ב"ה

תיק 1077869/1

בבית הדין הרבני האזורי באר שבע

לפני כבוד הדיינים:

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב, הרב אברהם צבי גאופטמן

המבקש:            פלוני

נגד

המשיבים:            אגף בירור יהדות

                        פלונית [האחות] ופלונית [האם ב']

הנדון: בירור יהדות של מאומצת בגרוזיה

פסק דין

בפנינו תיקי יהדות של האח [פלוני] ואחותו, כאשר למעשה הספק נולד באימא הביולוגית שלהם, [ב'].

בירור העובדות

האחות פתחה תיק לבירור יהדות בשנת 2014. התיק טרם נסגר, היות שהייתה חוות דעת שלילית של חוקרי היהדות והמבקשת לא הופיעה לדיונים שנקבעו. האח [פלוני] פתח תיק לפני כחצי שנה, ולמעשה מי שהופיעו לדיונים הן האחות שעמדה להתחתן ואמה. אין הדבר ברור מדוע בחרו לעשות כן, אפשר שסברו כי חוות הדעת תהיה שונה.

על כל פנים, אף על פי שהסבתא הרשומה היא יהודיה, מהמסמכים עולה חשש לאימוץ של אם המבקשים משני טעמים מרכזיים:

1. האימא [ב'] הרשומה כביתה של [ט'] (להלן "הסבתא המאמצת" כפי שיתברר בהמשך) ו[א'] נולדה אחרי כ-13 שנות נישואין.
2. רישום הלידה של [ב'] היה כארבע שנים לאחר שנולדה.

הצדדים הוזמנו לדיון בתאריך כ"ה באייר תשע"ו (2.6.2016) , ואֵם המבקשים [ב'] הופיעה עם בעלה. לדברי האם, הם נישאו בגרוזיה והוריה הביולוגיים הם [א'] ו[ט']. בדיון עמדה על כך שהיא בת ביולוגית לאימה [ט'].

ביה"ד לא השתכנע, והוציא צו עיכוב נישואין לאם [ב'] ולשני ילדיה [פלוני והאחות].

כשבועיים לאחר מכן הגיעה האֵם [ב'] למזכיר הראשי של ביה"ד שליט"א, ובידה תמונה ממצבתה של [מ'], שלדבריה היא האם הביולוגית שלה, ומבקשת להזמינה לדיון ולהביא עדים לדבריה. דבר תמוה בפני עצמו.

הצדדים הוזמנו לדיון עם העדים (יש לציין כי המבקש [פלוני] שוב לא הופיע לדיון). בתחילה הופיעו בפני חוקרי היהדות, אשר כתבו לביה"ד כי ביה"ד צריך לשקול את אמיתות הטיעונים והעדויות, ולאחר מכן בפני הופיעו בפני ביה"ד.

ביה"ד הקשה: מה קרה פתאום שהאם [ב'] יודעת כי היא מאומצת? האם השיבה כי העניין הוסתר ממנה כל השנים ורק עתה נודע לה.

העדים שהופיעו הם האח של [ט'] (הסבתא המאמצת), ואשת אח נוסף שלה [ס']. הם פרשו כל אחד בנפרד את פרשת האימוץ. המשפחה גרה בעיר אוני שבגרוזיה. ל[ט'] ו[א'] לא התאפשר להביא ילדים לעולם, ואימה של [ט'] – [ת'] (סבתא רבה, אם המאמצת) – ראתה בצר להם וחיפשה ילד לאימוץ. [מל'], האחות של [ט'] מהעיר קוּטָאִיסִי, גילתה את אוזנם כי ישנה תינוקת שאך נולדה לפני שבועיים שהוריה רוצים למוסרה לאימוץ. האח, אשת האח הנוסף [ס'], ואֵם המאמצת [ת'] נסעו לקוּטָאִיסִי. הם הגיעו לבית, ישבו קצת, ואז יצאו אליהם שני האחים של [מ'], אם התינוקת, ומסרו להם את התינוקת וחזרו עם התינוקת לעיר אוני. את [מ'] עצמה הם לא ראו. [ס'] אף אמרה שבתחילה היא הניקה את התינוקת [ב'].

לשאלת ביה"ד כיצד הם יודעים אכן כי [ב'] היא אכן הבת הביולוגית של [מ'], הרי ייתכן ש"ייבאו" אותה ממקור אחר? מה עוד, שהעידו שלא ראו את האֵם [מ']. בתשובתם הודו כי אכן אינם יודעים את הפרטים בוודאות.

האֵם [מ'] נפטרה וגם אחיה נפטר, אך היות שלאח יש בת, בת דודתה של האם [ב'], ניתן בהסכמתה לבצע בדיקת רקמות עם אם המבקשים [ב'].

ביה"ד החליט להורות על בדיקת רקמות עם דודתה של האם [ב'], לאחר קבלת אישור הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א נשיא בית הדין הגדול.

דא עקא, מבית החולים נמסר כי לא נמצא דמיון גנטי בין שתי הנבדקות, אך ציינו כי ממצא זה אינו שולל את האפשרות לקרבה משפחתית ביניהם.

בשלב זה הוציא ביה"ד החלטה לעיכוב נישואין כדלעיל.

בד בבד הוגש לביה"ד מכתב מרב העדה הגרוזינית בבאר שבע, הרב רבי אברהם גאגולאשוילי, אשר עומד על כך שאם המבקשים יהודייה והיא בת ביולוגית של האישה [מ'] ז"ל, ויש עדים מהעדה על כך.

התקיים דיון והופיעו העדים, ביניהם כבוד הרב הנזכר ואשתו הרבנית, אשר הייתה בקשר עם [מ'] הנזכרת לעיל.

למעשה, מתוכן כל העדויות עולים שני נתונים: 1. הם שמעו מ[מ'] או משכניהם כי היא מסרה לאימוץ את בתה. 2. [ט'] אימצה ילדה.

אך מנגד אין לאף אחד מהעדים ידיעה ברורה כי האישה [ט'] אימצה את [ב'] וגם לא ידיעה כי [ב'] היא הבת הביולוגית של [מ']. גם אין שמץ של ידיעה כל שהיא שאכן [מ'] מסרה את בתה ל[ט'] ו[א'] לאימוץ. ביה"ד התרשם כי העדים הוכנו מראש, וראיה להתרשמות זו תובא בהמשך.

הרב הנזכר אמר כי ברור לו שאביה של [ט'], חכם [י'], הביא לבתו לאימוץ ילדה יהודייה ולא נוכרייה. כן הוסיף כי חמיה של [ב'], [חכם מ'], שהוא ת"ח גדול, בוודאי בירר ויודע ש[ב'] היא יהודייה.

בשל גילו המבוגר של [חכם מ'], החליט ביה"ד להתקשר אליו באמצעות חוקר היהדות.

בתחילה נתקו בבית [חכם מ'] את הטלפון מספר פעמים. ביה"ד ביקש מ[ב'] להתקשר כדי שישיבו לשאלות ביה"ד. יש לציין ש[חכם מ'] אדם מבוגר מאד – מאידך גיסא אמור להכיר את סיפור האימוץ. חוקר היהדות דיבר אתו בשפתו, ובתחילה אמר כי [ט'] ו[א'] הם הוריה הביולוגיים של [ב']. אך מששאל חוקר היהדות האם הוא בטוח? הבין חוקר היהדות ש[חכם מ'] השיב כי ההורים אינם ביולוגיים ואינו יודע מי האימא הביולוגית של [ב'], ותירגם תשובתו זו לדיינים בנוכחות [ב'] אֵם המבקשים.

בתאריך כ"ד בטבת התשע"ז (22.01.2017) התקיים דיון נוסף בהשתתפות בעלה של [ב'], [ל'], שהוא אביהם של המבקשים [פלוני והאחות], אביו ה[חכם מ'], והורי [ב'] – [א'] ו[ט'].

הופיע העד [חכם מ'] כאדם שומר תורה ומצוות, ודבריו נשמעו אמינים. הוא סיפר בעדותו לביה"ד שאכן אינו יודע מי אימה הביולוגית של [ב'], אך טען ששם אביה הביולוגי הוא [א'], כשם המאמץ. הוא הודה שלא ידע למעשה מי הם ההורים הביולוגיים של [ב'], למרות שהוא עצמו ערך את החופה לבנו [ל'] ואמור היה לדעת כרב עורך חופה את ייחוסה של [ב'] כלתו. ה[חכם מ'] כתב את שם אביה של [ב'] כ[א'], מאחר שהוא גידל אותה כל השנים ולמרות שידע ש[ט'] ו[א'] הם הורים מאמצים והדבר היה ידוע באוני. לדבריו לא היה צורך בגיור מחשש ליהדותה של [ב'], מפני שמי שגדל במשפחה יהודית הוא יהודי.

הופיע בנו של [חכם מ'], [ל'], בעלה של [ב'], אביהם של [פלוני והאחות], ואמר שידע כי [ב'] היא ביתם המאומצת של [ט'] ו[א'] כל השנים, ולא גילה זאת ל[ב'] כי [ט'] אימה השביעה אותו שלא יספר. ביה"ד הבהיר לעד כי נעשה ניסיון להטיית הדין כאשר הופיעו אצל שני חוקרי יהדות, בעוד [ל'] עצמו שידע בכך העלים ביודעין את האמת.

העדה [ט'], אמה המאמצת של [ב'] רק בכתה, ולא הצליחה לומר דבר שהוא משמעותי לדיון.

[א'], בעלה של [ט'] והאב המאמץ, נחקר בארוכה. לדבריו, הוא ידע ש[מ'] היא אימה ביולוגית של [ב'] ממסמך שקיבל ממנה ונחתם על ידה, לפיו לא תהיינה לה תביעות כלפיהם על הבת שהיא מוסרת להם לאימוץ. בניגוד לדברי רב העדה והרבנית בדיון הקודם, ובניגוד לדברי בעלה של [ב'], אמר שאינו יודע באיזה עיר גרה האם הביולוגית.

ביה"ד יצא מגדרו כדי להשיג שמץ של עדות חד משמעית ש[מ'] היא אכן האֵם הביולוגית, אך כל העדויות היו נסיבתיות במקרה הטוב. לכן, גם אם נאמר ששלילת קרבה על ידי בדיקת רקמות אינה מוכיחה בוודאות ש[ב'] אינה ביתה הביולוגית של [מ'], עכ"פ ודאי לנו כי אין ראיה חיובית פוזיטיבית המעידה כי [ב'] היא יהודייה.

עוד יש להוסיף שהיו גם סתירות בעדויות. למשל, [ל'] בעלה של [ב'] אמר בעדותו שקרובתה של [מ'] ניסתה להיפגש דרכו עם [ב'] והוא סירב. זאת בניגוד לעדותה של הרבנית אשת רב העדה, אשר [מ'] הייתה בקשר עמה לאורך שנים, שאמרה שמסרה את בתה לאימוץ אך מעולם לא ידעה מי היא והיכן היא נמצאת.

על כל פנים, מצד העובדות מידי ספק לא יצאנו.

בירור הדין

היעדר התאמה בבדיקת הרקמות

לאחר שיחה עם ביה"ח שערך את בדיקת הרקמות, שלילת הקשר הגנטי אינו מהווה ראייה שאין קשר בין [ב'] לאִימהּ כיון שמדובר בבת דודה בלבד, שאחוזי ההתאמה הם נמוכים.

עתה יש לדון האם העובדה ש[ב'] גדלה במשך כל חייה בבית יהודי מסורתי, והייתה מוחזקת בגרוזיה וגם לאחר שעלתה עם משפחתה לישראל כיהודייה כשרה – משך כ-45 שנה – מהווה חזקת כשרות. בפרט שחמיה [חכם מ'] יהודי שומר תורה ומצוות, ולדברי בעלה [ל'] אף עולה לדבריו כשליח ציבור וקורא בתורה, דבר המחזק את עובדַת המוחזקות של [ב'] כיהודייה.

בפסקי דין רבניים (חלק יג פס"ד בעמוד 51 תיק 866/מ"א) בבית הדין הרבני האזורי באשדוד, בפני כבוד הדיינים ש. דיכובסקי - אב"ד, י. אליעזרוב, מ. אלחדד הביאו את המחלוקת בשאלה האם הטעם ש"סוקלין ושורפין על החזקות" (קידושין דף פ ע"א) הוא משום שהוקבע האיסור. בשב שמעתתא (ש"ד פ"ח) כתב כי בדיני נפשות ובדיני ממונות לא אזלינן כלל בתר רובא, ודוקא ע"פ שנים עדים יקום דבר, ולא ע"פ רוב וחזקה, והא דסוקלים על החזקות הוא מצד הוחזק האיסור. וכן במכה אביו, כיון שהוקבע האיסור ע"י הרוב, סוקלים מחמת שהוקבע האיסור. אך עיין ב"שערי – יושר" להגר"ש שקופ (ש"ג, א-ג) שהשיג על דבריו.

נצטט מהפס"ד הנ"ל את החקירה בנ"ל:

"והנה יש לדון במקום שהוקבע והוחזק האיסור, ולבסוף נתברר שהקביעות בטעות יסודה, האם בטלה החזקה למפרע, או שמא נוצר כאן דין איסור העומד בפני עצמו, למרות שכלפי שמיא גליא שהקביעות בטעות יסודה. וברור, שאם נניח שהוחזק האיסור יוצר דין בפני עצמו, אזי גם אם יתברר לנו ע"י בדיקת רקמות שהיתה מוחזקות בטעות, ישאר בעינו דין סוקלים על החזקות."

והדברים יפים לעניינינו. [ב'] הוחזקה כיהודייה כמעט מיום הולדתה כארבעים וחמש שנה אך התברר שהחזקה לכאורה מתבססת על כך שהיא ביתה של [מ'] כאשר הוריה המאמצים אינם יכולים לדעת זאת בוודאות.

דין סוקלים על החזקות נלמד מדין "הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה", המבואר בגמ' (קדושין דף פ ע"א) וברמב"ם (פ"א מהל' אסורי ביאה הכ"ב) שהוא מדין הוחזק האיסור. כתב הר"ן בכתובות (דף ט' ע"ב בדפי הרי"ף):

"אם אמרה האישה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, מיהו אם הוחזקה נדה בשכנותיה דאמרינן בסוף קדושין דבעלה לוקה עליה משום נדה, אפילו נתנה אמתלא לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא מפני כך, אינה נאמנת, דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לה, כ"כ הרשב"א."

משמע, שלמרות שמועילה אמתלא מן הדין, כאשר הוחזקה כנדה משוינן לה, ובעלה חייב מלקות.

וכן משמע בטור ובשו"ע (יור"ד סימן קפה סעי' ב):

"ואם הוחזקה נדה כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדין לה בימי נידותה, חשיבא כודאי טמאה."

משמע שהמוחזקות בנדה, יוצרת דין של ודאי טמאה.

א"כ משמע שדעת הרשב"א, הרמב"ן הטור והשו"ע, וכן דייק המגיד משנה ברמב"ם, שהוחזקה נדה בשכנותיה נחשבת לוודאי טמאה ולא מועילה כל אמתלא לסתור את המוחזקות. ולפי זה, אפשר לומר שהוא הדין במוחזקות של יהדות, לא ניתן לסתור את המוחזקות בשום דרך, ועצם המוחזקות מחשיבה אדם שהוחזק כיהודי, שהוא יהודי, ולכאורה לא ניתן לסתור מוחזקות זו.

כך משמע גם מדברי ה"סדרי טהרה" (בשו"ע יו"ד סימן קפ"ה) שכתב:

"ובאמת לא זכיתי להבין מה שהקשה הטור על הרמב"ן וז"ל: וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מאמרה בפירוש טמאה נדה."

משמעות דבריו, שכל שהוחזק הדבר, למרות שתחילתו הייתה על פי ההורים המאמצים, שוב יש למוחזקות קיום עצמי משלה, ואף על פי שאת המקור למוחזקות אפשר לסתור ע"י בירור שהוא נשען על מידע לא מבוסס, ולאחר בדיקת הרקמות אולי להכחיש במידת מה את המוחזקות.

אך הט"ז (יו"ד סימן קפה ס"ק ב) הביא את דברי הרמ"א בתשובה (סימן ב) שנשאל על אשה שילדה שלש פעמים בחודש השמיני וחששה שעין הרע גורם לה, ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה, והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתחילת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל הרמ"א אם בעלה מותר לבוא עליה בסתר, ודן הרמ"א אם יש לומר בזה את דינו של הרמב"ן שבהוחזקה נדה בשכנותיה לא מועילה אמתלא וסוקלין ושורפין על החזקות. והשיב הרמ"א:

"ועוד נראה דבנדון דידן אפילו הרמב"ן מודה דמהני לה נתינת אמתלא, אף על גב דכתב דלא מהני היינו דוקא אמתלא דמהני לגבי טמאה אני, דהיינו שתאמר שלא היה בה כח או שאר אמתלאות כאלו, ומטעם שכתב ב"י דכולי האי לא הויא שטיא להחזיק עצמה נדה בין שכנותיה, אבל בכי האי גוונא דעיקר אמתלא תלויה באחרים, ולא היתה יכולה לעשות בענין אחר, בודאי אמרינן דמהני אמתלא כזו."

 לפי דברי הרמ"א שגם במוחזקות מועילה אמתלא, ומה שכתב הרמב"ן שבהוחזקה נדה לא מועילה אמתלא, אינו משום הוחזק האיסור, אלא משום שבמעשיה סתרה את כל האמתלאות האפשריות, אבל אם אפשר למצוא אמתלא שאינה נסתרת ע"י מעשיה למרות שהוחזקה נדה ע"י שכנותיה, תועיל האמתלא. גם הש"ך (ס"ק ה) הסכים לדברי הרמ"א.

גם החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן ט) מסיק: "כל הפוסקים פה אחד מסכימים להא דרמ"א דאם אי אפשר בענין אחר מהני אמתלא". כלומר, דברי הרמ"א מוסכמים פה אחד מכל הפוסקים, שאמתלא מועילה לסתור מוחזקות של איסור.

לאור כל זאת נמצאנו למדים, כשם שניתן לסתור את המוחזקות של נדה ע"י אמתלא מוכחת, ה"ה ניתן לסתור את המוחזקות ע"י בירור העובדות. לכן, אם מסתבר שהמוחזקות נשענת על יסודות רעועים לא תועיל המוחזקות.

הרב יעקב אליעזרוב בפס"ד הנ"ל כתב על כך:

"(ג) מה שכתב להאריך לענין אם הוחזק בטעות שאי אפשר לסתור את החזקה אף שהוחזק בטעות, בודאי שזו אריכות שלא לצורך וליתא מכל וכל, דברור דאם הוחזק בטעות אין זו חזקה כלל ועיקר."

ועדיין צ"ע אם מהווה עכ"פ חזקה במקום שנשאר ספק שקול, שלא התברר מדברי הרמ"א ורוה"פ אלא שאינו דין ודאי.

העולה מכל האמור שלדעת רוב רובם של הפוסקים חזקה המבוססת על טעות אינה יוצרת איסור או חלויות הלכתיות ואינה קובעת מעמד אישי. דומה הדבר לחזקה ממונית שנים רבות בקרקע שאין עמה טענה, ולמרות השנים הרבות אין תוקף לחזקה זו על פי ההלכה. ומידי ספק לא יצאנו.

לסיכום הספקות שעומדים בפני ביה"ד:

1. עולה מכל האמור שיש חשש לדין מרומה ושהאֵם והמבקשים ניסו להערים על ביה"ד.
2. הסכמת האֵם [ב'] לבדיקת רקמות אולי מלמדת כי היא סבורה באמת שהיא אכן בתה של [מ'].
3. רב העדה הנ"ל ברור לו ש[ב'] יהודייה, דבר המעלה ספק בפני ביה"ד שמא למרות כל האמור לעיל [ב'] אֵם המבקשים היא מוחזקת כיהודייה כשרה שגדלה בבית בתו של חכם [י'] כיהודייה. ואולי יש לצרף את דעת מיעוט הפוסקים שהחזקה קובעת ויוצרת מציאות וללכת לקולא בקביעת מעמד המבקשים.
4. ברורה מצוקת המבקשים שסברו שנים רבות שהם יהודים וחיו כיהודייה בקהילה היהודית, ועתה מאוכזבים טרם חתונת הבת [האחות] וחתונת הבן [פלוני].

לאור כל הנ"ל, בשלב זה הדין נטה שמידי ספק לא יצאנו, ולפיכך עלה על דעת ביה"ד לקבוע:

1. הצדדים יודיעו את מבוקשם בתיק ולבחור באחת משתי האופציות:

1. לעבור תהליך גיור.
2. לפנות לביה"ד המיוחד לבירור יהדות.

 אך כמבואר לקמן היו התפתחויות בתיק.

אחר כותבנו כל זאת, בראות ביה"ד את מצוקת הצדדים ואף שָקַל להורות על בדיקת רקמות עם עצמות האם [מ'] ז"ל אשר לטענת המבקשים היא האם הביולוגית של [ב'], העלה הרה"ג הרב אברהם גאופטמן לפנות לרב שמעון בן יצחק בצ'אקאשוילי רב ביהכנ"ס אוהל יצחק ומו"ץ שכונת זבולון, מחבר ספר "פרקי רפאל" וספר "האות והמופת" על רבני גרוזיה, שהופיע לא פעם כמומחה ביהדות גרוזיה בבתי דין כדי לברר את העובדות ולחוות את דעתו.

יש לציין לשבח את הרב הנ"ל שהפנייה אליו נערכה כשבועיים לפני מועד החתונה של המבקש ואכן הרב שמעון הנ"ל התגייס בכל העוצמה והמרץ ותוך 48 שעות המציא חוות דעת ארוכה ומפורטת ואף הופיע בפני ביה"ד עם עדויות חדשות וכפי שיפורט לקמן.

בתאריך כ"ד בשבט התשע"ז (20/02/2017) קיים ביה"ד דיון ארוך עם הרב הנ"ל והעדים על מנת לברר את החוליה החסרה בשרשרת העדויות שהתקבלה עד כה, דהיינו לאשש את העובדה כי הילדה – [ב'] – שהובאה אל בֵּיתם של [ט'] ו[א] היא אכן בִּתָה של [מ'].

בתחילה העיד הרב הנ"ל וסיפר את מה שחשף:ּ

[מ'] היא בת של [ש' ואס']. ל[מ'] יש שני אחים, [...] ו[רא']. אשתו של [רא'], [צ'] מקרית ים, היא בחיים ובת 81.

הם גרו בקוּטָאִיסִי בשכונה של יהודים בלבד ברחוב שאומיאני. זו שכונת היהודים. לא ייתכן שמשפחת [מ'] היו גוים.

[צ'] המתגוררת בקרית ים פרשה בפניו את כל היריעה. [צ'] היא למעשה גיסתה של [מ'], כאשר היא ילידת 1936 ו[מ'] ילידת 1937.

הם גרו באותו בית שהיה מופרד לשני חלקים.

לדבריה, [מ'] ידעה שיש לה בת המתגוררת בישראל, אבל מכיוון שהיה זה אימוץ סגור ובסתר, לא היה לה אומץ לומר את זה.

 [מ'] התארסה עם [ס'] שהוא יהודי. הם היו מאורסים בגיל 35 לערך והם התייחדו, ואחיה של [מ'] ששלטו בבית לאחר פטירת ההורים, באו אתו למריבה בגין זה, והתפרדה החבילה והארוס עזב. היום הוא אינו בחיים.

[צ'] סיפרה איך היא ראתה את הבטן של [מ'] גדֵלה, וכיוון שאח של [מ'] (בעלה של [צ']) גרה באותו בית הוא אסר עליה לדבר אִתה.

לא רק [צ'] מעידה, אלא יש עדה נוספת בשם [מנ'] שהייתה גרה מולם, והיא אמרה ש[ס'] הכניס את [מ'] להיריון והיא ראתה איך היא ילדה את [ב'] ב-1971 ואותה אֵם ביולוגית [מ'] טיילה עמה במרפסת ואמרה לה בצער למה היא צריכה למסור את בתה לאמוץ.

בשכנות להם גרה [מל']. זו אחותה של [ת'], שהיא אשתו של חכם [י'] והם ההורים של [ט'] – האם המאמצת.

[מל'] שידכה בין שתי המשפחות, ושתיהן בנות של חכם [י'], לכן לדעתו [ב'] יהודייה.

[מל'] הביאה את העניין לידיעת אחותה [ט'] שתאמץ את [ב']. יש עדים ששמעו ש[מל'] מקוּטָאִיסִי היתה השדכנית של אותו סיפור. ל[מ'] יש אחיינית שהיא בחיים בעכו. שני האחים של [מ'] לא בחיים. הרב הנ"ל הצליח להגיע לבעלה של האחיינית אבל העדות שלו היא בגדר אומדנא ולא בראייה.

כל העדים שנשאלו העידו שבערך תוך שבועיים מהלידה הוצאה לאימוץ. העדה שהופיעה [מנ'] זכרה מה שהיה מגיל 14, היות וזה המקרה היה חריג באותם זמנים.

הדבר ש[מל'] השדכנית התערבה היה מפורסם בכל הרחוב, ש[מל'] קוּטָאִיסִי לקחה אותה לאוני.

כולם דיברו על כך ש[מל'] שידכה בין המשפחות, ושהוריה של [מ'] נפטרו ואחיה תפסו פיקוד על הענין. [מג'] שגרה בירושלים יכולה להעיד על כך. גם [ד'] אח שלה המנוח ראה את מה שהיה. כמו"כ היה מקובל לשלם על האימוץ, העובדה ששילמו מהווה הוכחה שהיא יהודייה, כי על גויים לא היו משלמים. זה לא מקרה ראשון שמשלמים כסף, גם במקרה שנדון בביה"ד באשדוד שילמו כסף.

הרב הנ"ל דיבר עם [ט'] האם המאמצת שהייתה בסערת רגשות ואמרה ש[מל'] המשדכת קיבלה תשובה חיובית שהיא – [ט'], מוכנה לאימוץ.

כאות להסכמה הזאת, כך [ט'] ובעלה מספרים, היה להם מכתב מהאֵם הביולוגית שהיא לא תדרוש את הילדה לעולם, אבל המכתב הלך לאיבוד בעלייה לארץ.

הרב סיפר שבקהילה שלו יש מקרה דומה של שני אחים שלאחד מהם היו שני בנים ולאח השני לא היו ילדים והאח נתן לאח השני בן אחד לגדל אותו. [ב'] לא ידעה שום דבר על האימוץ.

לשאלת ביה"ד, האִם [מ'] לא רצתה לעשות בירור? השיב הרב: היא הייתה רואה את [ב'] מדי פעם בב"ש והיא הייתה מצטמקת בתוך תוכה.

לשאלת ביה"ד, למה היא לא יצרה איתה קשר? השיב הרב: זה לא יפה היה להגיד לאדם שהוא מאומץ. זה גם בושה לאימא.

ביה"ד שוחח עם [צ'] ועם [מג'] בטלפון בגלל גילן המבוגר ומקום מגוריהן הרחוק מבאר שבע, והם אימתו את דברי הרב ששמע את קורותיה של [מ'] ובתה שלאחר כשבועיים עברה לידי הוריה המאמצים אשר קראו לה בשם [ב'].

בבואנו לסכם, הרי לפני ההתפתחות המתוארת והעובדות שהרב שמעון בן יצחק הביא לפני ביה"ד, ביה"ד הסתפק שמא התינוקת שאומצה הובאה מאישה שאינה יהודייה. ועתה התברר לביה"ד שאכן [מ'] היא זו שילדה את [ב'], וזה משלים את התמונה שסיפרו אחִיה של [ט'] [ש'] וגיסתה שהיו בבית משפחת [ר'] ולקחו משם תינוקת. ועתה הונח לפני ביה"ד שאותה תינוקת היא בתה של [מ'].

דיון

עתה שהושלמו פרטי האימוץ והיולדת הרי לפנינו:

1.  יהדותה של אם המבקשים

שני עדים כשרים על יהדותה של [ב'] אֵם המבקשים וכפי שיבואר. הראשון רב העדה הגרוזינית בבאר שבע, הרב רבי אברהם גאגולאשוילי, אשר אמר בוודאות כי [ב'] יהודייה כשרה. אלא שעד כה היו חסרים לביה"ד פרטי האימוץ ולא היה ברור לביה"ד תהליך האימוץ, אך משנודע כי אכן [מ'] היא זו שילדה תינוקת ומסרה אותה לאימוץ. בצירוף העד השני [ש], אחיה של [ט'], שהעיד שאימהּ של [ט'] אשתו של חכם [י'] וגיסתו [ס'] – [ס'] גם העידה על כך – היו בבית משפחת [ר'] שהוא בֵּיתָה של [מ'] ונטלו משם את התינוקת לאימוץ.

כמו"כ הרב שמעון בן יצחק העיד, כמו רב העדה הגרוזינית כי באופן ודאי חכם [י'] לא היה לוקח לבִּיתֹו תינוקת שאינה יהודייה כשרה לאימוץ.

2. כשרות התינוקת [ב'] לבוא בקהל

לא התברר בעדות כשרה מי האב, אמנם, הנשים לעיל העידו כי [מ'] הרתה לארוס שלה בשם [ס']. אף שזו עדות של נשים, בנידון דידן ניתן להסתפק בכך כדי להכשיר משני טעמים, וכפי שיבואר:

א. ההיריון והלידה היו בגרוזיה ברחוב שאומיני ויש תרי רובי: רוב גויים בעיר ורוב היהודים הכשרים ל[מ'], ולכן ודאי ניתן להכשיר את [ב'], וכפי שכתב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ו סעיף יח):

"ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם, הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נשאת, לא תצא הואיל והיא אומרת: לכשר נבעלתי. היתה אלמת או חרשת, או שאמרה: איני יודעת למי נבעלתי .... הרי זו ספק זונה ואם נשאת לכהן, תצא, אלא אם כן היו שם שני רובים המצויים כשרים. ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה, כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים, אא"כ הלכה היא אליו. וסתמא נמי, שאין ידוע מי הלך למי, תנשא לכתחלה."

וא"כ לכהונה צריך תרי רובי ולישראל אפילו רוב אחד.

ב. עדות נשים במקום שאין אפשרות אחרת. למרות שבגרוזיה מן הסתם היו עוד אנשים שהיו יכולים להעיד, מ"מ בנדו"ד שזה גילוי מילתא וכן ביה"ד והרב שמעון בן יצחק לא איתרו עדים נוספים, ובפרט שמדובר בתקופה של שבועיים הסמוכים ללידה שנשים מצויות יותר בפרטי היולדת והתינוקת שנולדה, לפיכך אפשר לצרף זאת כסניף ולקבל את עדותן על פי מש"כ בשולחן ערוך (חושן משפט סימן לה סעיף יד):

"אשה, פסולה. ... הגה: וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד, וכל זה מדינא, אבל י"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע טוען ברי."

הרי לנו מדברי הרמ"א שבדבר שהנשים שָׂמוֹת לב יותר הן נאמנות. וכן בדבר שאין פנאי להזמין, כמו בנדו"ד שאין את מי להביא לעדות וילדיה של [ב'] רדופים להינשא והדיון כשבוע לפני חתונת בנה והיא שעת הדחק גדולה.

א"כ בצירוף כל הנ"ל [ב'] היא כשרה לבוא בקהל בודאי.

3. חזקת כשרות

לעיל הסתפק ביה"ד בחזקה של [ב'] שחיה כיהודייה כשרה כ-45 שנה, היות והחזקה מבוססת על טעות או על ספק או עובדות שאינן ברורות. אך היום, לאחר הדיון האחרון – שהקצוות התחברו לתמונה שלימה מהלידה של [ב'] עד למעשה האימוץ וגידולה בביתם של [א'] ו[ט'], בביתו של חכם [י'] ו[ת'] הוריה של [ט'], ובפרט שעם עדותו של הרב שמעון בן יצחק ורב העדה הגרוזינית שלא יתכן שהיה ספק בכשרותה או ביחוסה של [ב'] – בוודאי ניתן לסמוך על חזקה זו.

מסקנה

לאור כל הנ"ל, לאחר שכבר שניתן אישור יהדות למבקש ולאחותו [האחות]:

1. ביה"ד מאשר את יהדותם של [ב'] ושני ילדיה המבקשים [פלוני והאחות].
2. יש לבטל את עיכוב הנישואין שהוצא על [ב'] ועל ילדיה.

הרב עובדיה יעקב

 

 

ראיתי את דבריו הישרים והנכוחים של כבוד ידידי הגר"ע יעקב שליט"א, ואענה גם אני את חלקי הקטן.

א.      נאמנות על אימוץ הבת, לאחר שהוחזקה כבתם של מי שגידלוה

הספק העומד בפנינו בדבר יהדותה של [ב'], נוצר בעקבות הגילוי כי מי שהוצגו עד כה כהוריה הביולוגיים, שאין כל ספק ביהדותם, הם בעצם הורים מאמצים, שאספו את [ב'] אל חיקם בהיותה תינוקת בת כמה ימים.

לכן, קודם שנדון בשאלת יהדותה של ב', עלינו לברר האם אכן עלינו להתייחס אליה כאל בת מאומצת כפי שהיא ובני משפחתה טוענים כעת, שהרי במשך השנים, הוחזקה כבתם הביולוגית של [ט'] ו[א]. יתירה מכך, במשך למעלה משנתיים, מאז נפתח התיק ע"י בתה של [ב'], טענו [ב'] ובני משפחתה כי [ב'] היא בתם הביולוגית של [ט'] ו[א]. גם לאחר שביה"ד הודיע ל[ב'], כי לפי חוות דעת חוקר היהדות, היא מאומצת, [ב'] הכחישה עובדה זאת בתוקף. רק כשבועיים לאחר מכן, שבה לביה"ד וטענה כי עתה התגלה לה כי היא מאומצת.

מכל מקום, נראה שאין להסתפק בדבר, בפרט לאור חוות הדעת של חוקר היהדות, המסתמכת על תעודת הלידה, שיש בה מספר נתונים מחשידים, בנוסף לעובדה שמתעודת הלידה עולה כי [ב'] היא בת יחידה לאימה (המאמצת), ונולדה רק לאחר שנים רבות של נישואין. כמו כן, בירור שנעשה ע"י חוקר היהדות העלה כי עובדת היותה מאומצת, הייתה דבר ידוע בעיר ממנה באה.

בנוסף על האמור, הרי אביה הופיע בפני ביה"ד והודה כי אכן [ב'] אינה בתו הביולוגית. לכאורה זהו דין מפורש בשולחן ערוך (אבן העזר סי' ד סעי' כט), לפיו:

"האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו."

אם כן, נראה שגם בנדו"ד יש נאמנות לאב לומר כי מי שהוחזקה עד כה כבתו הביולוגית, היא מאומצת. הן אמנם, ידועה שיטת הבה"ג, לפיה נאמנותו של האב לומר על אחד מבניו שאינו בנו, היא רק על ידי הכרת בכורה, דהיינו שאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא הבכור, וממילא יוצא שהגדולים ממנו, אינם יוצאי חלציו. עוד מצינו כי דעת הריא"ז בשלטי גבורים, וכן כתב בספר המכריע (סימן סד) שנאמנות האב היא רק כאשר אומר שהוא בנו, והוא ממזר, אך לומר שאינו בנו והוא ממזר, אינו נאמן. עוד יש לבחון, האם נאמנות האב היא דווקא ביחס לבנו או אף לבתו. מכל מקום, פשט לשונם של הרמב"ם והמחבר מורה כי לא חילקו בכל זה, ונתנו לאב נאמנות לומר על מי שהוחזקו כבנו או בתו, שאינם כאלה, ואף אם אין בדבריו הכרת בכורה, ואכמ"ל.

ועיין היטב בכל זה בתשובות הגרע"א (סימן קכח).

לכן, בנדו"ד, להלכה אין ספק כי [ב'] אינה בתם הביולוגית של [ט'] ו[א], אלא היא מאומצת. הדבר ברור הן עפ"י דברי אביה, הן עפ"י קרוביה והן עפ"י חוות דעת חוקר היהדות.

ב.      נאמנות אדם על יהדותו

לאחר שהוברר כי [ב'] אינה בתם הביולוגית של [ט'] ו[א], התעורר ספק בדבר יהדותה.

קודם שננסה להתחקות אחר יהדותה של [ב'], נתעכב קמעא בשאלה העקרונית העומדת בפתחנו, והיא נאמנותו של אדם להעיד על עצמו שהוא יהודי.

הגמרא בריש פסחים (דף ג ע"ב) מספרת על גוי שעלה לירושלים לאכול פסחים. עיון בדברי הגמרא מעלה כי אף אחד לא חקר אודותיו, והאמינוהו שהוא ישראלי, עד שנתגלה הדבר ע"י רבי יהודה בן בתירא.

הסיק מכך רבינו תם (תוספות ד"ה במוחזק, יבמות דף מז ע"א) כי אדם שבא ואמר: "ישראל אני", נאמן.

אמנם עיין בתוס' (פסחים שם, ד"ה ואנא אכילנא) שכתבו כי אין מכאן ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני, דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא.

מכל מקום, התוס' עצמם הביאו ראיה מפרק החולץ (יבמות דף מה ע"א) לגבי אדם שאביו גוי ואמו ישראלית, ובא לפני רבי יהודה, והציע לו לגלות למקום בו אין מכירים אותו, וכך יוכל להינשא בלא שייוודע פגמו. לכאורה ניתן לדייק כי אדם הבא למקום שאינו מוכר בו, אין צורך בבירור מקיף בנוגע ליהדותו, והרי הוא נאמן על כך, דאם לא כן, מה ירוויח בכך שייגלה למקום אחר.

ועיין עוד בארוכה בדברי הראשונים בסוגיות הנ"ל (וכן ביבמות דף מז ע"א ובכתובות דף כד ע"א), שרבים מהם העלו כי נאמן אדם להעיד על עובדת היותו יהודי.

מספר טעמים ניתנו בדברי הראשונים באשר לנאמנות זו:

1. יש הסוברים שהוא מדין רוב, "דכל דפריש מרובא פריש", כאשר אותו אדם אכן פרש ממקום שרובם ישראל, וכפי שהזכרנו סברא זו לעיל בדברי התוס'.

אמנם יש לפקפק בזה כאשר אינם מתנהגים כיהודים, עיין בשו"ת "חוט המשולש" (ח"א סי' ה), שם כתב הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל:

"באמה ובתה שבאו לפנינו ולא יוכלו לדבר בלשון יהודית, אית לן לאחזוקינהו בנכרים או בגרים. דאף דאיכא נמי ישראלים שנטמעו בין הנכרים ודאי מיעוטא נינהו. וכל מידי דדרכא דמלתא ברובא היא מחזקינן בהכי כדאסיקנא לעיל בפי' דברי הירושלמי וכעי' שכתבו התוס' יבמות (דף מ"ז ד"ה במוחזק לך) דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראלים הם, וכ"ה בכל הפוסקים."

כלומר, אין הולכין אחר הרוב כדי לומר שישראלים הם, אלא במקום בו מצטרפת לכך התנהגות התואמת את יהדותם (עיין במאמרו של הגר"ש רפאל זצ"ל, "לשאלת זהותם וגיורם של העולים מברית המועצות", קובץ תורה שבעל פה לב, תנש"א).

אך נראה לומר שבזמננו, כאשר לדאבון לב, לרבים מאוד מן העולים, אין מודעות מספקת באשר לצורת ההתנהגות המקובלת בין יהודים מדורי דורות, זאת בשל תלאות הגלות, הרי שאין בהתנהגותם השונה מדרך ישראל סבא, כדי להקליש את כוחו של הרוב. כעין זה מצאתי בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ב"קובץ תשובות" (ח"א, אה"ע קלג), שכתב:

"אמנם זה ודאי באלה העולים מרוסיא אין לראות בזה ריעותא, בזה שאינם מתנהגים כדת, שהרי אפילו יהודים גמורים הבאים משם אינם יודעים משמירת תורה ומצוות."

2. אחרים נקטו כי הנאמנות היא מטעם שאינו משקר במילתא דעבידא לאיגלויי, עיין בנימוקי יוסף (יבמות דף טז ע"א), וז"ל:

"אם בא ואמר ישראל אני או גר אני נאמן וסומכין על פיו לכל דבר, דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר, והכי מוכח מההוא עובד כוכבים דסליק ואכל פסחים בירושלים פרק קמא דפסחים."

 וכ"כ הריטב"א (יבמות דף מז ע"א).

3. סברא נוספת היא מטעם חזקה דאין גוי אומר על עצמו שהוא ישראל. וכפי שנתבאר בדברי ה"אגרות משה" (אבן העזר ח"א סימן ו):

"נראה דלתוס' ורא"ש יבמות דף מ"ז דבאדם שבא ואמר ישראל אני נאמן משום דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם, אינו דוקא שראינום שומרי תורה ומצות אלא אף על אמירתם לבד שהוא ישראל הוו הרוב ישראל, משום דעכו"ם לא יאמרו על עצמם שהם ישראלים בכל המדינות שידוע שרובא דרובא דהעכו"ם ואולי כולם הם שונאי ישראל ומתביישים לומר שהם ישראלים."

ועיין בכל זה בארוכה בקונטרסו של הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א (תחומין יב, עמ' 17), שדן בשאלה האם נאמנותו של האומר ישראל אני מבוססת על הקושי של הגוי להראות התנהגות של יהודי, שהרי עליו ללמוד סדר הנהגות שלם וקשה, הכולל את צורת ההתנהגות המקובלת בין יהודים, או שהנאמנות בנויה על ההנחה שבדרך כלל הגוי אינו רוצה להיות יהודי, וכדמשמע באג"מ, עיי"ש.

4. כמו כן ניתן לקבל אמירתו של אדם שהוא ישראלי, מכח חזקה, כאשר חי והוחזק במשך השנים כישראלי, כדקיימא לן דסוקלין ושורפין על החזקות (קדושין דף פ ע"א).

ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סי' א), במאמרו של הגר"ש רפאל זצ"ל (קובץ תושב"ע לב), בקונטרסו המקיף של הגרמ"מ פרבשטיין בתחומין (שם) ובפד"ר לבירורי יהדות שע"י המועצה הדתית ירושלים, חלק א (בתחילתו).

ג.        נאמנות אדם על יהדותו כאשר טוען שהוא מאומץ

והנה לכאורה נימוקים אלו שהועלו מפי ראשונים כמלאכים, אינם שייכים בנדו"ד, ונבאר הדברים.

ראשית, יש לדון האם גם במקרה שבפנינו, ניתן לקבוע את יהדותה של [ב'] מדין רוב. לשם כך, עלינו לבחון מהי הקבוצה אודותיה אנו דנים, שלגביה נוכל לומר "כל דפריש מרובא פריש". אם הדיון נסוב אודות אנשי המדינה ממנה באה, הרי רובם גויים, אך אם נאמר שהדיון הוא על קבוצת העולים מאותה מדינה, הרי רובם ישראלים.

נדון דומה מצינו בגמ' כתובות (דף טו ע"א) לגבי סיעה של בני אדם כשרים שהגיעה למקום מסוים, שנידונת כרוב כשרים, ואף אם הגיעה ממקום שרובם פסולים, לא הורע כח הרוב של הסיעה, דז"ל החזו"א (אב"ע סי' ז ס"ק א):

"דאפילו אם רוב העיר שבאו ממנה, הם פסולים, כיון דרוב העוברים כשרים, אין רוב הפסולים שבעיר מפסידים כלום מרוב הסיעה."

לאור זאת, הסיק הגרמ"מ פרבשטיין (שם) שהעולים היוצאים מרוסיה, אם נדע שרובם יהודים, יידונו כסיעה בפני עצמה. ואם יפרוש אחד מסיעה זו, יידון כפורש מסיעה שרובה יהודים, ונפסוק עליו שהוא יהודי, מדין כל דפריש מרובא פריש.    

והנה גם אם נגדיר שרובם של העולים לארץ ישראל הם יהודים, אפשר שעדיין אין זה נוגע לנדו"ד, משום שבדרך כלל, שאלת יהדותם של עולי חבר העמים מתעוררת רק כאשר הם מגיעים לבירור יהדותם בארץ ישראל כעולים, שהרי קודם לכן אין כל ספק שמתעורר באשר ליהדותם, ולכן כאשר מופיע בפנינו אדם לצורך בירור יהדותו, הרי זה כמי שפורש מקבוצת העולים, שרובם יהודים, וכל דפריש מרובא פריש.

מה שאין כן, לגבי [ב'], יש מקום לומר שהספק לגביה התעורר עוד קודם הצטרפותה לסיעת העולים מחבר העמים, בשעה שנעקרה מאותו בית פרטי בעיר כותאיסי, המקום ממנו נלקחה לאימוץ, לדבריה.

לכאורה הספק לגביה נוצר במקום הקביעות, שהרי שני העדים קרובי משפחת האם המאמצת, הופיעו בפני ביה"ד וסיפרו כי נסעו לעיר כותאיסי, והגיעו לבית פרטי ברחוב שואמיני, ושם נמסרה להם את התינוקת, לכן גם אם לא נלך אחרי רוב אנשי המקום, שהם גויים, עכ"פ יש לנו ללכת אחר מקום הקביעות, ונדון בה כמחצה על מחצה כיון שפירש לפנינו, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קי סעי' ג), אם כי לדברי העדים הרי התינוקת נלקחה מבית של יהודים, ואם כן הם אמרו והם אמרו, ומהיכי תיתי להחזיק איסור, אא"כ נאמר שעצם העובדה שהתינוקת נלקחה מבית בעיר שרובה גויים היא עובדה ידועה אף בלא עדותם.

ובכלל יש לדון כי אולי אף בנדו"ד נחשב הדבר שהשאלה התעוררה רק בארץ ישראל, כאשר [ב'] מגיעה לביה"ד לצורך בירור יהדותה, שהרי כאשר נלקחה לאימוץ לא התעוררה שאלה מעשית בדבר יהדותה, וצ"ע (ועיין נדון דומה בפת"ש אה"ע סי' ד ס"ק מא בדברי הנוב"י ובעל הנתיבות).

בנוסף, יש לדון באופן עקרוני האם כלל שייך ללכת אחר הרוב, כאשר דנים על יהדותם של עולי חבר העמים, ולכאורה נראה מתוך דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות, שם) דמאחר שיש ביניהם כשלושים אחוז נישואי תערובת, הרי דינם כמשפחה שקרא עליה ערער (עיין אה"ע סי' ב סעי' ה), ולכן צריך לברר ולא לסמוך על הרוב או החזקה.

גם לגבי עובדת היותה של [ב'] מוחזקת כיהודיה במשך כל השנים, עלינו לדון האם יש לכך משמעות, כאשר יחס הסביבה אליה והתנהגותה כיהודייה היו על סמך ההבנה כי היא בתם הביולוגית של זוג הורים יהודיים, ומסתבר כי הבנה זו בטעות יסודה. ועיין בפס"ד 588549/1, מביה"ד הרבני בחיפה, שעסק אף הוא בבירור יהדות, וקבע בו הגר"י אושינסקי שליט"א [בדעת מיעוט], כי:

"אין לדבר על "מוחזקות", כאשר יתכן והיא נקבעה בטעות, ע"י שכנים או מכרים ממשפחת בעלה שספרו למבקשת שהיא יהודיה, ועל סמך זה התנהגה כיהודיה, כגון שנישאה בחופה וכתובה ... "מוחזקות" היא מחליף לראיה, כאשר לא ידוע מקורה, ואנו תולים שהמוחזקות היא המקור להנהגות היהדות, אך כאשר אנו יודעים את מקורה של אותה "מוחזקות", ואנו סבורים שהמקור היה בטעות, כפי הנסיבות המתוארות ע"י החוקר שלפנינו, לא ניתן להסתמך על דין "מוחזקות", כדי לקבוע את יהדותה של המבקשת."

וכעין זה מצאתי בפס"ד ירושלים (חי"ב, עמ' תה) שדנו אף הם בחזקת יהדות למאומצת, ודימו זאת למובא בכתובות (דף כו ע"ב) לגבי מי שהוחזק שאביו כהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או חלוצה, והורידוהו מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר. ואף ששם מדובר על כהונה, מכל מקום, כאשר יש ריעותא בייחוסה של המבקשת, כיון שאין יודעים מיהי אמה, נראה שגם בישראל יש לחשוש, ולכן חזקת היהדות בה הוחזקה המבקשת אינה דוחה את חוב הבירור שנגרם כתוצאה מהריעותא, ועיי"ש שהביאו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לסמוך על חזקת יהדות, כאשר אין ידוע מיהי האם הביולוגית, והצריכה לעבור גיור מספק, אם יוכח שהיא שומרת תורה ומצוות.

ד.       נאמנות אדם על יהדותו כאשר גדל בין יהודים

נציין, כי אף החזקה, לפיה אין גוי אומר על עצמו שהוא ישראל, אינה שייכת במי שגדלה בבית יהודי, בין אם נאמר שהחזקה מבוססת על הקושי של הגוי להראות התנהגות של יהודי, ובין אם נאמר שהנאמנות בנויה על ההנחה שבדרך כלל הגוי אינו רוצה להיות יהודי, שהרי מי שגדל כל ימיו בין היהודים אין לו כל קושי לנהוג כמותם, וודאי שאין לו בושה להזדהות כיהודי.

 ובכלל, כאשר יש לאדם תועלת באמירת יהודי אני, אין שייכת חזקה זו, כפי שיש שכתבו בנוגע לעולים לאחר שנות התשעים, שבשל כדאיות כלכלית בעלייה לארץ, הזדהו כיהודים.

יתירה מכך, בנדו"ד למבקשים יש חשש שאם לא יוכרו כיהודים, הדבר יזיק למעמדם ואף יימנע מהם להינשא כפי חפצם, ודאי שאין שייכת החזקה שגוי אינו אומר על עצמו שהוא ישראל, וכעין זה מצינו במגילת אסתר (ח, יז): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", ועיין ב"אמרי אמת" (מועדים, עמ' קו) שהביא בשם ה"שפת אמת" דלא כתוב "מיהדים", אלא "מתיהדים", דהיינו שלא באמת התגיירו, אלא שעשו עצמם כאילו הם יהודים. ע"כ. נמצאנו למדים כי פחד עשוי להביא אדם להתחזות ליהודי (כעי"ז הובא בפסקי דין ירושלים ח"א, עמ' לא בשם הגר"א נבנצל).

לכן גם נימוק זה שהובא כטעם לנאמנותו של אדם להכריז על עצמו כיהודי, אינו שייך בנדו"ד.

ה.      נאמנות אדם על יהדותו לאחר שנחשד הוא או קרוביו כי שיקרו לביה"ד

גם הטעם שהזכרנו, לפיו הנאמנות היא מטעם שאינו משקר במילתא דעבידא לאיגלויי, לכאורה אינו שייך כאן. ראשית, הרי הורתו של תיק בירור יהדות זה, בשקר יסודה, שהרי בני המשפחה הסתירו ביודעין מביה"ד את דבר האימוץ. ואף אם נקבל את גירסתה של [ב'], שאכן לא ידעה על כך עד שביה"ד גילה את אוזנה [דבר שיש להטיל בו ספק עפ"י מה שנאמר בביה"ד שכל העיר ממנה הגיעה ידעה מהאימוץ, ובכלל זה בעלה של [ב'], וא"כ קשה להעלות על הדעת, שקרוב ליובל שנים, כל סביבתה הטבעית של [ב'] יודעת על דבר האימוץ, והיא היחידה שאינה יודעת על כך], עדיין יש לומר, שהחזקה אינה שייכת במקום בו קיים קושי לגלות את הדברים שאירעו במקום מרוחק לפני שנים רבות, ובכגון זה שאין כאן מילתא דעבידא לאיגלויי, אפשר שאינו חושש לשקר, וכעין זה מצינו בפס"ד של הגר"ש שפירא שליט"א (ביה"ד ירושלים, תיק 885943/1).

ו.        הצורך בבדיקת יחוס קודם נישואין

לגבי הצורך בבדיקת ייחוסו של אדם, קודם שבאים עמו בקשרי נישואין, מצינו בגמרא בקידושין (דף עו ע"ב):

"חכמים אומרים: כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות".

כתב הטור (אבן העזר סי' ב):

"כל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות, ואיש או אשה שיבא לינשא אין צריך לבדוק אחריהם כלל, אבל רש"י פירש איש שבא לישא אשה צריך לבדוק אחריו קודם שישיאוהו, וכ"כ הרמ"ה, ופירוש הא דאמר כל המשפחות בחזקת כשרות היינו מאן דאית ליה חזקת כשרות אין צריך לבדוק אחריו, אבל מאן דלית ליה חזקת כשרות, כגון שאין משפחתו ידועה, צריך ראיה ליוחסים, ואין עד אחד נאמן אף על פי דלא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולים ה"מ פסולי כהונה אבל פסולי קהל אם בא לישא ישראלית לא שבקינן עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא. ע"כ. ול"נ, דלישנא דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן דאית ליה חזקה."

יוצא אפוא, שלדעת הרמ"ה, משמעות דברי חכמים שכל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות, היא שמשפחה המוחזקת ככשרה, אין צריך לבדוק אחריה. אולם כאשר מגיעה לפנינו משפחה שאינה מוכרת, יש צורך בראיה לצורך ייחוסם. אולם הטור חולק על כך, ולדעתו משמעות דברי חכמים היא שגם משפחה שאינה ידועה לנו, היא בחזקת כשרות, כל עוד לא יצא לגביה ערער.

מלשון השולחן ערוך (אה"ע סי' ב סעי' ב) משמע שסובר כטור, דסתם וכתב:

"כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה".

ובבאר היטב (שם, ס"ק ד) הביא שה"בית הלל" סובר כרמ"ה, וז"ל הבאר היטב:

"בטור כתב בשם הרמ"ה, מי שאין משפחתו ידועה לנו, דלא אמרינן שהוא בחזקת כשרות, לכן יש להחמיר. ב"ש. וכן כתב בית הלל: מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל, ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשוננו ויודעים בכל טיב היהודים, אעפ"כ צריכים ראיה, וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא"כ שיש לו ראיה שהוא ישראל, ומאיזה משפחה, עי"ש, וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"א סי' קמט, עי"ש."

ובשו"ת יביע או