עינוי חשודים במשפט העברי

בעקבות המעצר הממושך של חשודים בביצוע הרצח בדומא, והטענות על כך שהם עוברים עינויים (או לחץ פיזי) במסגרת החקירה יש מקום לעיין בשאלה זו בהלכה. חשוב לציין כבר כעת, כי לא ניתן להתייחס באופן ספציפי למקרה שלפנינו מבלי להיחשף לפרטיו המלאים שאינם ידועים לכותב שורות אלה. הערה חשובה נוספת היא שכיון שמדובר בדיני נפשות הרי שההכרעה בעניינים אלה אינה נתונה לכותב מאמר זה, אלא לגדולי ישראל, שהתקבלו בציבור כמי שמכריעים בסוגיות החמורות ביותר. 

הפללה עצמית בהלכה

על פניו, ההצדקה להפעלת לחץ פיזי על חשודים היא כדי לגרום להם להודות בעבירות שבצעו בעבר, או כדי לקבל מהם מידע על עבירות המתוכננות לצאת לפועל (סיכול). לגבי קבלת מידע לצורך סיכול, ברור שכל זמן שהמידע הוא אמין ומסייע לכוחות הביטחון למנוע פשעים, הרי שניתן להסתמך עליו. אולם, מה לגבי הודאה על עבירה שבוצעה בעבר – האם מבחינת ההלכה ניתן להסתמך עליה?

בעניין זה ידוע הכלל התלמודי "אין אדם משים עצמו רשע" (יבמות כה, א), דהיינו, אדם שהודה בעבירה אינו נענש על סמך הודאתו, הרמב"ם נימק דין זה כך (רמב"ם סנהדרין יח, ו): "...גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים ...שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא".

לדברי הרמב"ם, הסיבה לך היא החשש שמא ההודאה איננה אמינה, והיא ניתנה משיקולים זרים (כגון, אובדנות). הרמב"ם מסכם בכך שלמרות הנימוק זוהי "גזירת מלך", ולכן לא ניתן להסיק מהנימוק את פרטי הדין, אלא יש לקבל את הכלל במלואו. על פי זה, אין כל הצדקה לעינויים במסגרת חקירה, כיון שגם אם החשוד יודה לא ניתן יהיה להסתמך על הודאתו כדי להרשיע אותו.

הפללה עצמית במשפט המלך

אלא שכבר הרמב"ם באותה הלכה ציין שבמסגרת משפט המלך ניתן להרשיע אדם על סמך הודאתו: "וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם, הוראת שעה היתה או דין מלכות היה".

בדומה לכך כתבו ראשוני ספרד שיש סמכות לקהילה לתקן תקנות בתחום הפלילית ולקבל ראיות שאינן כשרות על פי ההלכה. כך למשל כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ג, שצג): "שאם העדים נאמנים אצל הברורים [=הממונים], רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה" (וראו עוד דברי הריב"ש שיובאו בהמשך בנוגע להפללה עצמית). הנימוק של הרשב"א הוא שעמידה על דיני הראיות של התורה בדין הפלילי אינה מאפשרת שמירה על הסדר הציבורי, ולכן ההלכה עצמה מאפשרת מסלול מקביל של ענישה אזרחית.

גישה זו הורחבה על ידי הר"ן (דרשות הר"ן, יא) שהסביר שמשפט התורה נועד לממש צדק אלוקי, ואילו משפט המלך נועד ליצור סדר ציבור, ואלו דבריו: "ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך".

במילים אחרות, כדי להעניש אדם ללא כל פקפוק יש צורך בראיות מוחלטות (שני עדים כשרים), במוּדעות מלאה של העבריין (התראה) ועוד. אולם, המשמעות של דרישות אלה היא שפושעים רבים לא ייענשו והסדר הציבורי ייפגע. כדי מנוע מצב כזה, הוסמכו המלך והקהילות לתקן תקנות שיאפשרו ענישה רחבה יותר.

לגבי הנושאים בהם ניתן להסתמך על הפללה עצמית כתב הרצי"ה קוק ("הודאת בעל דין", ההד שנה יג, תרצ"ח, חוברת ח-ט, עמ' כא): "משפט המלך הוא משפט מדיני, מקצוע מיוחד במשפטים אפילו על פי תורת ישראל. המלך רשאי להמית גם על פי סברא, בראותו, כי כך הוא צורך השעה. הנה, גם על פקוח נפש אחת מישראל בשבת אין צריכים להקדים לנטול רשות מבית דין, וכל הזריז לחלל שבת במקום פקוח נפש, הרי זה משובח, ומכל שכן כשבטחון מדינה והמוני אוכלוסייה תלוי בפקודת השעה העוברת, שאין השליט לפי שעה זקוק לנטילת רשות מן המשפט". הוא מזכיר את בטחון המדינה ושלום האוכלוסיה, ומכאן שכאשר מדובר על נושאים הנוגעים לענייני בטחון, ועל אירועים שאי פענוח שלהם עלול לסכן את חיי הציבור יש מקום להסתמך על הפללה עצמית במסגרת משפט המלך.

כדי לסיים את העניין חובה להזכיר את דבריו של הראי"ה קוק שקבע שסמכויות מלך ישראל נתונות בידי הציבור כאשר אין מלך (שו"ת משפט כהן, קמד): "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה". קביעה זו התקבלה על ידי פוסקים רבים מאד, ובכלל זה הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר וולדינברג. לפיכך, רשאית מדינת ישראל על פי ההלכה להרשיע פושעים על סמך הודאתם, ובלבד שהיא אמינה (ראו עוד לקמן).

עינוי במסגרת חקירה

ישנם כמה מקורות תלמודיים בעניין, הידוע יותר הוא הסיפור על מר זוטרא (בבא מציעא כד, א, ראו גם: בבא בתרא קסז, א; נדה כה, ב): "מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי". בתרגום חופשי: ממר זוטרא חסידא נגנבה כוס כסף (יש המפרשים שהכוס נגנבה מאדם אחר) כאשר היה באכסניה. ראה תלמיד אחד שניגב ידיו בבגדו של חברו. אמר מר זוטרא: זהו אדם שלא אכפת לו ממונו של חברו. כפת אותו עד שהודה בגניבה.

בעקבות המעשה נחלקו הפוסקים. הרא"ש (בבא מציעא ב, ה) הסביר שהכו את החשוד בשוטים עד שהודה: "וכפתיה בשוטי עד דאודי". ואילו בספר אור זרוע (חלק ג, בבא בתרא, רכז) כתב: "אין לפרש כפתיה ממש אלא כפתיה במילי שתפסו בדברים עד שלא היה בו כח לכפור". ויש שפירשו שהכוונה לאיומים ולא ללחץ פיזי (מאירי בית הבחירה בבא בתרא קסז, א): "ולא נאמר כפתיה אלא דרך איום כמי שמראה עצמו בריא על הדבר וכופתו על העמוד להלקותו ולא שילקהו וכן הדברים נראין".

אולם, גם לשיטה המתירה הפעלת לחץ ואפילו עינויים במסגרת חקירה יש לעשות זאת רק כלפי מי שיש רגליים לדבר ("דברים הניכרים") שהוא מעורב בעניין, כפי שכתב בספר חפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל ז, סעיף יג): "לפעמים ניתן רשות לבית דין מפני צורך שעה, כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גנבה שנגנב ממנו, והוא משער בודאי בדברים הניכרים ממש שפלוני גנב ממנו החפץ, וגם הבית דין רואין את הדברים הניכרים, או שעדים העידו בפניהם על הדברים הניכרים, ניתן להם רשות להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד, או אפילו לבית דין רק שלא נתברר להם הדברים הניכרים כי אם על ידי התובע, לא ניתן רשות הזה". רוצה לומר יש לקיים הליך שיפוטי מקדים כדי להתיר הפעלת לחץ פיזי על הנחקר, וזאת, כדי למנוע מצב בו יטפלו האשמות על אדם חף מפשע ויפעילו עליו לחץ פיזי שהוא בעצמו סוג של עונש.

כל זאת, בנוגע לאדם שגנב ועומד לפני הליך אזרחי בבית דין של תורה. אולם, כאשר מדובר על הליך פלילי במסגרת משפט המלך ותקנות הקהל מסתבר שניתן לקבוע בחוק היתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים באישור בית משפט כאשר יש "רגליים לדבר" שהם מעורבים בפשע חמור.

אמצעי נוסף שההלכה מאפשרת הוא מניעת מפגש עם עורך דין לפני החקירה, כפי שכתב הריב"ש (שו"ת הריב"ש, רלה): "אמנם עתה שנהגו לקבל הודאת פי העובר, אם ראו ב"ד לקבל הודאת פיו קודם שימנה טוען שיטעון בשבילו, כדי שלא ילמדהו טענות של שקר, ושיצא הדין לאמתו, הרשות בידם".

אמינות הודאה תחת לחץ

גם אם מותר להפעיל לחץ פיזי על חשוד בנסיבות מסוימות, יש לשקול היטב מה משקלה של הודאה שניתנה תחת לחץ פיזי. עיון במקורות התלמודיים מעלה שאמנם במקרה של מר זוטרא מסתבר שהחשוד החזיר את הכוס בעקבות החקירה, ובכך הושגה המטרה ולא היה צורך להסתמך על הודאתו. אולם, במקורות האחרים שם מדובר בין השאר על חשד לזיוף שטר, לא היה ניתן להכריע מבלי להסתמך על הודאתו של החשוד למרות שזו ניתנה תחת לחץ.

בהקשר זה יש להזכיר את דברי הריב"ש שעסק בתוקפה של הפללה עצמית (שלא ניתנה תחת לחץ) והוא דרש שמלבד ההודאה של החשוד יהיו גם ראיות נוספות כדי להרשיע אותו (שו"ת הריב"ש, רלד): "לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה". דבריו אלה מזכירים את הדרישה הקיימת בחוק הישראלי ל"דבר מה נוסף" מעבר להודאת החשוד.

דרישה זו מתעצמת מאד כאשר מדובר בהודאה שניתנה תחת לחץ, והיא מחייבת את בית המשפט שידון בעניין לנקוט בעמדה ביקורתית מאד בבואו להסתמך על הודאות שנתנו תחת לחץ.

שמירה על הוראות החוק הישראלי

כאמור לעיל, ההלכה מתירה לציבור לתקן תקנות מרחיבות בנוגע לדין הפלילי. אולם, גם על דין המלך חלות מגבלות, ובכלל זה עקרון השוויון שמתנה את תוקפו ההלכתי של החוק בכל שהוא חל באופן שוויוני, כפי שכתב הרמב"ם (רמב"ם גזלה ואבדה ה, יד): "כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל".

בנוסף, לאחר חקיקת חוק יש לפעול על פיו, גם אם הוא מגביל את החוקרים יותר מאשר ההלכה. עקרון שלטון החוק הוא עקרון יהודי בסיסי המחייב את הרשויות לפעול אך ורק במסגרת החוק ולא להתיר לעצמם לפעול מעבר לו.

לפיכך, ההיתרים שהוזכרו לעיל אינם מתירים לפעול בניגוד לחוק ולהפעיל על חשוד לחץ פיזי שהחוק אינו מתיר. במילים אחרות, יתכן שעל פי ההלכה ניתן להפעיל לחץ פיזי על חשודים, בזמן שעל פי עקרונות המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הדבר אסור. זאת, גם אם באופן אירוני החשודים עצמם פועלים להקמת מדינת הלכה ומתנגדים למשטר הדמוקרטי הקיים.

אחרית דבר

כפי שנכתב בפתיחה, מדובר כאן על דיני נפשות והדבר מחייב שיקול דעת מעמיק. מעבר לכך, דומני שהשיח הציבורי שמתמקד בשאלות אידיאולוגיות (כגון, שאלת הנאמנות למדינה) מקשה על קבלת החלטה שקולה במקרים שלפנינו. גם השיח המחנאי, בין מחנה תומכי השב"כ לבין מחנה תומכי העצורים אינו מועיל. שהרי מי שרוצה להגיע לחקר האמת ומי שרוצה שלא לפגוע בחפים מפשע, חייב לנהוג במשנה זהירות ובביקרותיות כדי למנוע הודאות שווא. כפי שחתם הרשב"א באחת מתשובותיו (שו"ת הרשב"א ג, שצג): "ומכל מקום, הברורים [=הממונים] צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה [=התייעצות], ולהיות כונתם בכל עת לשמים".

מאמר זה מבוסס על מאמריהם של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין כ, עמ' 145; ד"ר מיכאל ויגודה, "הודיית נאשם", אתר דעת; הרב עו"ד ירון אונגר, תחומין כד, עמ' 22.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון בתאריך 01.01.16