ב"ה

תיק 817277/8

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יוסף יגודה — אב"ד, הרב ישראל דב רוזנטל, הרב סיני לוי

המבקש:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד עו"ד יניב מויאל)

נגד

המשיבה:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד עו"ד יובל ריימונד)

הנדון: התנאים להגדרת הסכם כ'פיקטיבי' ולביטולו בשל כך

החלטה

רקע כללי

הצדדים התגרשו בתאריך ח' בטבת תשע"ב (3.1.2012). יום קודם לכן, בתאריך ז' בטבת התשע"ב (2.1.2012) אושר הסכם הגירושין שבין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין.

בפנינו תביעת הבעל לביטול הסכם גירושין, בטענה שהגירושין ואף ההסכם נעשו למראית העין בלבד.

לאור העובדה שאין חולק שלאחר הגירושין לן הבעל בבית האישה, סידר בית הדין 'גט לחומרא'. כעת עומדת להכרעה רק התביעה לביטול הסכם הגירושין.

תמצית טענות הבעל

לטענת הבעל, הגירושין עצמם ואף הסכם הגירושין נעשו למראית העין בלבד.

הרקע הוא חוב לרשויות המס, כאשר לאחר חקירת רשויות המס עמדו בפניו שתי אפשרויות: תשלום 500,000 ש"ח או מאסר. לבקשת האישה הוא בחר במאסר, וכדי להבריח את הנכסים העבירם לבעלות האישה במסגרת הסכם הגירושין והגירושין הפיקטיביים.

במהלך המאסר ערכה האישה ביקורים בבית המאסר, ולאחר המאסר שב האיש ללון בבית המשותף.

לטענתו ההסכם הוא שקרי, גם התאריך הנקוב בו (11.3.2011) אינו נכון. לטענתו: ההסכם נעשה בסמוך לאישורו בבית הדין (ז' בטבת התשע"ב – 2.1.2012) אלא שנרשם בו תאריך פיקטיבי – כשנה קודם, כדי להבריח נכסים מאותו מועד – כדי שלרשויות המס לא תהיה אפשרות לגבות מאותם נכסים; ההסכם כולל העברת כל הנכסים לידי האישה – אין דרך לפרש הסכם מסוג זה אלא שהוא פיקטיבי וכל כולו נועד להברחת נכסים; הצדדים המשיכו לחיות כדרך איש ואישה, כולל נסיעות לחופשות וכדומה.

התובע מבסס טענתו על עדות העד אשר הופיע בבית הדין והעיד כי הבעל המשיך לחיות עם האישה גם לאחר הגירושין. הוא היה מגיע ורואה אותם בבית בשבת ומה לדברי העד, אף האישה אמרה לו שההסכם נועד להבריח את הנכסים.

האיש ביסס את טענתו אף על סתירות שבין דבריה של האישה בבית הדין לבין דברים שאמרה במסגרת הליך משפטי שניהלה נגד באת כוחה. בעוד בפני בית הדין טענה שבאת כוחה ערכה את ההסכם במרץ 2011 ואז חתמו עליו, הרי שבפני בית המשפט בהליך נגד עורכת הדין טענה הנתבעת כי עורכת דינה כלל לא נתנה שירותים בתיק הגירושין כיוון שלאחר הפנייה אליה חזרו הצדדים לשלום בית. כמו כן, טענה באותו הליך כי הצדדים חתמו על ההסכם שלא בפני באת כוחה אלא בפני בית הדין, עת הגיעו לאישור הסכם בהסכמות שביניהם, וללא צורך בסיוע של באת כוחה. כמו כן הצביע על סתירות נוספות.

מן הבחינה המשפטית, האיש טוען שאין תוקף להסכם והוא נעשה למראית העין בלבד. כמו כן, אי אפשר להצמיח רווח מהסכם שקרי. התובע טוען, כאמור, שאף התאריך המצוין על ההסכם הוא שקרי, ואף הוא נועד להוות מצג שווא ולהבריח נכסים. האישה אף מושתקת מטענות הסותרות לטענות שנטענו בערכאה אחרת.

תמצית טענות האישה

לטענת האישה, הגירושין התבצעו במלוא הרצינות עקב מערכת היחסים הקשה ששררה בין הצדדים. ההליך החל עוד קודם לכן, עת הגיש הבעל תביעת גירושין. למרות ניסיונות לשלום בית בסופו של דבר הגיע העת להיפרד.

כאשר נפרדו, עשו זאת באמצעות ההסכם שנחתם במרץ 2011, בתאריך הכתוב על גבי החוזה.

האישה מבססת את טענתה שההסכם נערך על ידי באת כוחה תקופה מסוימת קודם אישורו בבית הדין, באמצעות קבלה מבאת כוחה מתקופת החתימה על ההסכם, על סך 10,000 ש"ח.

האישה מציינת כי בשונה מן המוצג על ידי התובע, הוא לא נותר חסר כול בעקבות ההסכם. הוא בעל עסק, ויכולת ההשתכרות שלו גבוהה ביותר. הוא מימש את יכולת ההשתכרות שלו לאחר הגירושין, וחי חיי רווחה. ביטוי ליכולת ההשתכרות הוא תשלום המזונות הגבוהים ששילם אף בתקופה שבה שהה בבית המאסר.

דיון והכרעה

תנאים לביטול הסכם

ככלל, בית הדין לא יקבל טענה כי שטר נעשה למראית העין בלבד והוא בטל, והרי זה כטוען שהשטר הוא "שטר אמנה", שאינו נאמן (כתובות יט ע"א; שולחן ערוך חושן משפט סימן פב סעיף י).

אמנם אם נקבל שהעברת הזכויות לאישה נועדה להבריח את הנכסים, עולה השאלה אם לתת תוקף להעברת הזכויות או לא וזאת מאחד משני טעמים: א. בשל המרמה מול רשויות המס אין לתת תוקף להסכם; ב. משעומדים על מטרת ההסכם מוכח לכאורה שלא הייתה כוונה להעברת את הזכויות לאישה.

את הטענה הראשונה לביטול ההסכם בשל המרמה נדחה כבר בשלב זה. בית הדין אינו יודע אם פעולה זו במסגרת הסכם הגירושין ובמצב המשפטי שבו נערך היא פעולה לגיטימית במסגרת החוק או לא. כמו שיש הבחנה ברורה בין תכנון מס לבין העלמת מס, כך ישנן פעולות שאכן מונעות מרשויות המס לרדת לנכסים של החייב אך ייתכן שהן לגיטימיות מן הבחינה החוקית. אם יבקשו לטעון לפסלות ההסכם בשל המרמה שבו נגד רשויות המס – ייבחן הדבר ברשויות המתאימות, אך לא בבית הדין.

אמנם אפשר לטעון שלאור הכוונה להברחת הנכסים, לא הייתה כוונה אמתית של הצדדים לביצוע ההסכם. מנגד אפשר לטעון להפך: כיוון שהמטרה הייתה להציל את הנכסים מיד הנושים, הרי שהדרך שנבחרה היא העברת הזכויות לאישה, ודווקא משום כך יש לתת תוקף להעברת הזכויות.

הטענה שהעברת בעלות בכוונה להציל נכסים מגבייה אינה סותרת בהכרח את תוקפה של המתנה, נאמרה במפורש בדברי הרמ"א:

השו"ע (חושן משפט סימן צט סעיף ו) פסק על פי שו"ת הרא"ש שאם נתן הלווה כל אשר לו לאחר כדי להפקיע החוב – "לא תועיל ערמתו" והמלווה מוציא ממנו כל מה שקיבל אחר שיישבע המקבל כמה הייתה המתנה.

והוסיף הרמ"א: "מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח."

וביאר נתיבות המשפט (ביאורים שם ס"ק ו):

ולכאורה הלשון תמוה, דאם לא כיון לערמה האיך היתה כוונתו להבריח. ונראה פירושו, דכל שטר מבריח הוא שיהיה רשות בידו לחזור, וזה המתנה נקרא שהיא רק להערמה בעלמא, אבל אם היתה כוונתו למתנה גמורה שלא יהיה יכול לחזור בו, כגון שכתוב בו מתנה חלוטה מתנה עולמית, דאז הוי מתנה גמורה כמו שכתב הר"ן בכתובות שם (לז ע"ב מדפי הרי"ף), אף על גב דנתן מתנה זו רק כדי שלא יגבה ממנו הבעל חוב, שידוע שאם לא היה חייב לאחרים לא היה נותן מתנה זו, מכל מקום כיון שאין לו רשות לחזור ממתנה זו, יצאה מרשות הנותן וקונה המקבל ולא הבעל חוב, ודווקא במקום שרשות ביד הנותן לחזור קנה הבעל חוב מטעם שכתב הרא"ש בכתובות (פרק ח סימן ג) דכיון שיכול לחזור לא יצא מרשות הנותן, מה שאין כן הכא.

לסיכום: העובדה שכוונת הצדדים הייתה למנוע גביה של הנכסים, אינה מהווה כשלעצמה ראיה לביטול תוקפו של ההסכם.

כעת יש לבחון אם מתקיימים התנאים לביטול ההסכם. מקור הדברים הוא בסוגיית "מברחת", שם הקנתה אישה לבתה את כל נכסיה סמוך ולפני נישואיה, כדי שבעלה לא יזכה באותם נכסים. וכך לשון הגמרא (כתובות דף עח ע"ב):

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברא, כתבתינהו לברתה. אינסיבה ואגרשה, אתאי לקמיה דרב נחמן, קרעיה רב נחמן לשטרא [...] הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: "מורה הוראה אני, אם יבוא שטר מברחת לידי – אקרעינהו!"

ובהמשך הסוגיה:

מיתיבי: "הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה – כיצד היא עושה? כותבת שטר פסים לאחרים – דברי רבן שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים: רצה – מצחק בה, עד שתכתוב לו 'מהיום ולכשארצה'." טעמא דכתבה ליה הכי, הא לא כתבה ליה הכי – קננהי לוקח? אמר רב זירא: "לא קשיא, הא – בכולה, הא – במקצתה."

ופירש רש"י:

הא בכולה – כי אמר שמואל "לא קני" בכותבת לו כל נכסיה, דכיון דלא שיירה מידי לנפשה אם תתגרש, אנן סהדי דלא גמרה ומקניא. והא דקתני רצה מצחק בה – בכותבת מקצתן.

נמצאנו למדים שישנם מצבים שבהם יש לבטל מעשה קניין בשל העובדה שנעשה רק למראית העין. עם זאת, המתנה תתבטל רק בהתקיים תנאים מסוימים. המתנה תתבטל רק כשהיא "מתנה בכולה" – שלא שיירה לנותן דבר, שכן בכך מוכח שלא מדובר על כוונה רצינית להקנאת הנכסים, שחזקה אין אדם נותן מתנה לאחרים ונשאר ללא כלום.

היקף שיור הנכסים שמוציא את האדם מכלל חזקה זו שנוי במחלוקת ראשונים. לשיטת הרי"ף והרמב"ם די בשיור כלשהו כדי לקיים את המתנה, ואילו לשיטת הרא"ש אין לקיים את המתנה אלא עם שייר הנותן לעצמו נכסים כדי פרנסתו (ראו קצות החושן סימן צט ס"ק ו).

אפשרות נוספת לביטול המתנה היא במצב שבו ניכר שהמתנה נעשתה למראית העין, בכך שהנותן המשיך להחזיק בנכסים שאותם נתן לאחרים. כך שיטת הב"ח (חושן משפט סימן צט). על בסיס שיטת הב"ח נפסק בנדון דומה לנדון דידן בפסק דין בתיק 23777/4 (בהרכב אב"ד הרה"ג א' אהרן כץ, הרה"ג ישי בוכריס והרה"ג אליהו אריאל אדרי) בדעת רוב לבטל הסכם גירושין. אמנם שם, בניגוד לנדון דידן, הבעל שב לביתו מיד לאחר סידור הגט והמשיך להתגורר בו.

נוסיף עוד את דעת המיעוט (דיין ג) בפסק הדין הנזכר, ולדעתו, לא נאמרו כל האומדנות אלא בנותן מתנה בלא תמורה. אך בהסכם שבו יש שני צדדים, כגון הסכם גירושין שבו מוותרת האישה על כתובתה ומזונותיה, אי אפשר להסתמך על אותן אומדנות לבטל הקניין. ומקורו מדברי המשנה למלך (הלכות זכייה ומתנה פרק ו הלכה א) שכתב:

אפילו באומדנות שהוזכרו בתלמוד דמוכחי טובא לימדונו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאין להלך אחריהם אלא במקום שאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן, אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי, אף על גב דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי, כל שלא פירש – לא מהני האומדנא.

לסיכום: הסכם למראית העין עשוי להתבטל בתנאים מסוימים. כדי לטעון לבטלות ההסכם, לא די להוכיח שמטרת המתנה הייתה כדי להציל נכסים, אלא יש להוכיח שלא הייתה כל כוונה לתחולה של ההסכם. אפשר להניח שאכן לא הייתה כל כוונה לתחולה של ההסכם כאשר לא נותר ביד הנותן כל נכס (או שנותרו נכסים שאין בהם כדי לפרנס את הנותן, לשיטת הרא"ש). כמו כן, לשיטת הב"ח, כאשר הנותן המשיך להחזיק בפועל בנכסים שאותם נתן – המתנה בטלה. יש המצדדים שכל האמור הוא דווקא במתנה, אבל בהסכם בו יש שני צדדים וויתור של הצד שכנגד על זכויות אין ההסכם בטל.

תאריך החתימה על הסכם הגירושין

הצדדים האריכו לדון בנושא מועד החתימה על ההסכם אך לעניין הכרעת הדין בעניין ביטול ההסכם אין בית הדין מוצא שיש חשיבות מיוחדת למועד החתימה.

על פי החוק, הסכם גירושין מקבל את תוקפו ומעמדו רק לאחר שאושר בבית דין (או בבית משפט) וקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך, ככל שהיה בהסכם כוח להשפיע על מעמד הנכסים כלפי צדדים שלישיים, הרי תאריך אישור ההסכם הוא הקובע ולא תאריך החתימה על ההסכם. לפיכך, כדבר שבשגרה, כאשר מגיע לפנינו הסכם גירושין לאישור, ונקוב בו תאריך קודם לתאריך האישור, בתי הדין אינם נוהגים לחקור את הצדדים על פשר התאריך הקודם, שכן בלאו הכי תוקפו של ההסכם כפסק דין ניתן רק מרגע אישור ההסכם ולא רטרואקטיבית.

לפיכך, אף אם נחתם ההסכם בנידון דידן ביום האישור אף שנקוב היה תאריך מוקדם, אין בכך פסול ואין לראות בכך כ'שטר מוקדם'.

אישור ההסכם

כהקדמה לדיון על תוקפו של ההסכם, יש לציין את האמור בפרוטוקול הדיון בו אושר ההסכם:

ביה"ד עובר על ההסכם ומוודא עם הצדדים האמור בו וגובה המזונות ובוחן עם הבעל את יכולתו לעמוד בגובה המזונות.

הבעל הצהיר שוויתר על זכויותיו בדירות כנגד העסק העצמאי שנשאר ברשותו.

הצדדים קיבלו בקניין אגב סודר, והאישה מוותרת על כתובתה.

ניכר שאין מדובר באישור הסכם ללא התייחסות ובדיקה של האמור בהסכם, אלא שהתקיימה בדיקה של תוכנו של ההסכם מול הצדדים, תוך התייחסות לפרטי ההסכם – חיוב המזונות והעברת זכויות האיש לאישה.

עדיין אין הוכחה שפרטי ההסכם לא נעשו כדי להבריח נכסים מנושים, ובמקרה זה מרשויות המס.

תאריך חזרת הבעל לבית המגורים

לגבי חזרתו של האיש לביתו: מדברי העד בדיון ביום ט"ז באייר התשע"ו (24.5.2016) עולה שביום הגט הבעל לא חזר לבית. העד והאישה נסעו לעיר בה התגוררו בני הזוג, ואילו הבעל נסע לדרום. נראה מדבריו, שלא היו ברורים די הצורך, שהבעל חזר לגור עם האישה רק לאחר תקופת המאסר.

גם בכתב התביעה, לא נטען שהאיש חזר אל ביתו מיד לאחר הגירושין. כך נכתב בפסקה 16 לכתב התביעה לביטול הגט וההסכם:

בתקופת שהות החייב בבית הסוהר הייתה מגיעה האישה לבקר באופן תדיר. ולאחר שחרורו של החייב שב ללון בית המשותף לצדדים ומערכת היחסים בין השניים המשיכה להיות כבעל ואישה לכל דבר.

עולה מן הדברים, שבמשך כמה חודשים לאחר הגירושין ואישור ההסכם, לא גר הבעל בביתו, ואם כן אין לנו שום סיבה להניח שההסכם היה פיקטיבי. אין משמעות לעובדה שבגלל המאסר הבעל כלל לא היה יכול לגור בבית, שהרי אנו צריכים ראיה פוזיטיבית כדי לבטל את ההסכם ובמקרה שלפנינו ראיה זו לא קיימת.

מן הכלל אל הפרט

העולה מכל האמור לעיל שבנדון דידן, לא מתקיימים התנאים לביטול הסכם, מחמת השיקולים הבאים:

1. כמפורט בפרוטוקול הדיון האיש לא נתן כל נכסיו, אלא שייר לעצמו את העסק שהוא מקור פרנסתו אשר המשיך לפרנסו ברוחב, ואף לפי הגדרתו המחמירה של הרא"ש אין לבטל המתנה שהרי נשאר בידו "כדי פרנסתו".

2. כמו כן, כפי שראינו לעיל, אין בסיס להניח שההסכם היה רק למראית עין, שהרי הבעל לא חזר לביתו מיד לאחר הגירושין ולא המשיך להחזיק בנכס. אף שאין לפנינו לוח זמנים ברור של חזרת בני הזוג לגור יחד, מכל מקום ברור שכמה ימים לאחר הגט, שהה הבעל תקופה ארוכה מחוץ לבית ובעיקר בבית המאסר.

3. אמנם העד העיד שהאישה אמרה לו לאחר הגט שהכול פיקטיבי, אך מעבר לכך שמדובר בעד אחד בלבד, אפשר לפרש את הדברים בקנה אחד עם האמור לעיל. באמת, המניע של הבעל ושל האישה לקבוע שהדירות עוברות לאישה נועד להציל את הנכסים, ולכך התכוונה בדבריה, אך אין זה אומר שלא התכוונו להעביר לגמרי את הנכס ליד לאישה.

נציין שהעד העיד שבאותו מעמד אף הייתה התייחסות של האישה לקשיים בנישואין, ולכך שהלכו לייעוץ. לפיכך, סבירה בהחלט האפשרות שאכן הצדדים התכוונו להתגרש, ואף התכוונו להסכם הגירושין שנועד למנוע גבייה מנכסים המשותפים. לאחר הגירושין, יחסיהם השתפרו וחזרו לחיות יחד, במידה כזו או אחרת. אין מקום להיכנס לשאלת היקף השהיה של הבעל בבית האישה שכן במישור האיסורי כבר סודר גט נוסף בין הצדדים.

החלטה

התביעה לביטול הסכם הגירושין נדחית.

ניתן לפרסם אחר השמטת פרטים מזהים

ניתן ביום ו' בטבת התשע"ז (4.1.2017).

הרב יוסף יגודה — אב"ד הרב ישראל דב רוזנטל      הרב סיני לוי