**כתובה לאשה שמסרבת לטבול, כאשר מתחילה לא נישאו על דעת כן

ב"ה

תיק 854112/7

בבית הדין הרבני האזורי באר שבע

לפני כבוד הדיינים:

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב, הרב אברהם צבי גאופטמן

התובעת:          פלונית          (ע"י ב"כ עו"ד קלריס דביר)

נגד

הנתבע:            פלוני

הנדון: חיוב כתובה בבני זוג שעזבו את מקום מגוריהם המשותף
ולא הקפידו על טהרת המשפחה

פסק דין

בפנינו תביעת האישה לכתובה בסך 52,000  ש"ח. הזוג התגרש בז' אייר ה'תשע"ה (26/04/2015) לאחר כשבע שנות נישואין, והסכימו שההחלטה בחיוב כתובה תינתן לאחר מתן הגט. ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים להגיע להסכמות, ומשלא הגיעו לעמק השווה התקיים דיון הוכחות ולאחר מכן הוגשו סיכומים.

1. רקע עובדתי

הצדדים נישאו כדמו"י ביום י"ט אב תשס"ח (19.8.08) ושכרו דירה בקרית גת, מקום מגוריו של הבעל. לאחר כשנתיים, האשה עזבה את הדירה המשותפת באמצע הריון ועברה לגור עם ההורים שלה בבאר שבע. היא לא חזרה לדירה המשותפת גם לאחר הלידה. לדברי הבעל, האישה העדיפה את קירבת הוריה, ולדברי האישה הייתה זקוקה לעזרה, והבעל לא סייע כראוי.

לאחר כשנה וחצי של פירוד, הבעל הגיש תביעת גירושין בביה"ד באשקלון ביום 9.6.11. בהחלטה מיום 27.3.12 ביה"ד המליץ לבעל לשכור דירה בבאר שבע והפנה את הצדדים לייעוץ שלו"ב. כעבור שלושה חודשים, בדיון ביום 25.6.12 הצדדים הודיעו ששכרו דירה בבאר שבע שגרים בה יחד, ושחל שיפור במצב.

בתחילת חודש מאי 13' היה אירוע של הגשת תלונה של אלימות נגד הבעל במשטרה. בעקבות כך הצדדים נפרדו שוב, והבעל חזר לבית הוריו בקרית גת. ביום 19.5.13 הבעל שוב הגיש תביעה לגירושין באשקלון, והאישה הגישה במקביל תביעה לשלו"ב בביה"ד בב"ש.

בדיון ביום 26.6.13 טען הבעל שאם רוצָה שלו"ב תחזור לקריית גת, אך האישה נשארה בב"ש.

בדיון ביום 2.9.13 הצדדים הביעו בתמצית את השקפתם לגבי טיב מערכת היחסים שביניהם:

הבעל: אני רוצה להתגרש. אין מקום לעשות שלום. אין לה תקנה היא כל הזמן צועקת ומקללת אותי.

האשה: אני רוצה של"ב ... כל הזמן שקצת קשה הוא בורח להורים שלו.

בדיון ביום 8.12.13 העלה הבעל לראשונה את נושא טהרת המשפחה. לדבריו, "דיבר עם רב בקהילה שלהם והוא אומר שאם היא לא רוצה ללכת למקווה ולהתפשר על מקום המגורים אז אין מה לעשות."

בדיון ביום 9.6.14, האשה הביעה את מוכנותה ללכת למקווה, אך דרשה שיעבור חזרה לב"ש: "אני מוכנה ללכת למקווה. שיעבור לב"ש ויקנה בית. שש שנים לפני החתונה הוא לא דיבר על מקווה". הבעל טען ש"בלב שלה לא רוצה לעשות שלום". האשה טענה שלפני הגירושין היא רוצה הגדלות מזונות ושיראה את הילדים יותר. בהחלטה, ביה"ד כתב להוציא פס"ד לגירושין.

בדיון ביום 2.9.14 האישה הודיעה שגרה עם ההורים שלה, וטענה: "אני ביקשתי של"ב אבל הוא לא רוצה להיות אתנו." ביה"ד ערך לצדדים הסכם גירושין אשר קיבל תוקף פס"ד.

האשה: אני לא רוצה לוותר על הכתובה. אם הוא רוצה להיות איתי בשלו"ב אני מוכנה.

הבעל: לא מגיע לה כתובה. היא לא הלכה למקווה. היא ברחה מהבית.

בדיון ביום 30.11.14 האישה הופיעה עם ייצוג עו"ד, אשר טענה שהסכם הגירושין נעשה נגד רצון האישה אשר עדיין רוצה בשלו"ב. לאחר התייעצות, הצדדים הסכימו לעשות ניסיון נוסף לשלו"ב לשלושה חודשים, ובמקביל לגשת לייעוץ. בבקשה מיום 24.12.14 הודיע הבעל שנפגשו עם הרב נחמני, אך לטענתו האשה מתחמקת ולא מגלה נכונות אמתית ללכת למקווה. בנוסף, טען שהציבה כתנאי לשלו"ב את דרישתה מקודם שהבעל ירכוש דירה, ולא לגור בשכירות, שלא שייכת מבחינתו במצבם הרעוע, ובכך יוצר מבוי סתום.

לפני הפגישה שניה עם הרב נחמני, הבעל הגיש תלונה נגד אשתו, ולא חזרו ונפגשו.

1. סיכום הטענות

עיקר טענות ב"כ האישה:

1. האישה נהגה כראוי בבעלה.
2. הבעל בהתנהגותו האלימה גרם לגירושין.
3. הבעל הוא זה שיזם ותבע את הגירושין.
4. לפיכך, על הבעל לשלם את מלוא סכום הכתובה.

עיקר טענות הבעל:

1. האישה לא הסכימה לגור אתו בקרית גת כפי שהוסכם טרם שהתחתנו.
2. האישה לא חזרה לביתם המשותף לאחר הלידה.
3. האישה לא בישלה.
4. האישה פתחה מים חמים במטבח לגרום שהבעל יתקלח בקרים.
5. האישה השאירה אותו מחוץ לבית.
6. האישה לא אמינה ודיווחה עדות שקר למשטרה.
7. האישה לא הסכימה ללכת למקווה ולא טבלה.
8. לא היו יחסי אישות.

בדיון ובסיכומים הגיבה ב"כ האישה לטענות הבעל כדלקמן:

1. האישה נאלצה לעבור לבאר שבע משום שהייתה בהריון ובעלה לא היה שותף בניהול משק הבית ונזקקה לעזרת הוריה, וכן הוסכם ביניהם במסגרת הניסיון לשלום בית. כמו"כ, בעת שעוד גרו בקרית גת, הבעל לשעבר לא עזר לה למרות שהייתה נוסעת יום יום לעבוד בבאר שבע.
2. דרכי הצדדים נפרדו בעטיה של אלימות הבעל שגררה בעקבותיה תלונה במשטרה.
3. האישה הגישה תביעה לשלום בית.
4. האישה בישלה, אך הבעל לא אכל עמה אלא אכל לבד דברים אחרים.
5. האישה מעולם לא הלכה למקווה במהלך הנישואין משום שמההתחלה זה לא הפריע לו ולא דרש זאת.
6. בנוגע ליחסי אישות הבעל הודה בדיון שהיו יחסי אישות.

1. מוחזקות בחיוב הכתובה וטענה שהאישה לא התנהגה כראוי

בדיון בכתובה, ידועה המחלוקת מי נחשב מוחזק בכתובה ועל פי זה נקבע על מי נטל ההוכחה.

יש אומרים שאף אם היה לנו ספק בחיוב כתובה, בכל זאת האישה לא מפסידה כתובתה. וכן הביאו בפד"ר ח"ג עמ' 163-164 ביה"ד הגדול מהרכב הרה"ג: בן מנחם, עדס וזולטי, בשם הנתיבות משפט על רבנו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג), ביחס למחלוקת הראשונים אם הבעל יכול לכוף את אשתו לבוא ולדור במקומו: "ואפשר עוד שאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי." וכן משמע דעת הבית שמואל (סי' קנד ס"ק ב).

אמנם הבית מאיר (שם) חולק וסובר שהבעל הוא המוחזק בממון ולא האישה, וידו על העליונה. אך עיין שם בפד"ר, שאף לדעת הבית מאיר הבעל מוחזק רק במקום שיש מחלוקת הפוסקים וספק בדין, כי הבעל יכול לומר "קים לי" כדעה שאינני חייב בכתובה. אך במקום שיש ספק בקביעת עובדה אם היא מורדת או לא, בזה אף הבית מאיר יודה שמספק לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהאישה מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם.

במקרה שלפנינו, אף אם נניח שיש בפנינו ספק אם האישה לא נהגה כראוי, הרי זה ספק בקביעת עובדה ולא ספק במחלוקת הפוסקים, ואם כן חיובו של הבעל בכתובה הוא ודאי ושאלת התנהלות האישה היא ספק, ויש לחייב בכתובה אף לדעת הבית מאיר.

 בנוסף, כל הנ"ל אמור במקום שיש ספק בעובדות שיש בהם לחייב או לפטור. אך במקרה שלפנינו, אין ספק עובדתי הראוי להטיל ספק בחיוב הכתובה. אמנם ייתכן שלא בכל המקרים האישה נהגה כהוגן, אך כידוע גם "אישה רעה" עדיין זכאית לכתובתה.

ניתן להביא ראיה לזה מהגמרא ביבמות (דף סג ע"ב) "נתנני ה' בידי לא כו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה", וכן מהתוספות בגיטין (מח ע"ב ד"ה וכתובת) שכתבו שהטעם שתיקנו שכתובת אישה מהזיבורית הוא שמא תקניטנו שיגרשה ותגבה כתובתה. הרי שגם כשידוע שהאישה היא קשה ומקניטה וכו', אין בכך כדי להפסידה כתובתה אא"כ מרדה בו ונתקיימו בה דיני מורדת, או שהיא תובעת גירושין, או זנתה עליו וכדו'. יוצא אפוא שבני זוג החיים יחד אלא שמקניטתו, אין בכך עילה להפסידה כתובתה, לפי שיש עדיין דרך לטפל ולמנוע את הקנטותיה ולהחזירה לשלום. לכן, אם תכף רוצה לגרשה בגלל הקנטותיה, הרי זו בכלל מי שקלה בעיניו להוציאה. ועכ"פ הוא בחזקת חייב, דנתת דבריך לשיעורין, כי לא נאמר בסוגיא בגמרא מה שיעור ההקנטה שכבר לא תהיה בגדר "קלה" להוציאה.

 נמצא בנדו"ד, שאף אילו נקבל עובדתית את טענת הבעל שהגיש תביעת גירושין עקב התנהגות והתנהלות האישה – שהתלוננה עליו במשטרה, שהיא שונאת אותו, והקניטה אותו בכך למשל שפתחה את המים החמים כשרצה להתקלח, וכדו' – ולכן טוען שאין מקום לחייבו בתוספת כתובה, כי לא כתב והתחייב בתוספת כתובה על דעת שיאלץ לגרשה, טענה זו יש לדחותה שכן לא נראה שנימוקים אלו מהווים גורם מספיק לגירושין בעוד האישה מתחננת גם לאחר הגט שיחזור ויחיה לצידה ויסייע לה בגידול הילדים. ק"ו שבנידון דידן שהאישה נימקה את התנהגותה, לא נשללת ממנה הזכות לכתובה.

1. תוספת כתובה

ועדיין יש מקום לדון. אף אם בכה"ג לא הפסידה כתובה שתיקנו חכמים, האם זכאית היא גם לתוספת כתובה שכתב לה בעלה?

ישנה מחלוקת הפוסקים במקום שהבעל חייב לתת את הגט שלא ברצונו ובכפיה עקב תביעת האישה, אם הוא חייב לשלם לאישה תוספת כתובה. בתוספות (יבמות סה ע"ב ד"ה כי) הביאו בשם ר"ח:

"דכל הנך שכופין מחמתה, דוקא מנה מאתיים אית לה (עיקר כתובה) אבל התוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה... ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה ויש לה אף תוספת כתובה".

לפי"ז, במקרה שהאישה יזמה את הגירושין לאור התנהגות הבעל והבעל נאלץ להתגרש, היה מקום לפטור את הבעל מתוספת כתובה, כי יכול לומר 'קים לי' כדעה הפוטרת אותי שלא התחייבתי על דעת לגרש שלא ברצוני. אך עיין פד"ר חי"א ע"מ 211 מביה"ד תל אביב, בהרכב הרה"ג: א. גולדשמידט, ש.ש. קרליץ, י. בבליקי, שבְּמָקום שהדרישה של האישה לגט היא עקב דבר יסודי בנישואין, כאשר הנישואין היו בתחילה על דעת כך, כגון חיי אישות, אין לומר שהבעל לא התחייב בתוספת על דעת שהאישה תדרוש גט, כי הבעל ידע שהאישה נישאת לו על דעת חיי אישות וכשלא יהיו חיי אישות יש להניח שתדרוש גט ועל דעת כן התחייב ולכן חייב בתוספת.

אומנם, מובא בבית שמואל (אה"ע סי' קנד ס"ק יט) בשם הרשב"א והרא"ש (בתשובה) שאף אם הסיבה לגירושין היא חוסר בחיי אישות בעטיו של הבעל שאין לו כח גברא, פטור מתוספת כתובה. אך עיין שם בפד"ר שמביא חילוק עקרוני בין אם הבעל לא ממלא חובותיו לאשתו – עונה או מזונות – עקב מחלתו של הבעל או חוסר יכולתו משמים, לבין אם לא ממלא חובותיו עקב חוסר רצונו, שבמקרה זה הדרישה לגט היא כ"באה מחמתו" שהוא גרם לגירושין ולא דרישת האישה ולכן חייב בתוספת כתובה.

אם כן, במקרה שלפנינו, אף אם היה צד כלשהו לומר שהאישה אשמה בגירושין או יזמה אותם, הרי זה נבע מהתנהלות הבעל שאיננה "מחלה משמים" והיה בידיו להתנהג ככל אדם, ועל כן לכל הדעות נחשב כמגרש מרצונו ולא עקב בקשת האישה. ק"ו כאשר בנדון דידן הבעל לשעבר פתח את תיק הגירושין והאישה ביקשה ועודנה מבקשת שלום בית, וודאי חייב בכתובה ותוספת. בנוסף, כפי שציינה ב"כ האישה, הרי הודה הבעל שאכן היו יחסי אישות וכי נהג באלימות כלפיה, דבר שגרר את הזמנת המשטרה. כמו"כ מבין ריסי עיני הבעל ניכר כי אינו מבין מהות חיים של בעל ואישה, כשאומר במהלך דיון על הכתובה שלמען שלום הבית במשך כמה שנות נישואין שטף כלים יותר מפעם אחת. ובסופו של דבר, לאחר מספר פעמים שהאישה בקשה מבעלה לחזור הביתה העדיף להישאר אצל אביו ולא נשא בנטל הבית והמשפחה.

1. עוברת על דת

נקודה מרכזית שיש לדון עליה בחיוב כתובה בנדו"ד היא טענת הבעל שהאישה אינה הולכת לטבול במקווה, שלכאורה שולל את זכות האישה לכתובה. מנגד, האישה וב"כ טענו שמתחילת הנישואין האישה לא טבלה והודו הצדדים שלמרות זאת היו יחסי אישות, וכדברי הבעל שלא הקפיד על כך, ורק לאחר שהיו אצל הרב נחמני יועץ הנישואין עלתה דרישה שהאישה תלך למקווה כדבר התורם לשלום הבית, ולאו דווקא מטעמים הלכתיים.

והנה מתעוררת שאלה עקרונית: האם נכון יהיה לעשות הבחנה ביחס לעוברת על דת בין מי שמקפיד על תרי"ג מצוות לבין מי שאינו מקפיד? או האם בדרישה ההלכתית מאשתו שלא תהא עוברת על דת הבעל בעצמו אינו מקפיד, כמו בנידון המקרה שאנו דנים בו, מפסידה כתובה?

בגמרא בכתובות (דף עב ע"א):

מתני'. ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם...

גמ'. מאכילתו שאינו מעושר. היכי דמי? אי דידע, נפרוש! אי דלא ידע, מנא ידע? לא צריכא. דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי, ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא.

ומשמשתו נדה. היכי דמי? אי דידע בה, נפרוש! אי דלא ידע, נסמוך עילוה! דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל: מנין לנדה שסופרת לעצמה? שנאמר: וספרה לה שבעת ימים, לה - לעצמה! לא צריכא, דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. ואיבעית אימא: כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכינותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה.

מפורש בגמרא לכאורה שאם הוא יודע מהאיסור ובידו לפרוש ואין היא מכשילה אותו בלא ידיעתו הרי אינה נקראת עוברת על דת. הנחה זו מקבלת חיזוק מהתוספות במקום (ד"ה אי דידע):

תימה דלוקמה כגון דידע ופרש, אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהיה יודע. ואומר ר"י דמאכילתו משמע שהאכילתו... ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך.

רואים במפורש שהגדרת עוברת על דת היא דווקא אם הכשילה בפועל, אך כוונה להכשיל אינה מהווה סיבה להפסד כתובה, כל שכן בנידון דידן שלא התכוונה להכשיל את בעלה שלא בידיעתו, שהרי ידע שלא טבלה ובכל זאת קיימו יחסי אישות.

כמו"כ, הר"ן כותב שאפילו התכוונה להכשילו, כל עוד לא נכשל אינה מפסידה כתובתה, שכן כתב הר"ן על הרי"ף (כתובות דף לב ע"ב בדפי הרי"ף):

גמ' הא דאמרינן דהאכילתו אי דידע. כשאכל: יפרוש. ולא יאכל ואמאי מפסדת כתובתה דודאי אינה יוצאה אלא א"כ האכילתו ולא שנתכוונה להאכילו אם לא האכילתו. והרא"ה ז"ל כתב שאפילו נתכונה להאכילו מפסדת כתובתה והכא לישנא דמאכילתו קדייק:

אבל לדעת הרא"ה, כפי שמובא בציטוט, אפילו כוונה להכשיל גורמת להפסד כתובתה. אך בנידון דידן, לכל הדעות אינה מפסידה כתובתה, משום שידע והיה יכול לפרוש.

ייתכן שהרא"ה חולק על הרשב"א והר"ן בגדר "לפני עיוור" אם צריך שחברו יבא לידי מכשול בפועל או די בהגשת האיסור לפני חברו בכוונה להכשיל גם אם לא נכשל בסופו של דבר.

אך נראה יותר לחקור בגדר עוברת על דת שמפסידה כתובתה, שיש לפרש:

א.  אישה המכשילה את בעלה בדרכי התורה ובאיסורים הוו"ל כדר עם נחש בכפיפה אחת, ומאלצת את בעלה לגרשה, וממילא לא נחשב שהוא המוציאה ולכן פטור מכתובה. לפי"ז, מסתבר שגם אם התכוונה להכשיל הפסידה כתובתה. מאידך גיסא, עי' בתשובת הרא"ש (כלל ל"ב סימן ג) הביאו הבית שמואל (סי' קטו ס"ק א) שאפילו המירה דתה אינה מפסדת כתובה אם אינה מכשילה אותו.

ב.   כדברי הרמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הט"ז):

עוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער, אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא. ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ניתן לדייק מדברי הרמב"ם שלאישה עבריינית לא תקנו כתובה, ולפי"ז רק אם הכשילה את בעלה בפועל הפסידה כתובה.

אך לכאורה יש להקשות לפי זה מדוע בגרושה שנישאה לכהן יש כתובה, הרי בכל רגע מכשילה אותו? הרמב"ם (פכ"ד מהל' אישות ה"ד) עונה על כך:

אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה ... יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה רצה להזיק בנכסיו.

כלומר, היות שידע מראש לקראת מה הוא הולך, ובכל זאת נשא אישה האסורה לו, הרי התחייבותו לכתובה תקיפה כי הוא הזיק את נכסיו. סברא זו נכונה גם בנדו"ד.

לפי זה ניתן להסיק שאם מלכתחילה נישאו כאינם שומרים על טהרת המשפחה לא הפסידה כתובתה, בין אם נאמר שרק לצנועות תיקנו כתובה כלשון הרמב"ם – שהרי על מנת כן נשאה שאינה שומרת ורצה להזיק בנכסיו, ובין אם נאמר משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואינו רוצה להיכשל בעבירות על ידה – שהרי טעם זה לא שייך בנ"ד שהוא בעצמו נכשל ואינו מקפיד.

וכן מבואר בשולחן ערוך (אה"ע סי' קטו סעיף א) שמפסידה כתובתה רק אם לא ידע מראש, וז"ל:

אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעושר, או אחד מכל האיסורים, או ששימשתו נדה, ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה: פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה, ונמצאת שקרנית ... ושהוא אכלו על פיה. ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור, לא איבדה כתובתה.

1. התראה

שאלה נוספת שיש לדון בה היא: האם מפסידה כתובתה בלא התראה?

דברי המשנה הובאו להלכה בשו"ע (אהע"ז סי' קטו סעיף ד), ונפסק שם: "בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרו בה תחלה ועברה על התראתו". וע"ש בב"ש (ס"ק יז) שכתב: "בש"ג כתב שאין צריך להתרות אותה שתפסיד הכתובה, אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד".

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"ב סי' פג) שהשבות יעקב (ח"ג סי' קכז) חידש שבעבירה מפורסמת כגון משמשתו נדה אינה צריכה התראה, ושהפוסקים שהצריכוה התראה אזלי לשיטתם דס"ל שצריך להתרות בפירוש על "הפסד כתובתה", משא"כ להריא"ז בשלטי הגבורים (כתובות לג ע"א בדפי הרי"ף) שכתב שא"צ התראה מפורשת על הפסד הכתובה, כל שהעבירה ידועה לכל. וא"כ לכאורה הבעל מצי למימר קים לי כהריא"ז, ושכ"כ מהרח"ש (סי' נז) ע"ש.

 אך מסיק הציץ אליעזר, שמכיוון שבטור ושו"ע (סי' קטו סעי' י) פסקו כהרא"ש שצריכה התראה מפורשת על הפסד כתובתה, וכ"כ מרן בבדק הבית, א"כ אי אפשר לומר קים לי נגד פסק השו"ע, וכמו שכתבו כן להדיא בשו"ת שערי רחמים (ח"ב סי' כו). וכן מתבאר בתשובת נודע ביהודה (תנינא חאה"ע סי' כו) שאף במשמשתו נדה צריכה התראה, וכן בשו"ת אור נעלם (חאה"ע סי' ו) ע"ש. אבל בנדו"ד, שהבעל עצמו גם לא הקפיד, אין לו על מה להלין, וכפי שיתבאר.

 עיי"ש ברמ"א שהגיה "ורגילה בכך" על "ומראה זרועותיה לבני אדם", משמע דווקא אם רגילה בגילוי זרועותיה הפסידה כתובתה. והקשה שם הח"מ (ס"ק יא):

"ולא ידעתי למה העתיק זה, דאי בלא התרו בה – אפילו רגילה אינה מפסדת כתובתה, ואם התרו בה ועברה על ההתראה – אפילו בפעם אחת מפסדת כתובתה, דלא נתנו חכמים שיעור לדבר."

העולה מדברי הח"מ הוא שמטרת ההתראה היא לגלות כי הבעל מקפיד בדבר, ולכן אף אם האישה רגילה לגלות זרועותיה או לדבר עם הבחורים, כל עוד דלא הקפיד עליה הבעל בדבר, האישה אינה נתפשת על כך, ואילו כאשר הבעל מתרה באשה והיא עוברת על התראתו הרי חשובה כחצופה ופרוצה, שבהתנהגותה ובהתנהלותה המחוצפת נגד ולמרות התראתו של בעלה היא עשויה אף להגיע לזנות, שעוברת על דת בהתראה יש חשש זנות, וכמשתמע בתרומת הדשן (סי' רמב), עיי"ש.

והנה יש ללמוד "מרגילה בכך" דלא הבחין הרמ"א כמה זמן רגילה בכך, וי"ל גם אם דרכה בכך היה עוד מבית אביה ורגילה בכך מלפני נישואיה, זכותו של הבעל ביום מן הימים להפסיק את אשתו ממנהגה זה ולהקפיד בדבר מכאן ולהבא ולהתרות בה בדבר. כאשר שנעשה הדבר בתום לב ובכוונה טהורה, זכות הבעל לתבוע מאשתו לשנות את התנהגותה ובהתראה. אולם אין הדבר כן בנדו"ד, כפי שאמר הבעל שלא הקפיד על אשתו בזה.

יש להדגיש ולומר, שאף על פי שהבעל מתחיל להקפיד ומשנה מהרגילות של החברה שאליה הוא משתייך, הרי מאחר שהתרה באשתו והיא עוברת על התראתו, מתעורר וקם חשש זנות. משא"כ בנידון דידן שהבעל לא ממש מקפיד ולא התרה באשתו ואין חשש לזנות.

1. נישאת על דעת כן

אמנם, יש סברא לומר כי מאחר שנשא את האישה על דעת לחיות עמה ללא שמירה על טהרת המשפחה, הרי שעל דעת הכי התחייב לה בכתובה ובתוספת הכתובה. וכן כתב בשו"ת "שושנים לדוד" (חאהע"ז סי' כה), וז"ל:

"דמה שטען הבעל שיוצאת לשוק בגילוי הראש, כל השומע ילעג לו, כי הלא זה זמן רב שפשתה המספחת וכל הנושא בנות ישראל בזה"ז מידע ידיע שבודאי תהיה פרועת ראש, ואדעתא דמנהג שייף ועייל להתחייב בכתובה, ומה טענה היא להרים ראש לבא בטענת עוברת על דת".

אמנם ניתן לדחות דבריו וסברתו, שהרי לדעתו זוג חילוני שחיו שנים בנדתה ועברה עליו רוח טהרה וביקש ממנה לטבול, ואשתו דוחה אותו ומסרבת להיטהר והוא מבקש לגרשה האם ביה"ד יחייב אותו בכתובה מאחר דאדעתא דחיי עבירה התחייב לה בכתובתה? דבר זה אינו מתקבל על הדעת, וכזאת לא תהיה בישראל! ואולי יש לחלק בין פרועת ראש, שאף על פי שאיסור גמור הוא אינה מכשילתו בזה, ולדאבוננו הייתה למנהג נשים גם בקרב שומרי מצווה, לבין איסור נידה שבו היא מכשילתו באיסור כרת חמור, וגם לא פשתה בקרב שומרי מצוה.

ועיין שו"ת יביע אומר (ח"ג חאהע"ז סי' כ), שהאריך בנושא זה של אשה שאינה מתלבשת בצניעות כדין, וכתב (שם ס"ק יא) לדחות דברי שו"ת שושנים לדוד הנ"ל:

"שהרי כיון שמנהג זה הוא אותיות גהינם, ואינו יכול לבטל הלכה פסוקה שבידינו, וכדאמרינן בר"ה ט"ו ע"ב, כי נהגו איסורא מי שבקינן להו... שמנהג איסור אינו דוחה הלכה... וא"כ הואיל וכל המקדש ונושא אדעתא דרבנן קעביד בשעבוד הכתובה, ודאי שלא חייבו חכמים כתובה לפרוצות, ולא נשתעבד מעולם אלא למי שתנהוג ע"פ דעת חז"ל, ולכן כל שעתה נכנסה בו רוח טהרה, וברצונו שגם אשתו תחזור למוטב, דינא קא משתעי, ואם לא תרצה תצא שלא בכתובה".

ועוד עיי"ש בריש דבריו שם שכתב:

"וגדולה מזו אני אמר שאפילו נתברר בעדים שהבעל והאשה בשעת נישואיהם היו חופשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה, ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית והיא באה מחמת טענה דסבר וקביל, והתרה בה בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא שלא בכתובה, ועברה על התרתו תצא שלא בכתובה ואין משגיחים בטענתה, שכיוון שכמעט כל הפוסקים סוברים שמצווה לגרשה וי"א שאסור לקיימה ודאי שהדין עמו ולא שייך בזה סביר וקביל דאי איהו שתיק אנן מי שתקינן? ולפחות כשטוען על זאת, מי הוא זה שיתעלם מטענתו הצודקת לכסות על האמת פלסתר... דהא דקיימ"ל העוברת על דת יוצאת שלא בכתובה, אף אם בא עליה אח"כ, לא אמרינן ראה ונתפייס, דדווקא לענין לענין מומין אמרינן הכי, אבל גבי מילתא דאיסורא מה מועיל מה שנתרצה אח"כ והלא היא אסורה להיות נשואה."

עוד כתב שם:

(ב) אמנם היה נראה דרב המרחק בין נידונינו לנידון הרמב"ם והרדב"ז הנ"ל, דהתם גבי עליה לא"י הכל תלוי בכוונת הבעל, אם רוצה לעלות באמת ובתמים לשם מצות יישוב א"י, או לאו, וכל שלא האמינוהו שמתכוין לשם מצוה, לא הפסידה האשה כתובתה. אבל כאן הואיל וגם האשה מודה שהיא עוברת על דת, אלא שטוענת דסבר וקביל, כבר הפסידה כתובתה, לדעת האומרים שאם היא רגילה בכך א"צ התראה. שאין דבר זה תלוי בקפידת הבעל. וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ד מה' אישות הט"ז) וז"ל, עוברת על דת וכו' אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא. ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. עכ"ל. וכ"ה בטור א"ה (סי' קטו). ועיין עוד בחלקת מחוקק (שם ס"ק יח) שאפי' חזרה בתשו' ומתנהגת בצניעות, צריך לכתוב לה כתובה אחרת, ואסור לדור עמה בלי כתובה. ע"ש. ברם אשכחן דהריטב"א בכתובות (עב) סוף ד"ה מתני', כתב על לשון הרמב"ם הנ"ל ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל. וכ"ה בשיטה מקובצת שם. ולפ"ז גם בעוברת ע"ד הכל תלוי בקפידת הבעל, וכשאינו מקפיד ורוצה לקיימה יש לה כתובה. ומכיון שאין אנו מאמינים לו שהוא מקפיד על כך, כיון שלא טען כן אלא מתוך מריבה, שפיר י"ל דאינה מפסידה כתובתה. וכנידון תשו' הרמב"ם הנ"ל. ומכ"ש שי"ל דבזה"ז דנפישא חוצפא ופריצותא בעוה"ר, ורוב הנשים בעוה"ר הולכות פרועי ראש וחשופי זרועות, ונעשה הדבר כהיתר, (וישנן נשים רבות שעושות כן אך ורק ע"פ דרישת בעליהן.) י"ל דלכ"ע בעינן התראה להפסידה כתובתה, להבחין בין שוגגת ואומרת מותר למזידה. ואפי' היתה רגילה לעבור על דת אינה מפסידה כתובתה בלי התראה. וכדעת מרן הב"י והרמ"א וסיעתם. ויבואר עוד להלן (אות יג). בס"ד. אולם הא ודאי שבכדי שלא תמשיך האשה לעבור על דת לצאת לשוק וראשה פרוע וזרועותיה מגולות, ונשענת על קנה רצוץ וטענת סרק דסבר וקביל, יש לאיים עליה ולהתרות בה שאם לא תתנהג מכאן ולהבא בצניעות כבנות ישראל הכשרות, בית הדין יסיק מסקנות מתאימות ביחס לכתובתה. וכעין מ"ש בשו"ת הרמב"ם (סי' קצג), בדין אשה שלא היתה טובלת לנדתה, ובעלה היה יודע ושותק, שאין לה כתובה, בכדי שלא יהיה חוטא נשכר. ואף על פי שגם הוא חוטא נשכר שנפטר מלפרוע כתובתה, מניעת פריעת כתובתה לא נקרא שכר, כיון שלא קבל ממנה כלום. [ייתכן שהרמב"ם לשיטתו בזה שלא תקנו כתובה לפרוצות, ודו"ק – ע.י.] ומ"מ ראוי לב"ד לייסר אותם לקחת המאוחר ולחלקו לעניים דרך קנס, כדי שלא יהיה חוטא נשכר גם הוא. ע"כ. (וע"ע בשו"ת הרמב"ם שם (סי' קצד). ע"ש.) וכן הובא בתשו' הרדב"ז ח"א (סי' צ). וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע סי' קכ). ע"ש. ובנ"ד שאינו חוטא בעצמו כשהיא עוברת על דת, י"ל שמעמידין הדבר על קו הדין, להפסידה כתובתה אם תעבור מכאן ולהבא על התראת בית הדין וע' להלן (בסמוך אות ג. וכן באות יט). ודו"ק.

ועוד כתב לסיכום (ס"ק יב), וז"ל:

וכן בקדש חזיתיה לידידי הרב הגאון המפו' שר וגדול ליהודים כמהר"ר יעקב משה טולידאנו שליט"א בשו"ת ים הגדול (סי' פ), שנשאל אודות מנהג זה שנהגו בו רוב הנשים מבנות הדור החדש לצאת לרה"ר בזרועות מגולות עד הכתף, אם יכול הבעל למחות באשתו לבל תנהוג כן, ולאחר שהביא דברי האחרו' דלא שייך כלל לומר בזה דמנהג מבטל הלכה, סיים, ולכן נ"ל ברור שיכול הבעל לעכב על אשתו מלנהוג במנהג הרע הזה, ואם לא תשמע לו אחר שהתרה בה בפני עדים מפסידה כתובתה, ויכול לגרשה בעל כרחה לפום דינא. ע"כ. ודפח"ח. ומיהו בנ"ד כבר כתבנו שמכיון שהבעל הזה אין תוכו כברו ולובש אדרת שער למען כחש, לא יחרוך רמיה צידו. וכמ"ש ג"כ הרה"ג ר' רפאל אנקאווה בתשו' הנ"ל.

וכעין זה כ' בשו"ת חלקת יעקב (ס"ס קמח) שאם בא בטענת עוברת ע"ד, צריכים לידע אם כוונתו טהורה, והאם לא התנהגה בפריצות (כגון ריקודים מעורבים) בידיעתו. ע"ש.

יש ללמוד מדבריו שאדם שעברה עליו רוח טהרה והחליט להקפיד, הרי אשתו מפסידה כתובתה בשני תנאים עקרוניים:

א.  שעברה עליו רוח טהרה, שבכנות רוצה להקפיד ולשמור.

ב.   שהתרה באשתו.

שני תנאים אלו לא קיימים בנ"ד, שהרי לא נראה שרצון הבעל באמת להקפיד על איסור נדה, ובוודאי שלא הייתה התראה שתפסיד כתובתה או שיגרשנה מחמת זה. וכפי שבא לידי ביטוי בדיון הוכחות בפרוטוקול:

ש. יצא לְךָ במהלך הנישואין לשאול אותה להקפיד על טהרת המשפחה?

ת. בתחילת הנישואין אבל לא התעקשתי על זה.

ש. לאחר מכן הייתם אצל הרב נחמני וגם שם עלה נושא טהרת המשפחה והיא אמרה שהיא מסכימה למה שאתה אומר. למה לא המשכתם לפגישה השנייה והלכת למשטרה.

ת. היא התחמקה ממני ובפועל היא לא הלכה.

ש. חזרת לגור יחד.

ת. לא.

זאת ועוד, גם אם נאמר כמ"ד דעל דעת הכי התחייב לה כתובה, וכמ"ש השושנים לדוד, י"ל דהנה כתב הרמב"ם (פ"י מהל' גירושין הכ"ב): "ושאינה צנועה בבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה". ועוד כתב הרמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הט"ז): "ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתובה מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידה אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה", עכ"ל.

ועיין בחלקת מחוקק (סי' קטו ס"ק יח) שלמד מכך, וז"ל:

"ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרך הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עימה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו".

כלומר, לפי הח"מ בדעת הרמב"ם, בכל עוברת על דת שבעלה התרה בה, קבעו חז"ל ביסוד חיוב הכתובה כי ממילא יימחל שיעבוד הכתובה, בלי קשר לרצונו של הבעל.

ועיין כתובות ריש פרק אע"פ (דף נד ע"ב) דתנאי כתובה ככתובה, ונפקא מינא לעוברת על דת לאחר התראה שמפסידה תוספת כתובתה כמו כתובתה. ודון מינא ואוקי באתרין שאף שמדובר בבעל שאינו שומר מצוות באופן מלא, אם ניתן להתרשם כי הוא מבקש בכנות שהאישה הנשואה לו תקפיד מעתה על טהרת המשפחה, קדוש יאמר לו ויש לחזק מגמתו ורצונו לחזק את תא משפחתו ולהרחיק מעליו איסורים. וכך משתמע בדברי מרן היביע אומר בסוף התשובה הנ"ל (ס"ק יט), שכידוע דן בתשובתו באדם חילוני המבקש לגרש אשתו וטען לפטור את עצמו מכתובה מאחר שאינה מתלבשת בצניעות, ודוחה תביעתו:

"מאחר שטענת הבעל לא נאמרה מתוך כנות ותום לב ורק תואנה הוא מבקש ובעקיפין הוא בא להפטר מאשתו להוציאה בעל כרחה בלא כתובה... אולם הא ודאי שעל בית הדין להוכיח את האשה בלשון הקשה בתוך הרכה ולהזהירה שמכאן ולהבא תתנהג ככל בנות ישראל הכשרות בכיסוי ראש ובבגדי צניעות... אם בכל זאת תסרב לשמוע בקול המורים ונראה לעיני ביה"ד שהבעל מוכן להשלים עימה אם תתנהג בצניעות כדת (ופשוט שמדובר בבעל חילוני – י. ע.) יש לקנסה בכתובתה ובמזונותיה... אבל אם אין פני הבעל לשלום ורק מחזיק בטענה זאת לגרש את אשתו בעל כרחה בלי כתובה נראה שאין לקנסה כלל, שאל"כ כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו ויתן עיניו באחרת, יבא בטענות אלו."

הגר"מ פיינשטין זצ"ל באגרות משה (אהע"ז חלק א סימן קיד), דן באשה שאינה רוצה לכסות את שערה והבעל רוצה לגרשה משום כך ולהפטר מכתובתה מדין עוברת על דת, וכתב שם מעין דברי ה"שושנים לדוד" הנ"ל:

"ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השער ומ"מ נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זה בזמן שרוב הנשים היו מכסות שערן כדין, נמי היה צריך ליתן לה כתובה כיון שידע ונתרצה ונתחייב לה הכתובה. ודין הגמ' הוא רק כשלא ידע, שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות ולבסוף לא רצתה, או שאחר זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצית שוב לכסות שערה בזה אמרו שיוצאה בלא כתובה".

אמנם יש לדון בחידושו, דלפי דבריו אם נשא את האישה בזמן שלא הייתה מכסה את שערה, לכאורה גם אם לאחר מכן חזר הבעל בתשובה ודורש מאשתו שתנהג כדת משה וכדת יהודית, אע"פ כן חייב הבעל בכתובתה.

אולם נראה לחלק, שבמקרה שבמדובר בחוזר בתשובה אמנם התחייב הבעל לאשה תוספת כתובה בעת הנישואין, אבל כשחזר בתשובה יכול לדרוש מאשתו שלא תתנהג בפריצות, ואם לא תשנה דרכה קנסוה חכמים שתפסיד הכתובה. וכן מוכח, שהרי בכל עוברת על דת מפסידה האשה את כתובתה ותוספת כתובתה למרות שבעת הנישואים התחייב לה הבעל תוספת כתובה, ואז היא לא עברה על דת, אלא החלה לעבור על דת לאחר הנישואין. ולא מסתבר לומר שקנס האישה תלוי ברצון הבעל בעת הנישואין, שהרי קנסוה בשביל שתשנה האשה את דרכה, וזכות הבעל כיום לבקש שהאשה תחזור בה מלהתנהג בפריצות. ואע"פ שבפרוץ לא קנסוה, היינו כדי שלא יהיה חוטא נשכר ובמקרה שהבעל פרוץ אדרבא מסתבר שיתחייב לשלם.

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לומר שהאישה תפסיד את כתובתה, משום שהבעל אינו מנוקה מעוון בדרך התנהגותו עם אשת נעוריו וגם לא נראה שהחליט להקפיד בכנות על מצוות טהרת המשפחה, ולכן אין לפטור את הבעל מחזקת חיוב כתובה. ואף על פי ששני הצדדים לא התנהלו נכון וגרמו לפירוק התא המשפחתי, היה על הבעל היה להשכיל ולמנוע את הקרע גם אם לטענתו האישה רעה, ובפרט שעדיין לאחר הגירושין האישה מעוניינת בשלו"ב, לפיכך על הבעל לשעבר לשלם את מלוא ערך הכתובה ותוספת כתובה.

הרב עובדיה חפץ יעקב

קראתי את דבריו הראויים  של ידידי הרה"ג ע.ח. יעקב שליט"א. גם אני מסכים שהדברים נוטים שיש לחייב את הבעל בכתובה, במיוחד לאור כך שהוא תבע גירושין בעוד האישה טענה באופן עקבי לשלום בית, אולם, לדעתי קיימת בכל זאת נקודת ספק בשל עזיבת האישה את הדירה באופן חד צדדי וכן עוברת על דת, וכפי שיתבאר, ולכן אין לחייב במלוא סכום הכתובה, אלא להתפשר בדבר.

1. עזיבת הדירה המשותפת

האישה עזבה את הדירה המשותפת בקרית גת בפירוד הראשון, ובכך גרמה לניתוק הקשר עם בעלה. אמנם טענה שהייתה זקוקה לעזרה בזמן ההיריון ואחרי הלידה, ובעלה לא סייע בידה כפי הצורך, אך אף לשיטתה, מדוע "הנציחה" את הפירוד וניתוק הקשר לזמן כל כך רב לאחר הלידה של כשנה וחצי, ובסופו של יום, אילצה את בעלה לעבור לבאר שבע, בניגוד לרצונו ובניגוד להסכמה שהתקבלה בתחילת הנישואין.

יש לציין שנמצא סידור עבודה לאשה בקרית גת בזמן הריונה, אך העדיפה לחזור למקום עבודתה בבאר שבע.

לשם שלום בית, ובהמלצת ביה"ד באשקלון, הבעל כאמור, הסכים אח"כ לעבור לבאר שבע, אך בפועל, שלום הבית כמעט ולא צלח. הפירוד השני בא בעקבות תלונה נגד הבעל במשטרה, כאשר לדברי הבעל האישה הגזימה ושיקרה בעדותה על האלימות. האישה המשיכה לטעון לשלום בית אחרי זה, אך לא הייתה מוכנה לחזור לקרית גת, אף שהתחתנו על דעת לגור שם. זאת ועוד, דרשה מהבעל שישקיע ברכישת בית, כתנאי לחזרה לשלום בית,  ובזה מתקבלים דברי הבעל שבמצב הרעוע של היחסים לא היה מקום לכך.

בכך, למרות טענתה העקבית של האישה לשלום בית, לא הוכיחה במעשיה את נכונותה לעשות צעדים ממשיים לשם כך, ונראה שבכך שעברה לגור ליד הוריה בבאר שבע, העדיפה את הוריה ומשפחתה על פני ניסיון כן וראוי לשלום בית עם הבעל,  וכטענת הבעל ש"בלב שלה לא רוצה לעשות שלום". ואף שביה"ד התרשם שגם הבעל לא השקיע את המאמץ הנפשי לפתח את הזוגיות כראוי כלפי אשתו, וכפי שכתב ידידי הרה"ג יעקב שליט"א, אך עדיין נקודת ספק נשארת.

1. ממי יצאו הגירושין

אמנם, תביעת הגירושין הוגשה על ידי הבעל, ומאידך,  האישה לאורך כל הדרך עמדה על דעתה לשלום בית, אך כבר נפסק בכמה וכמה פסקי דין שחיוב הכתובה ותוספת כתובה אינה תלויה בשאלה: מי פתח את תיק הגירושין? אלא בשאלה: ממי יצאו הגירושין? כלומר, מי גרם לפירוק הבית.

דין זה מובא בגמרא כתובות (דף עא ע"א), לעניין דברי תנא קמא במשנה (שם דף ע ע"א) וז"ל: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה".

מעמידה הגמרא את דין המשנה במקרה הבא: "כגון, שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה".

משמעות הדברים, שלמרות שהאישה יזמה את הגירושין, בכך שנדרה נדר שיש בו "עינוי נפש", ולא ניתן להמשיך בנישואין באופן זה, אך מאחר שהיה ביכולתו של הבעל להפר את נדרה של האישה "ביום שומעו" ולא עשה זאת, בכך הוא הופך להיות הגורם שבעטיו הצדדים מתגרשים, ומתחייב בכתובה.

עיין עוד בטור (אה"ע סי' קיח):

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". 

העולה מהטור (כפי שראינו בגמרא), שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביוזמת ובעטיה של האישה, הפסידה כתובתה, ואם הגירושין היו ביוזמת ובעטיו של הבעל, לא הפסידה כתובתה. 

מובא בחזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה "דיני תוספת"), וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס, דמחייבינן ליה לגרש, יש לה תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהות מרדכי בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת [מארץ ישראל] (כתובות דף קי,  ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת... ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא, מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא חשיב כמוציאה הוא, וכ"ש בנעשה מקמץ שלא מדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר, דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשר לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה".

היוצא מהחזון איש כאמור לעיל בדברי הטור, שעניין תוספת כתובה, תלוי בשאלה, מי הגורם המרכזי לגירושין. 

עיין עוד בתשב"ץ (שו"ת חלק ב' סימן ח), וז"ל:

"עוד שאלת, אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת בו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבוא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותו"... "תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער...כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום מדאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום... ומ"מ אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לב"ד ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורח"ל  מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות".

משמעות הדברים, כפי שראינו לעיל, למרות שהאישה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה, אם הבעל בהתנהגותו גורם לגירושין, האישה לא הפסידה כתובתה.

במקרה שלנו, כאמור, הבעל פתח תיק גירושין והיה עקבי בעמדתו להתגרש, וההתרשמות היא שאף הניסיונות לשלום בית לא צלחו בעיקר בעקבות חוסר הרצון של הבעל להשקיע בשיקום היחסים. אך מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך, שהגורם הראשון לפירוק הבית וערעור מערכת היחסים היה התנהגות האישה בכך שעזבה את הבית המשותף בקרית גת באופן חד צדדי בזמן היותה בהריון, ואמנם נראה לקבל את טענתה שלא היה מי שיעזור לה בקרית גת בזמן הריונה והייתה זקוקה לעזרת הוריה בבאר שבע, אך אף לבעל היו טענות שעזיבתה לא הייתה מוצדקת, ובכל מקרה, יכלה לחזור לקרית גת לאחר הלידה, ובחרה לא לעשות כן.

אמנם ניתן לומר, שהסכמתו לעבור לגור עם האישה בבאר שבע, מהווה מחילה על רצונו לגור בקרית גת, אך מצד שני, לא ניתן להתעלם מכך, שעצם המעבר לבאר שבע, שהוא מקום מגורי הורי האישה, הוא גורם מרכזי בערעור היחסים, ובפרט, שלטענת הבעל, העדיפה בכל זמן ללכת לבית הוריה, ובפועל, להכשיל כל ניסיון לשלום בית יציב ובר קיימא.

כלומר, אף אם טענות הבעל להתנהגות לא ראויה של האישה בזמן שגרו תחת אותה קורת גג דינה להידחות בגלל הכלל המובא בגמ' יבמות (דף סג ע"ב):"אשה רעה וכתובתה מרובה", אך מאחר שאיננו דנים בהתנהגות האישה בתוך הבית המשותף, אלא להיפך, בהיעדרות שיטתית של האישה ומניעת חיים משותפים, הן במעבר החד צדדי לבאר שבע, והן במגורים בבאר שבע בקרבת הורי האישה, ולטענת הבעל, העדפת הוריה על פני רצון לשיקום היחסים, על כן, יש מקום לעורר ספק מסוים, בכנות רצון האישה לשלום בית, ובמקום שיש ספק, יש להפחית שליש מסך הכתובה.

1. סירוב לטבול במקווה

כמו"כ, יש לדון בטענת הבעל שהאישה סירבה לטבול במקווה.

האשה הצהירה שמוכנה לטבול, אך לטענת הבעל התחמקה מכך ולא הייתה מוכנה באמת לשמור טהרת הבית. ואף כי האריך ידידי הרה"ג ע. ח. יעקב שליט"א להביא מדברי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר שאין להפסיד את האישה כתובה כאשר הבעל בא בתואנה של עוברת על דת, ודעתו שבנדו"ד "לא נראה שרצון הבעל באמת להקפיד על איסור נדה, ובוודאי שלא הייתה התראה שתפסיד כתובתה או שיגרשנה מחמת זה", לדעתי יש עכ"פ נקודת ספק בדבר.

כפי שהוזכר בתחילת הדברים, הבעל העלה את נושא טהרת המשפחה בסוף שנת 2013, כאשר הדיון נסוב עדיין על ענין גירושין/ שלו"ב ונושא הכתובה כלל לא עלה על הפרק. לדבריו, רבו יעץ לו שאם לא תלך למקווה אין על מה לדבר. הדרישה לא באה כתואנה להיפטר מתביעת הכתובה, אשר רק עלתה לאחר כתשעה חודשים. יש לציין עוד, שאם כי הבעל לא הקפיד בהתחלה על מקווה, אמר שלא הקפיד על כך "כי זה בינה לבין הקב"ה". ומשתמע מזה שהיה מעדיף שכן תטבול, אף שלא הקפיד.

כמו כן, הציג את הדרישה לטבול כדרישה אמתית לחזרה לשלו"ב לאחר הייעוץ עם הרב נחמני. ואם כי הדגיש יותר את הצורך בטהרת המשפחה כתורם לשלו"ב ולא מצד האיסור בדבר, אין לדחות משום כך את הדרישה לטבול כרצון כנה, ואף אם נאמר שרצון הבעל שהאישה תטבול נבע לא מהפן ההלכתי אלא כתנאי לשלום בית, והאישה בפועל לא הסכימה לשתף פעולה והעמידה תנאים שלמעשה לא אפשרו את הטבילה, יש בכך כדי לפקפק בעצם רצון האישה לשלום בית, וא"כ, אם האיש