הרשם לקבלת עדכונים
חיוב בנות שירות על מחשב שנגנב
הרב אריאל בראלי
בית הדין לממונות שדרות
חיוב בנות שירות עקב מחשב שנגנב
עמותה תובעת את בנות השירות בגין פשיעה על שמירת מחשב העמותה. המדרשה שבה המחשב היה מונח, הושארה פתוחה בשבת על ידי בנות השירות, לכן נגנב ממנה מחשב. עלות המחשב כשלושת אלפים שקלים אולם התביעה היא רק על סך מאתיים שקלים מכל בת.
נתייחס למעורבות של שלוש בנות:
האחת קיבלה רשות להשתמש במדרשה, כאשר היא הגיעה למדרשה, היו שם בנות המדרשה ולכן היא לא קיבלה מפתח. היא נשארה אחרונה לעבוד שם והיא בפועל השאירה את המדרשה פתוחה.
השנייה קיבלה על עצמה לבוא לנעול את המדרשה ובפועל היא שכחה.
השלישית הלכה לתומה ביום המחרת ליד המדרשה וגילתה את הדלת פתוחה, היא סגרה את הדלת בסגירה ארעית, ולאחר כשעתיים נגנב המחשב.
בירור הדין
א. האם ניתן לתבוע ממון ציבורי?
ניתן היה לטעון כי ממון העמותה אינו שייך לחברי העמותה ולכן זה הוא ממון שאין לו תובעים. אולם אין זה נכון במקרה שלנו היות וישנו ממונה מטעם העמותה , האחראי על שמירת החפצים ועל השאלתם, הוא נחשב בעל דין בדומה לתפקיד של גבאי עניים שיכול לתבוע ממון שהפקיד [סימן ש'א ס'ו].
ב. האם ניתן למחול על כספי ציבור?
נציג העמותה אינו תובע סכום מלא של הנזק, הוא פנה בשאלה לבית הדין האם הוא נוהג כהלכה או שמא אסור לו למעול בשליחותו הציבורית והוא מחויב לתבוע את כל הנזק?
השיקול של נציג העמותה לוותר על חלק מסכום התביעה נובע מתוך הבנה שכדאי לשמור על יחסים טובים עם בנות השירות. לדעתנו שיקול זה מוצדק ויש בו משום טובת הציבור ולכן מותר לנציג העמותה להתפשר כמבואר בסימן יב לגבי כספי יתומים: "מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מהדין, כדי להשקיטם ממריבות".
ג. האם בנות השירות הם במעמד של שומר?
נשאלת השאלה האם הייתה פה קבלת שמירה?
אם הבנות היו משתמשות במחשב הרי עצם השימוש הופך אותם לשואל גם אם הם לא מתכוונות לקבל שמירה! [נתיבות המשפט שמ, ח]. אולם בפועל הם לא השתמשו במחשב.
נראה פשוט שקבלת אחריות על סגירת המדרשה יש בה משום הסכמה לקבלת שמירה! אומנם עדיין חסר מרכיב מרכזי בקבלת השמירה והוא הקנין.
השולחן ערוך בסימן רצ'א סעיף ה הביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש האם שמירה מתחילה דווקא על ידי קנין - "יש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור ונסתלקו הבעלים משמירה, חייב, ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך". אומנם בסימן שא סעף ג סתם המחבר כדעת הרמב'ם שצריך מעשה קנין. ובש'ך [ש'מ סק'ט] שיכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הרמב'ם לכן בעניינינו אין לחייב ללא קניין.
יש לדון מצד קנין חצר של בת השירות, החצר קונה את כל מה שמונח בתוכה. אף כאן החצר של המדרשה הושאלה לה וממילא היא קונה את כל המונח שם. אומנם זה גופא מחלוקת הראשונים למי יש את זכות קנין החצר כאשר היא מושכרת[קצות החושן סימן שי'ג סעיף א.]
ישנה סברא לומר כי בת השירות נחשבת כמו פועל המשועבד למעסיק לכל ענייני עבודתו. כל בת שירות ברגע שהוגדר תחום הפעילות שלה הופכת לאחת מחברי הצוות המקצועי של אותו מקום. הפועל מחויב להגדרת העבודה שסוכמה איתו הפקדת הציוד והמקום בידי הצוות המקצועי מחייבת אותו בשמירה. העמותה הבהירה כמה פעמים מה הם הציפיות מבנות השירות לגבי שמירת המדרשה. וממילא כל בת מקבלת על עצמה את הכללים, כולל את המשמעות המחייבת שלהם.
בדומה לערב בשעת מתן מעות[1] המחויב ללא קנין, כך ישנה השתעבדות ממונית כלפי מקום העבודה אף ללא קנין! [בספר פתחי חושן הלכות פקדון בפרק ב הערה מ'ז הזכיר בשם דברי הגאונים "כל שליח למכור או לקנות חייב לכו'ע משנסתלקו הבעלים".]
אע"פ שבנות השירות מקבלות דמי מחיה בשיעור מסוים כל חודש, מ"מ מסתבר שאינן נחשבות "שומר שכר" מחמת כך, כיון שעיקר תפקידן אינו השמירה.
סברא נוספת מופיעה בספר פתחי חושן הלכות פקדון פרק א' סעיף ז. הוא מביא מספר שו'ת חוות יאיר סימן קו בעניין משרתת בבית בעל-הבית נחשבת לשומר שכר. לכאורה אין כאן מעשה קניין? וביאר שם שכאשר בנוסף לשמירה ישנה גם פעולה המוטלת על השומר כשהתחיל בפעולה הרי זה כמעשה קניין גם על השמירה.
ד. פירוט הדין כלפי שלושת הנתבעות:
בת השירות הראשונה –השאירה את המדרשה פתוחה! כפי שנתבאר ניתן לחייבה מדין פועל אף ללא מעשה קנין. יש לדון האם בכך שעזבה את המדרשה פתוחה ישנה פשיעה?
לאחר בירור הוסבר כי היה כאן שיקול דעת לסמוך על בת שירות אחרת אשר קיבלה על עצמה לנעול, ולכן פשיעה אין כאן. [עדיין ישנה פה התנהגות לא אחראית – השארת המדרשה פתוחה עד שחברתה תבוא, עליה היה לוודא כי המדרשה נסגרת בפועל, אומנם נראה שאין זה רשלנות גמורה אלא כעין אבידה אשר רק שומר שכר היה חייב על כך כמבואר בבא מציעא צג:].
בת השירות השנייה קיבלה על עצמה לבוא ולנעול את המדרשה ולאחר זמן שכחה. השכחה נגרמה מתוך רשלנות לכן יש כאן פשיעה. בדומה לדברי הגמרא "כל לא ידענא פשיעותא היא” [בבא מציעא לה].כפי שהסקנו יש לחייבה בפשיעה מדין פועל.
בת השירות השלישית ראתה את המדרשה פתוחה, בשבת . ברור שבשבת אין עליה חיוב מיוחד מצד עבודתה במדרשה. לכן דינה כאדם זר אשר מצווה מדין השבת אבידה לעזור לחברו. אם היא הייתה עושה מעשה קניין הרי הייתה מתחייבת בשמירה מדין שומר אבידה. אולם כפי שנתבאר אין כאן מעשה קנין. אדם שהתעלם מאבידה אי אפשר לתובעו על מה שנגרם לאבידה, וכמו שכתב הרמב"ן בקונטרס דינא גרמי "שלא חייבתו תורה בכך אלא היא כשאר מצוות, ואינה בדין ממון", לכן היא פטורה.
סיכום
יש לחייב את הבת השניה בסך של 200 ש'ח.
"והאמת והשלום אהבו".
[1] ידועים דברי הריטב"א בבא מציעא עג ע"ב "כיון... [ש]סמך עליו, ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו, משתעבד ליה משום ערב".
