם שגיור שנעשה ע"י בית - דין רבני סדיר אינו יכול להתבטל ע"י בית - הדין רבני אחר כך לא יוכל בית דין רבני סדיר לבטל גיור שנערך ע"י בית - דין מיוחד". עכ"ל.

על בסיס טעונים פורמליים אלו והפרשנות שנתנו דעת הרוב בתיק זה להחלטת מועצת הרבנות הראשית, הם פסקו ליתן היתר למתגיירת להינשא ליהודי מבלי להתחשב כלל בפגמים והרעותות המהותיים, בחלק קבלת המצות, שנמצאו ע"י בית - הדין האזורי.

פסיקה זו נסתרת מהוראת פוסקי וגדולי הדור, המחייבת את רושמי הנישואין לבדוק מהותית את חלק קבלת המצות, כשמתעורר חשש רציני שיש פגם בתוקף חלות הגיור, ק"ו בן ק"ו שהוראה זו קיימת על בתי הדין שהם המוסמכים הלכתית ומצוותית לבדוק חששות אלו, כפי שנהג בפועל בית - הדין האזורי. לא שמענו בהלכה שטענות פורמליות פרוצדורליות גוברות על דברים מהותיים שסותרים להם. אולי זוהי גישת המשפט האזרחי, אך אינה קיימת במשפטי התורה. וכן כתב הגאון ר' חיים פלאג'י בספר סמיכת חיים ח' אה"ע סי' ט', ביחס לכלל בית - דין בתר בית - דין לא דייקי וז"ל:

"ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד, דר"ל דמסתמא סמכינן על בית - דין ראשון... שלא טעו ולא הצריכו בית - דין שני לדקדק, והכי משמע לשון הרמב"ם א"ב אלא מחזי' וכו' ולא יטעו, דש"מ הא אם עברו ודקדקו וידוע שטעו, אזדא להו האי חזקה דלא יטעון וחוזר הדין לכ"ע".

באותו תיק, דעת הרוב התירו למערערת לפנות לרב רושם נישואין בצרוף תעודת גיור שברשותה, ובזה תוכל להנשא, תוך התעלמות מוחלטת ובטול פסק הדין של בית - הדין האזורי שמצא פגמים מהותיים בהליך גיורה, בכל הנוגע לחלק קבלת המצות. בין השאר הם התבססו על החלטת מועצת הרבנות הראשית שקבעה: "תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו ע"י רושמי הנישואין". לענ"ד אין בהחלטה זו כל קביעה הלכתית והוראה שרב רושם הנישואין מחויב לאשר ולהתיר את נשואים רק ע"פ תעודת גיור מוכרת ע"י הרבנות הראשית, גם כאשר נמצאו פגמים מהותיים בהלכה בהליך הגיור. קביעה זו נסתרת לחלוטין ע"י ההוראה שהורו הפוסקים גדולי הדור כפי שנתברר לעיל.

החלטה זו של הרבנות הראשית נמצאת במישור הפרוצדוראלי הקובע שגיור נעשה ע"י בית - דין רבני או בית - דין מיוחד לגיור אינו טעון אשור נוסף של בית - דין או גוף הלכתי אחר. אבל כאשר מתעוררות חששות הקשורות למהות הליך הגיור לא נאמר לרושמי הנישואין שעליהם להתעלם מזה, וכ"ש כלפי בית - דין שמופקד מבחינה הלכתית בקביעת מעמדם האישי של המבקשים לבא בקהל ישראל, כאשר מתעורר להם החשש שיש פגם מהותי בהליך הגיור ובעיקר בהליך הקשור לחלק קבלת המצות שהוא יסוד כל הגיור.

פרשנותו של כבוד הגר"ש דיכובסקי את החלטת מועצת הרבנות הראשית, שכשם שגיור ע"י בית דין המיוחד לגיור אינו טעון אישורו של בית הדין הרבני, כן לא יוכל בית דין רבני לבטלו, אין לה כל אחיזה בהחלטת מועצת הרה"ר, לא פורמלית וודאי שלא הלכתית כפי שנתבאר לעיל בהרחבה.

...

יב.

להוראת ופסיקת גדולי הפוסקים הנ"ל יש השלכה ישירה לברור ההלכתי על יהדותו של המערער. השאלה המרכזית שנצבת בפנינו ונידונה בפסק הדין נשוא הערעור, היא, האם קבלת מצות הייתה אצל אמו של המערער בהליך גיורה.

בהוראת ופסיקתם של גדולי הפוסקים הנ"ל נאמר באופן חד משמעי, "הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצות אינו גיור אפילו בדיעבד".

אבה"ד הגר"ח איזירר שליט"א בפסק הדין נשוא הערעור, לאחר שברר את יהדותו של המערער, לאור הנסיבות המיוחדות שהורתו שלא בקדושה, ולידתו לאם שעברה הליך גיור ובשלב הטבילה היה המערער ברחם אימו, וזאת ע"פ הסוגיות המרכזיות ומחלוקות המפרשים והפוסקים בעניין עובר ירך אמו או לאו ירך אמו, וכן ענייני גר קטן, קבע, שהשאלה העיקרית שעומדת לדיון בנידוננו היא קבלת המצות של האם, ועל בסיס זה ניתן לקבוע האם המערער נולד לגיורת יהודייה.

כפי שנברר לעיל, אין בפנינו כל חוו"ד או עדות של בית - דין מוסמך או אישיות גדולה בתורה שבדקה וחקרה האם בהליך גיור זה יש קבלת מצות.

טופס תעודת סיום קורס ללימודי יהדות, "בנוסחו הסטנדרטי" אינו יכול להוות חוו"ד כפי שנכתב, "שנפשה שואפת לקבל עליה עול מלכות שמים". כתבתי לעיל, שהליך לימודים מזורז במשך חודשים שהתנהל לסירוגין, כפי שהעיד הרב גורן, אין בו כלל כדי להעיד שאצל האם חל מפנה משמעותי ודרמטי כמו כן, בנפשה, השקפתה, ואורח חייה, לאחר עשרות שנים חיים זרים לחלוטין ליהדות, אמונתה ואורחות חייה, התקשרות לחברה קבוצית ישראלית שמנוכרת ומנותקת מיהדות וכן התקשרות לבן זוג יהודי המנותק באורחות חייו ואמונתו מאמונת היהדות ומצות התורה, בזמן קצר ביותר יתחולל מהפך קיצוני ונפשה תשאף לקבל על עצמה עול מלכות שמים. כל הנסיבות בהליך הגיור של האם מלמדות שלא הייתה קבלת מצות אמיתית וכל אמירתה בפני "בית - דין" בשעת טבילת הגיור שהיא "מבטיחה" לקיים כל מצות התורה היא מהפה ולחוץ, ואין באמירה זו לשקף כלל את אשר עם ליבה.

צדק כבוד הגר"ח איזירר שליט"א שכתב בפסק - הדין:

"בפשט הדברים יש כאן אנן סהדי שבתנאים אלו לא הפכה המתגיירת לשומרת מצוות. אנו יודעים אלו קשיים עצומים נצבים בפני חוזרי בתשובה עד מקבלים עול מצוות, וכאן שתחילתם בקבוץ חלוני וסופם מושב חלוני, והבעל לא דתי, והאישה גם לדברי הרב גורן עושה קורס לסירוגין בגלל הריונה, כלום אין כאן אנן סהדי, שאין פניה לשמירת מצות ולהיכנס בדת ישראל. כמובן, שאם הייתה לפנינו חתימה של דיין פוסק שמאשרת את קבלת המצוות בכנות, היינו יכולים לדון ולסמוך עליה, אבל בהעדר חתימה עלינו ללכת לפי אומדן המוכח מה גם שהמתגיירת מצהירה שלא חשבה להיות דתית אלא מסורתית"...

בית - הדין בפסק דינו בנה את קביעתו שלא הייתה קבלת מצות אצל האם, למרות שבפיה הצהירה שמבטיחה לשמור מצוות, על הכולל "דאנן סהדי" וברור לו כל כך כאילו שבית - הדין עדים בדבר. ויש לו אומדנא דמוכח מכח שני דברים. א. המסגרת החברתית קבוץ חילוני (משגב עם) שבאה ממנו, והמושב החילוני (עין יהב) שהולכת לגור בו מיד לאחר הגיור. ב. בעלה חבר הקבוץ, מנותק ממצוות התורה שנשאה לו אזרחית שנה לפני הליך הגיור ושמיד לאחר הגיור (יום אחד) נישאה לו על - מנת להמשיך לחיות יחדיו באותו מושב.

למסגרות החברתיות והאישיות מהם יוצאים מתגיירים ובתוכם מבקשים להמשיך לחיות את חייהם יש משקל מכריע לגלות את האמת שבלבם, האם קבלו בכנות לקיים את מצות ה'. ביחס למסגרת החברתית, כבר בספר דבר אברהם ח"ג ס' כ"ח אות א' שקיים הבדל בין תקופת דוד ושלמה וחז"ל, לזמנינו. בעוד שבתקופת התנ"ך וחז"ל כל המבקש להתגייר, ביסוד הבקשה מונח הרצון להשתלב ולחיות בתוך היהודים שכולם חיים ע"פ דת ישראל, ואילו בזמנינו "חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות וגם לאחר הגיור, לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה, לא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקבל כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו". וביחס לשאלה שיש שכתבו שאין לנו ענין עם מה שחושב בלבו דדברים שבלב לא הוי דברים כותב הדבר אברהם שם בזה"ל: "זה היה שייך רק בימים מקדם אבל עכשיו איך נשלה נפשנו, אנו יודעים ברוב המקרים באומדנא דמוכח שלא יקיימו אח"כ את המצות ואין לבם כלל לזה ובדאיכא אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוו דברים כמו שהזכיר גם הדר"ג (בעל האחיעזר) בשם בית יצחק".

ביחס למסגרת האישית משפחתית בה מתכוון המתגייר להמשיך את חייו. כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' ק"ו:

"וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הכי, הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי, אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכריה שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם, שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות. בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים, ובעוה"ר נתפרץ כמו כן, בהרבה מקומות שמקבלים אותם גם רבנים יראי ה' בפני הלחץ והדחק מבע"ד עליהם ולכן הרי נחוץ מאוד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה".

יש לציין בנדון שבפנינו, כפי שמעיד בית - הדין על דברים שאמרה אם המערער בפניהם בהם הסבירה את אשר היה בליבה בשעה שהצהירה בפניה, בפני "בית - הדין" המטביל, שמבטיחה לקיים כל מצות התורה, ואמרה "שכיום היא יודעת מה הוא מסורתי ומה הוא דתי ולכן היא יכולה להגדיר שמה שקבלה על עצמה בשעת הגיור היה שתהיה מסורתית ולא דתית". וכן הצהירה כי בשעת הגיור חשבה להיות מסורתית אבל לא דתית כיון שגם בעלה אינו דתי. מה שקבע הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שעצם רצון המתגיירת מיד לאחר גיורה לקשור גורלה בנישואין עם אדם שאינו דתי שומר מצות, אנן סהדי, שקבלת המצות שלה אינו יותר מבעלה, ואם הוא אינו דתי גם היא לא מקבלת שמירת מצות תורת ה', גלתה לנו האשה בדבריה שכן היה בליבה.

ההבדל בין מסורתי לדתי הוא ברור ביותר. האדם הדתי מקיים את מצות ה' מתוך הכרה שהוא מקיים את שמצווה משמים ואין הוא רואה עצמו חפשי להחליט לבחור במעשה מצות שנראות ומתאימות לו בהתאם לנסיבות של זמן ומקום. ואילו האדם המסורתי בוחר לעצמו את אותם מצות ומעשים שנמצאים במסורת ישראל ומחליט לקיימם או לא לקיימם, בהתאם לנסיבות שמתאימות לו. אין הוא רואה עצמו נתון וכפוף למרותו של הקדוש ברוך הוא לקיום מצוותיו.

לאור זאת, גם לדברי אם המערער הבטחת קיום המצות שלה, אינו מתאים עקרונית למושג קבלת עול מלכות שמים תורה ומצוות. לאור כל האמור יש לדחות טענתו של ב"כ המערער בסכומי טענותיו שמתוך דבריה של אם המערער עולה שהיא התחייבה באופן ברור לשמור תורה ומצות בעת שהתגיירה. בנסיבות החברתיות והאישיות משפחתיות הנ"ל, בהליך הגיור של האם, קיים אנן סהדי חזק וברור שהיא לא קבלה מצות בלבה, ודבריה שהבטיחה לקיים את מצות התורה בשעת הטבילה אינם משקפים ומגלים את האמת שבלבה ואין בכוחם לסתור אמת זו. גם כל ההסברים שנתנה בבית - הדין לכוונותיה על הצהרתה בשעת הטבילה אין בכוחם לערער את האנן סהדי שלא הייתה בלבה כל כוונה לשנות את אורחות חייה מחיים נוכרים חילוניים לחיים דתיים של אמונה ושמירת מצות תורת ה'.

חיזוק רב לקביעה זו יש למצוא בעצם העובדה שהליך הגיור של האם היה "גיור אקספרס" חפוז ביותר שנמשך כחדשים בלבד, וגם זאת לסרוגין, כעדותו של הגר"ש גורן. כפי שכתבתי לעיל, אין דבר מתקבל על הדעת לומר שבתקופה קצרה כמו כן, מתחולל מפנה קצוני דרמטי ומשמעותי כמו כן, בנפשה השקפתה ואורחות חייה של האם לאחר עשרות שנות חיים כנכריה, כשהיא קושרת את גורלה וחייה ליהודי שאינו דתי בקבוץ חילוני מובהק בו שוררת רוח של כפירה והתנכרות לתורת ישראל והדת היהודית. פתאום תוך חדשיים מבקשת להתייהד ולהכנס תחת כנפי השכינה כדת וכהלכה ונפשה שואפת לקבל עליה עול מלכות שמים ולהצטרף לעם ישראל.

גם אם נאמר שיש יוצאים מן הכולל, ואם המערער שייכת להם שהתחולל בקרבם פתאום מפנה משמעותי בנפשם, לשאיפה לקבלת עול מלכות שמים כפי שמצינו אצל הלל הזקן שבת ל"א ור' חייא, מנחות מ"ד (כפי שנתבאר בהרחבה לעיל), מדוע יום לאחר גיורה היא קושרת את כל הוית חייה בנישואין עם אדם שאינו דתי ואינו שומר תורה ומצות. האם כניסה תחת "כנפי" בעלה הוא הבטוי לכניסה תחת כנפי השכינה. האם חיים משותפים עם בעל שאיננו בתורה ובמצות הם בטוי לחיים כדת וכהלכה? האם המעבר מיד לאחר הגיור לחיים במושב ובחברה שרחוקה מאורח חיים של יהודים שומרי תורה ומצות הוא בטוי לשאיפת נפשה לקבל עליה עול מלכות שמים? וכי נעלמה מעיניה של האם המציאות החברתית החילונית של הישוב בו תכננה עוד לפני הגיור להמשיך את חייה מיד לאחר הגיור ונשואיה עם בעלה. דברים אלו מוכיחים בעליל ומחזקים את "האנן סהדי" שאם המערער לא קבלה לקיים ולשמור את מצות התורה כדת וכהלכה, ואין בהצהרה מהפה ולחוץ, על קבלת קיום המצות להעיד שנתקיים החלק המרכזי ומהותי ביותר, קבלת מצות תורת ה' ואין לומר שפיה ולבה שוים.

אני מוצא לנכון להאריך ולהרחיב לדון בערעור שבפנינו ובפסק דינו החשוב של כבוד עמיתינו הגר"ח איזירר שליט"א, ובעיקר בקריאה ובהוראה הלכה למעשה, שיצאה ממרנן ורבנן גדולי הפסיקה והתורה, מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, מרן הגרש"ז אויירבך זצ"ל ומרן הגא"מ שך זצ"ל, לדיינים הרבנים ורושמי הנישואין בענין חלק קבלת מצות בגיור ובענין תעודות הגיור לגיורים שנעשים ע"י בתי דין. וזאת לאור המצב החמור של התגברות נשואי תערובת בין יהודים ונכרים בישראל בעולם ורבוי העצום של נכרים שעולים ובאים לישראל ומתגבר הלחץ הצבורי על בתי הדין והרבנים להשתמש בהליכי גיור פורמליים על - מנת לפטור בעיות חברתיות לאומיות חילוניות תוך התעלמות מוחלטת מהמרכיב ההלכתי של דת ישראל.

לאחרונה שמענו על רבנים היושבים בבתי דין לגיור או דיינים שנאחזים ב"פלפולים שטחיים" שאינם מתבססים על גדולי התורה ופוסקיה ליתן תוקף להליכי גיור שחלק קבלת המצות נמצא לקוי ואף חסר, וכן מוכנים לאשר תעודות גיור וגיורים על בסיס טענות פורמאליות שאינם מבוססות הלכתית. ולמצב זה מתאימים דברי מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דבריו הנ"ל: "ובעוה"ר נתפרץ כמו כן, בהרבה מקומות שמקבלים אותם (המתגיירים שאנן סהדי שלא קבלו ע"ע שמירת תורה ומצות - א. ש.) גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ד עליהם ולכן הרי נחוץ מאוד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה".

על כן, יש לחזור להשמיע בקול גדול את הוראתם והזהרתם של מרנן ורבנן גדולי הפוסקים והתורה מהאסור החמור לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצות. וכן הזהרתם לכל רושמי הנישואין [כפי שהוכחנו לעיל באריכות שאזהרה זו חלה גם על בתי דין ורבנים] שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ, האם באמת הייתה הגירות כהלכה.

ובזה נזכה לשמירת קדושת טוהר יחוסם של ישראל להשראת שכינת א-ל על ישראל (יבמות מ"ז תוס' ד"ה קשים גרים).

אברהם שרמן, דיין"

 

סיכום דברי הגר"א שרמן שליט"א הנוגעים לענייננו:

  1. על הליך הגיור להיות מתון וממושך.
  2. הסביבה התומכת צריכה להיות דתית, קיבוץ חילוני אינו מקום התומך בהליך הגיור ובאמינותו.
  3. בן הזוג צריך להיות חלק מהליך הגיור וצריך שישמור תורה ומצוות.
  4. הצהרת מתגייר בפני גורם רבני כגון רשם הנישואין וכן ניכר מלבושו וסגנונו ויש בכוחם להפקיע את גירותו, יחד עם הפגמים האחרים המנויים כאן.
  5. ביה"ד לגיור צריך לבחון היטב את כוונת המתגייר.
  6. אסור שיפול פגם פרוצודורלי בהליך הנפקת תעודת ההמרה.
  7. ביה"ד צריך שיהיה מוסמך לכך.

 

נראה שבנד"ד אין כמעט אחד מכלל הפגמים המהותיים שציין הגר"א שרמן כסניפים לאי קבלת הערעור.

ההליך בנד"ד היה ממושך ע"י ביה"ד מומחים ובני סמכא, בן הזוג היה חלק מההליך, הסביבה הייתה תומכת ולפחות לא היה בה רוח כפרנית ואנטי דתית (המשפחה של מר ה' דתית, הרב ד' המשיך ללוות ע"פ הצהרתו את האישה), לא היו פגמים בתעודת ההמרה, נבחנה היטב כוונת הגב' ס', לא הייתה הצהרה שקבלת המצוות הייתה מן השפה ולחוץ.

עמדת הרב דיכובסקי

"קראתי בעיון את דבריהם של כבוד עמיתי שליט"א, שנחלקו בדעתם לגבי פסק דינו של בית - הדין האזורי. עברתי גם על פסק - הדין של בית - הדין האזורי. לאחר עיון רב, נראה לי שאין מקום לפסול את הגיור בדיעבד - גיור שנערך לפני קרוב ל - 30 שנה - ולהוציא את האם וילדיה מכלל ישראל.

אנמק את דברי.

השו"ע (יור"ד רסח א) פסק:

"כל עניני הגר בין להודיעו המצוות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום. מיהו דוקא לכתחילה [...] חוץ מקבלת המצוות שמעכבת אם אינה ביום ובשלושה".

וכתב הט"ז (סק"ט): "חוץ מקבלת המצוות - שזהו גוף הדבר והתחלתו, אבל מילה וטבילה הוי כגמר דין דמן התורה הוי אף בלילה". ב"דגול מרבבה" הבדיל בין "גר גדול שאצלו קבלת המצוות עיקר, ולכך המילה והטבילה אינו אלא גמר הדבר וסגי בלא שלושה ואפילו בלילה, אבל גר קטן שלא שייך בו קבלת מצוות והטבילה היא עיקר [...] לכו"ע צריך להיות ביום ובפני שלושה".

עולה מן האמור, שקבלת מצוות היא חלק ממעשה הגרות, ובגר גדול היא גוף הדבר והתחלתו, ובגר קטן שמטבילים על דעת בית - דין אזי המילה והטבילה בלבד הם גוף הדבר, ולא קבלת המצוות.

אולם מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה פרק יג א - יח), נראה לכאורה, שקבלת מצוות אינה חלק ממעשה הגירות. הרמב"ם פותח את הפרק בהלכה א':

"בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה בטבילה ובקרבן".

אין זכר לקבלת מצוות.

בהלכה ד' אומר הרמב"ם:

"וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן".

משמעות הלשון היא, שקבלת מצוות אינה חלק ממעשה הגירות, אלא היא "תנאי סף" לבית - דין שלא להזדקק למי שאינו מוכן לקבל מצוות.

כך גם מטים דברי הרמב"ם בהמשך הפרק (יג - יח):

"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה', נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה, כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו [...] אם לא נמצאה להם עילה, מודיען אותן כובד עול התורה וטורח יש בעשיתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן [...] לפיכך לא קבלו בית - דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית - דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית - דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה. גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן".

נשוה לנגד עינינו - נשות שלמה ושמשון התגיירו בפני בית - דין לא מוסמך, בית - דין של הדיוטות. היה להן מניע ברור להנשא למלך ולמנהיג העם. הן עבדו עבודה זרה אחר גיורן, ולדברי הרמב"ם, "הוכיח סופן על תחילתן", וכן "נגלה סודן". ברור שיש כאן אומדנא גדולה שלא התכוונו מלכתחילה לשמור מצוות. את האומדנא הזו קובע הרמב"ם במילים: "הוכיח סופן על תחילתן" ו"נגלה סודן". ואעפ"כ קיימו אותן שמשון ושלמה, והרמב"ם מדגיש: "אל יעלה על דעתך", כלומר, אסור אפילו להעלות על הדעת שאינן יהודיות. בטוחני, שאם היה בא ענינן בפני בית - דין רבני בימינו, ואולי גם בפני, היינו פוסלים את הגיור למפרע ועושים את ילדיהן גויים גמורים. הן הרי עשו את הדבר החמור ביותר: עבדו עבודה זרה ובנו לה במות, עד שהכתוב ראה את שלמה כחייב בבנית הבמה - ואף - על - פי - כן, לא ניתן היה לפגוע בגיורן ולהוציאן מכלל ישראל, ואסור אפילו להעלות על הדעת שאינן נחשבות כחלק מעם ישראל.

לכאורה עולה מן הרמב"ם, שקבלת המצוות אינה חלק ממעשה הגיור, אלא תנאי לבית - דין שלא להזדקק למתגייר שאינו חפץ בקיום מצוות. בתי דין של הדיוטות לא הקפידו על קבלת המצוות, ובכל זאת גיורם תפס.

ואכן, הב"ח (יור"ד סימן רסח), פירש בדברי הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מעכבת. ולפי זה, חולקים הרמב"ם והשו"ע בכך. אמנם, בשו"ת "חמדת שלמה" (יור"ד סימן כט), הבדיל בדעת הרמב"ם, בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. הודעת המצוות אינה מעכבת, כי כל מהותה היא מסירת מידע למתגייר על המצוות ועונשן, ואילו קבלת המצוות מעכבת. דבריו אינם מסבירים את שיטת הרמב"ם בענין נשות שמשון ושלמה. חטאן לא היה באי ידיעה של איסור עבודה זרה, אלא בעבודה זרה ממש ובאי קבלת מצוות.

אם נתאמץ להכניס את דבריו ב"אל יעלה על דעתך" שברמב"ם, נצטרך לומר שנשות שמשון ושלמה קבלו מצוות כראוי, למרות שגיורן היה בפני בית - דין של הדיוטות, אלא שקבלת המצוות לא החזיקה מעמד, ולבסוף עבדו עבודה זרה. למרות האמור ברמב"ם: "הוכיח סופן על תחילתן", אין מדובר על תחילתן ממש, דהיינו על הגיור מראשיתו, אלא על תקופת מה לאחר הגיור. כל זאת, צריך לדחוק בדברי הרמב"ם.

ואכן, ב"אגרות משה" (יור"ד חלק ג' סימן קח) התקשה בדברי הרמב"ם לגבי נשות שמשון ושלמה, וכתב:

"וצריך לומר, דעבר זמן גדול עד שהתחילו לעבוד ע"ז, ולכן אין זה הוכחה ממש לבטל גרותן, דהרי התם שנתגיירו בשביל רצון בעליהן שלא היו נושאים אותן אם לא היו שומרות תורה, הרי זמן גדול שמרו התורה ביודען שלא יחזיקו אותן לנשים כשלא ישמרו התורה, ורק אחר זמן גדול תקפה יצר ע"ז עלייהו עד שלא היה איכפת להן אם יגרשום. ולכן לא נבטל גרותן מצד דברים שבלב אף שלפי האומדנא הוא הוכחה אף שעבר זמן גדול על תחילתן שלא קבלו המצוות עלייהו אלא אמרו בפיהן לרמות את בעליהן ואת הבית - דין, דלבטל הגירות בעינן אומדנא ברורה כאנן סהדי, שזה ליכא בעבר זמן גדול אלא ענין השערות. לכן קיימו נשותיהם דהא לא נבטל גרותן ולא נאסרו אף שנעשו מומרות".

כאמור, דרך זו בהבנת דברי הרמב"ם אינה עולה עם לשונו הברור: "הוכיח סופן על תחילתן" ו"נגלה סודן". אולם גם אם נניח כך, הרי כל שאין ידיעה ברורה סמוך ממש לשעת הגירות שקבלת המצוות לא הייתה כנה, אין כאן "אנן סהדי" מוחלט, ומספק לא ניתן לבטל את הגירות.

הדיון בערעור בתיק זה, הוא מקרה שעל פניו פחות חמור מאשר נשות שמשון ושלמה. מדובר באם המשפחה, שלפי דבריה לא שמרה שבת לאחר הגיור. גם אילו היו הדברים נכונים, כיצד ניתן לפסול למפרע את הגיור, כאשר נשות שמשון ושלמה עבדו ע"ז לאחר גיורן, והוכיח סופן על תחילתן, ובכל זאת שלמה המלך שנקרא ידיד ה' ושמשון המושיע את ישראל, המשיכו לקיימן. על כרחך, אחת מן השתים, או שקבלת מצוות אינה מעכבת לשיטת הרמב"ם, או שאין בבנית הבמות ועבודת אלילים סתירה למה שהיה ברגע הגיור, שאז ניתן להניח שקבלו מצוות כראוי, למרות גיורן בפני בית - דין של הדיוטות. יצויין, כי הרמב"ם אינו מחלק תארי כבוד לשמשון ולשלמה סתם כך. הרמב"ם מגדירם בנסיבות אלו של נשותיהן, כידיד ה' וכמושיע את ישראל, על מנת שלא נפקפק לרגע שקיימו נשים נכריות ושהגיור לא תפס.

אמנם, העירוני מלשון הרמב"ם (מלכים י, ט) שכתב:

"גוי שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד... כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע".

 לכאורה משמעות הלשון היא, כי גר צדק חייב לקבל עליו את שמירת המצוות כתנאי לגיור. אולם, כשנעיין בהלכה זו, נמצא שכוונת הרמב"ם שונה. הרמב"ם מדבר על האיסור לגוי לעסוק בתורה. איסור זה קיים, כל עוד הוא גוי, אבל כשהתגייר הוא חייב בשמירת המצוות ובתלמוד תורה. על כן מדגיש הרמב"ם, שהאפשרות היחידה לקיים מצוות, היא רק ע"י גיור.

הלכה נוספת שהעירוני היא דברי הרמב"ם (איסורי ביאה יג יב):

"כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום... ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות".

 שוב, עולה לכאורה שקבלת המצוות היא חלק ממעשה הגיור, אלא שעבד המשתחרר אינו צריך לה משום שכבר קבל מצוות בכניסתו לעבדות. ובכן, מרמב"ם זה יש ראיה הפוכה. קבלת המצוות של עבד נעשית בעל כרחו וחרף התנגדותו, כלשון הרמב"ם בהלכה קודמת:

"לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו".

האם יש כאן קבלת מצוות, כאשר תוקפים את העבד במים וכופים עליו את הטבילה ואת המצוות? ומדוע לא יצטרך כשנעשה בן חורין, קבלת מצוות מחודשת מרצון, כפי שעשו בני ישראל בימי אחשורוש: "הדר קבלוה בימי אחשורוש". על כרחך, שאם די בזה, תספיק הודעת המצוות בלבד, גם ללא קבלתן.

שבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה שגם אם מבחינת לשון הרמב"ם וההלכות המובאות, נראה שאין קבלת המצוות מעכבת, הרי לשון השו"ע ברורה. ביור"ד סימן רסח, ג קובע השו"ע את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגיור, ואינו מביא דעה חולקת. יתר על כן, בסעיף יב שם מובאת ההלכה ברמב"ם ביחס לגר המתגייר לשם דבר ש"הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו". הגר"א מציין על זה את עניינן של נשות שמשון ושלמה. הרי, שהרמב"ם אינו חולק על השו"ע ואפשר לקיים את דבריו על נשות שמשון ושלמה יחד עם ההלכה שקבלת המצוות מהווה חלק ממעשה הגיור. ועל כן, בטלה דעתי מפני דעתם. אלא שגם לדבריהם חייבים לפרש שכל שאין לנו ידיעה הלכתית ברורה שברגע הגיור לא הייתה קבלת מצוות, לא ניתן לפסול את הגיור. כשם שלא פסלנו את גיורן של נשות שמשון ושלמה, למרות ש"הוכיח סופן על תחילתן". וכיון שהגר"א צירף את הענין הזה לסעיף בשו"ע, צריך לומר שגם לדעת השו"ע אין לפסול גיור למפרע, אלא במקרה נדיר של ידיעה ברורה או אומדנא דמוכח בשעת מעשה. בודאי שלא ניתן לפסול על סמך ספקולציות של שנים לאחור.

אוסיף עוד את דבריו של הגרא"י אונטרמן זצ"ל (תורה שבעל - פה יג, עמ' יג) שיצא נגד המחמירים בגירות האשה הנכרית, כאשר הבעל היהודי מחלל שבת. וכתב:

"בודאי שאנו מחוייבים לחוס על שלימותה של המשפחה ולהסתכל במצבה מתוך השקפת התוה"ק, בלי חששנות חסרת יסוד. וכמו שראינו בהרבה מקרים, שהבעל לצערינו מחלל שבת, ואשתו היהודיה שומרת ומקיימת הכול בקפדנות ואינה נגררת אחריו. כן אפשרי גם בגיורת, ואין לעשות השערה ע"י ק"ו פריכא".

הבאתי את הדברים לתשומת לבם של חברינו הדיינים המחמירים בבעל היהודי חומרות יתרות, מתוך עשית ק"ו.

סוף דבר, גם אם נשוה את שיטת הרמב"ם והשו"ע, אין צורך להפליג יותר מדאי בענין קבלת המצוות מעבר למה שהפליגו רבותינו, ובכל מקרה, לא ניתן לעקור גירות למפרע על יסוד ק"ו פריכא והשערות מכל סוג שהוא על מה שהיה בעת הטבילה.

ובכן, גם כאן ניתן לומר כדברים האלה. אין לנו "אנן סהדי" מה היה ברגע הגיור. הסדר הוא שהמתגייר או המתגיירת מקבלים על עצמם בפה מלא שמירת מצוות, רגע אחד לפני הכנסת הראש למים. כאשר הראש נמצא מתחת למים - שניות בודדות - בדרך כלל לא חושבים דבר. מיד לאחר הוצאת הראש מן המים, חל הגיור. יתכן מאוד שבאותו רגע גמרה המתגיירת בלבה לקבל מצוות או שטבלה על דעת מה שאמרה רגע לפני הכנסת הראש למים, אלא שאחרי כן חזרה בה. לא ניתן לבטל גירות ללא אנן סהדי ברור בשעת מעשה. קשה ליצור "אנן סהדי" למפרע, כי דבר זה הוא בגדר השערה בלבד. בנוסף, בית הדין שגייר את האמא, אינו נחות מבית - דין של הדיוטות בזמן שמשון ושלמה. אין לחשוד בהם שלא הודיעו את המצוות ועונשן, ושאילו הייתה המתגיירת מפקפקת בקבלת המצוות היו מבצעים את הגיור. כיצד ניתן על יסוד אומדנות וסברות, ואפילו על יסוד הוכיח סופן על תחילתן, לפסול את הגיור? הרי ברור לחלוטין, שאם רגע אחד לאחר הטבילה תעבוד המתגיירת ע"ז, לא תתבטל הגירות למפרע, אם בעת הגיור קבלה מצוות כראוי. רק הקדוש ברוך הוא יודע לכוון את הרגע, בשר ודם אינו יכול. כיצד יכול בית - הדין האזורי שלא היה בעת הגיור, וכעבור כ - 30 שנה (!!), לקבוע בביטחון שברגע הגיור - רגע אחד או שניות בודדות בלבד - לא הייתה קבלת מצוות כראוי?

ראוי לציין כאן את דברי חז"ל ביחס למעמד הר סיני. הרמב"ם רואה את מעמד הר סיני כמעשה גירות של עם ישראל, וממנו לומד לגבי גרים בימינו. הנה כך כתוב ב"שמות רבה" (פרשה מב):

"דבר אחר, סרו מהר [...] רבי מאיר אומר אף לא יום אחד היה, אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע, ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר (תהילים עח) ויפתוהו בפיהם".

ב"ילקוט שמעוני" (תהילים רמז תתכ) נאמר:

"מצינו, כשהיו ישראל עומדים על הר סיני, בקשו לגנוב דעת עליון, שנאמר כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. כביכול אמר לו מי יתן והיה לבבם זה להם, שלא תאמר אין הכול גלוי לפניו, תלמוד לומר ויפתוהו בפיהם, ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון".

בדברים רבה (פרשה ז) נאמר:

"א"ר מאיר, מי גדול הגנב או הנגנב? הוי אומר הנגנב גדול, שהוא יודע שהוא נגנב ושותק. כך כתיב, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו. כביכול, והוא אומר מי יתן והיה לבבם זה להם".

הרי רבי מאיר, וכביכול גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, קבלו את קבלת המצוות של עם ישראל במעמד הר סיני, שזו הייתה הגירות הקולקטיבית של העם - כדברי הרמב"ם - וממנה נלמד סדר הגירות. הקדוש ברוך הוא קבל גירות, למרות שקבלת המצוות לא הייתה כנה, והכול גלוי וידוע לפניו, ובכל אופן ראה את עם ישראל כגרים לכל דבר. האם כבוד עמיתי שליט"א יכול להזעיף פנים כלפי גירות שנעשתה לפני 30 שנה, כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קבל את גירותם של בני ישראל, למרות חוסר הכנות בקבלת המצוות, ולמרות שהוא עצמו ידע זאת בשעת מעשה?

יתר על כן, לפי האמור במדרש, כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע", ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. מדוע לקשור להם כתרים, כאשר בפיהם אמרו נעשה ונשמע, ובלבם חשבו לעבוד עבודה זרה? אין מנוס ממסקנה, שלמרות הכול, קבלת הגרות הייתה כשרה, ללא פקפוק.

קשה מאוד לומר שהקב"ה גייר את עם ישראל שלא כהלכה, למרות שקבלת המצוות שלהם לא הייתה כנה, וחשבו בלבם לעבוד עבודה זרה. דוד המלך בספר תהילים מעיד על כך בפסוק, ורבי מאיר שהיה מגדולי התנאים, מפרש את הדברים. גם החולקים עלי, יתקשו לחלוק על הקדוש ברוך הוא כביכול, וגם לא על דוד המלך ועל התנא רבי מאיר. אם נחליט שקבלת מצוות היא חלק ממעשה הגיור, נאלץ להחליט אחת מן השתים: או שנאמר שקבלה בפה בלבד היא הקובעת, ואין ערך לדברים שבלב. או שנאמר, שלמרות שהקב"ה ידע מה שבלבם, היות ולא הייתה כאן אומדנא דמוכח כלפי העולם, הרי לא בשמים היא, ולפי הדין לא מתחשבים במה שהיה בלבם. אבל, לא נוכל להמלט מן המסקנה, שאע"פ שקבלת המצוות לא החזיקה מעמד אפילו יום אחד, כדברי רבי מאיר, נשארה הגרות בתוקפה. אם לא נאמר כך, נאלץ כולנו לעבור גרות מחודשת, כי כולנו צאצאי אבותינו שעמדו על הר סיני. תהיה רק בעיה אחת: מי יגייר את כל עם ישראל, כי גם בית הדין יהיה זקוק לגיור...

בכל מקרה, לפי האמור, האפשרות לביטול גיור למפרע, נראית בלתי אפשרית יותר ויותר.

אוסיף ואומר. בית - הדין האזורי, ובעקבותיו כבוד עמיתי שליט"א, עיפרו בעפר את בית - הדין המגייר, כבית - דין שאינו מוסמך, קלי דעת וכו'. ראשית, הם אינם גרועים מבית דין של הדיוטות בימי דוד ושלמה, שגיורם תפס לפי הרמב"ם ושאסור להעלות על הדעת שהגיור אינו תקף. שנית, להוי ידוע, כי בית - הדין הנ"ל ביצע את הגיורים עשרות בשנים בכל ההרכבים של בתי הדין בתל אביב, בהם ישבו גדולי הדיינים גדולי תורה ומופלגים ביראה. כולנו יודעים כי הלכתית, בית - הדין המגייר אינו ההרכב המשפטי שבו נשמעים המועמדים לגיור. בית - הדין ההלכתי שעושה את שליחותם דקמאי, הוא בית - הדין הניצב בעת הגיור. בית - הדין המשפטי שולח את המועמד לבית הדין המבצע, והם עושים את הגיור בשליחותם. ואגב, קורה לעיתים שבית - הדין המגייר רואה בעת הגיור דברים שלא ראה בית - הדין המשפטי בשעת הדיון, ומעביר את המועמד לדיון נוסף. גם אם בית - דין זה סומך על בית - הדין המשפטי, אבל מעשה הגיור נעשה כולו על ידו. כיצד ניתן לפסול, ואולי גם לבזות, בית - דין שעליו סמכו גדולי עולם? עלי לציין, כי נכון להנהיג, שבית - הדין שעסק במועמדים לגיור, הוא בכבודו ובעצמו ראוי שיעסוק במעשה הגיור. בית - דין זה מכיר יותר את המועמדים ויוכל לכוין לעומק דעתם ולרצונם האמיתי בעת הגיור עצמו. אין בכך כל פחיתות כבוד לדיינים, ואף דוד המלך התפאר ש"ידיו היו מלוכלכות בשפיר ובשליה בכדי להתיר אשה לבעלה".

לסיכום, הערעור מתקבל.

שלמה דיכובסקי, דיין"

בהמשך עונה הרב שרמן:

"קראתי בעיון רב את דברי ונימוקי כבוד עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א, לקבל את הערעור על פסק דינו של בית - הדין האזורי ולבטל את פסק דינו שהטיל ספק ביהדותו של המערער וכן הטיל ספקות רבים בכל תוקף הליך הגיור של אמו ויהדותה. מסקנתו שיש לאשר את יהדותו של המערער ליתן לו היתר נישואין לשאת בת ישראל, וזאת על בסיס אישור, בלי להטיל דופי וספק ביהדותה של אמו.

לפני שאעלה את תמיהותי הרבות על הנימוקים ההלכתיים, אני תמה על התעלמותו המוחלטת של כבוד הרב מהמישור העובדתי של כל הליך גיור האם. החלק היחיד מהליך הגיור שמוזכר בנימוקיו במישור העובדתי הוא אותו רגע של טבילת הגירות, ושלא ניתן לברר מה היה באותו רגע מסוים, כוונתו לאותו רגע בו אמרה האם בפיה שהיא מקבלת על עצמה לקיים את כל מצוות התורה. אין חולק על כך שהליך הגיור היה "גיור אקספרס", כששום בית - דין מוסמך לא קיים בדיקה האם האם כשירה לגיור כבקשתו של הרה"ר הגר"ש גורן זצ"ל, לבחון את כנות רצונה להיכנס תחת כנפי השכינה ולקבל קיום מצות התורה. בפועל בית - הדין שמורכב משלושה רבנים שהם פקידי מזכירות הרבנות ת"א, שהיו בשעת טבילה והאמירה לקבלת מצות, לא פעל כל פעולת בדיקה והכנה, שמעשה קבלת המצוות יהיה אמיתי וכדין. למרות העובדה שמדובר באשה נוכרייה שנישאה אזרחית לאדם שאינו שומר מצות חבר קבוץ חילוני מובהק, ומתגוררת עמו באותו קיבוץ למעלה משנה וחצי ותוך חודשיים מרגע שביקשה לעבור הליך גיור ולמדה לסירוגין במכון גיור, ומודיעה שלאחר הגיור היא חפצה להינשא לאותו אדם כדמו"י, כאשר אותו אדם אינו משנה את אורח חייו המנותקים מתורה ומצות, ועמו יחד הם מתכוונים לעבור לגור במושב בערבה שאין בו כל מסגרת חברתית של קהילה שומרת תורה ומצוות. צר לי שכבוד ידידי הגר"ש דיכובסקי לא עיין עיון רציני בניתוח המישור העובדתי של הליך הגיור הנ"ל, כפי שנכתב בנימוקי כבוד אבה"ד הגר"ח איזירר שליט"א ובנימוקי החלטתי. אין בדבריו כל התייחסות למישור זה שהוא הבסיס היחידי לקביעת האמת שבחלק קבלת המצוות של האם, ורק ממנו ניתן להגיע למסקנה חד משמעית שאנן סהדי והדבר ברור לכל, שברגע אמירת האישה בשעת הטבילה שהיא נכנסת לדת היהודית, עיקרי אמונתה, וחובת קיום מצות תורת משה, הדברים היו מהפה ולחוץ ובלבה לא הייתה כניסה לדת היהודית, עיקרי אמונותיה ומצות תורת ה'. זאת בנגוד לקביעתו של כבוד הרב, שלא ניתן לברר מה היה באותו רגע מסוים, וכאמור לאור הנתונים העובדתיים כפי שנותחו בפסק - הדין נשוא הערעור ובדברינו ניתן בהחלט לדעת שבליבה לא הייתה כניסה לדת היהודית תחת כנפי השכינה, וכפי שהאישה בעצמה העידה ופרשה את כוונותיה שכוונתה בקבלת מצוות הייתה להיות "מסורתית" ולא דתית, וכפי שבארנו אין בזה קבלת מצוות מכח כניסה לדת היינו שהמצווה נעשית מתוך אמונה בה' וכפיפות אליו כמצווה.

קביעת בית - הדין האזורי וקביעתי שברגע שהצהירה בפיה שהיא מקבלת מצוות לא הייתה קבלת מצוות כראוי, אינה נשענת על אומדנות וסברות. הנסיבות העובדתיות ואורח חייה של האם לפני "הרגע האחד" ואורח חייה המשותפים עם אדם המנותק מהתורה והמצוות בחברה שאיננה בתורה ובמצוות הם שמלמדים ומשקפים את מה שהיה ברגע הצהרת קבלת המצוות. אין כל הגיון ואין להעלות כלל על הדעת, להוציא את הרגע המסוים הזה מרצף חיים חילוניים מנותקים מחיים דתיים של תורה ומצות ולומר שבאותו הרגע היה מפנה מהפכני של כניסה לדת היהודית, עיקרי אמונתה ומצות תורת ה', כאשר מיד בחלוף "הרגע המסוים" אין כל ביטוי ומימוש למפנה הדתי שמתחולל כביכול בלבה של האם.

במאמר מוסגר אבקש להגיב על דברי הביקורת של כבוד עמיתי שליט"א על אבה"ד האזורי, ועלי שאנו "עיפרנו בעפר", את כבוד הרב האגר ושני הרבנים האחרים ממזכירות הרבנות בת"א ששמשו כבית - דין בשעת מעמד הטבילה או מילה של המתגיירים. אמנם הרכב רבנים זה ביצעו את מעשה הגיור של טבילה ומילה, וכל ההרכבים של בתי הדין המוסמכים שלחו וסמכו עליהם לרשום את מעשה הגיור ומעולם שום בית - דין לא הסמיך אותם להיות בודקים ומחליטים האם חלק קבלת המצות שבמעשה הגיור מתקיים כהלכתו, דבר זה נעשה רק ע"י בית - דין מוסמך. מה שאין כן בנדון דינן הרה"ר הגר"ש גורן ז"ל הסמיך אותם לקבוע גם בחלק של קבלת המצוות שבגיור, והם נחפזו ובחוסר אחריות דלגו והתעלמו מהחלק המרכזי והעיקרי שבגיור ובצעו גיור בזק להטבלת האם. ולאחר מכן באותו יום הביאו לנישואיה של האם עם בעלה אדם חילוני שרחוק מאורחות חיים דתיים של תורה מצוות. בית - דין שמדלג על החלק המהותי והחשוב ביותר בהליך הגיור והוא כניסה לדת היהודית, אמונותיה וקיום מצוות תורת ה', אינו ראוי שנסמוך עליו, ושום בית דין של גדולי עולם לא היה מאשר התנהלות לקויה וחסרה כמו כן, של הליך גיור.

נדהמתי לקרוא בנימוקי כבוד הרב את הקביעה שהם, בית - הדין הנ"ל, אינם גרועים מבית דין של הדיוטות בימי דוד ושלמה, שגיורם תפס לפי הרמב"ם. הרב שליט"א לא טרח כלל לעיין בדברי הרב המגיד שם שמגדיר את דברי הרמב"ם, הגרים שהתגיירו בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. מדובר שהיו בית - דין, אלא שלא היו בית דין מוסמך, שהיה קיים בימים ההם, והנאמר ברמב"ם שם לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה מדובר שבית דין מוסמך לא קבלו, אבל לא יעלה על הדעת שנשות דוד ושלמה התגיירו אצל אנשים שאינם יראי ה', לדקדק בעניין כניסה לדת היהודית האמונה בה' וקבלת מצות ה'. תמוה מאוד ההשוואה לבית דין של דורות קדמונים, מימי דוד ושלמה, ראשונים כמלאכים, לבית דין של שלושה רבנים בני דורנו, שאנו כבני אדם ו"חמורים" לעומתם. טעות חמורה בדברי הרב שליט"א, שקובע לשיטת הרמב"ם שבתי הדין של הדיוטות שבימי דוד ושלמה לא הקפידו על קבלת מצוות. לענ"ד נובעת טעות זו מגישה והגדרה מוטעים, לחלק קבלת המצוות שבהליך הגיור.

הרמב"ם (הלכות אסוב"י פרק י"ג הל' ד') כתב: "וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עול תורה...".

כלומר, השלב הראשון של הליך הגיור, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, היינו שרוצה להכנס לדת היהודית שכל מהותה היא הברית בין האדם לה', בורא עולם, להיות בהכרה שהוא נכנס בכנפי והשגחת הקדוש ברוך הוא והתוצאה המוכרחת מהכניסה לדת היהודית היא "שיקבל עול תורה", היינו קבלת מצוות. הגדרה זו מצאתי בדברי השו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי' כ"ט ס"ק כ"ב) שכתב:

"ע"כ נראה לענ"ד דקבלת המצוות והודעות המצוות שני ענינים הם דקבלת המצוות היא בסתם, שיקבל עליו להכנס בדת יהודית, דזה הוי ממילא קבלת המצוות... ולעולם בקבלת המצוות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהודית".

ושם בס"ק כ"ג כתב:

"וצ"ל דעיקר הגירות הוא שעזב עמו ואלוקיו ובא להסתופף תחת כנפי השכינה וקבל עליו דת ישראל לכנס בקהל ה' וע"ז נופל לשון גירות".

הרי דקבלת מצוות בגירות הגדרתה, שהיא נובעת מהכניסה לדת היהודית ומהוה חלק בלתי נפרד מהברית בין האדם לקב"ה וכניסה תחת כנפי שכינתו. לכן כותב הרמב"ם (שם פי"ד הלכה ב') בתאור תהליך קבלת גירי צדק, "מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודה זרה ומאריכין בזה". שזהו בסיס הגיור ומהותו וקבלת מצוות חייבת לנבוע מהכניסה לדת היהודית, כפי שכתב החמדת שלמה "דבסתם שקיבל עליו להכנס בדת יהודית דזה הוי ממלא קבלת מצוות, דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהודית".

קבלת מצוות שאינה נובעת מכניסה לדת יהודית ולברית בין הקדוש ברוך הוא לאדם וקבלת קיום מצוותיו אינה קבלת מצוות.

וכתב כן החזון איש (יו"ד סי' קי"ט (ס"ט) סעיף ב'):

"ונראה דענין גירות אינו אלא למאמין ביסודו שצווה ה' את ישראל חוקים ומשפטים ע"י משה נביאו... והבדילם מכל העמים ומסר להם... אבל אם אינו מאמין בכל זאת אלא מקבל עליו להתנהג עפ"י חוקי התורה מפני שהנהגה הזאת מטיבה איתו או מצלת אותו מן ההיזק, אין זה קבלת גירות".

עקרון זה מוסכם על הרמב"ם כפי שהוכחנו ועל כל הפוסקים כולם, שאם קבלת המצוות אינה נובעת כחלק מכניסה לדת לברית בין האדם לקב"ה. ואם השלב הראשון של כניסה לדת איננו, אין זה הליך של גירות כלל ע"פ הדת היהודית. גם בתי הדין של הדיוטות שגיירו את נשות שלמה ושמשון ראו את ענין הכניסה לדת כתנאי בסיסי והכרחי לגיור ואת חלק קבלת המצוות ראו מתוך הכניסה לדת ובזה ודאי הקפידו ששלב זה ודאי יהיה קיים אצל נשות שלמה ושמשון. דברי החמדת שלמה כפי שצוטטו לעיל, מסבירים את שיטת הרמב"ם בעניין נשות שלמה ושמשון ולא כפי שכתב הרב שליט"א, שדבריו אינם מסתדרים עם שיטת הרמב"ם.

טעות גדולה בדבריו של כבוד ידידי הגר"ש דיכובסקי, לקבוע בשיטת הרמב"ם שבתי דין של הדיוטות שגיירו את נשות שלמה ושמשון לא הקפידו על קבלת מצוות היינו על מהות גיור שהיא כניסה לדת וקבלת מצוות הנובעת ממנו. גם בתי דין של הדיוטות בכל התקופות, לא הכירו בהליך ומעשה הגיור שאין בו היסוד הדתי אמוני של כניסה לברית בין האדם לקב"ה הדת והמצוות. וזו הייתה גישתם של המבקשים להתגייר שראו זאת כמובן מאליו.

נשות שלמה ושמשון כאשר עברו את הליך הגיור אצל אותו בית דין של הדיוטות ראו שבהליך הגיור הם עוזבות את עמם ואלוקיהם ובאים להסתופף תחת כנפי השכינה ומקבלים עליהם דת ישראל להיכנס בקהל ה', ועל יסוד זה בית הדין להדיוטות קבל אותם וגיירם.

אין הדברים אמורים בנדון דנן. הנסיבות ומשך הליך הגיור המהיר מוכיחים שאם המערער לא ראתה בבקשתה להתגייר הליך דתי של הסתופפות תחת כנפי השכינה וכניסה לדת היהודית וקבלת מצוותיה. לכל היותר היא ראתה בזה הליך לאומי חברתי של הצטרפות לעם ישראל. דבר זה ניתן ללמוד מדבריה שהסבירה בפני בית הדין האזורי למה התכוונה כשאמרה בשעת הטבילה שהיא מקבלת את מצוות התורה והסבירה שלא התכוונה להיות דתית אלא מסורתית. הנסיבות שלפני ואחרי הגיור מלמדים שלא הייתה למבקשת כל כוונה ומחשבה לראות בהליך הגיור הליך דתי וכפי שבאר אבה"ד בנימוקי פסק - הדין ובארנו בנימוקנו.

בספר דבר אברהם (ח"ג סי' כ"ח ס"ק א') עמד על ההבחנה זו שבין ימי דוד ושלמה לזמנינו. בכל הנוגע לגישתם של המבקשים את הגיור וז"ל:

"וצ"ל דקיימו בגרים שבימי שלמה וכו' שהייתה יד ישראל תקיפה לענוש העוברים על דת ואפילו בזמן שאין יד ישראל תקיפה מ"מ כיון שנפשו חשקה אשה זו ועליו לדור עמה (ובסביבה יהודית) וידוע לו שאם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדינים לא תאבה האשה לדור עמו (והסביבה היהודית לא תקלטנו ולא יוכל להשיג את מאויו אלא ע"י קבלת עול היהדות וההתנהגות בכשרות, אגב זה גמר וקבל. וזה היה שייך רק בזמניהם בימים מקדם דאכשורי דרי, משא"כ עכשיו שגם אשה זו וגם חלק מהסביבה אינם נוהגים ביהדות וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה לא שייך לומר אגב אונסי גמר מקבל כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו".

לאור האמור תמוהה גישתו של כבוד עמיתי הרב שליט"א ללמוד ולדמות מתקופת דוד ושלמה לתקופתנו. וכן קביעתו "שהמקרה שבפנינו על פניו פחות חמור מאשר נשות שמשון ושלמה".

ודאי דכל הפוסקים והלומדים מסתייגים באופן מוחלט מפסיקה והכרעת דין שתתבסס על הדימוי בין דורות ראשונים לדורות אחרונים ובמיוחד לדורנו, שהיחס המתנכר והמזלזל לדת ישראל, עיקרי אמנותיה ומצוותיה, רווח בין בני האדם, נכרים ויהודים.

אברהם שרמן, דיין "

תשובת הרב דיכובסקי:

"אחר הדברים האלה, הוסיף כבוד עמיתי שליט"א להשיג עלי, וחוששני שאנו הולכים בשני קוים מקבילים שלא יפגשו לעולם. אתייחס להשגותיו אחת לאחת.

הפן העובדתי. טוען כבוד עמיתי, שאין להוציא את הרגע המסוים של הגיור מן הרצף העובדתי של חיים ללא תורה ומצוות, לפני ואחרי הגיור.

כאן עלי לומר, אינני מסכים לזה משתי בחינות, עובדתית והלכתית. מבחינה עובדתית, אין לנו ידיעה ברורה ביחס לחייה של האם לאחר הגיור. יש רק את דבריה, ולא מצאתי בהם, שמיד אחר הגיור השליכה החוצה את קבלת המצוות. יתכן ועשתה זאת זמן קצר לאחר מכן, אבל די בפרק זמן קצר ביותר של שמירת מצוות, ע"מ שקבלתה לשמירתם תחשב כנה. לאחר מכן ניתן לומר, שלא עמדה בפני היצר. בכל מקרה, ברור לנו שבאותו רגע הצהירה במפורש על קבלת תורה ומצוות. אילולי כן, גם בית - דין קל שבקלים לא היה מגיירה. מדובר איפוא, באומדנא תהיה חזקה כמו שתהיה - האמורה לסתור קבלה ברורה שהייתה בפני בית - הדין. לא מצאתי אפשרות לסתור ע"י אומדנא, את המעשה שנעשה.

מבחינה הלכתית, עלי להעלות נקודה עקרונית. ההלכה אינה כפופה למערכת עובדות הנראית לנו. יש להלכה את הכוללים שלה, גם אם הם מנוגדים להשקפתנו ולהבנתנו. הנה לדוגמה שני הנושאים שהזכרתי בגדרי אומדנא: רבי שמעון בן שטח, וגמל האוחר בין הגמלים. בשני הדברים, אם נקח את רצף האירועים של אותו אדם שרץ אחרי חבירו וסייף בידו, ואח"כ מצאו רבי שמעון בן שטח כאשר החרב נוטפת דם והלה מפרפר - אין ספק שמבחינת ההבחנה החושית שלנו, יש כאן ראיה ברורה של רצח. וכן בגמל האוחר בין הגמלים אין ספק שהגמל ההרוג נהרג על ידו, ואעפ"כ התורה קבעה שלא להתחשב בראיה חושית זו, כל עוד שלא ראינו את מה שקרה באותו רגע. הלכה דומה יש במסכת קדושין (דף מט:): המקדש אשה ע"מ שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת. שמא הרהר תשובה בלבו. ואגב, ברמב"ם (אישות פרק ח) ובשו"ע (לח, לא) נפסק שהיא מקודשת מספק. אבל ה"באר היטב" הביא בשם תשובת הר"ן שהיא מקודשת בודאי. הגע עצמך, מדובר ברשע מרושע לפני הקדושין וגם אחריהם. אלא שרגע אחד כאשר ענד טבעת לאצבע הכולה, אמר לה ע"מ שאני צדיק גמור - כיצד ניתן לנתק רגע זה מן הרצף שלפני ואחרי, ולומר שהאשה מקודשת מספק ולדעת הר"ן מקודשת בודאי? על כרחך, שכללי ההלכה לגבי ידיעה שונים מן ההגיון שלנו. גם בתיק זה, הלכתית ניתן לנתק את הרגע המסויים של הגיור ולהניח שבאותו רגע הייתה צדקת - שהרי קיבלה בפיה שמירת תורה ומצוות - אף על פי שלפני ואחרי, לא שמרה מצוות.

נקודת המחלוקת בינינו אינה בהלכה, אלא בעובדות. כולנו מסכימים שאין גירות ללא קבלת מצוות כנה ומליאה. גם אם שיטת הרמב"ם בנשות שמשון ושלמה שונה, הרי השו"ע והרמ"א פסקו כך, ואין עורר אחר דבריהם. כל מה שכתבתי בדעת הרמב"ם נועד רק להצביע על הקושי בביטול גירות שנעשתה. השאלה היא אם ניתן לשפוט על פי השערות ואומדנות את מה שהתרחש לפני למעלה מ - 30 שנה. עמיתי סבור שאם ידוע לנו שהמתגיירת לא שמרה מצוות אחרי הגיור, יש בזה אומדנא דמוכח כי מלכתחילה לא התכוונה להתגייר ע"מ לקיים מצוות. אני אינני סבור כך. ראשית, מנין לנו שלא שמרה מצוות אחרי הגיור אפילו יום אחד. שנית, מנין ניתן לדעת שבשעת הטבילה לא קיבלה מצוות בכנות. כל מי שהיה נוכח אי פעם בטבילת גר, יודע שזה מעמד מרגש לכל הנוכחים, ויתכן מאוד שבאותה התרגשות של רגע הטבילה אכן הייתה דעתה שלימה, ורק לאחר מכן סרה מן הדרך. לומר שיש "אנן סהדי" שלא קיבלה מצוות באותו רגע, זו סברה בלבד שאין לה בסיס. כמו כן, גם אם הייתה הודאה מצידה כי לא שמרה מצוות לאחר הגיור, אין היא נאמנת לפסול את בניה, והדיון בפנינו הוא עליהם ולא עליה.

גם דברי ה"דבר אברהם" (ח"ג סימן כח) שהביא כבוד עמיתי, אינם סותרים. ראשית, הדבר אברהם אומר זאת בויכוח הלכתי עם ה"אחיעזר" (ח"ג סימן כו), ובהחלט יש לאחיעזר כתפיים רחבות מאוד לסמוך עליו. שנית, הדבר אברהם באותו סימן נוטה להסכים לחידושו של האחיעזר, שכאשר המתגייר מקבל על עצמו את כל המצוות אלא שחושב לעבור עליהם לתיאבון, אין בזה חסרון של קבלת מצוות. וכתב הדבר אברהם למסקנה: "אלא שיש לומר, דרק לכתחילה אין מקבלין אותו בשביל זה, אבל בדיעבד אינו מעכב. לכן אני נבוך למעשה בענין זה. אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאוד מטעמים שונים, וכוחא דהיתרא עדיף. אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטיים אולי יוצא בהפסד הכולל".

כך שכאשר מדובר במצב של בדיעבד, נוטה הדבר אברהם במידה מסויימת לכוחא דהיתרא. על אחת כמה וכמה, כשמדובר לאחר זמן כה רב ובמשפחה שנטמעה לחלוטין בעם ישראל.

יש להוסיף, שגם לשיטתו של עמיתי שלא הייתה כאן קבלת מצוות כנה, מי אמר לו, שאכן המתגיירת לא קבלה מצוות באופן עקרוני. אולי קבלה את המצוות כולן, אלא שחשבה בלבה שלא תוכל לעמוד בכך ותעבור עליהן לתיאבון. ולדעת האחיעזר והדבר אברהם, אין במקרה כזה לסתור את הגירות בדיעבד. מנין לעמיתי בטחון מוחלט, שהיא לא קבלה מצוות באופן עקרוני? "

עד כאן מפסק הדין של בית הדין הגדול.

 

סיכום:

הרב שרמן מצביע על העקרונות כדי לפסול גיור: הליך מהיר וחפוז בן חודשיים, לא ברור מה ידיעות האשה ומה היא מקבלת על עצמה, החברה הינה חילונית בקיבוץ, הבעל אינו שומר תורה ומצוות, הרכב דייני הגיור פעל בניגוד לנהלים, ובניגוד להוראות הרב הראשי דאז הרב גורן זצ"ל, האשה אף טענה לאחר זמן קצר שהם אינם שומרים שבת ועוברים על איסורי דאוריתא, וכל כוונתה בגירות הייתה על מנת להיות מסורתית בלבד.

וכל זה בניגוד גמור לנד"ד בו ההרכב הגיור היה מנוסה ופעל ע"פ כל כללי הנחיות הרבנות הראשית, שני בני הזוג למדו תקופה ארוכה אצל רבנים שהעידו על רצינות כוונותיהם, בני הזוג באו מרקע מסורתי, וגם היום מצהירה האשה שכוונותיה היו כנות והיא משתדלת בשמירת המצוות וביתר שאת בתקופה הסמוכה לטבילה, ולכל היותר ניתן לייחס לה עשיית איסורי דרבנן אקראיים ומבחינת מהותם אין וודאות שנעשו ע"י האשה. הליך הגיור התפרס ע"פ שנים רבות, וסיומו היה מדוקדק מלווה ברבנים ובלימוד מאסיבי ובביקורת נוקשה של ביה"ד לגיור.

דבר שמביא אותנו למסקנה הברורה שאין כל דעה שבאופן המתואר לעיל יהין מאן דהו להטיל ספק בגירותה של האשה ומשכך טענת קים לי הופרכה לחלוטין.

החלטה:

גירות התובעת אינה מוטלת בספק ואף ספק קל, נוכחנו לדעת כי ההליך היה רציני, ממושך ולעיני ביה"ד ניכר כנות הצדדים בהצהרותיהם ובידיעותיהם, נסיבות חיי התובעת מחזקים את החלטת ביה"ד לגיור. לא נמצאה עילה סבירה בדיון ההוכחות לביטול גירות שעה שאין מבטלים גירות אלא כאשר נפל פגם במלאכת ביה"ד לגיור דבר שנבדק ונשלל, או שבסמוך מאד למועד הגיור הוכח כדין פסול עד (ע"י שני עדים כשרים על עשיית איסור לאו או מיתה וכרת) בכך מוכח שמבחינת המתגייר ההליך היה מן השפה ולחוץ. לכן אין לנתבע עילה מצד יהדות האשה באשר לחיובו כלפיה בכתובה ובחובות שקבל על עצמו במעמד החופה וע"י קניין גמור ושלם ובכלי הכשר לקנות בו.

הרב איתן זן בר - דיין

 

הערת הרב שלמה שושן

ראשית, ישר כח לכבוד ידידי הרה"ג הרב איתן זן בר שליט"א על פרישת היריעה בצורה מפורטת ובהירה, בנושא מורכב וקשה זה, שכפי שכתב מרן הבית יוסף תלוי בראות עיני הדיינים.

בהקשר למחלוקת שבין הרה"ג הרב שרמן שליט"א ובין הרה"ג הרב דיכובסקי שליט"א ברצוני להוסיף כי לענ"ד קשה מאוד לקבל את עמדתו של הרב דיכובסקי בנקודה אחת מדבריו והיא שלא ניתן לדעת את כוונת המתגייר ברגע הטבילה, ואולי כוונתו באותו רגע לקבל עליו מצוות כראוי, ולכן לפי"ז לעולם לא ניתן לבטל גיור.

הרי גם בקניינים מצאנו שאעפ"י שדברים שבלב אינם דברים, מכל מקום כשמדובר בדבר שהוא בליבו ובלב כל אדם הוי כאילו נאמר תנאי מפורש, ואנו קובעים את כוונת האדם גם כשלא אמר כלום במצבים בהם ברורה לכולם כוונתו מתוך מעשיו והנסיבות בהם נעשה המעשה. כך כתבו התוספות במסכת קידושין דף מט עמ' ב' ד"ה דברים שבלב אינם דברים וז"ל:

" ...ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל".

וכך גם פסק בשו"ת הרא"ש  כלל לד סי' א':

" ...יש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא דאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני, וכיון דבעי תנאי צריך תנאי כפול דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דהא זבין ולא איצטריכו ליה זוזי וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל אף על גב דגלי דעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעי גילוי דעת בשעת מעשה, משום דליכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעת שהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע לעולם למה מוכרן. אבל דברים דאיכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעתו וכונתו ידוע לכל לאיזה דעת הוא עושה אפילו לא גלה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב אלא עבדינן כאלו התנה, כגון שטר מברחת ואשה שרצתה להנשא וכותבת נכסיה לאחרים אף על פי שכתבה לו בסתם לא קנאם."

בנושא זה של כוונת המתגייר בקבלת המצוות עד כמה היא אמיתית או מהשפה ולחוץ, הרב דיכובסקי התייחס בתגובתו בעיקר לרגע הגיור, דהיינו הטבילה במקווה ולרגע שאחריו שלא ניתן לדעת מה היה בליבו של המתגייר באותם רגעים ולכל הפחות ברגע כניסת כל גופו למקווה, שמא הרהר באותו רגע קבלת מצוות שלמה, אלא שהמקרה בו עסק בית הדין הגדול בערעור היה מקרה בו יש גם רגע לפני הגיור שבו התברר לנו שלא הייתה כוונה לקבלת מצוות במובן האמיתי שלה, ובכה"ג ודאי שאם אנו רואים שגם רגע לפני הגיור וגם לאחריו אין כוונה שלמה ואמיתית לשמור מצוות, ברור שעל זה נחיל את ההגדרה שבליבו ובלב כל אדם שאין כאן כוונה לשמור מצוות באמת.

אתן שתי דוגמאות למקרים בהם הוחלט לבטל את הגיורים, והם דוגמא לכך שניתן להוכיח במקרים מסוימים שלא הייתה כל כוונה לשמור מצוות באמת:

דוגמא ראשונה - בתיק בו טיפלתי בהיותי אב"ד לגיור בבית הדין לגיורים מטעם הרבנות הראשית לישראל לפני מספר שנים. התיק עסק באישה גויה מכל צדדיה שעלתה ארצה מכח היותה נשואה אזרחית לאדם שסבו יהודי ואמו ואם אמו גויות. היא גרה בארץ מספר שנים עם בעלה וקיבלה אזרחות מכח חוק השבות. מספר חדשים לאחר שבעלה נפטר הגישה בקשה להתגייר. לאחר שסיימה את לימודי הגיור והופיעה מספר פעמים לפני בית הדין הוחלט לקבלה, והיא אכן טבלה וקיבלה את תעודת ההמרה.

לאחר מספר שבועות קיבלנו פניה ממשרד הפנים לבחון את תוקף גיורה של האישה, זאת לאחר שהיא הגישה בקשה למשרד הפנים להעלות ארצה את בן זוגה, גוי עובד זר מתורכיה שעבד בארץ מספר שנים וחזר לתורכיה עם סיום הויזה שלו. בבקשתה היא מתארת את הקשר ההדוק שלהם כבר מספר חודשים, ושהם חיו כבני זוג לכל דבר עד ממש סמוך לתאריך בו טבלה. כלומר מדובר באישה שקשורה בקשר זוגי עם גוי ומסתירה זאת מבית הדין ומתכננת מיד לאחר הגיור להשתמש באזרחות המוקנית לה מכח הגיור להביא את בן זוגה הגוי לחיות איתה כאן בארץ.

האם גם במקרה כזה יש איזה מקום לחשוב שמא בזמן הטבילה האישה חשבה לשמור את כל המצוות, כשלנגד עיננו נפרסת התוכנית הברורה להבאת בן זוגה ושבעצם זו מטרת הגיור?!!

בית הדין זימן את האישה ולאחר ששמע את טענותיה הוחלט לבטל את גיורה, שהרי ברור שהבקשה לגיור לא הוגשה כל עוד חיה עם בעלה הראשון מספר שנים בארץ כשלא היה לה כל צורך בגיור. רק לאחר פטירתו הוגשה בקשתה להתגייר וזאת כדי להביא את בן זוגה החדש איתו חיה אחרי מות בעלה והמשיכה לחיות איתו עד סמוך לטבילה וגם לאחריה.

האם גם במקרה זה נעצום את עינינו ואת שכלנו ונאמר שמא בזמן הטבילה כוונתה הייתה בלב שלם לשמור מצוות??!! אתמהה

מקרה נוסף היה בהרכב אחר שבו המתגייר הסתיר מבית הדין את היותו חי עם בן זוג גבר ולא הפסיק את הקשר הזוגי הזה לא לפני ולא אחרי הטבילה. מספר שבועות לאחר שקיבל את תעודת ההמרה הוא התגאה באחד העיתונים על היותו שייך לכת הגאים ואף התרברב שהוא הצליח להערים על בית הדין.

גם כאן בית הדין זימן אותו ולאחר ששמע את טענותיו הוחלט לבטל את גיורו, והמקרה היה מפורסם. האם גם כאן נאמר שכיון שהוא הצהיר בזמן הטבילה שהוא מקבל עליו את כל המצוות שזה מה שקובע וכל מה שבליבו אינו כלום? וכי נשים עצמנו כשוטים ח"ו וניתן בכך יד לרמאים והנוכלים להמשיך במעשיהם מתוך ביטחון שלא תתבטל נוכלותם שהרי יש להם על מה לסמוך- "דברים שבלב אינם דברים" כביכול??!!

ברור שהגיור עיקרו ועניינו כוונת הלב וההצהרות בפה הן רק גילוי על כוונותיו, אך כאשר מה שבליבו ברור לנו, אין לנו כל צורך במה שאומר בפיו, ודבריו הם כעפרא דארעא כשהם סותרים לחלוטין את מה שבליבו ואת כוונותיו האמיתיות שברורות לנו מתוך מעשיו לפני ואחרי הגיור.

אכן זו מלאכה לא קלה לבית הדין לקבוע מה בליבו של האדם ועל כן חובה עליהם לדקדק היטב בקבלת הגר ובבחינת רצינות רצונו להסתופף תחת כנפי השכינה ולא רק לחסות בצל האזרחות או ההטבות הנלוות לגיור.

ולכן יש לדון כל מקרה לגופו לפני שמחליטים לקבל אדם לגיור וק"ו לדקדק היטב כשבאים לדון על ביטול גיור, אך לקבוע באופן קטגורי שלא ניתן לבטל גיור, זו טעות חמורה לענ"ד, וכמדומני שהדוגמאות המעטות מיני רבות שנתתי לעיל חושפות את האבסורד והטעות שבגישה זו.

ברם, בנדון שלפנינו אני מצטרף למה שכתב ידידי הרה"ג הרב זן בר שליט"א, כיון שלא נתגלתה כל ריעותא או אומדנא דמוכח שמלכתחילה כוונת האישה הייתה לא על מנת לקיים מצוות, אדרבה, היא סברה כדבריה שלאט לאט תתקדם ותשמור יותר, ודווקא מתוך גנותה שדיברה בטלפון בשבת מספר מועט של שיחות, בשונה מימי חול רגילים, אתה למד על שבחה, ששמרה את השבת לפחות בתקופה הראשונה וכן מצוות אחרות. אילו היה הנתבע מוכיח שלא שמרה כלל מצוות לפני הגיור ומיד בסמוך לאחריו, היה מקום לדון על תוקפו של הגיור. כיון שדבר זה לא הוכח, אלא אדרבה הוכח שהיא שמרה הרבה יותר ממה שהורגלה לפני הגיור, אין לפקפק בתוקפו של הגיור גם לדעת הרב שרמן שליט"א.

עד כאן הערת הרב שלמה שושן.

הערת הרב איתן זן בר

אין בכוחי לחלוק על אב"ד לגיור מנוסה וותיק ממני, וטפי מעלי חברי להכריע בעניינים אלו, אף אם אין בהם נפ"מ לנד"ד, מיהו כיוון שאמר חברי את אשר על ליבו, לא אחסוך מלשוני לומר את אשר על ליבי באשר לפסק הדין האחרון:

  1. יש לזכור את המסקנה באשר לדעת הרמב"ם והשו"ע כאשר יש תלת לריעותא הרי שאין דין גר צדק במתגייר והוא חשוד להיות כספחת רוחנית, מיהו אין ביטול גיור.
  2. יש לזכור את דברי הריטב"א והאחיעזר באשר לאגב אונסיה גמר ומתגייר.
  3. יש לזכור את הדין שאין אדם משים עצמו רשע, באשר להצהרתם לאי שמירת תומ"צ לאחר מעשה.
  4. יש לזכור את טענת הגר"ש דיכובסקי שלא ניתן להטיל שיקוצים ברבנים יראים ומנוסים שקבעו לפני שנות דור שהגיור היה תקין, והניסיון לקבוע למפרע עמדה באשר להרכב בר סמכא ולשלול את רצינותו לאחר שנים הרבה, הוא בעייתי בכל קנה מידה.
  5. אין בדברי הראשונים כל התייחסות באשר למשך הליך הגיור ואם רות היא האב טיפוס מדובר בכמה שעות ואז ותרא כי היא מתאמצת וגו'.
  6. בניגוד למקרים שצוינו בדברי חברי, שהדברים שהיו לאחר מעשה מעידים את אשר ארע לפני מעשה הגיור ובהמשכו, אי שמירת תומ"צ לאחר הגיור אינו מעיד על הכוונה הראשונית, אלא יכול להיות חלק מהליך שחיקה וקושי בעמידה בשינוי כה דרמטי במציאות שרוב החברה הינה חילונית. ההצהרה כי קבלה את היהדות כמסורתית יכולה להיות גם מעין התנצלות ולאו דווקא הבהרה אמיתית באשר לדעתה תוך כדי הגיור.
  7. ההבדל המשמעותי ביותר הוא באשר להוכחות חיצוניות בשני המקרים שצוינו, מה שלא היה במקרה נשוא הערעור מלבד זאת אותו ביה"ד שגייר הוא זה שהפקיע את הגיור, ולא ביה"ד אחר שלא שוחח מעולם עם ההרכב באשר לנסיבות הגיור נשוא הערעור.
  8. אין ספק שמחובתנו לדאוג שהליך הגיור יהיה כן, משמעותי ויכלול קבלת מצוות גמורה ללא שום פקפוק, וכל אמירות אחרות בעניין הינם תוהו באבני בוהו, מגדל הפורח באוויר, טהרת השרץ בק"נ טעמים. אולם כפי הנראה בדור הקודם מסיבות השמורות עמם קבלו גרים שהיה פקפוק גדול על כוונותיהם וכנותם, וכפי הידוע גיירו מתנדבות גויות בקיבוצים החילוניים למאות ולאלפים (וכאשר שירתתי בצבא עם צאצאי אותם גיורים הבנתי את דברי חז"ל שהינם כספחת לישראל ואכמ"ל), אם אנו מקבלים את דברי הגר"א שרמן, הרי אנו מטילים בדיעבד ספקות באלפים מישראל שנטמעו בתוכנו בבחינת משפחה שנטמעה נטמעה, ואין בכך לא מן המוסר ולא מהבחינה הציבורית ואף לא מהאמת ההלכתית להטיל בהם לאחר מעשה שיקוצים ולאחר שנות דור, מיהו היום שבתי הדין מתוקנים ומדקדקים בגיור, ולכאורה גם בתי הדין הצבאיים שאני מכיר את חבריהם וסומך עליהם (בעיניים פקוחות), יש להקפיד מכאן ואילך ואל לנו לחטט באירועי עבר שלצערנו לא נעשו כראוי, מיהו, בדיעבד, יש להניח להם שעה שאם יוזמנו כל תיקי הגיור מהעבר הרחוק לבירור חוזר וכמו שחפץ הגר"א שרמן לעשות זאת כהליך עקרוני בעל משמעות היוצאת מגדר הגיור המסוים נשוא הערעור, אין הצר שווה בנזק המלך.

 

עד כאן הערת הרב איתן זן בר.

תוספת אב בית הדין – הרב חיים בזק

אני מצטרף למסקנת חברי שלא לפסול את הגיור של התובעת, ולחיבת הקודש אוסיף הוכחה שקבלת מצוות מעכבת במעשה הגיור, על פי דברי הגמרא מסכת יבמות דף מז ב' העוסקת בתנאי גיור גרים:

"טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו: למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין: אחד גר ואחד עבד משוחרר:

קא סלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, ורמינהו במה דברים אמורים בגר אבל בעבד משוחרר אין צריך לקבל, אמר רב ששת לא קשיא הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן, דתניא: "ובכתה את אביה ואת אמה" וגו' בד"א שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד, ר"ש בן אלעזר אומר, אף על פי שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד. אמר רבא מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר, דכתיב: "כל עבד איש מקנת כסף" עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו, ורבנן, אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, ואלא הכתיב "כל עבד איש", ההוא מיבעי ליה לכדשמואל, דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור, שנאמר: "כל עבד איש מקנת כסף", עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד. מתקיף לה רב פפא, אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות, אבל עבד דשייך במצות הכי נמי דאפילו רבנן מודו, דתניא: אחד גר ואחד לוקח עבד מן העובד כוכבים צריך לקבל, הא לוקח מישראל אין צריך לקבל, מני, אי רבי שמעון בן אלעזר, האמר לוקח מן העובד כוכבים נמי אין צריך לקבל, אלא לאו רבנן, ושמע מינה דלוקח מן העובד כוכבים צריך לקבל אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל, ואלא קשיא אחד גר ואחד עבד משוחרר, כי תניא ההיא לענין טבילה."

מדברים אלו ברור ללא ספק: גר צריך לקבל עליו עול מצוות ולגבי עבד נחלקו התנאים. ועל כן אין לפרש אחרת את דברי הרמב"ם, ובוודאי כוונת הרמב"ם שהודעת מצוות לא מעכבת היא שגם אם הגר לא יודע את כל המצוות ומקבל עליו לקיים את כל המצוות כאשר ידע אותן – די בכך. אבל ללא קבלת מצוות כלל אין תוקף לגירות.

וזו גם כוונת הגמרא מסכת שבת דף סח ב':

"תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת".

איך ייתכן גר שנתגייר בין הנכרים? ועיין מ"ש תוספות שם ד"ה גר שנתגייר בין הנכרים:

"בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ"

וכן כתבו ראשונים נוספים: הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ועוד. (בריטב"א מביא אפשרות נוספת – שנתגייר בקטנותו ולכן לא הודיעוהו מצוות). אם כן מה משמעות הגיור? אלא בוודאי שהתחייב לקבל עליו עול מצוות ולקיים הכול כאשר ילמדוהו.

וראה בפירוש רבנו יונה למסכת אבות פרק ג' משנה יב:

"אבל יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ואם אינו יודע התורה והמצות, וכי יש לו לעשות המעשים האלו על מה עשאם, אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת, שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור מהן ימין ושמאל כאשר ידעם, וע"פ התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלב שלם ובנפש חפצה, מעלה שכר כאילו קבל עליו כל המצות, ועד"ז אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו, כי אף מי שאינו יודע ושאינו עושה נקראין מעשה על שם כי יש לו שכר עליהם כאילו עשאם מפי הקבלה, וכן מפורש באדר"נ, דתנן התם: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו' מתקיימת, שנא' "נעשה ונשמע", שהקדימו ישראל העשיה לשמיעה, והיה להם לומר נשמע ונעשה, כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו, אלא שקבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצוה עליהם וישמעו ומיד קבלו שכר כאילו עשאם, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, ואם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תיקון המדות תחלה ואח"כ תתקיים חכמתו."

דהיינו, קבלת המצוות אפשרית גם ללא ידיעתן, ואף נחשב לו כאילו עשה מאותו רגע שקיבל עליו לעשות כאשר ידע. ואף בעת מעמד הר סיני שהוא אחד מהמקורות לדיני גירות, גם שם קבלת המצוות הייתה בטרם ידעו מה הן, וזהו לפי ביאור רבנו יונה זוהי המשמעות של "נעשה ונשמע" - קיבלו עליהם לעשות אף בטרם שידעו מה הן המצוות ונחשב להם כבר אז כאילו עשו.

 

הערה נוספת: גם אילו היינו אומרים שהגיור לא תפס, הרי סוף סוף הנתבע התחייב לתובעת את הכתובה והתוספת בקניין וייתכן שיש לחייבו גם כך.

ראה חלקת מחוקק סימן קטז ס"ק א':

"הנושא אחת מחייבי לאוין. אבל אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתוב', ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה, שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה, ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן, ואינו דומה לעוברת על דת וחברותיה, עיין בר"ן"

 הח"מ נוטה לחייב את הנושא חייבי כריתות בתוספת כתובה שהיא בעניינינו עיקר החיוב בכתובה של התובעת.

ועיין שם בבית שמואל ס"ק א' שהעתיק את דבריו בפשטות והשמיט את המילה "ואפשר" משמע דס"ל שכך יש לפסוק. וז"ל:

"וכתב בח"מ אם נשא חייבי כריתו' אף על גב דאין להן כתובה מ"מ לענין תוספ' כתובה דמיא לחייבי לאוין בין הכיר בה ובין לא הכיר בה."

וראה הפלאה קונטרס אחרון סי' קטז:

"עוד כתבו הח"מ וב"ש דיש להסתפק אם נשא איסור כרת ולא הכיר בה אם יש לה תוספת, משמע דפשיטא להו דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת משום חיבת ביאה, והיינו דמוכח מאיילונית ודאי לדעת התוס' והרא"ש בריש יבמות [ב ב תוד"ה או] דאיילונית ודאי אם לא הכיר בה א"צ גט ואפ"ה יש לה תוספת. אלא שנסתפק הח"מ דאפשר דבחייבי כריתות כיון דחמיר איסורי' לא שייך בי' שיתרצה משום חיבת ביאה.

ונראה דגם מטעם זה אין לחלק, דהא נדחקו הה"מ ושאר מפרשים בכוונת הרמב"ם, ב[אהע"ז] סי' קי"ז דס"ל ברואה דם מחמת תשמיש אין לה תוספת, ולדעת הרמב"ן וסייעתו באמת יש לה תוספת אף על גב דהוא כרת."

ולפי דבריו יש לחייב כתובה גם בחייבי כריתות, למרות שאיסורו חמור מאיילונית וחייבי לאוין.

אם כן, גם בנושא נכרית שאין קידושין תופסים, ומבחינת עונשו אין בו כרת אלא רק דין קנאים פוגעים בו, יש מקום לחייבו מאותה סיבה.

ואולם הבית מאיר שם חולק וז"ל:

"כ' הח"מ הנושא חייבי כריתות וכו' ואפשר דתו' יש לה בהכיר בה, ואפשר אפי' בלא הכיר, והב"ש העתיק בהחלט ואפילו בלא הכיר, ונלע"ד בלא הכיר ודאי אינו, דהא אפילו ארוסה קי"ל כראב"ע שלא כ' אלא ע"מ לכונסה, וזו שאין לו בה לא קדושין ולא כניסה מה"ת שתזכה בתו', וראייתו מל' הר"ן דסברי שיערב עליו המקח ל"ד כלל, דשני ח"ל דנקר' מקח דקדושין תופסין בה, וגם קי"ל כרב דיש חופה לפסולות, וע' סי' ס"א שם כתבתי דלשמואל דס"ל אין חופה לפסולות פירש"י הטעם חיבת ביאה שהביאה עכ"פ נשואה עושה, אבל ח"כ אין כאן מקח כלל, ובמה תזכה בתו', ואף בהכיר בה לע"ד עדיין צ"ע."

ועיין הערות הגרי"ש אלישיב מסכת בבא מציעא דף מז ע"א שכתב:

"פסק בתשובות מרשד"ם דיהודי שנושא גויה אף דלא תפסי בה קדושין כלל, מ"מ אם כתב לה כתובה חל חיוב עליו, ככל התחייבות."

ויש להוסיף עוד ואכמ"ל. אולם כאמור, בנדון שלנו אין צורך להיכנס לבירור זה.

הרב חיים בזק - אב"ד

 

מחמת חשיבות עניין השלמת ההליך אצל הקטינים אנו חוזרים ומצטטים את אשר נכתב ע"י ביה"ד בהחלטה באשר לבקשת האב להשלמת הליך הגיור:

"התקבלה בקשת האב להשלים הליך גיור הקטינים ע"י רישום הקטין ג' לביה"ס ממלכתי דתי.

האם הגיבה כי מסיבות רגשיות אין בדעתה לרשמו למסגרת שאין חבריו רשומים בה, והיא סבורה שזה מהלך טאקטי של האב להציגה כרחוקה מהדת באופן שישליך על החלטת ביה"ד בעניין תוקף גירותה, ולכן מבקשת לחייבו בהוצאות שכן הוא משמורן בדיוק כמוה ואין לה עדיפות בקביעת ביה"ס בו הוא לומד.

הבהרת ביה"ד:

ביה"ד לגיור לא קבע שיש זיקה בין הליך גיור הקטינים להליך גיור האם, משכך אין כל השפעה על החלטת ביה"ד בעניין תוקף גירות האם ואין לה לחשוש מכך.

משיחה עם אב"ד הגיור שעסק בעניינם עולה כי במקרים דומים כאשר ג'-ש' וק' יגיעו לגיל 18 וינסו לקבוע את מעמדם כיהודים, עשוי ביה"ד לגיור לחייבם לעבור הליך גיור מחדש כיוון שיש ספק באשר לתוקף גירות הקטינים, יש לציין שזה אינו התנאי היחיד, אלא ביה"ד לגיור מלבד רישום ג' לביה"ס דתי קבע שיש לברר את שמירת המצוות בבית ההורים, ומשכך אנו ממליצים גם לפני האב וגם לפני האם לשמור על אורח חיים דתי (המינימום: שמירת שבת וכשרות) ולרשום את הקטינים לביה"ס ממלכתי דתי כשיתאפשר ולהשלים את הליך הגיור של הקטינים, אין ספק כי תיגרם להם עוגמת נפש כאשר ייתכן ויצטרכו לעבור את ההליך הגיור מחדש בעודם סבורים שהם יהודים ע"פ דין, ומניסיון ביה"ד הדבר בא לידי בירור כאשר הם כבר קובעים מועד לחופה וברישום במועצה הדתית נגרם להם מפח נפש שעה שהם מסורבים להינשא, דבר שמשליך גם על הזוגיות שלהם בשעה הקריטית בבואם להינשא כדמו"י. (דבר שהיה אף נחסך מהאם במידה ואמה ע' הייתה משלימה את הליך הגיור טרם החיים המשותפים עם אביה ש').

למציאות קשה זו יש משמעות רגשית קשה בהרבה מאילו ירשם ג' לביה"ס שאינו מעורה בו מבחינה חברתית".

 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' בתמוז התשפ"ב (05/07/2022).

 

הרב חיים בזק – אב"ד                  הרב שלמה שושן                     הרב איתן זן בר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה