**בקשה לפסול בית דין בטענה שהוא רודף את הבעל המעגן / פד"ר 1074635/1

ב"ה
תיק 1074635/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז
המערער:    פלוני (ע"י ב"כ עו"ד איתי גור)
נגד
המשיבה:    פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אלכס גרינשטיין)
הנדון: דחיית ערעור על החלטת בית דין אזורי שלא לפסול את עצמו 
בשל נזיפה באביו של סרבן גט
פסק דין
א. לפנינו מונח ערעור של הבעל לשעבר המבקש לפסול את בית הדין האזורי לדון בעניינם של הצדדים.
נקדים העובדות בקצרה. הצדדים היו נשואים בעבר ולהם ארבעה ילדים משותפים. הצדדים התדיינו במשך זמן בבית דינו של הגר"ש ואזנר, בית הדין ניסה להביא הצדדים לשלום בית. על פי מכתבם מיום ט"ז אלול תשע"ה (מכתב שניתן אחרי שהבעל נמלט מהארץ ובני משפחתו לא שיתפו פעולה עם בית הדין), בית הדין הנ"ל המליץ לצדדים לעבור להתגורר בחיפה כדי לשקם את הבית. במכתב זה מציין בית הדין שהשלום לא צלח, והבעל נעלם מהבית ולכן המליץ לה בית הדין לפנות לבית הדין הרבני בחיפה, שלו סמכויות על פי חוק, וביכולתו למנוע עיגון האישה. כמו כן בית הדין במכתבו הנ"ל קרא לכל מי שיוכל להשתדל שהבעל ייתן גט פיטורין ויפסיק לעגן אותה שלא כדין.
ביום י' בכסלו תשע"ה (2/12/14) הגישה האישה תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין. האישה כרכה בתביעה זו ענייני משמורת הילדים ומזונותיהם. תביעות הרכוש והכתובה לא הוגשו באותו מועד.
במועד זה הופיעה האישה בבית הדין וביקשה להוציא צו הגנה נגד הבעל בגין אלימות שהפעיל נגדה, האישה אמרה שאין היא יודעת היכן הבעל והלה לא יצר כל קשר עמה. בית הדין נענה לבקשה הוציא צו הגנה וקבע מועד נוסף לדיון בנושא זה. גם לדיון שנקבע לט"ז כסלו תשע"ה (8/12/14) לא הופיע הבעל, בדיון זה העלתה האישה תביעתה למזונות ובית הדין קבע מזונות זמניים. בית הדין הזמין את הבעל לדיון נוסף בצו הבאה, מכיוון שמקום שהייתו לא היה ידוע ההזמנה נשלחה לבית הוריו.
גם לדיון הנוסף שנקבע ליום ח' שבט תשע"ה (28/1/15) לא הופיע הבעל, לשאלת בית הדין אמרה האישה שאין היא יודעת היכן הוא, מפני שחשבה שהבעל שוהה בארץ. לתיק בית הדין צורף ביום ו' שבט תשע"ה (26/1/15) מכתבו של אבי הבעל מיום ה' שבט תשע"ה (25/1/15) ובו נכתב שהבעל עזב את הארץ. לפיכך ערך בית הדין בירור במשרד הפנים והתברר שהבעל אכן עזב את הארץ ביום י"ד טבת תשע"ה (5/1/15). לפיכך למועד נוסף שנקבע הוזמן [י'], אבי הבעל.
בתגובה למשלוח ההזמנות לבית האב, התקבלו בבית הדין שני מכתבים של אבי הבעל, במכתבו הראשון הוא טוען שהבן אינו מתגורר עמו ואין הוא יודע היכן הוא נמצא, מתלונן על צורת משלוח ההזמנה שאינה כוללת וידוא הגעתה לנתבע. במכתבו השני מיום ה' שבט תשע"ה (25/1/15) (הנזכר לעיל), כותב האב שהבן ברח לחו"ל, אינו מתכוון לעגן את אשתו וישלח לה גט ממקום מושבו, הנ"ל הוסיף שאין באפשרותו ליצור קשר עם הבעל, והקשר נוצר רק כשהבן מתקשר אליו.
לדיון נוסף שנקבע ליום ו' ניסן תשע"ה (26/3/15) הופיעה אחות הבעל, האב לא הופיע. להלן חלק מהדברים שאמרה האחות:
"בית הדין: מדוע האב לא הופיע.
אחות: יש לו בעיה רפואית יש לי מכתב. מציגה. 
בית הדין: היכן אחיך?
אחות: בחו"ל.
בית הדין: מתי הוא חושב לבוא?
אחות: הוא אינו חושב לבוא.
בית הדין: היכן הוא בחו"ל?
אחות: אני חייבת לענות על זה? 
בית הדין: כן.
אחות: בצרפת, זה חדש לכם?
בית הדין: כן.
ב"כ האישה: שבית הדין ישאל אותה באיזה עיר. [...]
אחות: אני יכולה לעשות טלפון?
בית הדין: לאחיך? 
אחות: כן. 
האחות יוצרת קשר.
אחות: הוא לא עונה.  [...]
אחות: אשמח לעשות זאת, אם המטרה לגירושין. 
בית הדין: המטרה גירושין, בעניין הרכוש נדון אחר כך, מקובל? 
ב"כ האישה: כן, אך אנו צריכים מספר נייד שלו.  [...]
בית הדין: כעת הם משתפים פעולה ואין צורך. [...]
בית הדין: למה, כעת מה שחשוב שלא תהיה עגונה, במידה ולא יהיה שיתוף פעולה יש לבית הדין את האמצעים.  [...]
בית הדין: נביא את האב, בצו הבאה, עד ליום ג' יש להעביר את התשובה ולאחר הגט נדון בעניין הרכוש והסדרי ראייה.
בית הדין: ידוע לך שהוא עזב ללא גט?
אחות: כן. [...]
ב"כ האישה: מי תומך בו?
אחות: הורי, הם שולחים לו כספים.
ב"כ האישה: איזה סכום?
אחות: לא יודעת.
ב"כ האישה: הורייך מדברים אתך? 
אחות: כן, אך איני יודעת זאת.  [...]
ב"כ האישה: ידעת שהוא טס. 
אחות: כן. [...]
אחות: היא שאלה למה הוא לא הופיע לחתונת אחותו והתשובה כיוון שהיה לו צו עיכוב יציאה, והאמת זה שהוא לא רוצה לחזור לארץ שאת נמצאת." 
מתוך דברי האחות עולה שמשפחת הבעל עמדה עמו בקשר רצוף, לאחות היה מספר הטלפון הזמין שלו, המשפחה ידעה שהבעל עזב ללא מתן גט ועל מנת שלא לחזור. 
ב. לבית הדין הוצג מכתב האב שבו נטען שעקב מצבו הרפואי אין ביכולתו להופיע בבית הדין, גם אחות הבעל לא הודיעה לבית הדין על מקום שהותו של הבעל כפי שהתחייבה, עקב כך הוגשה לבית הדין בקשת האישה לזמן את האב והאחות בצו הבאה, מכיוון שלדבריה מעשיהם מוכיחים שהם משתפים פעולה עם הבעל לעגן את האישה. הבקשה נשלחה לתגובת אבי הבעל, הלה במכתביו החציף פניו לבית הדין, העמיד תנאים לשיתוף הפעולה ובסופו של דבר לא שיתף פעולה עם בית הדין.
לאור התנהגות זו החליט בית הדין בהחלטתו מיום ג' אייר תשע"ה (22/4/15) להזמין את האב בצו הבאה בהחלטתו כתב בית הדין:
"בית הדין נהג בסובלנות רבה ובאיפוק כלפי משפחת הבעל.
לנגד בית הדין עומדת מטרה חשובה של התרת עגונה בישראל ובית הדין יעשה ככל שביכולתו על מנת לגרום לסיום מצב עגום זה. 
"לא תגורו מפני איש"־ הוא ציווי בסיסי לדיינים, כך שאין באיומי אבי הבעל ולו במשהו כדי לפגוע בשיקול דעתו של בית הדין.
לאור האמור, המזכירות תקבע מועד דיון בהקדם יש לזמן את האישה וב"כ, אבי הבעל יזומן בצו הבאה על ידי משטרת ישראל בשחרור בהפקדת מזומן בסך חמשת אלפים ש"ח.
בית הדין מחייב את אבי הבעל להמציא למועד הדיון את כתובתו העדכנית של הבעל ומספר טלפון זמין."
אבי הבעל המשיך לכתוב מכתבים נוספים שבהם הוא מחציף פניו לבית הדין, הגיש בקשה לביטול הזמנתו ומשבית הדין לא נענה לבקשתו, עשה דין לעצמו ולא הופיע. אבי הבעל הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול והיא נדחתה. אחר כך פנה לבג"ץ בנושא זה והעתירה נדחתה (בג"ץ 3407/15 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (20.05.2015)). בית הדין פעל בנמרצות כדי להכריח את אבי הבעל להופיע בבית הדין על מנת לסייע לבית הדין לאיתורו של הבעל. יש לציין שבית הדין הגדול בהחלטתו דחה טענות האב ולפיהן , עקב מצבו הרפואי, לא יוכל להופיע בבית הדין ואכן במסמך שהוצג, לא נזכר שבעייתו הרפואית מונעת ממנו להופיע בבית הדין. 
לאחר מאמצים רבים הובא האב לבית הדין, ואף על פי שהבטיח לשתף פעולה עם בית הדין, ביצירת קשר עם הבן, לא עמד בהתחייבותו, לא שיתף פעולה והמשיך לכתוב מכתבים שבהם הוא מחציף פניו לבית הדין. האב לא הופיע לדיון נוסף שאליו שלח את ב"כ. ב"כ האב המשיך בדרכי משלחו, הצהיר שהבעל רוצה להתגרש, אך התנה הדברים בהתניות שונות. לתיק בית הדין צורף מכתב הנחזה להיות מכתב הבעל, מכתב בסגנון הגס הבוטה והחצוף של אבי הבעל, מכתב שנכתב באותם אותיות ואותו סגנון, ונראה שגם מכתב זה נכתב על ידי אבי הבעל, אף על פי ששם בנו חתום עליו.
ביום ז' תשרי תשע"ו (20/9/15) הגיע לבית הדין מכתבו של בית הדין בז'נבה ובו בקשה לשלוח שמות האישה לצורך סידור הגט. בהמשך למכתב זה התקבלה בבית הדין הודעת ב"כ הבעל לפיה הבעל מתנה הסכמתו לגירושין בתנאים שהציג, בהמשך למכתב זה התקבל מכתב נוסף מבית הדין בז'נבה ולפיו הבעל מתנה הגט בהגעה להסכם לפני הגירושין. האישה התנגדה לתנאי הבעל. משהבין בית הדין שהבעל מהתל באישה ובבית הדין, הוציא בית הדין בז' כסלו תשע"ו (19/11/15) את ההחלטה דלהלן:
"לפנינו תיק עגינות קשה אשר הבעל ברח לחו"ל ומעגן את אשתו משכך ובהתאם לתקנות הדיון תקנה פג לתקנות הדיון בבתי־הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מורה כי: 'בית־הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, להזמין כל אדם [...] אם ראה צורך בכך.' בית הדין קובע מועד דיון ומזמן לדיון את הורי הבעל האב והאם, וכן את אחיות הבעל. את האב לאור החלטות קודמות יש לזמן בצו הבאה בערבות הפקדת מזומן על סך של שנים עשר אלף ש''ח. בית הדין מתרה שאם המוזמנים לא יגיעו לדיון יוזמנו בצווי הבאה."
ב"כ האישה ביקש לדחות מועד הדיון, עקב התחייבויות אחרות, בנסיבות העניין בית הדין לא נענה לבקשה.
בסופו של דבר ולאחר שבית הדין נקט בכל הפעולות שהוזכרו בקיצור לעיל, נענה הבעל, כנראה כדי להסיר הלחץ ממשפחתו, הבעל ניאות לסדר הגט ללא תנאים מוקדמים האישה סירבה לקבל הגט בגט שליחות רגיל ונסעה לז'נבה לצורך סידור הגט.
ג. ביום ח' טבת תשע"ו (20/12/15) (למעלה משנה אחרי הגשת התביעה) מסר הבעל גט פיטורין לאישה בבית הדין של הרב אברהם יפה שלזינגר בז'נבה.
משנודע לבית הדין שסודר הגט הוציא בית הדין החלטה לביטול הזמנת קרובי הבעל וביטול צו ההבאה שהוצא נגד האב. עוד קבע בית הדין שבמועד הקבוע ליום ד' שבט תשע"ו (14/1/16) ידון בית הדין בעניינים האחרים שבין הצדדים.
במועד זה הופיעו האישה ובא-כוחה וכן ב"כ הבעל, עוד לפני שנכנס לדיון הגיש ב"כ הבעל למזכירות בקשה לפסילת הרכב. משנכנס לדיון, טען תחילה שיש לדון בבקשתו לפסילת ההרכב, לאחר מכן טען נגד סמכות בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, מזונות ילדים, הסדרי ראייה ורכוש. ב"כ הבעל התנהג גם הוא כמשלחו ודיבר בעזות מצח נגד בית הדין.
עם תום הדיון הוציא בית הדין החלטתו, המסבירה את התנהלותו בניהול הדיון, בהחלטתו מעיר בית הדין על חוסר תום הלב והתנהלותו של ב"כ הבעל להלן חלק מהחלטה זו: 
"בית הדין רואה בזאת חוסר של תום לב מצד ב"כ הבעל להגיש בקשה כזאת ברגע האחרון ללא מתן אפשרות לבית הדין לעיין בבקשה וקבלת תגובת ב"כ האישה, מאחר והדיון נקבע מזה זמן רב והיה על ב"כ להגיש בקשה לפסילת מותב ובית הדין היה אומר את דברו לכאן או לכאן. [...]
כאן המקום להעיר לב"כ הבעל על התנהגותו במהלך הדיון וההפרעה למהלך הדיון על אף שבית הדין התרה בב"כ הבעל מספר פעמים, בית הדין חוזר ומתרה בב"כ הבעל אם ימשיך בהתנהגות זו בית הדין ישקול להטיל עליו הוצאות אישיות ובנוסף להפעיל את תקנה נ"א לפסול את ייצוגו."
בבקשתו לפסילת הרכב בית הדין להמשיך לדון בעניינם של הצדדים, בקשה המשתרעת על עשרים ושישה עמודים ולמעלה ממאה ועשרים סעיפים, מעלה הלה מספר טענות שלדעתו מהווים עילה לפסילת הרכב בית הדין ככלל ואב"ד ההרכב הרב דניאל אדרי בפרט.
"א. הדיין לא נהג בצדדים בשוויון , נוהג במשוא פנים כלפי האישה ורודף ומטרטר את משפחת הבעל ככלל ואת אביו בפרט בצעדים משולחי רסן עד אכזריים.
ב. מאחר והתנהלה התדיינות חד צדדית שלא על פי כללי הדין, לא ניתנה החלטה שעל הבעל לתת גט, ומשכך האישה לא עגונה והצגתה ככזו עולה לידי עיוות דין.
ג. בית הדין התעלם מהנזק שיכול להיגרם לאבי הבעל כתוצאה מהזמנתו בצו הבאה.
ד. בית הדין חייב את אבי הבעל בהפקדת מזומן לצורך הבטחת בואו לבית הדין, למרות שאין הוא צד בתיק.
ה. האישה לא הגישה תביעת גירושין ולא הביעה רצונה בגירושין בניגוד להודעתו של הבעל על רצונו בגירושין.
ו. משלא הוגשה תביעת גירושין אין אפשרות לכרוך בה עניינים אחרים והחלטות בית הדין בעניין משמורת ומזונות ניתנו בחוסר סמכות.
ז. בית הדין אישר מתן טפול רפואי לבנם הקטין של הצדדים ללא בקשת תגובת האב."
ביום ח' שבט תשע"ו (18/1/16) הגישה האישה תביעה לחלוקת רכוש וכתובה בבית הדין האזורי. 
ביום ל' שבט תשע"ו (9/2/16) הוציא בית הדין אישור גירושין, אישור המשמש כתעודת גירושין.
ביום ט"ז אדר א' תשע"ו (25/12/15) הוציא בית הדין שתי החלטות, הראשונה: דוחה הבקשה לפסילת ההרכב, בהחלטתו מתאר בית הדין פעולותיו בתיק לאור התנהלות הבעל ומשפחתו, בית הדין קובע שללא התנהלותו הנמרצת האישה הייתה נשארת עגונה. בית הדין בהחלטתו לא התייחס פרטנית לטענות הבעל ולא הבהיר המסגרת ההלכתית והחוקית לפסילת או אי פסילת הרכב.
בהחלטתו השנייה קבע בית הדין: סמכותו לדון בעניין המשמורת, הסדרי הראייה ומזונות הילדים. בהחלטתו זו מבסס בית הדין סמכותו בעניינים הנזכרים ומוסיף בסוף החלטתו תיאור התנהלותו חסרת תום הלב של ב"כ הבעל במועד שנקבע לדיון ליום ד' שבט תשע"ו (14/1/16) להלן חלק מהחלטתו:
"בתאריך (19.11.2015) נקבע מועד דיון לתאריך (14.1.2016) בעניין הילדים והמשמורת וכן מזונות, הדיון נקבע לשעה 12.00 אך ב"כ הבעל הופיע לדיון בשעה 12.50, הספרא דדיינא ניסה ליצור קשר עם ב"כ הבעל האם הוא אמור להופיע וב"כ הבעל טען כן שהוא בדרך ויש עיכובים בדרך הדרך עמוסה, אם לא די בכך שאיחר לדיון וכל ההרכב ממתינים כחמישים דקות, ב"כ הבעל מגיע לבית הדין ובמקום לעלות מיד לאולם הדיונים יש לו זמן וניגש למזכירות להגיש בקשות פסלות ובקשה לדחייה על הסף בהעדר סמכות עניינית, בקשה למתן החלטה להיעדר סמכות לדון בתביעות מזונות ילדים, משמורת ורכוש בשעה 12.43.
זאת ועוד הסתבר שבעוד בית הדין ממתין לב"כ האב לדיון, היה עסוק ב"כ האב בהגשת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בעניין המשמורת והסתיר מידע זה מבית הדין, לאורך כל הדיון שהיה לפני בית הדין לא הזכיר ב"כ האב ואף לא ברמז עובדת הגשת התביעה לבית המשפט, אין ספק לבית הדין שב"כ האב נהג בחוסר תום לב, עיכוב הדיון והסתרת מידע חיוני בעת הדיון שנערך.
בית הדין האמין לב"כ האב לעניין העיכוב והעומס בדרכים, אין ספק לבית הדין אם בזמן הדיון בית הדין היה מודע לאמת מדוע איחר ב"כ האב לדיון והתנהגותו בחוסר תום לב, בית הדין לא היה מקיים את הדיון ומטיל על ב"כ האב הוצאות כבדות אישיות, אך מאחר והדיון התקיים בית הדין לוקח זאת בשיקול ומטיל על ב"כ האב הוצאות אישיות בגין מעשיו לעיכוב הדיון בסך של אלפיים וחמש מאות ש''ח."
ד. הבעל הגיש ערעור על החלטת בית הדין שלא לפסול את עצמו, בערעורו טוען הבעל, שלא הומצאה לו הזמנה כחוק, לא התקיים דיון בתביעה לגירושין לגופה, ממילא לא היה אפשר לתת החלטה שעל הצדדים להתגרש ואכן לא ניתנה החלטה כזו ולפיכך לא היה מקום לסידור גט, בניגוד לאמור בתקנות הדיון. בערעורו חוזר הלה על טענתו, שהאישה לא הייתה עגונה, הבעל הסכים לתת גט, לא היה מקום לנסיעת האישה לז'נבה לצורך סידור הגט, והגט היה צריך להימסר כגט שליחות, עוד הוא מלין על איומי בית הדין לחייבו בהוצאות אישיות, ועל העובדה שבית הדין מעניש צד ג' (האב) שאינו צד לתביעה, בית הדין אינו נותן נימוקים מדוע אין הוא פוסל את עצמו ולכן טוען המערער שבית הדין קבע כבר עמדה נגדו ומשכך יש לפסול את הרכב בית הדין לדון בעניינו.
עיון בכתב הערעור מראה שלמערער טענות בעיקר בארבעה נושאים:
א. פגמים פרוצדורליים והתנהלות שלא כקבוע בתקנות הדיון.
ב. המערער רצה בגירושין והמשיבה לא רצתה בהם, ומשכך קביעת בית הדין בהגדרת מעמדה שגויה.
ג. לאור האמור בסעיפים א' ו־ב' המשיבה לא עגונה.
ד. התנהגות לא הולמת של בית הדין ורדיפת משפחת הבעל.
ב"כ הצדדים הופיעו לפנינו וטענו טענותיהם באריכות, נחזור ונפרט הטענות כפי שנטענו לפנינו, ב"כ המערער אמר:
"אסור שההרכב שדן בתיק הגירושין ורדף ללא דיון וללא ראיות וללא שום דבר, הגיע ההרכב למסקנה על פי תחושות בטן, תוך מניעת הליך הוגן וזלזול בצדק. 
הגיע למסקנה על סמך חצאי שמועות שמדובר כאן בבעל מעגן. הקביעה הזו לא היה לה על מי לסמוך. אנו ערים לכך שהבעל היה באותה עת בחו"ל ושיש חשש שנגרר לעגינות. אבל קשה לומר בעל מעגן כשלא הוגשה כלל תביעת גירושין. הייתה תביעת גירושין לחילופין שלום בית.  [...]
אני מפנה לתקנות הדיון שיש חובה לשמוע את הצדדים ושמיעת ראיות ומתן פסק דין. איך הגיעו למסקנה גם אם הבעל נמצא מחוץ לגבולות המדינה שמדובר כאן בתיק שהוא אחד מהקשים. וכאן יש מקום לבקשת פסלות. והדברים הלכו והסתבכו. [...]
אביו של הבעל נכנס לתמונה, הוא פנה לבית הדין האזורי ואולי הוא קצת בלי דרך ארץ וקצת מתפלפל, אבל זה שולי, האב בא ואמר לבית הדין שיש מכתבים והוא כאן על מנת לסייע ולהסדיר את הגט, הוא רצה לשמוע מהאישה שהיא רוצה להתגרש כי היא אמרה שלום בית וגירושין. 
היו כל מיני תרגילים בתיק. האישה לאחר שהגישה את תביעתה, מעולם לא נשאלה מה את מבקשת? מדוע את כאן? ניתן לבדוק זאת בפרוטוקול. רק אבי הבעל שאל זאת ואז בית הדין אמר להתעלם וביקש מהאב שיאמר היכן הבן. בית הדין האזורי אמר שהוא שמע שהאבא לא נכה ולא מוגבל ותומך בבנו כספית ושהוא עוזר לבנו לא להתגרש וכל זה מבלי שום ראיות. וזה מתאריך (26.3.2015).  [...]
אנו אומרים שההחלטה שדוחה את בקשת הפסלות היא שגויה מיסודה. ערכאה שיפוטית בישראל לא יכולה לפטור עצמה בבקשה לפסילה שנוגעת לפגיעה בהליכים מהותיים ובמשוא פנים וסילוף עובדות מתוך תחושת בטן ללא ביסוס.  [...]
לא, ממתי הולכים לצד ג' ורודפים אחריו. אלו הטענות. [...]
בית הדין הרבני נתפס לקונספציה מבלי שהיה לו שום ראיה. גם אם יש חשש של התגלגלות של עגינות המטרה לא מכשירה את כל האמצעיים.  [...]
כן שפלוני סומן. ויש כאן אופן שאינו ענייני. מדרך הדיון וכך נראה בפרוטוקול. אנו במדינה ויש חשיבות לשמוע את שני הצדדים. היעלה על הדעת שדיין יסתמך על הדברים שנאמרו מחוץ לאולם הדיונים?! אינני יודע?! 
ככה התנהל התיק. ההרכב מתוך רצון לדבוק באמירה של עיגון קשה, מתעלם מדברים. אומר דברים לא נכונים. מנסה לחזור בו מטעות. לגבי תביעת הרכוש. כל אופן ההתנהלות מראה שהיה כאן סימון שלא ממין העניין. גם אם זה לא אישי, אלא כביכול לפתור בעיית עגינות מדומיינת. והכל תוך פגיעה בזכויות אזרחיות.
חוסר האימון לאור מה שנתגלה ויש אימון שלא ניתן להשיבו. חוסר אימון התבטא בהחלטות על פי צד אחד. 
[...] מרשי ראה את אביו נרדף, כל אדם סביר היה אומר שהתנהלות בית הדין הרבני עברה את הסף ביחס למקרה." 
לעומתו אמר ב"כ המשיבה:
"מה ששמעתם זה חצי שקר וחצי אי דיוקים. יש כאן בעל שמעולם לא הגיע לבית הדין. בתאריך 5.1.2015 ברח הבעל מהארץ ונקבע דיון ליום 1.2015. לא ידענו שהבעל ברח, בדיון הורם טלפון ללשכת הגבולות והתברר שהבעל ברח. עד שחברי נכנס לתמונה ביום 8.2015 הבעל לא היה מיוצג, היה רק אבא ששלח מכתבי שטנה נגד בית הדין הרבני ונגד אב"ד ואיום בתביעה כנגד בית הדין. בינתיים יש אישה עם ארבעה ילדים ואין תשלום מזונות. מה עושה הבעל מגיש ערעורי סרק ובג"צים. הבעל לא התייצב והוא הצהיר שהוא לא מתכוון לשוב.  [...]
בפרוטוקול כתוב שההורים תומכים בבעל ושידוע שהוא טס ולא נתן גט. בינתיים האישה מחכה. בשורה 73 הם ממשיכים ואומרים נא לומר לנו מה רוצה הבעל? בהמשך כתוב אנו מראים שהאבא הולך בבני ברק.
הטענה היא של משוא פנים. אין כאן טענת קירבה. יש מספר תיקים והם שונים ואין בעובדה שאם נפסק בתיק אחד משהו, אין קשר לשאר התיקים. אם בית הדין הרבני יראה שיש משטמה אין שאלה, אבל אין כאן כלל משטמה. [...]
לא, הוא נמלט אך ורק בגלל שלא יתבעו אותו בגירושין ואז נמלט בסיוע המשפחות. בנספח י"א יש בית דין של הרב וואזנר. שם הומלץ לגברת לפנות לבית דין לקבל ולבקש גט. הבעל ברח משם. [...]
נבקש שיידחה בקשת הסרק שאין בה שום צדק. 
בית הדין הגדול, ביקש ערבות של חמישה עשר אלף ₪ וקבע שאין כאן על מה לדון. 
ונבקש שבמקרה הזה יינתן ביטוי להוצאות.
בית הדין הזהיר והתריע על ערעור סרק."
יש לציין שגם כשהתבקש ב"כ הבעל להצביע על סיבה כלשהי לתגובות בית הדין, שנאה או משטמה כלשהי אמר הלה שאין ביכולתו להצביע על דבר כזה מעבר להתנהלות אבי הבעל.
כאשר מקום בעל דין לא ידוע תישלח ההזמנה לדיון לקרוביו שיודיעוהו
ה. בבואנו לבחון הטענות לגופן, נברר תחילה אם יש בהם ממש, ואם יש עילה כלשהי לפסילה. באשר לטענה שהתביעה וההזמנה נשלחו לבית הורי הבעל ולא לבעל. דבר שהוא בניגוד לקבוע בפרק ד' לתקנות הדיון. דברים אלו שנטענו בכתב ובעל פה אינם מדויקים. 
תקנה מ' לתקנות הדיון, המצריכה מסירת ההזמנה לנתבע קובעת:
(1)    שליח בית־הדין ימסור את ההזמנה למוזמן בכל מקום שהוא מוצא או פוגש אותו. 
(3)    לא מצא שליח בית־הדין את המוזמן, ימסור את ההזמנה בדירת המוזמן לידי אחד מבני־ביתו הבוגרים או במקום עסקו לידי אחד מהעובדים בו או לאחד משכניו הקרובים; יחתים את מקבל ההזמנה וירשום בה את שמו המלא של המקבל וקרבו או יחסו אל המוזמן וזמן מסירה; ואם סירב המקבל לחתום, ירשום את דבר הסירוב.
אכן תקנה זו מצריכה מסירת ההזמנה למוזמן בכל מקום שהוא או במקום דירתו לאחד מבני ביתו. אך תקנה זו עוסקת במקרים בהם ידוע היכן שוהה הנתבע, אך במקרים שבהם אינו ידוע היכן הוא נמצא נקבעו דרכים אחרות כמבואר בתקנות מא–מג. 
תחליף המצאה במקרים אלו נקבע בתקנה מ"ב שזו לשונה:
(1)    נוכח בית־הדין שאי־אפשר להמציא הזמנה לדין בדרך שנקבעה, רשאי הוא להורות על המצאת ההזמנה בדרכים אלה, כולן או מקצתן:
א.    בהדבקת עותק שלה בבית שבו, לפי הידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה.
ב.    בפרסום מודעה ברשומות או בעיתון יומי.
ג.    בכל דרך אחרת שתיראה לו."
במקרים שבהם נמסרת ההזמנה שלא לבעל דין עצמו נקבע בתקנה מ"ד:
"בכל מקרה של מסירת ההזמנה לא לידי בעל־הדין בעצמו, רשאי בית־הדין, לפי הנסיבות, לראות את מסירת ההזמנה כבלתי־מספקת."
ומכלל לאו אתה שומע הן, שבית הדין רשאי לראות מסירת ההזמנה במספקת גם כשלא נמסרה לידי הנתבע.
כידוע רוב רובן של תקנות הדיון מקורם בש"ס ובפוסקים (רק מיעוט זניח מתקנות אלו הוא פרוצדוראלי גרידא), תקנות מ־מד נובעות מסוגיית הגמרא בבבא קמא (דף קיב, ע"ב) דאיתא שם:
"אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. "
וברש"י (שם):
"על פי אשה – ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו אי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה."
וכך כתב בשיטה מקובצת בשם הרמ"ה:
"כלומר על פומא דאיתתיה דנתבע ואפומא דשבבי וסמכינן עלייהו דאמרי ליה."
ובתשובת הרשב"א (חלק ד סימן רנב) כתב:
"ומה ששאלת גם כן איך נותנים זמן על פי אישה ומנדין אותו דדילמא תשכח נשים דעתן קלה עליהן. לא ידעתי מה זו שאלה. דמה לי איש מה לי אישה. חזקה אפילו אישה מימר אמרה לו. שאין האישה עשויה נמנעת ממה שאמרו לה בית דין."
וזהו מקורן של תקנות מ' ומ"ב הנזכרות לעיל, ואף דאיתא התם (דף קיג, ע"א) דיש מקרים דלא סמכינן על חזקה זו, שהאישה או השכנים יודיעו לנתבע, היינו מפני שיתלו ששליח בית דין מצאו והודיע לו. אבל במקום שברור ששליח בית דין לא יוכל למוצאו ולהודיעו, סמכינן על חזקה זו. ועיין בזה בחושן משפט (סימן יא סעיף ג) ובמפרשי השולחן ערוך (שם).
יש להוסיף דלפי המבואר בסוגיית הגמרא שם, מסירת ההזמנה לא תיעשה על ידי התובע, אלא הוא מגיש תביעתו לבית דין ובית הדין הם המזמינים אותו, לפיכך אי הופעת בעל הדין לדין נחשבת כלא ציית דינא וכזלזול בבית דין, וכמבואר בדברי רש"י שהזכרנו לעיל. וכן מבואר בדברי הריטב"א (במועד קטן טז, עמוד א ד"ה "אמר רבא") שכתב:
"אמר רבא מנא לן דמשדרינן שליחא. פירוש וכל היכא דלא שלחו ליה שליחא אי לא אתי לא חשיבא אפקרותא ולא ציית דינא ואף על פי שהזמינו בעל דינו בעדים."
ומשמע שדווקא אם לא נענה להזמנת בית הדין על ידי שלוחם נקרא מזלזל בבית דין. ועל כל פנים אם שלחו לו הזמנה ולא בא יודו כולי עלמא שבזה הוא מזלזל בהזמנתם. ועיין פד"ר (כרך י' עמודים 177־175), ואין כאן מקום להאריך.
ו. ועתה בנידון דידן האישה הגישה את תביעתה לגירושין בי' כסליו תשע"ה (2/12/14), תביעה אליה כרכה באותה עת תביעה למשמורת הילדים ומזונותיהם. האישה ביקשה סעדים לתביעות אלו על ידי מתן צווים (יש לציין שבין הצווים היה צו עיכוב נסיעה שניתן במועד זה, לפיכך לא ברור איך עזב הבעל את הארץ בעת שעזב, כל עוד עומד נגדו צו עיכוב נסיעה תקף). בהופעתה בבית הדין סיפרה שהוכתה על ידי הבעל יומיים אחרי יום כיפור. לדבריה לאחר מכן עזב הבעל את הבית ואין היא יודעת היכן הוא, לפיכך מסרה לבית הדין את כתובת הוריו למשלוח התביעה וההזמנות, לבית הדין לא היה מקום לפקפק בדבריה שאין היא יודעת היכן הוא, ולכן נשלחה ההזמנה לכתובת שמסרה האישה, כתובת מגורי הוריו וכפי משמעות התקנות, לא היה מקום להניח שהלה ניתק קשר עם הוריו, ומשכך משלוח להוריו לא גרע מזימון על ידי אשתו ושכניו. ומסתבר שאם ניתק קשר עם אשתו במשך כחודשיים, הוריו ומשפחתו מודעים לדבר. ומשכך הזמנה לדיון שתישלח אליהם תועבר לבעל. 
אין אפשרות לדרוש ולבקש מהאישה המטופלת בילדים קטנים לנסות לאתר מקום שהותו המדויק של הבעל, (אם היה ניתן לאתרו). וכן הוא מנהג בתי הדין לשלוח ההזמנה להוריו או לקרוביו של הבעל, אנשים שאנו מניחים שנמצאים בקשר עמו. כפי שנודע אחר כך מדברי אחותו בהופעתה בבית הדין ומדברי אביו במכתביו, למשפחה היה קשר עמו ולא כפי שכתב אביו במכתבו הראשון, מכתב שנשלח לבית הדין בתאריך כ"ג כסלו תשע"ה (15/12/14), אין ספק שלמרות האמור במכתבו זה, לאבי הבעל ולמשפחתו היה קשר עם הבעל.
התוצאה של הזמנה זו, לא הייתה כפי הקורה ברוב רובם של המקרים בהם הנתבע שולח תגובתו לבית הדין ו/או מופיע במועד שנקבע, אלא בריחתו של הבעל מהארץ בתאריך י"ד טבת תשע"ה (5/1/15). עשרה ימים אחרי מועד זה שולח האב מכתב נוסף שבו הוא מודיע לבית הדין על בריחתו של הבעל מהארץ, עם זאת לדבריו הבעל יהיה מוכן לסדר גט כשישמע שהאישה מעוניינת להתגרש, במכתבו כתב שאין באפשרותו ליצור קשר עם בנו, אלא הבן הוא שיוצר הקשר אתו. גם דברים אלו אינם אמינים, שהרי כפי שנודע מדברי האחות לבעל היה קשר הדוק עם משפחתו ומספר הטלפון שלו היה ביד אחותו, בין כך ובין כך אין ספק שהבעל היה מודע להליך שנערך בבית הדין, ובמקום להגיב לתביעה בחר להתל באשה ובבית הדין ולא להגיב עניינית לתביעה. לפיכך אין ספק שבנסיבות העניין ההזמנה הייתה מספקת לדעת בית הדין, וכפי הנהוג במקרים דומים. ואין פגם ורבב כלשהו בהתנהלות בית הדין.
ונראה שעל כגון זה נאמר בויקרא (כ,ה) "ושמתי פני באיש ההוא ובמשפחתו" ופירש רש"י: 
"ובמשפחתו – אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם מחפין עליו."
והיינו שאף שאינם חוטאים בחטאו החיפוי עליו הופך אותם לשותפים לחטאו. אין ספק שבמקרה שלפנינו משפחתו של הבעל חיפתה עליו, הסתירה בריחתו מהארץ ומקום מגוריו, ולא כדי שלא ייענש אלא כדי למנוע מבית הדין ליצור עמו קשר בין באופן ישיר ובין באמצעות בית הדין הקרוב למקום שאליו ברח. הקשר עם הבעל נצרך כדי להביא בעיית הצדדים לפתרון. לפיכך אין להם להלין אלא על עצמם שבמעשיהם ובמחדליהם הצריכו את בית הדין להפעיל אמצעים כדי להכריח את משפחת הבעל ובעיקר את אביו לשתף פעולה עם בית הדין. וכל זה רק כדי שימסרו כתובתו של הבעל והדרך ליצור עמו קשר. בכדי שבית הדין יוכל להתחיל לדון בתביעה שהוגשה לפניו לגופה.
כאשר הבעל נמלט מדיון ייתכן שתינתן החלטה לסידור גט גם ללא פסק דין
ז. דברים אלו אמורים גם לגבי טענת המערער ולפיה בית הדין לא פעל לפי האמור בפרק ט"ז לתקנות הדיון. המערער הזכיר תקנות קנ"ד, קנ"ה וקנ"ח הקובעות שגם בבקשה לגירושין בהסכמה ייערך דיון ויבוררו סיבות התביעה. וכן לא יסודר גט לפני מתן פסק דין. לא בכדי לא הוזכרה תקנה קנ"ו המצריכה הופעת בעל הדין לפני בית הדין. שהרי במקרה שלפנינו הבעל ידע שהוגשה תביעת גירושין נגדו ואחר הגשת התביעה ברח מהארץ, הבעל גם לא הגיש כתב תשובה, לא יצר קשר עם בית הדין וקרוביו חיפו עליו והסתירו מקום הימצאותו והאפשרות ליצור עמו קשר. מטרת הזמנת אבי הבעל וקרוביו לא נעשתה לצורך קיום דיון, אלא כדי להכריחם למסור פרטים אלו לבית הדין וזאת כדי שבית הדין יוכל להתחיל ההליך השיפוטי. המערער מלין על בית הדין שלא ערך הליך שיפוטי, כשהוא עצמו בצירוף בני משפחתו מונעים קיום הליך תקין. משל למה הדבר דומה לרוצח אביו וטוען יתום אני. לפיכך טענה חצופה זו ראוי לה שלא תעלה ובוודאי לא תישמע.
עם זאת לגופם של דברים, מכיוון שלא נערך הליך שיפוטי לא היה ניתן להוציא פסק דין המחייב בגט. בית הדין האזורי גם לא סידר גט. שהרי הגט סודר ונערך בבית הדין בז'נבה, מקום אליו הופיע הבעל וביקש לסדר גט, ולשם נסעה האישה כדי לקבל את גיטה, בית הדין אמנם ערך חקירת שמות לאישה, אך בפועל הגט לא סודר על ידו. יש לשער שאם אכן בית הדין היה מסדר את הגט, בית הדין היה מקדים הוצאת פסק הדין לגירושין קודם סידור הגט. הקובע שעל פי החומר שבתיק לכל הפחות על הצדדים להתגרש, דבר הנצרך על פי האמור בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט). אך כאמור בית הדין לא סידר הגט ובוודאי לא עבר על האמור בתקנות הנזכרות. 
לאחר שסודר הגט בבית הדין בז'נבה ולאחר שהוצג לבית הדין מעשה בית דין, מבית הדין המסדר את הגט ולאחר שהתקיים האמור בתקנה קס"ו לתקנות הדיון. הוציא בית הדין אישור לגט ופסק דין הקובע שהצדדים גרושים זה מזו, ועיין בזה לקמן.
יש לציין שפעולות בית הדין שנתן החלטותיו למרות אי הופעת הבעל, היו על פי תקנה ק"א לתקנות הדיון הקובעת:
"הופיע התובע ולא הופיע הנתבע, והוא הוזמן כדין – רשאי בית־הדין להחליט על בירור התביעה, כולל שמיעת עדות וראיות, שלא בפני הנתבע ולתת פסק־דין או לדחות את הישיבה לתאריך אחר."
מקורה של תקנה זו היא מדברי קצות החושן (סימן יג ס"ק א) ובנויה על דברי הב"ח שהא דבעינן לדון בפניו הוא לכתחילה ובדיעבד הדין דין אף שלא בפניו, ואין כאן מקום להאריך. אמנם בנידון דידן, דיון שלא בפני הבעל לא היה מקדם תביעת הגירושין, מכיוון שהבעל ברח לחו"ל ולא היה ניתן לאכוף עליו את פסק הדין. ויכול להיות שזוהי הסיבה שהבעל ברח לחו"ל כשנודע לו על כתב התביעה, מפני שידע שבהיותו בחו"ל יקשה על בית הדין לאכוף עליו את הדין, ואולי יוכל לנצל עובדה זו כדי להכריח את האישה להסכים לתנאיו. לפיכך אין ספק שבית הדין נקט בדרך הראויה, דהיינו הזמנת אביו וקרוביו, שהיה ברור שיש להם קשר עם הבעל, (ושאחר כך הוכח שהם מסייעים לו), כדי שיעזרו לבית הדין לאתר את הבעל, כדי שיהיה אפשר ליצור עמו קשר ישיר.
ח. והנה על פי הבנתו המשובשת של המערער, קביעת בית הדין שהאישה עגונה, אינה נכונה משפטית ועובדתית. מכיוון שעילת הגירושין לא בוררה ולא הוצא פסק דין. אכן עילת הגירושין לא בוררה בדיונים, אך אין ספק שהמערער נמלט מהארץ אחרי שידע שהוגשה נגדו תביעת גירושין, המערער לא הגיש כתב הגנה (שאמנם אין הוא חייב להגיש), האישה לא ידעה כלל על בריחתו, האישה הגישה תביעת גירושין שעל פניה נראית שהוגשה בתום לב בנסיבות העניין. משפחתו של המערער לא שיתפה פעולה עם בית הדין, כנראה בתקוה שללא נוכחות הבעל, הנתבע, לא יוכל להתקיים דיון ובוודאי לא יוכלו לפעול לסידור גט (יכול להיות שבריחתו הייתה על סמך עצה שיעץ לו מאן דהוא, שבנסיבות אלו בית הדין לא יוכל לעשות דבר), כמו כן יכול להיות שהבעל חשב, שיוכל להכתיב לאישה לקבל תנאיו, כנראה תנאים ממוניים, שהרי משפחתו הכריזה שאין הוא רוצה באישה. לפיכך בנסיבות העניין תביעתו של הבעל שעל בית הדין היה לקיים דיון, היא תביעה מופרכת כשאין אפשרות מעשית לעשות כן, מכיוון שהבעל במעשיו, מנע בירור העובדות ומנע קיום דיון, ועל כגון זה נאמר הרצחת וגם ירשת, לפיכך אי קיום דיון לבירור העובדות ומתן פסק דין במשך כשנה (עד שסודר גט בפועל) הייתה בגין מעשי הבעל.
ומעתה נחזי אנן, היעלה על הדעת שבעל המונע קיום דיונים משפטיים יוכל לטעון, שמכיוון שלא נערכו דיונים לא בוררו העובדות ולכן לא ניתן פסק דין לכן האישה אינה עגונה. הן אמת כשמוגשת תביעה והעניינים מתבררים לפני בית הדין, אף אם הם מתנהלים לאיטם לטעמו של אחד הצדדים, כל עוד לא ניתן פסק דין, אין לקבוע שהאיש מעגן את האישה או האישה מעגנת האיש, שהרי זכותו של כל אחד מהצדדים לטעון טענותיו ולהציגם לפני בית הדין. 
אך במקרים בהם אחד הצדדים מעכב קיום ההליכים ויותר מזה בורח מהארץ ומסתתר מבית הדין, היוכל לטעון נגד המציאות והעובדות הזועקות לשמים שהאישה אינה מעוגנת על ידו. ואולי חשב (או קיבל עצה מיועציו) שכל עוד לא תיענה לתביעותיו, האישה מעגנת את עצמה ולא הוא מעגנה. ולא בכדי האישה לא סמכה על בעל זה, שישלח גט שליחות כמקובל במקרים רבים, ולכן נסעה עם דיין מבית דינו של הגר"נ קרליץ לז'נבה, דבעל זה שהיה רשע ערום לברוח מהארץ, יכול להיות שישלח גט ואולי אחר כך יבטלו או יעשה מעשים אחרים נגד הגט, דברים שיוכלו לגרום לאנשים טועים לחשוב שהגט אינו כשר, ובאישה זו ובסביבה בה היא חיה, דבר זה יכול לגרום לעיגונה, וכידוע על מקרים שבעלים לשעבר מוציאים לעז על הגט שנתנו ולא חוששים לחרמו של רבנו תם, דבר הגורם לאישה להיות מעוגנת בפועל, גם אחרי שניתן גט כדת וכדין. מסיבה זו טרחה האישה לנסוע עם דיין מבני ברק, כדי שינפק לה תעודת יושר ויפעל באופן שלא יבואו להוציא לעז על הגט בסביבתה. (וכתבנו הדברים ברמז ואכמ"ל).
אישה החיה בגפה ובעלה מסרב לתת לה גט שלא כדין נקראת עגונה – בית דין תובע גט גם בלי פניית האישה
אך לגופם של דברים. עגינות היא מצב עובדתי, בהם אישה חיה ללא בעלה, והבעל מעכב את הגט, ובפרט בבורח למקום רחוק שאין אפשרות לבית הדין לכופו. והנה דין זה שבעל שעוזב את אשתו והולך למקום אחר, גורם לעיגונה, מבואר בדברי הראשונים והאחרונים ועיין בשו"ת הרא"ש (כלל מג אות יג) שכתב:
"ואישה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, ואם ידוע הוא שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט."
מבואר מדבריו שאף ברוצה לילך לארץ אחרת ואפילו על מנת לשוב יכפוהו לתת גט לזמן, כדי שלא יעגנה, והיינו שייתן גט אם לא יחזור עד זמן מסוים וקל וחומר בהולך על מנת שלא לשוב או שלא יודעים אימתי ישוב. ושמעת מינה שבזה שעוזב למקום אחר ואין אפשרות להשיגו לצורך מתן גט, הוי עיגון לאשה וסיבה לכופו לתת גט על כל פנים לזמן.
ועיין עוד בתשובת הרשב"ש (סימן מו) שכתב:
"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר. 
ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אישה מעשים בכל יום שמקבלים. וכן נראה פשוט מכמה מקומות מהמשנה ומהגמרא. 
ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערווה, וגם בדבר העוונות דנפיק מיניה חורבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו, וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אף על פי שלא תבעתו האישה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר. ואף על גב דאמרינן בסוף פרק האשה שלום דהמזכה גט לאישה אפילו במקום קטטה לא הוי גיטא ובמזכה לה במקום יבם בעיא ולא אפשיטא, זהו בעניין זיכוי שלא הגיע גט לידה עד שמת. אבל בנדון כזה שמשלחו לה על ידי שלוחו, אם חפצה בו תקבלנו ואם אינה חפצה בו תניחנו, ואין בדבר בית מיחוש." 
ומבואר בדבריו שמי שמניח את אשתו והולך למקום אחר האישה היא עגונה, וחידש עוד שבכהאי גוונא, אף אם האישה לא מגישה תביעה, חובת בית הדין להזדקק לעניין זה, והם בעלי דין בדבר למנוע עיגון מפני התקלות הרבות שמצב זה יוצר, ומשמע עוד בדבריו שחייב בית הדין תחילה לכופו לכתוב גט וישלחו לה, ורק אחר כך נברר דעתה, אם רוצה תקבלו ואם לא, לא תקבלו. ועל כל פנים דבריו ברור מיללו שבכהאי גוונא האישה נקראת עגונה.
ועיין עוד בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן עו), מה שכתב לגבי בעל שעזב את אשתו והלך למקום אחר שכפוהו לתת גט: 
"ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר והרי כתוב בטור (סימן קנד) האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד מהלכות אישות) המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מגיד משנה לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה וכן על מה שכתב פרק י"ב שאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו שכופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו וכו' כתב מכל מקום שאפילו למאן דפסק כשמואל וכו' אם אין יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא והוא דבר ידוע בנדון זה שאינם יכולין לכוף זה האיש לזון שהולך מעיר לעיר ומשתמט ממי שתובע ממנו מזונות לאשתו ולכן כפיה זו כדין היא."
שמע מינה שבכהאי גוונא הוי עיגון גמור וכופין את הבעל לתת גט ולפי זה אין ספק שמה שכתב בית הדין בהחלטותיו שהבעל מעגן את אשתו, דבריהם נכונים וברור מיללו. שהרי מצב זה שהבעל ברח למקום אחר ואין אפשרות לאתרו, הוי עיגון גמור ועילה גמורה לכפיית גט. ולכן הגדרתה של האישה עגונה, היא הגדרה הבנויה על המציאות העובדתית ומתארת את מצבה. דבר זה אינו תלוי בניהול דיונים ושמיעת הצדדים, מפני שהמצב כשלעצמו מורה על המציאות.
ט. ומעתה מכיוון שלבית הדין התברר שהבעל עזב את אשתו וברח לחו"ל חובת בית הדין להשתדל בהיתרה וכמו שכתב הרשב"ש הנזכר לעיל. וחובתם לעשות כל טצדקי, כדי לאתר את הבעל. ולפיכך דרך המלך לפעולה זו של איתור הבעל היא הפנייה לאביו ושאר משפחתו, מפני שבית הדין הניח ואכן צדק שלמשפחה קשר עמו. לפיכך הוזמן האב תחילה כעד לצורך בירור העניין ומשסירב והתחמק מלבוא חובה היה על בית הדין להפעיל האמצעים הניתנים על פי דין ועל פי חוק לאלצו להופיע לפני בית הדין.
לפיכך אין בהפעלת אמצעים אלו משום רדיפה ואכזריות כלפי משפחת הבעל, אלא אדרבה זוהי חובתו, ואם לא היו עושים כן, יש בהימנעות זו משום מעילה בתפקידם.
וכיוון שהתברר שזו חובת בית הדין, בית הדין פעל כפי שכתב בהחלטותיו על פי תקנה פ"ג לתקנות הדיון שזו לשונה:
"בית־הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, להזמין כל אדם או לדרוש המצאת מסמכים והוכחות, אם ראה צורך בכך."
שאף על פי שבעלמא לא מוטל על בית הדין ליזום מעצמו הבאת עדים וראיות ורק אם בעל דין מבקש להביא עדים או ראיה בית הדין מאפשר לו להביא עדיו וראיותיו לבירור העניין, וכדאיתא בסנהדרין (דף לא, ע"א). תקנה זו קובעת שלפעמים חובת בית הדין ליזום הליך להבאת עדים וראיות. מקורה של תקנה זו היא על סמך דברי הרשב"ש שהוזכרו לעיל, שבמקום עיגון חובת בית הדין ליזום תיקון הדברים. ומדברי הריטב"א בקידושין (כ"ז, ע"ב ד"ה "גמרא") שכתב:
"בעלמא קיימא לן דאין בית דין פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע דאמרינן התם (שבועות דף מט ע"א) אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר מאי בינייהו איכא בינייהו למפתח לו לרב חסדא פתחינן לרב הונא לא פתחינן, והלכתא כרב הונא, ומודה רב הונא דבסוטה פותח הכהן, אלא דשאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושיה מאיסורא ובעלי דבר חשיבי, אבל הכא דממונא הוא אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמינו עורכי הדיינין ולפתוח לו שיגלגל עליו."
ושמעינן מדבריו שבמקום איסורא הוי חובה על הבית דין לבדוק ולברר הדברים לאפרושי מאיסורא.
מלבד הנ"ל מכיוון שחובת בית הדין לדון דין אמת לאמיתו ולא דין מרומה, ולכן במקום שיש חשש לדין מרומה, חובה על בית הדין לנקוט יוזמה ובירור הדברים וכדאיתא בתשובת הרא"ש (כלל קז) עיין שם מה שהאריך.
ולפיכך בנידון דידן, שבתחילה היה דבר זה רק בגדר סבירות, שקרובי הבעל יודעים היכן הוא נמצא ומודעים לדרכים ליצור עמו קשר, דבר שהוכח כנכון בהמשך מאמירת האחות וממכתבי האב. אין ספק שחובה היה על בית הדין לנקוט בכל טצדקי להזמין את הקרובים כדי לברר היכן נמצא הבעל. אין ספק שלו הייתה האחות עושה מה שהתחייבה, להמציא מספר הטלפון של הבעל, או אם האב היה עושה פעולה זו, לא היה צורך כלל להזמינם לבית הדין, אך מכיוון שהנ"ל רצו לחפות על הבעל הבורח, לא הייתה ברירה אלא להזמינם בצווים.
י. ולמה שכתבנו חובת בית הדין ליזום גירושין במקרה זה כדברי הרשב"ש, אף אם האישה לא הייתה מגישה תביעתה, וקל וחומר שהוגשה על ידה תביעה לגירושין ואין שחר למה שטען אבי הבעל במכתביו שהאישה אינה רוצה להתגרש.
הנוהג בבתי הדין – תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין אינה נכללת כתביעה שאינה כנה
ומה שטען שמכיוון שהאישה הגישה תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין, תביעת הגירושין אינה כנה, ואין אפשרות לכרוך תביעות בתביעה שאינה כנה. 
בית הדין כבר הבהיר בדיון שעל מדוכת שאלה זו ישבו כבר הרה"ג א' גולדשמידט, י' קאפח ומ' אליהו זצ"ל בשבתם בערעור בבית הדין הרבני הגדול לפני שנים רבות. נצטט מפסק דינם המאלף שהובא בפסקי דין רבניים (חלק י עמוד 313). המסביר ומבהיר מדוע אין בהגשת תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין משום חוסר כנות, וזו לשונם:
"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין. 
ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אישה, יתבע גט, ויבקש שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולו גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת – שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום." 
מדבריהם נמצינו למדים, שהדרך בה נהגה האישה היא הראויה אף לכתחילה. אף שכפי העולה מהחומר שבתיק נערכו ניסיונות שלום בית, ניסיונות שלא צלחו, ולמרות זאת, אף שהגשת התביעה הייתה רק אחרי שהבעל נקט באלימות נגדה. (תגובת הבעל שברח מהארץ לא נשמעה), האישה עדיין לא סתמה הגולל על האפשרות לשלום בית. 
יצוין, שפסיקה זו היא אבן יסוד בהבנת עומק המושג של כנות תביעת גירושין, ושימשה תשתית לפסיקות רבות של בתי הדין הרבניים לדורותיהם.
גם בית המשפט על ערכאותיו השונות, הסכים עם עמדה זו וכפי שזה ב